• Facebook
• Twitter
• Email

שבע וחצי שנים חלפו מאז הפעם הראשונה שנפגשנו, סאלח ואני, באמצע הלילה בתחנת דלק בדרום תל אביב. שבע וחצי שנים של חברות שהתחילה כששאלתי "איך אתה?" והוא ענה את התשובה שעדיין מהדהדת בראשי: "אם אני אתחיל לספר לך את כל הצרות שלי, אתה לא תלך מכאן עד הבוקר", וחייך.

מאז הלילה ההוא שבו נולדה החברות שלנו, עברנו המון חוויות ומשברים, יחד ולחוד, שנאספו לתוך ספר הביכורים שלי, "ניירות", שהוא מסע חוצה יבשות וגבולות אחר אותם ניירות שמאפשרים לבן אדם לחיות ולהתפרנס בכבוד במקום בו הוא חי.

פעם, עד אפריל 2014, כשהייתי רוצה להיפגש עם סאלח כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להתקשר אליו ולקבוע איתו. כמה פשוט, ככה קל. מאז שנכנס למתקן הכליאה חולות ולאחר מכן כשגורש לרואנדה, נפגשנו רק פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשהברחנו אותו את הגבול מאוסטריה לגרמניה. הפעם האחרונה הייתה שנתיים לאחר מכן, על אדמת גרמניה, ביולי 2017. מאז אנחנו מדברים רק בטלפון.

השבוע סאלח קיבל בדואר את הספר. הוא מיהר לשלוח לי תמונה שלו מחזיק אותו עם החיוך המפורסם שמשתלט לו על כל הפנים. יומיים אחר כך, כשדיברנו בטלפון, הוא אמר: "סיימתי אותו ביום אחד, עכשיו אני קורא עוד פעם, כי יש כמה דברים שלא הבנתי עד הסוף". התפקענו מצחוק.

האמנת שדבר כזה יכול לקרות? אתה אריתראי שחי בגרמניה ועכשיו סיפור החיים שלך יוצא בספר בישראל בעברית?
"מי יכול לחשוב על כזה דבר? אפילו עכשיו כשאתה אומר את זה ככה, זה נשמע עוד יותר משוגע. אחרי שקראתי את הספר הבנתי – יש הרבה דברים שהפסקתי לחשוב עליהם, דברים ששכחתי מהם פתאום חזרו אליי. אנשים שהכרתי, מקומות שעברתי בהם, כל מיני דברים שעשיתי. אתה יודע איך אומרים – החיים חזקים מכל, והבן אדם עובר דברים קשים והוא רוצה שהזמן יעצור אבל זה לא ככה".

תן דוגמה לדבר מהספר ששכחת.
"הרבה זמן לא חשבתי על הכלא בטורקיה ועל כל הטיפוסים המפחידים שהיו שם מדאע"ש. פתאום כשקראתי בספר שוב הצלחתי לזכור את הפרצופים שלהם ואת הריח הנורא שהיה שם בתאים. מיד סגרתי את הספר ויצאתי לעשן סיגריה בחלון".

היית בהרבה מדינות בעולם, חיית באפריקה, בישראל ובאירופה. אנשים זה אנשים, בכל העולם אותו דבר.
"אני אגיד לך את האמת, לא בגלל שאתה ישראלי או משהו כזה – אין על מדינת ישראל בכל העולם. עברתי בהרבה מדינות וראיתי את המקומות, את התרבות של האנשים, ואני יכול להגיד לך שרק במדינת ישראל הרגשתי בבית. הפוליטיקה היא סיפור אחר, זה לא נחשב בשבילי. מדינת ישראל היא מקום שאני אוהב וגם את הישראלים. פה אני עדיין לא מצליח לישון טוב בלילה, כאילו הלב מסרב לקבל את המקום, אבל הראש מכריח אותו. כשהגעתי לגרמניה היו לי תלתלים, עכשיו אני עם קרחת ושערות לבנות".

"הפוליטיקה בישראל היא סיפור אחר, זה לא נחשב בשבילי. מדינת ישראל היא מקום שאני אוהב וגם את הישראלים. בגרמניה אני עדיין לא מצליח לישון טוב בלילה"

מה ההבדל בין גרמניה לישראל? הרי בכל המקומות אנשים הולכים לעבודה וחוזרים הביתה.
"זה נכון מה שאתה אומר, אבל השאלה היא איך הם מרגישים כשהם בדרך ברכבת, איך היחסים שלהם בעבודה או עם האנשים שגרים איתם בשכונה. אני כבר לא מדבר על גזענות, אני מדבר על ההתנהגות של האנשים ביניהם, בלי קשר לפליטים. הישראלים יודעים את המשמעות של החיים, אוהבים לאכול, לצחוק ולהרגיש את החיים. בישראל הייתי יכול לצאת בערב מהבית לעשות סיבוב, פעם הייתי מוצא שטר של 20 ש"ח, פעם 50 ש"ח לפעמים איזה מטבע. אתה יודע, אנשים חיים, יש תנועה. פה בגרמניה אני הולך כבר ארבע שנים ברגל כל יום כל היום ולא מצאתי אפילו אירו אחד. תחשוב לבד מה זה אומר".

בכל זאת, בגרמניה הכירו בך כפליט, בישראל לא.
"זה נכון, ועל זה אני אומר תודה רבה, אבל אני גם לא תמים לחשוב שעשו את זה מרחמנות על האנשים. אין ממשלה בכל העולם שיש בה רחמים. אני מצטער לאכזב אותך, הכל זה פוליטיקה. תמיד יש להם אינטרסים שאתה אפילו לא תדמיין אותם. ככה אני מרגיש".

מה הדבר שאתה הכי מתגעגע אליו בישראל?
"זאת שאלה טובה. אני מתגעגע לאוכל של ישראל, לחומוס, לקפה. מתגעגע לרחובות של דרום תל אביב. מתגעגע לנווה שאנן, לחוף הים, לאוויר של ישראל. זה משהו מיוחד, אבל באמת שאני מתגעגע הכי הרבה לאנשים ולחברים שהכרתי".

לא מקום לחלשים

כמה חודשים אחרי שהכרנו, סאלח ואני, אשתו הייתה צריכה לעזוב את ישראל. אישור העבודה שלה נגמר ולאחר שהקשיש האחרון שטיפלה בו נפטר, במשרד הפנים לא הסכימו להאריך אותו. היא נאלצה לחזור לסרי לנקה עם בנם הבכור שהיה בן שנה, בעודה בהיריון בחודש חמישי.

חמש שנים יעברו עד הפעם הבאה שהם ייפגשו בשדה התעופה במינכן, הפעם שבו יראה לראשונה את בנו השני. "זה היה רגע מיוחד מאוד בחיים שלי", אומר סאלח. "כמו שנולד לך ילד, אפילו יותר חזק מזה. הרגשתי שאני בעצמי נולדתי מחדש. אחרי כל הדברים שעברתי, לא יכולתי להאמין שהרגע הזה יקרה במציאות".

"כשאני ולונה רוצים שהילדים לא יבינו, אנחנו מדברים בעברית והם מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח"

בחודש האחרון סאלח התחיל לעבוד במאפייה, הוא אורז את הלחמים שיוצאים מהתנור ומסדר את ההזמנות בארגזים. הוא לא היה מתקבל לעבודה אלמלא היה מדבר, קורא וכותב בגרמנית. בכלל, במשך כל השנים והמסעות שהוא עובר, היכולת שלו ללמוד שפות ובעזרתן ליצור קשרים עם אנשים מצילה אותו פעם אחרי פעם.

אתה יכול להסביר לי את העניין עם השפות? איך אתה עושה את זה?
"עבדתי קשה מאוד בשביל זה. השפה הגרמנית קשה ומסובכת מאוד, אבל במשך כל השנים במחנות הפליטים לא ויתרתי לעצמי והלכתי לשיעורים. לא משנה אם זה היה חורף או אם הייתי רעב, תמיד הלכתי. בהתחלה היו 20 תלמידים בשיעור, הייתי השחור היחיד, כל השאר היו מסוריה, מטורקיה, מאלבניה. בישראל למדתי את השפה העברית מדיבורים עם אנשים, ואת האותיות – מהעיתון. אין ברירה כפרה, כדי שבן אדם יוכל להבין את המקום שהוא חי בו, בשביל ליצור קשרים עם אנשים, הוא חייב לדבר את השפה שלהם".

באיזו שפה אתם מדברים בבית?
"זו שאלה טובה. הילדים מדברים גרמנית חבל על הזמן, אבל עם אימא שלהם הם עדיין מדברים בהינדית. אני מדבר איתם גם בטגרינית ולפעמים קצת בערבית. אבל באמת – כשאני ולונה רוצים שהם לא יבינו, אנחנו מדברים בעברית והם מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח".

לו היית יכול להגיד משהו לאנשים שנמצאים עכשיו במצב שאתה היית, בלי ניירות ובלי מקום לחיות, מה היית אומר?
"תשמע, זה קשה מאוד. העולם שאנחנו חיים בו עכשיו הוא לא מקום טוב לחלשים, אבל בכל זאת הרצון של הבן אדם לחיות חזק מכל. מה שאני יכול להגיד הוא שצריך להאמין באנשים, זה הדבר הכי חשוב. רוב האנשים שאני פגשתי בחיים שלי הם אנשים טובים, הם אלו שהצילו אותי, שנתנו לי את החיים מחדש. גם כשקראתי בספר שמתי לב שיש מצד אחד סיפורים קשים מאוד ומצד שני סיפורים על אנשים שעוזרים זה לזה. אני מאמין שהלב של הבן אדם הוא טוב, של כל האנשים".

← "ניירות", ניר סננס וסאלח אבו מוסא, 80 ש"ח

• ספרים
• פליטים
• אריתראים

• Facebook
• Twitter
• Email

ילד קטן משחק לבדו בסלון הדירה הקטנה בדרום העיר, מנסה להעסיק את עצמו בשעה שאמו ממיינת בגדים מתוך קופסאות קרטון. על קירות החדר מודבקים בצפיפות דפים שמציגים משפטים שימושיים באנגלית ובעברית ("כמה זה עולה?", "שים מונה בבקשה"). הטלפונים בחדר השני לא מפסיקים לצלצל. עובדות המקום משתדלות לענות לשיחות תוך שהן מטפלות בעוד שלוש נשים שהגיעו לבקש את סיוען. דלת הדירה פתוחה לרווחה כל הזמן, אין טעם לסגור אותה – מדי כמה דקות נכנס אדם נוסף המעוניין לבקש עזרה במילוי טופס, לקבל סיוע בתרגום של מסמך או רק לפגוש פנים ידידותיות ולנהל שיחת חולין.

>> למה אין מרכז נורמלי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית בתל אביב?

כך עובד המרכז הקהילתי לנשים אריתריאיות, שהוקם לפני שבע שנים ונחשב לאחד הגופים המרכזיים המסייעים לנשים מבקשות המקלט. המרכז, שנוסד על ידי נשים מהקהילה האריתריאית, מנסה להעניק לנשות הקהילה תחושת ביטחון ושליטה על חייהן. תחושת החופש שמנסה המרכז לתת לנשים המגיעות אליו בשילוב עם השירותים הניתנים והפעילויות המתקיימות בו, בהן קורסים מקצועיים בספרות ובאיפור ושיעורי עברית ואנגלית, מאפשרים למרכז לשמש עבור הקהילה מקום שאליו נשים יכולות להגיע בכל עת ולכל צורך.

אחרי הכל, לא מדובר בדיוק בימים רגילים. בשבוע שעבר נמצאה בדירה בדרום העיר גופתה של סילבנה צגאיי בת ה־13 כאשר עליה סימני אלימות קשים. החשוד המרכזי ברצח הנערה הוא בן הזוג לשעבר של אם הנערה, שנתפס בינתיים על ידי המשטרה. הרצח העלה למודעות את מצוקתן הקשה של נשים מבקשות מקלט או מהגרות עבודה, נפגעות אלימות שנותרות ללא מענה הולם מצד המדינה. כנשים חסרות מעמד, מצוקתן כפולה. בישראל חיות כ-7,000 נשים מבקשות מקלט מאפריקה, חסרות מעמד מוסדר וזכויות בסיסיות, רובן מתגוררות בתל אביב. זוהי קבוצת אוכלוסייה פגיעה ביותר, של מיעוט נשי בקהילה עם רוב גברי מובהק.

לפי ארגון א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל), כדי לקבל עזרה ממשרד הרווחה חייבות מבקשות המקלט להיות מוגדרות כמי שנשקפת סכנה מיידית לשלומן. במקרה שאינן מוגדרות כך, המענה היחיד הניתן להן הוא הגנת חירום במקלטים לנשים מוכות, לתקופה קצרה. הנשים אינן מבוטחות בביטוח בריאות ואין במקלטים כל הנגשה לשונית ותרבותית, מה שמקשה מתן טיפול הולם. עם יציאתן מהמקלט הן אינן זכאיות לשירותי תמיכה וטיפול מטעם הרווחה ולמענק הסתגלות. כך, לעתים קרובות הן נאלצות בלית ברירה לחזור לבן הזוג האלים. הבחירה שלהן לאחר היציאה מן המקלט היא קשה, כמעט בלתי אפשרית: לחיות לבד כמפרנסות יחידות לילדיהן, או להמשיך לחיות בצל האלימות.

לדברי אורית מרום, מנהלת תחום הפעילות הציבורית בא.ס.ף, "כל יום שעובר ללא טיפול מונע לנשות קהילת מבקשי המקלט הסובלות מאלימות במשפחה – הוא בגדר פשע. משרד הרווחה צריך לפתוח לאלתר את המרכזים למניעת אלימות במשפחה בפני מבקשות מקלט. עלות הטיפול באישה במקלט ייעודי לנשים נפגעות אלימות היא 14,000 ש"ח בחודש, לעומת עלות טיפול באישה ובמשפחה במרכז למניעת אלימות במשפחה העומדת על 1,400 ש"ח בחודש".

במאי 2014 פרסם מבקר המדינה דוח חריף על היעדר מענה וטיפול לאוכלוסיות הפגיעות בקרב מבקשי המקלט, בהן נשים נפגעות אלימות במשפחה. כמענה למתואר בדוח פרסם משרד הרווחה במרץ 2017 מסמך ובו המלצות לשיפור ושינוי אופן הטיפול בנשים. למרות זאת לא נראה שינוי במצב בשטח – אין מתורגמניות במקלטים, ולקהילה לא ניתנים שירותי מניעה או שיקום.

"אני תושבת דרום תל אביב, אימא שלי נולדה פה. יש לי כאן שורשים", מספרת ענבל אגוז, מנהלת המשרד של המרכז הקהילתי לנשים אריתריאיות ופעילה בעמותת אחותי הפועלת למען קידומן של נשים ממעמד חברתי־כלכלי נמוך. "השכונה הייתה מאז ומתמיד מקום לא בטוח לנשים, לא במרחב הציבורי ולא במרחב הביתי. החיים כאן פחות בטוחים מאשר בשאר המדינה, על אחת כמה וכמה עבור נשים. זה המרכז הכי גדול בארץ של סחר בנשים. חוץ מזה, הסחר בסמים מביא מכורים שמתרכזים בשכונה, וגם הריכוז של הרבה אוכלוסיות מוחלשות בשטח קטן עם תשתיות גרועות הוא חלק מהבעיה. במהלך העבודה שלי במרכז אני רואה את העזרה והביטחון שהוא נותן לנשים מקהילת מבקשי המקלט. זו יכולה להיות אוזן קשבת, בייביסיטר לילדים, מפגש עם נשים אחרות או השתתפות בפעילויות שאנחנו מקיימים".

קיומו של המרכז מבוסס על תרומות בלבד. "אין גורם ממסדי שמסייע לנו. מי שעוזר הם עמותות שונות, קרנות מחו"ל, נציבות האו"ם לפליטים וגם פעילים פרטיים בעלי מוסר פנימי. למרות התרומות, אנחנו פועלים תמיד בתחושה שהמקום עלול להיסגר בקרוב. למרכז קשה לגייס כספים מאחר שמדובר בעמותה שמנוהלת על ידי בני הקהילה, אני הישראלית היחידה שעובדת כאן", מציינת אגוז. "אין לנו מעמד ואנחנו לא זכאים לכלום, העירייה לא עוזרת לנו", מוסיפה עדן טספרמהיים, מנהלת המרכז. "יש הרבה נשים בקהילה שלנו שקשה להן. אנחנו נפגשות איתן כדי לעזור להן לטפל בבעיות שלהן, להשיג סיוע משפטי, תרגום בבתי משפט ועזרה מול המשטרה. עכשיו אנחנו מנסות לגייס כסף כדי להעסיק כאן עובדת סוציאלית מקצועית, מישהי שתוכל לתת מענה טוב יותר עבור נשים שסובלות מאלימות. אני רק פליטה, כמוהן, ולא יכולה לעשות הרבה חוץ מלהפנות אותן לעמותות שמסייעות לפליטים".

רק לא דרום תל אביב

מלבד הפעילות היומיומית בקרב בנות ובני קהילת מבקשי המקלט, פועלות עובדות המקום בשיתוף עם גופים נוספים למען שיפור מצבן של נשות הקהילה. לאחר מאבק ארוך שבו לקחו חלק, הורידה הממשלה את גובה הפיקדון המנוכה ממשכורתם של מבקשי מקלט, מ־20 אחוז מגובה המשכורת לשישה אחוזים עבור קטינים, נשים וקשישים. לדברי אגוז, "עבדנו קשה כדי להגיע לזה, הגענו לכל הדיונים בכנסת. המהלך הזה משמעותי במיוחד עבור אימהות חד הוריות שעלולות להידרדר לזנות בעקבות הקושי לפרנס את ילדיהן". יוזמה נוספת שבה משתתף המרכז היא שילוב הנשים בקיבוצים, שם הן מקבלות דיור מוזל, עובדות ונתמכות על ידי הקיבוץ. לפי אגוז וטספרמהיים, "המעבר לקיבוץ מאפשר לנשים שסבלו מאלימות לחיות חיים אחרים. הן לא מפחדות יותר. חלקן עזבו כך את העיסוק בזנות, לחלקן יש בעל שנטש אותן ואת הילדים ולקח איתו את כל הרכוש. בקיבוץ הן יכולות להתחיל מחדש".

ביום המחאה, באורח נדיר ביותר, הן סגרו את המרכז כדי לחבור להפגנות המתקיימות ברחבי העיר. אחר הצהריים הן התכנסו בגינת לוינסקי, נישאות על אדי הסולידריות הכלל נשית, מקוות שאולי הפעם הקול שלהן יצליח להבקיע את גבולות נווה שאנן. "הרבה נשים מהקהילה האריתריאית לא יכולות להגיע בזמן כי הן עובדות", הודתה טספרמהיים בפני השותפות לדרך בנימה מתנצלת, גם אם לא ממש נחוצה. כבר בדרך להפגנה ניתן היה לחוש משהו מן המלכוד הכפול שבו הן נתונות, כאשר מצד אחד שפי פז ופעילותיה מפטירות אמירות גזעניות ומן העבר השני עוברי אורח מזלזלים בהן כנשים התובעות תחושת ביטחון. בכיכר, לצד אלפי מפגינות אחרות, הן הרגישו ששומעים אותן באמת – וכך התעוררה אופטימיות זהירה, משאלת לב בלתי מחייבת, שיהיה מי שיזכור את המרכז הזה, ואת התמיכה שהוא זקוק לה, גם ביום שאחרי.

סייעה בהכנת הכתבה: נועם כהן

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• מבקשי מקלט
• מחאת הנשים 2018
• עירוני
• אריתראים