"לא מתמכרים לכושר, אלא לאיך שהגוף נראה אחרי שעושים כושר"
נעה עמיאל לביא מפריכה את הסברה כי אנשים עושים כושר כי זה כיף להם. הסיבה האמיתית היא שאנחנו מכורים לאיך שהגוף שלנו נראה אחר כך
אפקט הפחד:אנשים לא מתמכרים לכושר אלא מתמכרים לאיך שהגוף שלהם נראה אחרי שהם עושים כושר. המוטיבציה שלהם להתאמן היא לא כימיקלים שמופרשים במוח אלא פחד. פחד קמאי לחזור לגוף המידלדל שליווה אותם עד שהתחילו לעשות כושר: גב כפוף, ירכיים שרועדות בכל צעד, בטן רכה, זרועות בצקיות, תחת ספוגי, חזה נפול, וכמובן חוסר יציבה. רזון כבר מזמן הפסיק להיות פקטור. רזון הוא נחלת העשור החולף. מי בכלל רוצה להיות רזה? רזון זה פתרון לזמן קצר. רפורמה בשקל. לעומת זאת, להיות חטובה זה פתרון לזמן ארוך.
>> גווינת' פאלטרו חושבת שהיא המציאה את היוגה
ניקח לדוגמה את קייט מוס. סמל סקס, אידיאל יופי, שבמשך כל שנות ה־90 ניזונה אך ורק ממרטיני וסיגריות. כיום היא מעוררת בעיקר שמחה לאיד מצד מי שלא הצליח לסרב לעוגת פנטזיה, ופחד עצום מצד אלו שהבינו היכן שוכן מעיין הנעורים: בספורט. ומי שרוצה לשתות ממנו, ייאלץ לעשות זאת בסקוואט.
אנשים לא עושים ספורט כי זה כיף להם. ספורט זה לא תחביב אלא אם כן התחביב שלך זה לפחד. כוסיות בסטורי שמתאמנות בקבוצות? פחדניות. גברים עם יד אחורית איתנה? נפולת של נמושות. כולם חברים בכת הפחד, שגורמת להם לצאת מהבית, בינואר, בניגוד גמור לחוקי ההישרדות בטבע, רק כדי לתת עוד עשר ברפי.
האמיצים ביותר הם אלה שיושבים בבית על הספה והמאמץ הגופני היחיד שהם עושים הוא לחבר כבל HDMI מהלפטופ לטלוויזיה. השריר יחיד שהם מפעילים הוא הלשון כשמלקקים את הצד הדביק של הריזלה. הם חיים בהשלמה עם הידיעה שכשיחצו את גיל 30, נקודת האל חזור של הגוף כפי שטוענים מאמני הכושר, כבר לא יהיה מה לעשות עם גוש הבשר המעוות שאליו הפכו. בקרוב יהפוך הגוף הרופס לסמל של אומץ וביטחון, והאנשים עם היד האחורית המחוטבת יביטו בהם בעיניים כלות כמו שילדי כאפות מביטים בסקייטרים במחששה בבית הספר.
