Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

אנשים

כתבות
אירועים
עסקאות
הבילוי הנפוץ הוא להיפגש אצל אחד החבר'ה ולעשן מריחואנה. טהראן, 2018 (צילום: גטי אימג'ס)

יומן טהראן: כך נראים החיים שלי ושל חבריי בבירה האיראנית

יומן טהראן: כך נראים החיים שלי ושל חבריי בבירה האיראנית

הבילוי הנפוץ הוא להיפגש אצל אחד החבר'ה ולעשן מריחואנה. טהראן, 2018 (צילום: גטי אימג'ס)
הבילוי הנפוץ הוא להיפגש אצל אחד החבר'ה ולעשן מריחואנה. טהראן, 2018 (צילום: גטי אימג'ס)

אני קורא את כל אתרי החדשות דרך הטלגרם, פוגש את החברה שלי אחרי העבודה כדי ללכת לסרט ולטייל בפארקים היפים של עירי, אני לא אטוס לחו"ל השנה כי המחירים הכפילו את עצמם והסיפור שהכי מעניין אותי השבוע לא קשור לנשק גרעיני בכלל. יוסיף מחמדי-פור מספר על החיים בטהראן

>> פורסם לראשונה ב-8.5.2018 במסגרת גיליון מיוחד של טיים אאוט שהוקדש לאיראן
שמי (הבדוי) יוסף מחמדי־פור. אני בן 30 פלוס, גר במרכז טהראן ועובד בצפון העיר. כדי להגיע לעבודה אני צריך לעבור מרחק גדול, לפעמים זה מרגיש כמו מסע ארוך.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
3 במאים איראניים גדולים שמורדים בשלטון
למה אני מפחד ממלחמה עם איראן
להיות הומו באיראן

בבוקר, דבר ראשון אחרי שאני פוקח עיניים, עדיין במיטה, אני לוקח כהרגלי את הטלפון הסלולרי ליד וקודם כל בודק את החדשות שהתפרסמו בטלגרם. אמנם אפליקציית טלגרם חסומה באיראן, אבל ברוב הטלפונים הסלולריים כאן אפשר למצוא כמה אפליקציות לעקיפת החסימות האלה (בפרסית קוראים להן פילטר־שֶׁכַּן, שוברי פילטרים). למעשה החסימות האלה רק מאטות את האינטרנט ומגבירות את צריכת הסוללה.

כמו תמיד, אני מתחיל עם החדשות הפוליטיות. ההצהרות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני הדאיגו אותנו. נראה שהוא מסייע לטראמפ, מנסה להקל עליו לצאת מהסכם הגרעין. מה עושים? צוחקים! אחד המאפיינים של העם האיראני הוא שאפילו במצבים הכי קשים אנחנו מתבדחים וקוראים או יוצרים סאטירה על המצב הפוליטי והחברתי ואפילו על מצב האמנות. הלך הרוח הזה של להתלוצץ על כל דבר הוא ממש חלק מאיתנו. אני זוכר שכשלמדתי בבית הספר, היינו מעבירים את הזמן בישיבה ביחד ומספרים זה לזה את הבדיחות שאנחנו מכירים.

תעלומת הגופה החנוטה

אחרי המקלחת של הבוקר אני צריך להחליט איך להגיע היום לעבודה. כבר כמה זמן שאפליקציות הזמנת מונית הן הדרך המועדפת עלינו הטהראנים.

אני מכניס את כתובת הבית ואת כתובת העבודה ומונית מגיעה אליי. אני תמיד משתמש באפליקציית סנאפ (Snapp), שנקראת בפרסית אֶסְנַפּ. היא נותנת שירות טוב יותר מהאחרות.

היתרון בהזמנת מונית באינטרנט הוא שאפשר לשלם בכרטיס אשראי ולא צריך לסחוב כסף מזומן. אחרי כמה דקות מגיע הנהג של אֶסְנַפּ לדלת ביתי. ברגע שאני נכנס למונית, הוא מתחיל להתלונן למה מנהלי אסנפ חסמו את ווייז באיראן ואוסרים על נהגים להשתמש באפליקציית הניווט. בלי לחכות לתגובה שלי הנהג שם גז ואומר: שלושה צעירים ישראלים פיתחו אפליקציה שעובדת כל כך טוב. אז עכשיו בגלל שהאפליקציה ישראלית זה אומר שהיא מרגלת אחרי איראנים?

בשקט בשקט אני מוציא את הטלפון מהכיס, מתחיל לחפש ורואה שהנהג צודק, אבל חברת גוגל קנתה את ווייז. אין לי כוח להיכנס איתו לדיונים. הנהג מתייאש ממני ומדליק את הרדיו. כמו כל נהגי המוניות, הוא מאזין לישיבות במג'לס – בית הנבחרים. אני מפעיל את שובר הפילטרים בסלולרי, וכהרגלי שוקע בקריאת חדשות בערוצי החדשות של טלגרם. בימים האחרונים מדברים בכל ערוצי הטלגרם על הגופה החנוטה שהתגלתה במקום שבו היה קברו של רזא שאה פהלוי.

שוטרת איראנית נוזפת באישה על לבושה בטהראן
שוטרת איראנית נוזפת באישה על לבושה בטהראן

רזא שאה פהלוי הוא מייסד שושלת המלוכה פהלוי באיראן, ואחרי הפלת בנו המשטר באיראן התחלף במשטר הנוכחי (הרפובליקה האסלאמית). בתחילת המהפכה נהרס קברו של רזא שאה בטהראן על ידי אחד המהפכנים הדתיים הקיצוניים ששמו ח'לח'אלי, ובאותו זמן כולם חשבו שמשפחתו של רזא שאה הוציאה את גופתו מאיראן לפני נפילת הממשלה שלהם. אבל בימים האחרונים, בזמן שיפוצים במתחם בדרום טהראן שעליו עמד הקבר של רזא שאה, התגלתה גופתו החנוטה, והעניין הזה הפך לשיחת היום ברשתות החברתיות, בטלגרם ובין האנשים: האם זה באמת רזא שאה בעצמו, שגופתו יצאה מהאדמה יום לפני יום השנה להמלכתו? זוהי שיחת היום גם במשרד שבו אני עובד.

לממשלה לא כל כך מתאים שידברו על זה הרבה, ולכן בטלוויזיה ובסוכנויות הידיעות הממשלתיות יש שקט מוחלט לגבי מציאת הגופה, ולא מדווחים עליה בשום הקשר. לפי חלק מהידיעות, סוכנים של הממשלה קברו במקום לא ידוע את הגופה החנוטה שנמצאה.

נסיעת מטרו לקולנוע

אחרי העבודה קבעתי עם החברה שלי שנצא לסרט. בחרנו את קולנוע אזאדי (חירות), שנמצא באחד הרחובות המרכזיים של טהראן, כי יש שם כמה אולמות קולנוע בשבע קומות, וקל יותר לבחור את הסרט שרוצים. החברה שלי עובדת בחנות בצפון טהראן ורוב הלקוחות שלה הם מהמעמד הגבוה. כשהם רוצים לבלות ולטייל, הם נוסעים לחו"ל. אנחנו נפגשים בכיכר תג'ריש כדי לנסוע יחד במטרו לתחנת מירזא שיראזי וללכת משם ברגל לקולנוע – זה יוצא הכי קל וזול ככה. כיכר תג'ריש נמצאת בחלק הצפוני ביותר של טהראן, והיא אחת הכיכרות שמעוררות הכי הרבה זיכרונות. כשמגיעים לכיכר, הבאזאר הוותיק והפירות הצבעוניים והטריים שבחנויות שם מעניקים צבע וריח מיוחד לכל השכונה.

הכיכר הזאת נמצאת בסוף רחוב וַלִיעַצְר. הרחוב הזה נבנה בפקודת רזא שאה פהלוי ואורכו 17.9 ק"מ – הרחוב הארוך ביותר במזרח התיכון. בעבר כל הרחוב, משני צדדיו, היה מכוסה ב־60 אלף עצי דולב, אבל עכשיו נשארו בקושי 8,000 עצי דולב בכל הרחוב. הוא עדיין אחד הרחובות הכי יפים בטהראן ואחד הרחובות שהכי נעים ללכת בהם. בסתיו המדרכה הופכת כתומה מעלי שלכת, ובחורף השלג משווה אווירה אחרת לגמרי לרחוב.

כפי שאמרתי, חברתי ואני נוסעים לקולנוע במטרו. הרכבת התחתית של טהראן אמנם נקייה, אבל כמו שאר אמצעי התחבורה הציבורית, היא לא כל כך מהירה. בכל מקרה, המטרו הוא עולם אחר מתחת לאדמה. בגלל שיעור האבטלה הגבוה בקרב צעירים מתחת לגיל 30 יש הרבה רוכלים שמסתובבים בין קרונות המטרו ומציעים לנוסעים הכל – ממצרכי מזון ועד אביזרים לטלפון הסלולרי.

הקרון הראשון והקרון האחרון במטרו הם לנשים בלבד ובקרונות האלה יש רוכלות נשים, שמוכרות בגדים תחתונים לנשים ומוצרי איפור. מדי פעם אנשי הביטחון של המטרו "מטפלים ברוכלים", אבל יש כל כך הרבה שנראה שאולי אפילו מחלקת הביטחון של המטרו כבר השלימה עם נוכחותם.

פוסטר של הסרט "לוטו" האיראני
פוסטר של הסרט "לוטו" האיראני

אחרי כ־40 דקות במטרו אנחנו מגיעים לתחנה שלנו והולכים ברגל עד לקולנוע אזאדי. בדרך כלל בבתי הקולנוע באיראן אפשר למצוא גם סרטים חברתיים וגם סרטי סאטירה וקומדיה. בשל המגבלות על נושאים מוסריים ומיניים בקולנוע, הקולנוענים האיראנים משתדלים להתקרב לקווים האדומים אבל לא לחצות אותם, כדי ליצור סרטים שמצד אחד ימשכו הרבה צופים אבל מצד שני יקבלו את האישור ממשרד ההכוונה וההדרכה האסלאמיות. בלי רישיון כזה אי אפשר לפרסם שום יצירת אמנות – לא תקליט, לא הופעה, לא ספר וכמובן לא סרט. תמיד יש המתח הזה בין הגדלת הכנסות לבין הסכנה שהסרט ייפסל וייאסר להקרנה.

כבר לא ניסע לחו"ל השנה

מהסרטים המוקרנים בקולנוע אזאדי בחרנו סרט חברתי בשם "לָאתָארי" – "לוטו", של הבמאי מוחמד חוסיין מהדויאן. מהדויאן הוא במאי צעיר שנראה שיש לו קשרים בצמרת הפוליטית במשטר באיראן, ו"לוטו" הוא הסרט השלישי שלו. היה לי מעניין לראות איזה מסר הוא רוצה להעביר לצופה האיראני. בשביל שני כרטיסים שילמנו 30 אלף תומאן – כחמישה דולרים (המטבע הרשמי הוא ריאל, אבל כולם מדברים בתומאנים – תומאן שווה 10 ריאל – ולפעמים גם באלפי תומאנים). אנחנו עולים במדרגות הנעות לאולם הקולנוע שבחרנו.

הסרט מתחיל. הוא מספר על זוג צעיר, אמיר עלי ונושין, שמתכוון להתחתן, אבל אבא של הבחורה לא מסכים. לשניים יש חלום משותף: לזכות בלוטו ולקבל גרין קארד לארצות הברית. לאבא של הבחורה יש חובות, ולכן הוא שולח אותה לדובאי עם מישהו שהוא מכיר כדי לעבוד בחברת ראיית חשבון, שבהמשך הסרט מתברר שהיא חברת דוגמנות.

שם אחד הנסיכים מהאמירויות מנסה לאנוס את הבחורה, היא מתאבדת, והבחור מגיע לדובאי עם מאמן הכדורגל שלו כדי לנקום. המאמן היה לוחם במלחמת איראן־עיראק והוא הורג את הנסיך הערבי.

בנקודה הזאת בסרט כל הקהל מחא כפיים. הסתכלתי בפליאה לראות מי הקהל: הרוב היו גברים ונשים צעירים שהזדהו עם הדמויות, וממש שמחו כשהבחור נקם בערבי העשיר שרצה לאנוס את חברתו. הסרט השפיע גם עלינו, ולא פחות מכך תגובת הקהל. כשיצאנו מהקולנוע המשכנו לדבר על מצב החברה ובייחוד על מצב הצעירים. חברתי תלתה את האשם בשלטון הנוכחי, שלא מספק לצעירים בסיס ופעילויות פנאי, כך שהבילוי הנפוץ ביותר אצל צעירי טהראן הוא להיפגש אצל אחד החבר'ה ולעשן מריחואנה.

מסעדת מזון מהיר בטהראן. צילום: גטי אימג'ס
מסעדת מזון מהיר בטהראן. צילום: גטי אימג'ס

דיברנו גם על החופשה הבאה שלנו. כשאנחנו נוסעים לחו"ל, קל יותר לנסוע למדינות שאיראנים לא צריכים ויזה כדי להיכנס אליהן: טורקיה, גיאורגיה, ארמניה, סרביה, מלזיה… בדקנו כבר מחירים, אבל השנה בגלל העלייה החדה בשער הדולר בחודשים האחרונים בזמן שהמשכורות שלנו נשארו ללא שינוי, חישוב מהיר הראה שמחיר שטיול לחו"ל יעלה כמעט פי שניים מבעבר, טיול אחד לחו"ל ידרוש משכורת של חודש לכל אחד. כנראה השנה ניסע לטיול בתוך המדינה. יש לנו מספיק מקומות יפים בצפון המדינה, בהרים, במדבר ובאיים שבמפרץ הפרסי.

אתם חייבים לראות את הגשר

לארוחת הערב נסענו במטרו לתחנה הקרובה ל"פארק המים והאש" בצפון העיר. אחרי כמה דקות הליכה הגענו לפארק, שהיה מלא אנשים. אומרים שמקור שמו של הפארק הזה בסיפור על אברהם אבינו, שהאש לא נגעה בו והפכה לגן של פרחים. צעירים מכל העיר באים לכאן כדי להחליק במשטחי הגלגיליות ולאכול במסעדות ובבתי קפה.

הפארק יפהפה ויש בו כמה דברים מיוחדים שאתם חייבים לראות: בקצה הפארק יש מגדלור יפה. אתם גם חייבים לראות את גשר טַבִּיעַת טבע). זו אחת האטרקציות היפות ביותר לתיירים בטהראן. חברתי ואני נסחפנו בגל הצעירים אל גשר המתכת הענקי.

אחרי מגדל אזאדי ומגדל מילאד, גשר טביעת הפך בשנים האחרונות לאחד מסמלי העיר טהראן, כי הוא באמת בולט, יפה, שונה – ומושך המון תיירים ומבקרים מקומיים. הגשר מיועד להולכי רגל בלבד. כלי רכב – אפילו אופניים – אסורים לשימוש על הגשר. שמו של הגשר בא מכך שהוא מקשר שני אזורים ירוקים בעיר: פארק טאלקאני ופארק המים והאש. יש בו שלוש קומות ואורכו 300 מ'. בקומה התחתונה של הגשר יש מסעדות רגילות ומסעדות פאסט פוד. כשאתם מזמינים אוכל במקום הזה קחו בחשבון שהכל הרבה יותר יקר מאשר בעיר. זה מתאים לצעירים מהמעמד הבינוני שרוצים לבלות פעם בחודש במקום מיוחד.

רציתי, כמובן, לקחת את החברה שלי להופעה של המוזיקאי היפני קיטארו (Kitaro), שמגיע בשבוע הבא לטהראן. אבל כרטיס לשניים להופעה במושבים נורמליים עולה 800 אלף תומאן, שזה בערך שליש משכורת שלנו, וזה מחוץ להישג ידי השנה. צעירי השכבות העשירות הם תמיד אלה שמאפשרים לאמנים זרים להופיע בטהראן, והמעמד הבינוני והנמוך בעיר לא יכולים להרשות לעצמם את הבילויים האלה.

פגשתי פעם בפתיחת תערוכת צילום מכר ממדינה זרה והתלוננתי בפניו על כך שהופעות של מוזיקאים מחו"ל באיראן כל כך יקרות ואנשים רגילים לא יכולים להרשות לעצמם לבוא. הוא אמר בחיוך מתנצל שהלהקות האלה באות לטהראן על חשבון המגזר הפרטי, וגם הם צריכים להתפרנס, ואז הבנתי שאפילו הזרים שבאים לכאן עם הופעה או הצגה אינם פונים למעמד הבינוני אלא רק מפריחים ססמאות.

האינסטגרם אינו רק אינסטגרם

אחרי ארוחת הערב אנחנו ממשיכים לטייל קצת בפארק ואז אני מלווה את חברתי עד דלת ביתה וחוזר לדירת הרווקים שלי. מעטים חיים יחד ללא נישואים, והחברה מכנה את זה "נישואים לבנים". כשאני מגיע הביתה אני קודם כל מתעדכן בחדשות היום מה־BBC ומ־CNN, ומיד עובר לעולם הפנאי של רוב צעירי איראן, שנמצא באינטרנט.

אחרי שחסמו את פייסבוק באיראן, הצעירים לאט לאט הפסיקו להתעניין ברשת החברתית, ועכשיו אינסטגרם היא המועדפת. כל הצעירים האיראנים יכולים ליהנות מחופש ביטוי באינסטגרם ולנשים יש גם חופש לבוש. הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, וזה נותן לאדם צעיר ביטחון עצמי ותחושת ערך ומקובלות. דרך הרשתות האלה הצעירים יכולים להציג איזו חזות שהם רוצים, לאו דווקא את מה שהם באמת. עכשיו כשצעירים באיראן הולכים למסיבות או לבילויים, כל הזמן הם חושבים אילו תמונות הם יעלו משם לאינסטגרם.

במצב כזה חלק נכבד מהזמן של הצעירים מוקדש למעקב אחר סלבריטאים באינסטגרם. הסלבריטאית האיראנית הכי פופולרית באינסטגרם היא השחקנית מהנאז אפשאר, עם 6.9 מיליון עוקבים, ואחר כך כמה שחקנים אחרים, כל אחד עם חמישה־שישה מיליון עוקבים. יש גם זמר ראפ איראני בשם אמיר תתלו, עם כארבעה מיליון מעריצים באינסטגרם, שחולל סערה לא קטנה: הטלוויזיה באיראן לא מאפשרת בשום פנים ואופן לשדר תמונות גוף של גברים מקועקעים (לגבי נשים אין מה לדבר על עור חשוף בכלל), וקעקועים נחשבים לטאבו גם אצל הצעירים. תתלו מקועקע בכל גופו אבל יש ידיעות על שיתוף הפעולה שלו עם גופי המודיעין והביטחון (של המשטר), והוא הקליט שיר ראפ שתומך באנרגיה גרעינית לאיראן על ספינת קרב של הצבא במפרץ הפרסי.

בתוך כך יש צעירים שמנסים להפוך את עצמם לסלבריטאים במרחב הווירטואלי באמצעות פרסום תמונות ממסיבות ומבילויים. צעירים שיכולים להרשות לעצמם לערוך כל מיני מסיבות או להשוויץ במכוניות יקרות הפכו למעין חלון ראווה בשביל הצעירים האחרים, ויש צעירים שמנסים למשוך קהל באמצעות סרטוני סאטירה שהם יוצרים. איראנים גם ממש אוהבים להשאיר תגובות בעמודי אינסטגרם של דמויות מהזירה העולמית בתחומי הפוליטיקה, האמנות ואפילו הספורט, וזה הפך לתחביב של ממש בקרב איראנים שיש להם אינסטגרם וגם זכה לפרסום ברחבי העולם.

לפני כשנתיים ליאונרדו דיקפריו פרסם באינסטגרם שלו תמונה של סירה על בוץ בחלק המיובש של אגם ארומיה בצפון המדינה וקיבל יותר מ־50 אלף תגובות, שרובן היו של צעירים איראנים וחלקן אפילו בשפה הפרסית. הם הודו לו על תשומת הלב ועל העלאת נושא התייבשות האגם למודעות. הצעירים האיראנים באמת מבלים נתח נכבד מזמנם במרחב הווירטואלי. גם נשים איראניות שמתנגדות לכפיית החג'אב משתמשות ברשתות ורבות מתחזקות פרופיל אינסטגרם שבו שערן משוחרר מהחג'אב. הממשלה מנסה להגביל את הגישה לרשתות החברתיות ולשלוט בגל הזה, אבל היא רק מצליחים להאט את הגלישה ולעשות אותה פחות נוחה. וכשמקשים עלינו, זה רק גורם לנו לרצות את זה יותר.
>> תרגמה מפרסית: תמר עילם גינדין, מומחיתמהמרכז האקדמי שלם,מרכז עזריוהפודקאסטים"איראניום מועשר"ו"איראן בקטן". פרטים מזהים על כותב הכתבה נערכו מהטקסט

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני קורא את כל אתרי החדשות דרך הטלגרם, פוגש את החברה שלי אחרי העבודה כדי ללכת לסרט ולטייל בפארקים היפים של...

מאתיוסף מחמדי־פור14 ביוני 2025
סכנת מוות. גייז באיראן (צילום: שאטרסטוק)

להיות הומו באיראן: או שתקבל מכות או שתשנה מין או שנהרוג אותך

להיות הומו באיראן: או שתקבל מכות או שתשנה מין או שנהרוג אותך

סכנת מוות. גייז באיראן (צילום: שאטרסטוק)
סכנת מוות. גייז באיראן (צילום: שאטרסטוק)

"הם תופסים את כל החד מיניים כטרנסים שרוצים לשנות את מינם ומשכנעים גם סיסג'נדרים לעבור ניתוח לשינוי מין, לעתים בלי להסביר להם את כל ההשלכות. יש הרבה שעושים את זה כי האפשרות האחרת היחידה שהמשפחה שלהם נותנת להם היא מוות" // צעיר איראני גיי כתב לנו על מציאות חייו

13 ביוני 2025

>> פורסם לראשונה ב-9.5.2018 כחלק מגיליון מיוחד של "טיים אאוט" על החיים באיראן
שלום, שמי ארמאן, אני בן 25 מעיר גדולה באיראן, ו… גיי. התבקשתי לכתוב כמה מילים על סצנת הבילויים של הקהילה הלהט"בית באיראן וזה היה לי מצחיק ועצוב בעת ובעונה אחת, כי… אין בכלל דבר כזה. אין שום קהילה מאורגנת עם מטרות מוגדרות, רק התכנסויות חברותיות קטנות ולא יציבות. יש אתרים ואפליקציות כדי למצוא חברים, שברובם משתמשים כדי להכיר ולקבוע פגישות.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
3 במאים איראנים גדולים שמורדים בשלטון
הסיבה האמיתית שבגללה אני מפחד ממלחמה עם איראן
כך נראים חיי בבירה האיראנית

אחרי שאתה מכיר מישהו ומוודא מעל לכל ספק שהוא בסדר, אתם מביאים זה את זה להתכנסויות סגורות בסלון של אנשים וכך מרחיבים את המעגל החברתי. יש גם קבוצות רבות ברשתות החברתיות אבל הן לא בטוחות, ואף אחת מהן אינה חוקית. הקמת קבוצות כאלה היא כמובן בלתי חוקית ואתה ממש לא רוצה להתבלט, כי אז יש אפשרות שיעקבו אחריך.

אם תעשה משהו כדי להקים קהילה או קהל, מהר מאוד "יטפלו בך" בחומרה ובאלימות, ואתה חשוף לסכנות רבות. לכן אין קהילה מגובשת ומאוחדת של להט"בים. בגלל המצב החוקי והחברתי, לא יכול להיות שום מקום מפגש ספציפי לקהילה החד מינית, אפילו בערים הגדולות כמו העיר שבה אני חי.

שמעתי שבטהראן מתקיימות ממש מסיבות, וגם הן סודיות, מעטות ובלילה. כל כך סודיות שכמעט בלתי אפשרי לדעת מי השתתף בהן. מחברים שהכרתי באינטרנט אחרי שהיגרו לחו"ל אני יודע שבעבר היו מקומות בטהראן שהיה ידוע בקהילה (אבל לא בקהילה הסטרייטית!) שאפשר להגיע אליהם ביום מסוים למפגשים.

פעם, לפני שאנשים בכלל שמעו על גייז, היה קל לנהל חיים משותפים עם בן זוג, הרבה יותר קל מאשר לחיות עם בת זוג. כשאישה חיה עם גבר זה מעורר חשד, אבל אף אחד לא חשד בזוגות גברים. עכשיו זה קשה יותר כי יודעים שיש תופעה כזאת. כמעט בלתי אפשרי למצוא בעל בית שיסכים להשכיר דירה לשני גברים רווקים בסכום סביר. אולי בטהראן.

המצב הקשה של הלהט"בים באיראן, יותר משהוא נובע מאיומים ביטחוניים, נובע מהמצב החברתי ומהתייחסות החברה אליהם. אם אנשי הביטחון תופסים אתכם באמצע סקס, העונש שלכם מבחינה חוקית יהיה מלקות שוט, ובמקרה הגרוע ביותר – הוצאה להורג. אבל אם אתה "רק" מודה בפומבי, הם קודם כל ינסו לשכנע אותך שאתה לא באמת מעוניין בבני מינך, זאת אך ורק גחמה שמקורה בחטא.

סוגיית הצבא: פטור כרוך בהשפלות ואאוטינג

אם הם לא יצליחו, הם יאמרו שיש לך הפרעת אישיות ומיניות, ואתה צריך להתאים את המין הפיזי שלך למין הנפשי שלך, כלומר לעשות ניתוח לשינוי מין. למעשה הם תופסים את כל החד מיניים כטרנסים שרוצים לשנות את מינם ומשכנעים גם סיסג'נדרים לעבור ניתוח לשינוי מין, לעתים בלי להסביר להם את כל ההשלכות. יש הרבה שעושים את זה כי האפשרות האחרת היחידה שהמשפחה שלהם נותנת להם היא מוות.

אני שירתי בצבא אפילו שאילו הייתי מצהיר על משיכתי לבני מיני, הייתי יכול לקבל פטור. אבל זה גם כרוך בהמון ריצות, השפלות וגידופים במשרדי מערכת שירות החובה ובוועדות הרפואיות, וגם – הכי גרוע – אתה חייב לספר לפחות לאחד ההורים, ואני לא יכול לעשות דבר כזה. היו לי חברים שהודו בפני המשפחה והיו לי גם חברים שהוציאו אותם מהארון, ואף אחד מהם לא נתקל בתוצאה חיובית.

בצבא, אם אתה מצהיר על מיניות שונה נותנים לך פטור "רפואי־נפשי", כלומר מתייגים אותך כחולה נפש. אם אתה מתכוון להישאר באיראן זה אומר שלא יהיה לך עתיד חברתי או תעסוקתי: בכל מקום שמגייסים בו עובדים בודקים את המסמכים שלך, כולל תעודת שירות צבאי או תעודת פטור. אם הם רואים שהיה לך פטור רפואי־נפשי הם דוחים אותך. זאת המציאות המרה שאנחנו נאלצים להתעלם ממנה כדי לחיות חיים קלים יותר, או להסתגל אליה ולגמרי לשכוח אילו זכויות וחירויות אמורות להיות לנו כבני אדם, שבמקומן אנחנו נידונים לחיים של העמדת פנים וסודיות. אתה מבין את זה רק כשאתה משווה את עצמך למדינות אחרות.

תרגמה מפרסית: תמר עילם גינדין, מומחיתמהמרכז האקדמי שלם,מרכז עזריוהפודקאסטים"איראניום מועשר"ו"איראן בקטן".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"הם תופסים את כל החד מיניים כטרנסים שרוצים לשנות את מינם ומשכנעים גם סיסג'נדרים לעבור ניתוח לשינוי מין, לעתים בלי להסביר...

מאתארמאן13 ביוני 2025
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

האיום האיראני – מה איתו באמת?

האיום האיראני – מה איתו באמת?

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט", 9.5.18, במסגרת גיליון מיוחד שהוקדש כולו לאיראן

*
מכרה שלי פגשה בניו יורק את דונלד טראמפ. היא נישקה אותו לשלום, וכמנהג המקום שמה את ידה על צווארו תוך כדי הנשיקה. אלא שטראמפ משתמש בטונות של לכה לשיער, והיד שלה פשוט נדבקה. היא בקושי הצליחה להסיר אותה מצווארו (מרי צ'מברליין, מומחית לנימוסים והליכות, אי שם בניינטיז)

*
סינים – אין להם מודעות בכלל לקיפוח המזרחי. הם פשוט לא יודעים את זה. הם לא יגיעו לכלום (פעיל חברתי)

*
האח הגדול של "קשת" היה ריב של זונות טרנסג'נדריות בשתיים בלילה בתחנה מרכזית. האח הגדול של "רשת" זה לעשות שבת עם הזונות האלה, כולל קידוש וחמין (מישהו למישהי בבית קפה ברמת החי"ל, שזה בדיוק המקום לשמוע ניתוחים תרבותיים מהסוג הזה, אם אתם מעוניינים)

*
הדברים היו פשוטים יותר, אז: פחות כסף, ללא מכשירים אלקטרוניים, מעט מאוד אופנה שחייבים ללבוש, ולאף אחד לא היתה חברה. שום דבר שיסיח את הדעת מחובתנו כבני אדם וכבנים צייתנים, שהיתה ללמוד, לעבור את הבחינות, להשתמש בתעודות שקיבלנו כדי למצוא עבודה, ואז להרכיב לעצמנו אורח חיים שיהיה מעט יותר עשיר מזה של הורינו, אך לא באופן מאיים; הם יהיו מרוצים, כמובן, בעודם מתלוננים בינם לבין עצמם שהדור שלנו מפונק, שכאשר הם היו צעירים הכל היה פשוט יותר, ולכן נעלה יותר (ג'וליאן בארנס)

*
אני מגיע למשרד בבוקר, תובע את ברק אובמה, והולך הביתה (גרג אבוט, מושל טקסס)

*
הייתי עושה שני ילדים כמו שאת רוצה, אמרתי לאמא שלי; והייתי הולכת לעבוד בהייטק כמו שאת רוצה, אמרתי לאמא שלי; והייתי מתחתנת עם קובי שהוא מנהל סניף ראש העין של בנק לאומי כמו שאת רוצה, אמרתי לאמא שלי; ואפילו הייתי מורידה שפם כמו שאת רוצה כי את חושבת שזה יביא לי חתן שווה ערך לקובי מנהל סניף ראש העין, אמרתי לאמא שלי; אבל עם כל האיום האיראני הזה, שנמשך ונמשך ונמשך כמו סרט של מוחמלבף אבל עם טילים, אז למה לא פשוט לקחת סמים ולשמוע רייסקינדר כל הלילה ולהזדיין עם השכנה שלי שגם היא בודדה כמוני?
אז אמא שלי אמרה לי: כל כך רציתי בן (מתוך: "מונולוגים מתל אביב הכבושה", מחזה שמירי רגב לא אישרה כי היו בו מילים, ומילים – כידוע – נתמכות על ידי הקרן החדשה)

*
אל תתייחס לביקורת, בכלל. אל תתעלם ממנה אפילו (סאם גולדווין)

*
הברבורים זה האשכנזים של האגמים. גם לבנים, גם מתנשאים, וגם התקשורת עושה מהם מי יודע מה. אני שונא אותם (יהודה ברבורי, מסעדן. והוא מרחיב:)

*
בגלל זה פתחתי את מסעדת "ברבורי" בשכונת התקווה, כי אם יהודה אווזי ששונא אווזים הצליח ככה לדפוק אותם, אז למה לא אני, שאני לא פחות ממנו שונא את החיות שמהם אני לוקח את הכבד? אבל אנשים לא רצו לאכול.
למה?
בגלל התשקורת האשכנזית, ששטפה להם את המוח שברבורים זה משהו קדוש.
וגם בגלל שחשבו ש"ברבורי" זה שם של בר שמגישים בו דגי בורי. וכשראו שזה לא ככה לא נשארו אפילו לסלטים מנה ראשונה שלי. סלט עיני ברבורים, למשל. דליקטס. לא רצו לטעום אפילו (ויש לו ניבוי:)

*
אין מה לעשות, בסוף הברבורים ינצחו. אתם תראו. אבי גבאי יהיה ראש ממשלה, והברבורים יחזרו לשלוט. אל תקראו לי יהודה ברבורי אם זה לא יהיה ככה.
תקראו לי…
לא יודע. משהו אחר (יהודה ברבורי. ועוד אחד לסיום:)

*
אגם הברבורים? היו בו פי אלף יותר דגים מאשר ברבורים. אבל על שם מי הוא בסוף?
על שם ברבור.
נו, מה אמרתי לכם על התשקורת? מתנשאים, כולכם (ועד כאן מיהודה ברבורי, שהיה צריך לעזוב אותנו בשביל ללכת לקנות אקדח, ולא סיפר לאיזה צורך)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתעוזי וייל13 ביוני 2025
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

תל אביב היא מוזיקה: "המקצוע שלי קריטי לחיים שלנו כחברה"

תל אביב היא מוזיקה: "המקצוע שלי קריטי לחיים שלנו כחברה"

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

בגיל 64 אביגיל ארנהיים היא המנהלת של מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, יש לה אולם חדשני, 37 פרויקטים על הראש, וקהילה מקצועית שלמה לשרוד איתה את תלאות הקורונה. "המקום הזה הולך לפרוח", היא אומרת // "האנשים שעושים את תל אביב", מדור אופטימי עם ועל האנשים שמשנים את תל אביב

21 בינואר 2022

אביגיל ארנהיים, 64, נשואה +3 ילדים ו-2 נכדים. גרה בתל אביב משנת 1979, מנהלת את עמותת פליציה בלומנטל למוזיקה, נגנית, מנהלת מוזיקלית ושחקנית פרינג'. בימים האלו העמותה חונכת את סטודיו אנט, על שמה של אנט סלין, בתה של פליציה בלומנטל. הסטודיו משמש אולם קונצרטים בקונספט חדשני בו הבמה כל הזמן זזה, הקהל מעורב יותר, והמוזיקאים יכולים ליצור עוד דרך לתקשר עם היצירה.אביגיל היא קיבוצניקית במקור, אבל בשבילה תל אביב היא בהחלט כפר קטן עם אווירה משגעת.

איך התחלת את דרכך בעולם המוזיקה והיצירה העצמאית בתחום?
"בהשכלה האקדמית שלי אני נגנית קלרינט, ושם התחלתי. מצאתי את עצמי מנגנת קלרינט בתזמורות בתור נגנית נוספת ומתוך זה הגעתי לנגן מוזיקה חדשה של מלחינים שחיים פה בארץ. זה התחיל אצלי קשר לקבוצת המוזיקה 'נובה', אותה התחלתי לנהל ב-1989. ניהלתי את הקבוצה והובלתי אותה לכמה הפקות מעניינות בתחום היצירה הישראלית האמנותית ותוך כדי גם ניגנתי את היצירות וגידלתי שלושה ילדים. ואז, נפתחה אפשרות להגיש מועמדות לניהול תכניות המוזיקה במוזיאון תל אביב. זה מאוד קסם לי כי קצת התעייפתי מהעבודה בתזמורות והחזרות והקונצרטים בערב והילדים בבית".

בכל זאת לנגן בשעות לא שעות.
"כן. בשנת 94' התחלתי לעבוד שם במוזיאון. הכרתי אנשים מקסימים והפקתי את הביאנלה למוזיקה בת זמננו. בעבודה במוזיאון הכרתי את אנט סלין, הבת של פליציה בלומנטל. כשנתיים אחרי זה הם חנכו את מרכז המוזיקה בספריה ברחוב ביאליק, על שם פליציה בלומנטל. אנט הייתה קשורה מאוד למוזיאון והייתה מוזיקאית בפני עצמה והתחלנו לפנטז על כל מיני דברים. בין היתר, היא פנטזה על פסטיבל לזכרה של אמא שלה ובשנת 1999 אותו פסטיבל נולד. אז נודע לי גם שהיא הקימה עמותה שתפיק את האירועים במרכז. הם חיפשו מנהלת. אחרי שנתיים של חיפושים היא פנתה אליי ושאלה אם אני מוכנה לעשות את זה בכל זאת. בשנת 2001 התחלתי לנהל את העמותה, תוך כדי התפקיד במוזיאון. חשבתי שאני יכולה לעשות את שני הדברים האלו, ודי מהר הבנתי שזה לא הולך וצריך להפריד".

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

ומאז את מנהלת העמותה?
"כן, עזבתי את המוזיאון בשנת 2006 והקדשתי את כל זמני, ואני אומרת 'כל זמני' למרות שאז גם התחיל אצלי החיידק של המשחק. התחלתי ללכת לחוג תיאטרון למבוגרים. רציתי לחזור לבמה, בתור שחקנית חובבת, חשבתי שיהיה נחמד. התקדמתי בתוך קבוצות החובבים והגעתי לפרינג'. עבדתי עם במאי בשם נועם בן אז"ר, ואחר כך במאי בשםאריאל אפרים אשבל, תמר רבן, גיא גוטמן ובמת מיצג, ובתיאטרון תמונע שיחקתי בהצגה "כפית אוקיינוס", עם חברה טובה בשם אנה גלפנד.

ואיך הקורונה השתלבה בעשייה הזאת?
"היא הפסיקה את הפקות התיאטרון שהייתי מעורבת בהם, ונכנסתי בעמותה לפרויקט ענק שכלל את עזיבת הספריה בביאליק. זה קרה ביוני 2020. סיכמנו עם העירייה שאנחנו עוזבים את הספריה תוך שנה, והתחלנו לחפש מקום חדש. באוגוסט מצאנו מקום חדש, ובאוקטובר 2020 חתמנו חוזה. באוקטובר 2021 כבר התחלנו לעבוד במקום החדש שנקרא סטודיו אנט, והוא ממוקם בשביל המרץ 2 בתל אביב. זהו האתגר והשמחה הגדולה שאני נמצאת בה".

מה מיוחד במקום?
"הוא אולם קונצרטים אינטימי, שנבנה כך שאין במה מאורגנת בצורה ברורה. הנגנים או היוצרים יכולים לקבוע להם איפה הבמה תהיה בחלל, והקהל יסתדר לפי זה. זה היה חלום שמאוד רציתי שיקרה. לאתגר את העולם הזה של המוזיקה הקאמרית והמוזיקה החדשה דרך חלל שיאפשר את זה".

זה רעיון שנולד מהניסיון שלך בתיאטראות פרינג'?
"גם וגם, וגם שוטטתי בעולם וראיתי איך במקומות אחרים מתייחסים לקשר הזה של קהל ומופיעים. איך מערבבים את הדברים ולא נותנים לקהל לשבת כל כך בנוח מצד אחד, ומצד שני, שומעים את המוזיקה אחרת כי היא מוגשת אחרת. לא באולם מדורג בקומות. כל העניין של הווידיאו והיצירה הרב תחומית, שמאוד חזקים באומנויות הבמה, חייב אותנו לצעוד לשם".

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

מה כוללת הפעילות של העמותה פליציה בלומנטל למוזיקאים ומוזיקאיות עצמאיים?
"אנחנו ארגון גג למוזיקאים עצמאיים, בנוסף להיותנו מפיקים של פסטיבל וסדרות קונצרטים. עבודה רבה מושקעת בקידום קבוצות קאמריות ופרויקטים של מוזיקאים עצמאיים. אנחנו מנהלים היום 37 פרויקטים וקבוצות בתחומי המוזיקה השונים, לא רק מוזיקה קלאסית. בפרויקטים יש לנו מצד אחד סדנא לזמרים ומצד שני שוברטיאדה, שזה פסטיבל קצר. מהצד האחר לנו גם את מקהלת "ראנה"- מקהלה מעורבת שלנשים ערביות, יהודיות ונוצריות ביפו, ואת מקהלת "אודיאנה" מהרדוף. יש קבוצות של מוזיקה חדשה, קלאסית ואתנית ולכל אחת יש את הצביון שלה סביב המנהל המוזיקלי שמוביל אותה".

אנחנו בעיצומו של הגל החמישי, בתקופת מגפה שפגעה רבות בעצמאים בכלל וביוצרים ומוזיקאים בפרט. איך את מתמודדת אישית ואיך המרכז מסייע ליוצרים?
"באופן אישי אני בסדר גמור, אני ממשיכה לעבוד ולנסות לצאת מכל סיטואציה במצב טוב. בגל הראשון של הקורונה זה תפס אותנו כמה ימים לפני פסטיבל מוזיקה בינלאומי במוזיאון תל אביב. זה היה כאב גדול. חודש אחרי זה התחלתי לעשות שיחות מוקלטות עם מלחינים ומלחינות מובילים ומובילות בישראל. זאת אפשרות להכיר את האנשים האלו שבדרך כלל רק רואים את השם שלהם בתוכנייה. אלו שיחות מקצועיות לחלוטין, בלי פוליטיקה, שיחות על העולם שלנו ואיך אנחנו רואים אותו. התחלנו להקליט את הקבוצות בקונצרטים. החוויה הזאת של הקלטה וצילום בשנה וחצי האלו לימדה אותנו הרבה, ובעיקר כמה אנחנו אוהבים קהל וכמה הוא חשוב לנו לביצוע ולהתפתחות של כל הדבר הזה".

ומה בנוגע לפרנסה של המוזיקאים?
"ניסינו למצוא לזה פתרונות. מצאנו פתרונות דרך קרנות, פיצויים כאלה ואחרים ופורום מוסדות תרבות שעשה עבודה נפלאה לכולם, וכמובן אנחנו כארגון גג, הצלחנו להוביל את הכספים האלו למוזיקאים. כרגע בסטודיו אנט אנחנו מנסים שהם יבואו וינגנו ויעשו את הכי טוב שאפשר. זה קשה כי ברגע שהקהל מתחיל לבטל את ההגעה זה פוגע מיד בהכנסות של המוזיקאים. אני מקווה שנתאפס על עצמנו בזמן הקרוב. זה לא נראה טוב כרגע".

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

מהו הרגע הכי מאתגר שזכור לך מהשנתיים האחרונות של ההתמודדות עם הקורונה בתפקידך?
"דווקא אחד שלא שייך לקורונה. במאי 2021, אחרי שביטלנו פסטיבל בגל הראשון של הקורונה, ניסינו לעשות אותו שוב וקבענו אחר כך סופי שבוע מוזיקליים בסוזן דלל. בפברואר היה ברור שבמאי 2021 יהיה נהדר, כי הכל כבר חזר לשגרה, תכננו סוף שבוע נפלא של הקבוצות וארגון הגג. ואז הגיע מה ששבר אותנו: המלחמה והטילים שנפלו בתל אביב. ביום חמישי לפני האירוע חיכינו לעדכון אם תהיה הפסקת אש או לא וקב"ט עיריית תל אביב עדכן שלא יהיו אירועי בסוף השבוע הזה. שוב נאלצנו לבטל הכל ולהחזיר את הכסף לקהל, שכל כך הלך איתנו וכל כך היה איתנו".

מה מחזק אותך בימים האלו?
"אני מרגישה שהמקצוע שאני עוסקת בו הוא קריטי להמשך החיים שלנו פה כחברה. בגלל שאני מתעסקת בזה כל כך הרבה שנים, יש לי תפקיד מאוד חשוב בלשמור על הסצנה הזאת, לשמור על אנשים שעוסקים בה. כל כך גדלתי עם המקצוע הזה ואני מרגישה שעכשיו אני חייבת להשאיר אותו במצב טוב, עם רווחה, עשייה ואופק. שתהיה סצנה גדולה ורחבה עם הרבה מוזיקאים שיכולים להתפרנס ממנה וגם להרגיש קהל שמעניין אותו לבוא ולשמוע את מה שהיוצרים העצמאיים עושים פה. יש לי כוח לעשות את התפקיד הזה ואני רוצה לעשות את זה. זה מה שמחזיק אותי בעשייה".

ואגב אופק, מהם הפרויקטים הקרובים והיעדים של העמותה והסטודיו?
"מאחלת לסטודיו לפרוח. הוא התחיל בתנופה גדולה. השבועיים האלו שלא ברור מה קורה עם נדבקים ומאומתים הכניסו חוסר בהירות אבל כבר השבועיתקיימו שלושה קונצרטים ואנחנו לא נבטל אותם. המקום הזה הולך לפרוח ולתת הרבה פידבק, גם למוזיקאים וגם לקהל, לאיך מוזיקה יכולה להיראות ולחוות אותה כקהילה. במרץ אנחנו מתכננים פסטיבל במוזיאון תל אביב, והולך להיות מאוד מעניין. יש כל הזמן רעיונות שמגיעים והלוואי שנוכל ליצור חצי מהם. למזלנו יש הרבה רעיונות ואנרגיות טובות של יוצרים פה".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"התחושה של כפר בתוך עיר, שאני יורדת לרחוב, במרכז העיר ואני מזהה הרבה אנשים שאני מכירה. יש לנו עיר נהדרת לחיות בה, עם אווירה כל כך טובה, אז הצפצופים ברחובות והלכלוך לא מפריעים לי בתחושת הכפר בתוך העיר הזאת. כל גינה שבונים וכל עץ ששותלים עושים פה תיקון. העירייה עושה עבודה מצוינת לדעתי".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בגיל 64 אביגיל ארנהיים היא המנהלת של מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, יש לה אולם חדשני, 37 פרויקטים על הראש, וקהילה מקצועית...

מאתשני מויאל21 בינואר 2022
גבי ניצן (צילום: איליה מלניקוב)

"באדולינה" שינה את חייכם? חכו שתשמעו על הצעד הבא של גבי ניצן
הפלא ופרא

"באדולינה" שינה את חייכם? חכו שתשמעו על הצעד הבא של גבי ניצן

גבי ניצן (צילום: איליה מלניקוב)
גבי ניצן (צילום: איליה מלניקוב)

20 שנה אחרי התהילה של "באדולינה" שהקימה לו עדת מעריצים מחד ומקהלת מבקרים מאידך, גבי ניצן מלמד אנשים לשנות את המציאות וכותב בימים אלה את עלון הוראות השימוש לחיים. ולא אכפת לו שתגידו שהוא קוקו

אף ש"באדולינה" שכתב לפני 20 שנה פתח את צ'אקרת החקירה העצמית ליותר מ־250 אלף ישראלים, גבי ניצן רחוק מלהיות כלוא בחליפת חרטא של גורו דה לה שמאטה. אין לו ארמון או הרמון ולא רולס רויס מפוארת, אפילו לא דירת פנטאהוז בצפון תל אביב. ביום חול טיפוסי של תחילת השבוע בתל אביב – שבה הוא נוהג לבקר לפחות אחת בשבוע את בת זוגו הרקדנית – ניצן דומה יותר לדרוויש מעט אבוד מפרדס חנה, שבמושב סמוך אליה הוא מתגורר בשכירות. לעת ערביים, בבית קפה סמוך לשנקין, ניצן – בגופייה מחוררת מעט, מכנסיים קצרים, תלתלים נצחיים וזקן – מעשן ג'וינט נינוח, עיניו התכולות מביטות תוהות במרחב ועל פניו חיוך מסביר פנים.

בשנות ה־20 שלו נחשב ניצן (55) למטאור בעולם העיתונות. הכל חיכו למוצא עטו המושחז – בידיעות אחרונות, במעריב ובחדשות המנוח. הוא רומם ופיאר, ביקר וקטל. ברחוב העבודה בתל אביב שאליה עבר מערד, התנוססה כתובת גרפיטי – "גבי ניצן לשלטון" – והוא בקושי בן 23. בתחילת שנות ה־90 הוא היה אמור לעשות את קפיצת המדרגה המתבקשת אל המסך הקטן, אבל רגע לפני עליית הפיילוט לתוכנית המגזין שעתיד היה להגיש הוא הודיע שזהו ("וככה התחילה הקריירה הטלוויזיונית של יאיר לפיד. אולי בסיפור אחר הייתי יכול להיות מישהו שחושב שהוא יכול להיות ראש הממשלה הבא") ואז הגיעה הודו.

אבל גם אחרי שפנה אל עולמות הרוח בפרק החדש בחייו הוא עדיין נשאר מספר סיפורים. "פרא" ו"באדולינה" שאותם יכתוב בשנים שיבואו ביססו את מעמדו כקול ייחודי, שולט ברוחניות מדוברת וחוצת מגזרים של מלכים ומלכות – שפת עידן חדש משותפת שמגשרת בין פערי הישראליות החצויה בין מדינת תל אביב ליהודה ושומרון. ההשפעה של "באדולינה" – שחגג את האינדיבידואליזם ואת המימוש העצמי על הישראליות של לפני הקפיטליזם החזירי – הייתה גדולה כל כך, עד שגם שלי יחימוביץ' וגדי טאוב – אז מבקר חריף של המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו – התנגחו בניצן, שנחשב אז לאחד מאבירי השמאל. הוא הואשם כמי שמטיף לקפיטליזם דורסני ולנרקיסיזם קיצוני, ואולי מאחורי כל זה עמדה התהייה – איך מי שדיבר נגד עוולות הכיבוש, ההדרה ואי השוויון העז לוותר על מקומו בהם ולשקוע בחלל הפנימי של ההוויה? ועוד לכתוב על זה רב מכר? שומו שמים. אולי, לחששו אז במחוזות הבוהמה, הצ'אקרה של ניצן נפתחה קצת יותר מדי.

גבי ניצן ודייגו (צילום: איליה מלניקוב)
גבי ניצן ודייגו (צילום: איליה מלניקוב)

מאז הספיק "באדולינה" להגיע לידיים של עוד כמה עשרות אלפי צעירים מחפשים, אבל היום ניצן עסוק בעיקר בהנחיית סדנאות כתיבה. לא כתיבה יוצרת, כפי שאוהבים לכנות את זה, אלא במילותיו שלו – כתיבה משנת מציאות. בסוף יולי, אחרי פיילוטים מוצלחים בפרדס חנה וחורים נידחים, הוא יעביר לראשונה את הסדנה שאותה הוא מתכנן בעתיד לתרגם לספר חדש – בתל אביב.

הסדנה נקראת "מי כותב את החיים שלי? – סמינר לשינוי המציאות דרך כתיבה". ללא מעט אנשים זה נשמע כמו חרטא רוחניקית, וגם כותב שורות אלה רצה להתנגח בניצן, לעקוץ, להתפלפל, לקטול את הדרקון שמעז לנסות לבקע את חומות הציניות השכלתנית שנבנו באדיקות, אבל משהו בחיוך של ניצן, למרות ההתנגדות השכלתנית שמצליח ללטף איזה שכבה פנימית חבויה.

"כשזורמים, מפטפטים על דברים נפלאים", היה ודאי אומר מלך באדולינה לו נכח בשיחה, אז למה לא לפתוח את הצ'אקרה.

איך החיים, גבי?
"תענוגות, האמת, ממליץ על העניין הזה של החיים, אבל עדיף לקרוא את העלון שלמרבה הצער לא מצורף, הוראות השימוש".

זה הקאץ'.
"אני עובד על לשחזר את העלון, הסדנה הזאת בהחלט תהיה חלק מהפרויקט של שחזור העלון. הסמינר הזה מלמד מה הכתיבה עושה לך, זה כלי שפיתחתי עם עצמי במשך כמה שנים טובות. מפני שהמקצוע שלי הוא סיפורים אני לא יכול שלא לשים לב כמה עוצמה יש לסיפורים בחיים של אנשים ואיך סיפורים שורדים אלפי שנים, יותר מכל יצירת אמנות אחרת. יש לנו ממש צורך קיומי בסיפורים, כמו חמצן. ניסיתי להבין מה הקטע ולאט לאט התחלתי להבין שזה כל הקטע – אין שום קיום, אין שום מציאות בלי הסיפור שאנחנו מספרים עליה. דברים שעושים לנו טוב ודברים שעושים לנו רע בחיים שלנו מורכבים כולם מחפצים, אנשים, נסיבות, אבל כל אלה הם גם סיפורים ואנחנו מתרגלים לספר לעצמנו סיפור כלשהו. אנחנו בונים את הסיפור שלנו מתוך פחדים, דברים ששמענו מבחוץ, אבל מאמינים להם ברמה אובייקטיבית. התחלתי לעבוד על זה עם עצמי דרך תרגילי כתיבה שנועדו לחשוף איך נוצר הסיפור שלי. הרכבתי פורמט שמאפשר לי להיכנס אל הסיפור לא מהדמות שמשחקת את התפקיד אלא מהמקום של התסריטאי, לראות מה עשיתי שם ואז לבנות סיפור חדש".

זה השלב שבו הקורא הממוצע יעביר עמוד בבוז, יגיד "מה זה השטויות האלה", אבל ניצן אומר שזה עובד, הסדנה הוכיחה לו את זה – מאישה שסבלה מנכות ורצתה כסף לניתוח משנה חיים כדי שתוכל להיפטר מהנעליים האורתופדיות השחורות והמשעממות ולממש את תשוקתה לארון נעליים ססגוני, ועד לאישה שהגיעה לסדנה עטופה בענן שחור, סובלת מדיכאון חריף אחרי לידה ללא יכולת להירדם בלילה. אין הנחתום מעיד על עיסתו? אולי, אבל בזמן הריאיון באה לבית הקפה בחורה שנכחה בעבר בסדנה קודמת שלו, היא נראית כמו לקוחה מרוצה.

"זה באמת עובד נורא יפה", מעיד הנחתום, "אין חבר שלי, או חבר של חבר שלי, שלא עבר את זה. זה חשוב לי ברמה שכולם יידעו שזה משנה את החיים. אני לא אומר את זה כפרסומת אלא מתוך תשוקה – למה לא סיפרו לנו? למה לא נתנו לנו את העלון?".

בגדול אתה מנסה לתת לאנשים גישה עמוקה יותר לאלגוריתם שלהם?
"אלגוריתם זו מילה טובה. כן, זה באיזשהו מקום להבין את הקוד והחוקיות של מה שאנחנו קוראים לו המציאות. זה בעצם סיפור – להבין איך הסיפור עובד ולספר אותו לטובתנו. אנחנו מכוונים את המציאות רוב הזמן, אבל באופן לא מודע. חלק מהעבודה היא לראות איך אני כותב את הסיפור לכיוון מסוים, ואם אני לא אוהב את הכיוון אז איך לשנות אותו. זה קצת משחק עם ההבנה הקוואנטית של איך החיים פועלים".

"ציניות היא שכבה. פעם אישה חכמה אמרה לי שציניות היא צלקת, עור יבש שבא לכסות מקום שבו נפגענו. האנשים הכי הכי ציניים הם בפנים האפרוחים הכי פגיעים"

מה ההבנה הכי בהירה שלך לגבי מה שבני אדם מפספסים לגבי עצמם?
"אגיד את זה באופן מטפורי, שלא יגידו 'הבן אדם התחפף'".

בכל מקרה יגידו שהבן אדם התחפף.
"יגידו, זו שורה בוויקיפדיה שלי, זה בסדר, לא אכפת לי על עצמי, אבל שמי שקורא לא ייקח את זה ברצינות אלא יתייחס כמטפורה – לפני שהגענו לפה חיינו בעולם המלאכים, עולם הנשמות, עולם שאין בו זמן, אין מוות, אין גם חדוות צחוק או טעם של תפוח, הכל צבעי פסטל רגועים. זה הקיום המלאכי. ואז יש חדר בריחה לנשמות מתקדמות שבוחרות בזה. שמים אותן בתוך גוף עם תאריך פקיעה, מגבלות, עולם עם כוח משיכה שאתה לא עף בו, מחלות, מזג אוויר ומשכיחים ממך הכל. תינוקות עוד נמצאים בתודעת האני אחד עם הכל, עד שהפטמה יוצאת לפני שהם רצו ואז הם מבינים שהם לא אחד עם הכל, ואז מתחילים להזדהות עם הסיפור של הגוף. ואז הפחדים מצמצמים אותנו, את העוצמה שאיתה באנו, את הייחוד שלכל אחד יש, ורק עסוקים בלהסתיר אותנו. במהלך השנים אנחנו אוספים עוד מסכים שמסתירים לנו, שמוחקים את הצבעים ואם שואלים אותי בשביל מה אנחנו פה, מה הפואנטה, אז זה להיזכר בשלב כלשהו מה המשחק ולשחק אותו בכל הכיף".

אתה לא חושב שהציניות בתל אביב תפסה מקום מרכזי מדי, וללמד על נסים, איך לומר, ייראה במקרה הטוב מגוחך?
"תראה, אני דובר צינית שוטפת. הרבה שנים כתבתי טורים בעיתונים והייתי מתכתש עם מיטב הטוראים, אם זה מיברג או דנקנר, ונהנתי מזה. אני מכיר את השפה. ציניות היא שכבה. פעם אישה חכמה אמרה לי שציניות היא צלקת, עור יבש שבא לכסות מקום שבו נפגענו. האנשים הכי הכי ציניים הם בפנים האפרוחים הכי פגיעים".

היה דובר צינית שוטפת. ניצן (צילום: איליה מלניקוב)
היה דובר צינית שוטפת. ניצן (צילום: איליה מלניקוב)

למה עזבת את העיתונות? הרי היית מטאור, מה היה חסר?
"הייתי נער פלא. עזבתי את העיתונות, העיתונות עזבה אותי. כשאתה כותב טורים אתה צריך להיות נחוש מאוד, סגור מאוד על עצמך, אין זמן ליותר מדי קווים אפורים, רק שחור ולבן, וזו התקופה שהתחלתי להתעניין באפורים ובאמצע, ופתאום לא התחשק לי במשפט אחד להפיל ולרומם כל מיני דברים כי ראיתי המורכבות של זה. משהו במוטיבציה שלי התחיל להשתנות, הייתה לי יותר תשוקה לשכב על ערסל ולחשוב על דברים".

אתה מסתכל לפעמים אחורה ואומר: וואלה, הייתי רוצה להיות בתקשורת ולהשפיע, אולי דברים היו נראים אחרת?
"יש חלק בתוכי, האידיאליסט, שרוצה לראות את זה ככה, אבל כשאני מסתכל על התקשורת כמכלול ועל מה שקרה לה ב־20 שנה האחרונות – אני שמח שאני לא שם. הייתי צריך לעשות הרבה יותר פשרות ממה שעשיתי כשהייתי בעיתון כמו חדשות, עיתון שהמציא את עצמו כל יום מחדש. נתנו לי שם להמציא גם את עצמי, זה לא עובד ככה היום".

שתי יאכטות ומטוס פרטי

הגישה האופטימית לחיים של ניצן לא הוכיחה תמיד את עצמה, וב־2012 הוא התוודה על קשיים כלכליים בעקבות חוב ענקי לביטוח לאומי, שהתגלגל כמקובל לחובות נוספים. ניצן פתח את זה בריאיון במעריב, שמסגר את העניין כ"עלייתו ונפילתו הכלכלית של גבי ניצן".

"עשיתי את זה גם כחלק מהעבודה של עצמי על הסיפור", הוא אומר. "כשאנחנו לא מוכנים להכיר בסיפור אנחנו לא יכולים לשנות אותו. היה פער בין איך אנשים ראו אותי למה שקרה לי בחיים. באמת היה לי קשה מאוד כלכלית ושמרתי על פאסון כלפי חוץ, אבל שמירת הפאסון היא גם שידור כלפי פנים שיש בזה משהו לא בסדר, ואז זה הופך למין קופסה שחורה כזו שאי אפשר להתעסק איתה בכלל, מלאה ביונים חשמליים לא נעימים. אני משתדל שלא יהיה פער בחיים שלי בין מי שאני לאיך שאני מביא את עצמי, ושם היה פער גדול מאוד, לא בהכרח במודע אבל ראיתי שמשהו בי עושה את זה".

הפער בין מי שיודע מה נכון לבין מי שחווה קשיים כלכליים?
"כן. אני זוכר שפעם הסתובבתי בפרדס חנה והיה יום קשה והייתי מבואס, ועבר מישהו ואמר: 'אתה? איך אתה מעז?', וממש כעס עליי. חשבתי 'בן אדם גנוב, מה הוא רוצה ממני', ואחר כך חשבתי על זה שאני לא יכול לספר סיפור אחד אבל בעצם לספר סיפור אחר, כי אני משקר לעצמי. רוב האנשים בארץ מתקשים כלכלית ומרגישים שזה בושה וכישלון ומסתירים את זה, וזה רק הופך לגרוע יותר. חשבתי שלדבר על זה ישחרר גם אנשים אחרים. אני שמח שעשיתי את זה".

"הרבה פעמים אני חושב לא רק על ביבי, אלא אנשים כאלה בכלל שהיה צריך לסגור אותם לאיזה שבוע בסיני ולשים להם כמה דברים טובים בתה שירגעו קצת"

הדברים הסתדרו מאז?
"יש לי שתי יאכטות ומטוס פרטי. מסתדרים, עד שיש איזה משהו ואז גם הוא נפתר. אני יודע שלו הייתי עושה בחירות אחרות בחיים שלי – כספית, כלכלית – הייתי במקום אחר, ואני עדיין עושה בחירות כאלה, במודע. אם נסתכל על השורה בבנק אני לא עשיר, אבל אם אני מסתכל על החיים שלי אני כן, אני חי בשפע. אין לי שום מחויבות כלפי התדמית שלי, של איך חושבים עליי או מה אני אמור להיות, וזה יותר שווה מהכל. זה מה שאני מנסה להעביר בכל הסדנאות שלי, כי אני חושב שזה מה שאנחנו הכי רוצים בעולם".

גם במחיר שיגידו גבי ניצן הקוקו?
"ברור, אומרים שאני קוקו. כשעזבתי את התקשורת ועברתי לאמריקה לגור בקרוואן על הר ואחר כך עזבתי להודו – תקופה שראסמי נקראת 'התקופה שגבי ניצן התחרפן' – אנשים התאכזבו ממני. גם מבחינה פוליטית הייתי חד, קול שלא מושמע, והיה לי מקום שכבר הייתי אמור למלא והתפטרתי ממנו. אני יודע שהיו תקופות שגם האנשים הכי קרובים אלי – ההורים, שאולי לא אמרו לי את זה אבל ראיתי את מבט – חשבו 'בחור אינטליגנטי בסך הכל, מה פתאום הוא בא ממקומות הזויים'. לחיות בשביל שיחשבו עליי ככה או אחרת – לא רק שזה עצוב אלא ממילא אין לי שליטה על זה וגם אנשים שמנסים לכוון את הדימוי שלהם נופלים כי הם בונים את זה על משהו מלאכותי, והבלוף מתגלה".

אתה חושב שנתניהו קרא את "באדולינה"?
"לא מאמין, לא הוא ולא אף אחד מבני המשפחה, אולי קאיה. אבל הרבה פעמים אני חושב לא רק על ביבי, אלא אנשים כאלה בכלל שהיה צריך לסגור אותם לאיזה שבוע בסיני ולשים להם כמה דברים טובים בתה שירגעו קצת. אני מדבר עליו כדוגמה – זה בן אדם שאני לא יודע מתי באמת הייתה הפעם האחרונה שהוא פגש את עצמו, סתם להיות עם עצמו ולראות מה באמת עושה לו טוב. לא יודע מתי זה היה לו בחיים בכלל. אני חושב שזה מסוכן מאוד שאלה האנשים שמנהיגים אותנו, אנשים שאין להם תקשורת עם עצמם. הייתי שמח מאוד אם לא בהכרח היה קורא את 'באדולינה' אלא כל דבר שהיה נותן לו רגע עם עצמו, ואינשאללה תכף יהיה לו מלא זמן לזה. אני מאחל לו ולנו מכל הלב שבאמת יהיה לו זמן לקרוא הרבה ספרים".

לאתר הסמינר עם גבי ניצן

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

20 שנה אחרי התהילה של "באדולינה" שהקימה לו עדת מעריצים מחד ומקהלת מבקרים מאידך, גבי ניצן מלמד אנשים לשנות את המציאות...

מאתעדי סמריאס17 ביולי 2019
מירי קריספין. צילום: איליה מלניקוב

"הגיל הוא החלטה. אפשר לעשות בו מה שרוצים"

מירי קריספין, מאמנת לחימה משולבת לילדים ומבוגרים, מגדירה עצמה כחסרת גיל

מאתשני מויאל18 ביוני 2019
קובי מרימי

קובי מרימי על חוסר הפרגון: "התוצאה היא לא מה שחשוב"

מרימי התפנה לשוחח עם עיתונאים על הביקורות המבאסות וגם חשף בפני עיתונאי זר את החוויה המפחידה ביותר שעבר

מאתאביעז רנד13 במאי 2019

הבעלים של "רדיו כוכב" מאמין שהויניל לא ימות אף פעם

אהוד (אודי) הורוביץ, הבעלים של חנות הפטפונים רדיו הכוכב שקיימת מאז שנת 1945 רוכב כל יום מרמת השרון לתל אביב על...

מאתשני מויאל2 במאי 2019

לאף אחד בישראל לא אכפת ממשבר האקלים וזה יתפוצץ לנו בפנים

על פי סקר בינלאומי חדש הישראלים הכי פחות מודאגים ממשבר האקלים. אולי בגלל זה אנחנו אוכלים בחד"פ, בולסים תרנגולות ולא חולמים...

מאתנדב נוימן22 באפריל 2019
שיר משעל. צילום: שלומי יוסף

"אם הנהג מאחוריך צופר לך בחנייה, סימן שהוא לא מתל אביב"

שיר משעל, 33, בזוגיות, מספרת על העבודה כמורה ליוגה המתמחה בעבודה עם ילדים ומבוגרים על הספקטרום האוטיסטי

מאתשני מויאל21 באפריל 2019
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!