>> ארז מירנץ (תעקבו) הוא הוא מחזאי וסופר, גדל ברמת גן, גר שנים ארוכות בתל אביב וחי כיום בברלין.הרומן שלו "דולדן" יצא באפריל האחרוןוהוא מגיע לתל אביב בפורים לרגל הקרנת סרט האימה "רופוס" (Rufus – Really Unusual Fucked Up Shit), שחלק מרכזי בו מבוסס על המחזה של מירנץ, "צמחים מטפסים", שהוצג במספר תיאטראות בתל אביב כולל בהבימה. הסרט הוא אנתולוגיית פאנק-אימה-ביזאר, ואם אתם פריקים של הז'אנר אתם רוציםלראות אותו ב-4.3 בסינמטק והכרטיסים שלכם כאן. בברלין הוא עובד על דברים חדשים ומנסה לשמור על שפיות תוך געגועים לאזורנו.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. כיכר ביאליק

משהו מהתחושה מתל אביב של פעם, גם בית העירייה הישן, בית ראובן רובין, בית ביאליק, מרכז פליציה בלומנטל והכול בקצה רחוב ביאליק, שהיה פעם המעוז של הייקים בתל אביב והיה אפשר לשמוע בו מבחר קללות בגרמנית וביידיש.

2. גינת פורסט היל

מקום קטן לברוח, בין גורדון לגוטליב. כמו מעבר דרך פורטל לעולם אחר, לפני חזרה לקלחת. מקווה שעכשיו, אחרי החשיפה הזאת הוא גם ימשיך להישאר ככה.

3. בית אריאלה

כן, המיתוג החדש, הקפה, הוויי.פיי והשעות המאוחרות עשו למקום טוב. מצד שני, לפעמים אני ממש מתגעגע למקום האפור וההסתדרותי שרק חובבי ספרים אמיתיים ונפשות אבודות באו אליו, לצד יושבי קרנות שהיו מארגנים פרלמנטים מופרכים בפואייה, עם ופלים וקפה אבקות מהמכונות הישנות. הייתי יושב שם שעות עם הסופר יונתן בן-נחום ז"ל, ואיתו לא היה צריך לא AI ולא גוגל.

4. רחוב זכריה

כל האזור של הצפון הישן תמיד קסם לי, ובמיוחד מהנמל עד הפארק, דרך אוסישקין, ירמיהו ובתי הקפה והמסעדות. אך רחוב זכריה, שלכאורה אין בו שום דבר לא אפור, הוא רחוב אניגמטי, ואני אפילו לא יכול להסביר למה, הייתי קורא לזה הייחוד שבחוסר הייחוד.

5. בית הקברות בטרומפלדור

בלילה יש שם תחושה מיסטית שמשהו קורה. וגם מזכיר לי את התקופה שהייתי יוצא לפאבים ומועדונים ולפעמים חשבתי שעדיף כבר להיות בשקט עם המתים.

מקום לא אהוב בעיר:

גינת שינקין.מקום ממותג, עם מיתולוגיה מנופחת מדי, שגם תהילת העבר שלו מוטלת בספק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירועי השירה של דורון בראונשטיין ב"הברווז המנפנף" כי אין לו אלוהים, בגלל שכל פעם יש משתתפים חדשים, כי יש שם שילוב של עכשיו ופעם, של גבוה ונמוך ושאין צנזורה. וגם הבעלים, שמתקרא "טוני לימון" הוא יוצר מעניין ורב-תחומי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
דרך אתר "סימניה", הזמנתי ממישהו עותק בעברית של "מתחת לגלגל" להרמן הסה. יש בו הרבה יופי גלומי כזה. וגם הלקח: לא להעמיס על עצמנו יותר מדי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ניצולי שואה, הם לא יהיו פה עוד הרבה זמן וזה ממש הזמן לעשות משהו כדי להקל עליהם את הזמן שעוד נשאר להם. לא טיפלו בכולם כמו שצריך. שמעתי פעם תירוץ כזה: "גם ככה הם רגילים לרע." ואז הבנתי שצריך לעזור ולתרום להם אפילו עוד יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחראי על עבודות הרכבת הקלה. בטח כל-כך הרבה מאחלים לו רע, כנראה שהוא פשוט צריך חיזוק.

מה יהיה?
מצד אחד, פעם הייתי מסכים עם האמירה ש"שום דבר טוב לא ייצא מהחומר ממנו קורץ המין האנושי". חשבתי ששום דבר לא יהיה טוב, וכמו בספר "דולדן", שאפילו לא צריך לשאוף שיהיה יותר טוב. מצד שני, וגם אם תצחקו עליי, בזכות הדת אני מבין שאף אדם לא נברא לחינם, ואז זה ממש מקל על הציווי של לאהוב לרעך כמוך…

• העיר שלי
• ישראלים בחו"ל
• ספרות ישראלית
• כיכר ביאליק
• בית אריאלה
• בית הקברות טרומפלדור
• שינקין

>> שירי ברוק־שגיא (כדאי שתעקבו) היא משוררת ועורכת בעיתון "הארץ". נולדה ב-73' בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל אביב. ספר שיריה החדש, "נבואות לאחור" (השקה: חמישי 5.2, הנסיך הקטן), נע בין תקווה להכרה מפוכחת ובין נבואות קדומות לקינה עכשווית. ברקע מבצבצות סצנות תל אביביות יומיומיות. אתם יכולים ורוציםלרכוש את הספר כאן(שיר אחד מתוכו מחכה לכם בקצה השני של הטור)

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא

1. בית אריאלה

אני אוהבת לשלם מראש על קורסים כדי לסנדל את הלו״ז שלי כך שיחייב אותי ללמוד משהו כי שילמתי עליו ואז אין לי ברירה אלא להגיע. כך מצאתי את הקריאות המודרכות בהנחיית סופרים בבית אריאלה. המחירים לתושבי העיר מסובסדים, ויש אפילו קפה ותה פושטים (לצד הרגילים) במחיר מסובסד. עד כה הספקתי לקרוא בחברותא בכתבי פסואה, קאמי וסארטר, ורוב שיחות הספרייה זלגו למדרגות בסוף השיעור.יש משהו אופטימי, שלא לומר נאיבי, להתדיין בלהט על אקזיסטנציאליזם כרעיון מופשט, כשמעל ראשנו מרחף באופן תמידי איום קיומי קונקרטי, במיוחד במרחב שעד לא מזמן שימש ככיכר החטופים. ובכל זאת, לפעמים נעים לדמיין שאנחנו חיים ב"מקום תחת השמש", ממש כמו שם הספר שכתב פעם, ב־95' (כשעוד היינו תמימים) בחור צעיר בשם בנג'מין ניתאי, ולא ב"מקום תחת".
שאול המלך 27 תל אביב

2. הדשא ברוטשילד

אחרי יום עבודה אני אוהבת לצעוד ברגל, מרחוב העלייה דרך שדרות רוטשילד ועד הבימה, או לחוף בוגרשוב. אם צריך לבחור ספוט אחד שאליו מתנקז הכל, זה הקצה של השדרה שנושק לעיגולים של הבימה.בשעת השקיעה אני חולצת את נעלי היום, מתיישבת על הדשא (המלאכותי) ועושה לעצמי קיבוץ בלב העיר. אני נותנת לנערים ולנערות לשחק לפניי, וכשהם מתרגלים אקרו יוגה מקווה שאף לוליין לא ייפול, כדי שיהיה לי מה לצלם.גם אחרי 30 שנה בתל אביב אי אפשר להוציא את הכפר מהנערה. המתח בין הכפרי לאורבני חוזר אצלי שוב ושוב, ובספר יש שורה אחת שמדברת אותו במדויק:
אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת עַל עִיר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁיּוֹרְדִים בָּהּ כְּפָר
אני משתדלת לשמור על איזון דק בין הזהויות.

3. שוק לוינסקי

פעם בשבוע אני עוברת בשוק החמוד הזה כדי להצטייד באבות המזון שמרכיבים את התפריט שלי – פירות יבשים. בדרך, אני טוחנת כמות שמסכנת את ענף התמרים והקשיו. את תאוות השופינג אני מספקת בקפיצה ל"תבלינסקי" ולרוב יוצאת משם עם צרור מרווה לטיהור, פרחי לוטוס כחול וחליטת ורדים – שילוב שנראה כמו רשימת קניות של מכשפה. עם השקיות, אני עוצרת לנוח קצת בקפה קאימק על כוס צ'אי מקושטת בעלי כותרת.
>> תבלינסקי / לוינסקי 57 תל אביב // קפה קאימק / לוינסקי 49 תל אביב

4. המציאון

אם הייתי בגד כנראה שהייתי שמלה שחורה קטנה. יש לי אוסף גותי שמתחרה בהיקפו בקולקציית הנעליים של אימלדה מרקוס. תקציב להרחבת האוסף קצת פחות. את רוב הבגדים שלי אני קונה ביד שנייה – גם חסכוני לכיס ולסביבה, וגם מזמן לארון הבגדים של מורטישיה אדאמס וריאציות חדשות על שחור. היתרון במציאון הוא החלוקה המסודרת לקטגוריות של צבעים, שמאפשרת לי לפסוח על כל הצבעים בדרך למדור האופל. ועוד נקודת זכות, בעיר של חמוצים, המוכרות.ים שם הכי נחמדים בעיר וגם הפלייליסט שמכבד את האוזן שעייפה ממקומות צעקניים. קיצר, אם מחפשות פרזנטורית, אתן יודעות למי לפנות.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

המציאון (צילום באדיבות דיזנגוף סנטר)

5. הסטריטס, יהי זכרו ברוך

נפלה עטרת ראשנו. כך חולפת תהילת עולם. זה לא כל כך נעים לראות סטריטס סגור. כל הקלישאות דומות זו לזו, אבל אנחנו אומללים על פי דרכנו – ולא קלה היא לא קלה דרכנו. כי בכל פעם שבתי ואני חולפות בדרך הקבועה מול הוויטרינות הריקות (שבטח תכף יתמלאו במשהו חדיש ומחודש), עולה בזיכרוני תמונה נוסטלגית מן העבר, שמככבת בה ילדה קטנה עם שניצל ענק. לנצח אחי, נזכור אותך תמיד.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הבולען הבא של תל אביב.בגדול זה יכול להיות בכל מקום בעיר. הכל מזל. בעיר שחרתה על דגלה את חדוות החפירות ואת אימת רוכבי הוולט, כל מה שנותר הוא לייסד ריאליטי מוניציפלי נושא פרסים לסיכון הבא. ראו הוגרלתם. אפשר לפתח גם פורמט ארצי, כי המצב הכללי גם ככה נראה כאן under construction.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?

הסרט "כן" של נדב לפיד. מניחה שאמרו את זה קודם אבל זה לא משנה. אין נביא בעירו. לפחות פריז איז ברנינג. ישבתי בקולנוע הכי פצפון של לב עם עוד שניים וחצי אנשים ומה אני אגיד – ברגע הראשון התפוצצו לי העיניים מרוב דימויים. אחר כך התפוצץ לי הלב מכל הטו מאץ' הזה. אחר כך צחקתי, גם ההם לידי צחקו במקומות הלא נכונים. אחר כך בכיתי. זה היה מסעיר, פומפוזי, מניפסטי, קיטשי לפרקים, סרט אנטי־תיירותי – אבל לתיירים בלבד.

אבל החלק שמצדיק את קיומו כהמלצה כאן הוא לראות, ואשכרה להרגיש, את תל אביב חיה ונושמת בתוך מציאות רוויה מוות, מ־7 באוקטובר ועד הסיוטים מעזה. מצטרפת לדף המסרים הממש לא רשמי של הסרט: לא למלחמה, לא למיליטריזם, לא לקפיטליזם, לא לשחיתות. כן לאבות החתיכים על אופניים בשדרה. כן לחוף הים האהוב. כן לדירות הרעועות שמרגישים בהן צעירים לנצח. כן לקרחנה, אבל לא כמו זו הנובורישית שבסרט, אלא קרחנה של שמחת חיים. כן לסרט שמדבר, למרות כל האנטי, עברית ואהבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בניגוד להמלצה הקודמת, הגלויות של שושקה (זאב אנגלמאייר). הרבה יותר קל לבטא מחאה ברוח של אנטי. קשה יותר לזעוק על דרך החיוב. הציורים הצבעוניים של שושקה, מראשית המלחמה ועד סיום הפרויקט, הצליחו ליצור אהדה ואמפתיה – גם מחוץ להפגנות שם נישאו כשלטי ענק – הודות לבחירה באופטימיות, בסולידריות ובאהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
במקום מתוקן, המדינה הייתה צריכה למסד את התמיכה במשפחות החטופים ששבו, ולא היה נדרש שנור מהאזרח הקטן. אבל כיוון שאין אנו חיים במקום מתוקן אלא ברפובליקת בננה (כן ביחיד, מה יש?) – והמשפחות האלה צריכות מעטפת רחבה גם בהמשך החיים – מצווה לעזור. אני תרמתי ואמשיך לתרום ככל שידי משגת כמובן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שלא ירש דירה מסבתא ונושא, כמוני, בעול השכירות העושק חודש בחודשו. מרימה לכםן, יודעת כמה זה כבד לבד. אבל לא רק למי שאין להן חדר משלהן, אלא גם לכל אלו שאין להן דרכון משלהן. גם אני נסיכה שנלחמת בדרכונים זרים, ואין לי אחד כזה.

מה יהיה?
אלוקימי יודע, וכפי שזה נראה, הוא גם הכי מקורב כרגע למקום שמתקבלות בו החלטות. אמנם התנבאתי לא רע בספר (שהתחלתי לכתוב לפני יותר מעשור ורואה אור אחרי שרוב הסיוטים התממשו), אבל לא בא לי לבאס. תכל'ס, הכי קל ללכת על נבואות זעם בישראל, כי לרוב הן גם מתגשמות, ואז אנחנו יוצאים צודקים. הלוואי שנחליף אותן בנבואות טעם. יהיה כיפי, תרבותי וטעים, ובטח ייפתחו עוד מלא מקומות אוכל ובילויים בתל אביב. מה לא?

—

"יְמֵי פּוֹמְפֵּיי הָאַחֲרוֹנִים לִמְהִירֵי הַחְלָטָה וַחֲטָאִים קַלִּים" // שירי ברוק-שגיא

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ עוֹמֵד בְּכִכַּר הַלֵּב
מַחְנִיק צְעָקָה פְּנִימִית וּמֵת
שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמַע
אֲבָל הָעִיר שׁוֹתֶקֶת בַּאֲדִישׁוּת
הִיא סְתָם הוֹמְלֶסִית עֲיֵפָה
שֶׁלֹּא רוֹאָה מַטְבֵּעַ שֶׁל אֲגוֹרָה בְּתוֹךְ הַקִּישׁ קִישׁ קָרְיָא שֶׁלָּהּ
רַק תָּבִיא לָהּ עוֹד קָפֶה בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים – שֶׁתִּתְעוֹרֵר כְּבָר.

בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים הִיא כָּל הַזְּמַן עֵרָה
עַד שֶׁהִיא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁמֹעַ חֲתוּלִים מְיֻחָמִים
בֵּין הַחֹשֶׁךְ לְזַנְבוֹת הָאוֹרוּבַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים הָאֵלֶּה
הַתִּקְרוֹת הַגְּבוֹהוֹת מְחַשְּׁבוֹת מַסְלוּל מֵחָדָשׁ
כָּמָה זְמַן יִקַּח עַד שֶׁהַטִּיחַ יָבִין אֶת הַסְּדָקִים
הָעִיר נֶהֱפֶכֶת לְמִטָּה עֲמֻקָּה לָגוּר בָּהּ
לִתְקֹעַ בָּהּ יָתֵד בְּלִי לְשַׁלֵּם אַרְנוֹנַת תְּשׁוּקָה
רַק לִשְׁתּוֹת אֶת הָרֶגַע בְּדוּכְנֵי הַמִּיצִיּוֹת שֶׁמִּתַּחַת
וּבֵינְתַיִם בַּיָּמִים, הַחַיִּים בַּחוּץ מַמְשִׁיכִים לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים
כְּשֶׁאַתָּה, אֲנִי וְהָעִיר – כְּבָר יוֹתֵר בַּרְזֶל מִנּוֹצוֹת

נוֹשְׁמִים תִּקְוָה בַּלֵּילוֹת
וּמֵתִים חַיִּים בַּיָּמִים
וְיֵשׁ לְהַכּוֹת עָלֵינוּ
יֵשׁ לְהַכּוֹת חָזָק
כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ חַמִּים.

• העיר שלי
• שירה
• בית אריאלה
• שדרות רוטשילד
• שוק לוינסקי
• קאימק
• יד שנייה
• הסטריטס

>> ענת סרגוסטי (אתם צריכים לעקוב) היא מבכירות העיתונאיות בישראל, פובליציסטית, משפטנית ופעילת שלום וזכויות אדם, עורכת ספרים ויוצרת דוקומנטרית ומנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים בישראל. בעוד שבועיים בדיוק (שישי, 30.1) היא תנחה את הפאנל "המתקפה על העיתונות החופשית" במסגרת כנס העיתונות העצמאית של העין השביעית ואיגוד האינטרנט הישראלי. הכנס יתקיים בבית אריאלה יציע הרצאות, פאנלים וסדנאות מעשיות עם עיתונאים, חוקרים ואקטיביסטים על חופש מידע, בינה מלאכותית וכלים דיגיטליים, ומבטיח בין היתר לחשוף את מאחורי הקלעים של פרשת קטארגייט. הכנס פתוח לקהל,כניסה חופשית בהרשמה מראש כאן

>> בית חם בקפיטריה וקהילה מנחמת בקפה // העיר של ליאור שדמי שפיצר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל

1. חנות המכולת של לוי

בפינת יהודה הלוי ואוליפנט. החנות היא חלק אורגני מהשכונה. זו חנות קטנה במימדים הפיסיים, אבל ענקית מבחינת גיוון המוצרים שבה. זו חנות שמשרתת אוכלוסיה בשכונה מאוד מגוונת, שחציה חרדים וחציה חילונים בהכרה. זו חנות שאפשר עדיין לרשום בה, לוי מכיר כל אחד ואחת בשכונה. זו חנות ששליחים יכולים להשאיר שם דברים אם מישהו לא בבית. וכמובן עושה משלוחים הביתה. חנות של פעם עם מוצרים של היום. חנות שאפשר למצוא בה את עיתון הארץ לצד עיתונות חרדית, משפחה וקהילה. חנות מהדרין שיש בה גם מוצרים של היפסטרים ויאפים.
יהודה הלוי 66 תל אביב

2. גינת קריית ספר

ובאותו אזור, הגינה הקהילתית של קריית ספר. קיומה הוא תוצאה של מעורבות פעילה של תושבי השכונה, שנאבקו בעירייה כדי שבמקום תהיה גינה קהילתית ולא עוד מגדל שראשו בשמיים. זו גינה קסומה שיש בה פינות שמשרתות את כל האוכלוסיות בשכונה, עם גינת תבלינים, וגינת כלבים, ופינת ספורט ומלא פינות ישיבה וכמובן פינת נתינה של בגדים וחפצים וספרים. ומותאמת גם לזקנים וגם למשפחות עם ילדים צעירים, וגם לחרדים, וגם לצעירים שרוצים מתקני ספורט, וגם למשפחות שחוגגות יומולדת. ולכן כל הזמן יש בה אנשים. היא מוצלחת בביצוע ובעיקר מוצלחת ביכולת של התושבים לקחת אחריות ולהוביל תהליך מול ועם העירייה על אופי השכונה.

3. קפה תתתרבות

בפאתי שוק הכרמל. זה מקום מיוחד, משום שזה לא רק בית קפה עם אוכל טרי וטעים, זה גם מקום של תרבות. למען הגילוי הנאות אומר שהבעלים של הקפה והרוח התרבותית שמאחוריו הוא חבר, רון כחלילי. והוא מקיים לפחות פעם-פעמיים בשבוע אירועי תרבות מרתקים מסוג שאפשר למצוא רק שם. השקה של ספר עיון חדש שיוצא, הרצאה על תופעה פוליטית מתפתחת, דיון על שירה. זה לא מקום של שיחות מיינסטרים. בקפה תתתרבות תמצאו דברים חתרניים, רדיקליים, שמאתגרים את השיח ואת המחשבה ואת המיינסטרים. שגורמים אי נוחות. דברים שרבים מאיתנו מעדיפים לא לחשוב עליהם: המצב בעזה, הכיבוש, שמאלנות לא מתנצלת, עם דוברים מגוונים, ובהם ערבים ומזרחים. וכמובן-כמובן נשים ואנשי קהילת להט״ב.
רחוב הכרמל 12 תל אביב (שוק הכרמל)

4. תיאטרון יפו

בועה של תרבות עברית וערבית. חלק מסצינת הפרינג' המרתקת בעיר, סצינה תרבותית נפלאה. אבל תיאטרון יפו הוא גם מקום שמכנס סביבו קהילה. קהילה של יהודים וערבים, של תרבות ותיאטרון ומוזיקה בעברית ובערבית. תמיד יש שם אווירה משפחתית, שרק מרימה ומחזקת את התוכן התרבותי. הכי לא מובן מאליו בימים אלה, כשהאזרחים הערבים בישראל נמצאים תחת מתקפה כוחנית הן מצד הממשלה והקואליציה והן מצד חלק ממפלגות האופוזיציה. תיאטרון יפו מצליח כבר עשרות שנים לשמור על הבועה גם בועטת, אבל גם יציבה. להביא קולות שניתן לשמוע רק שם, לשמור על רמה אמנותית גבוהה, והכול בניהולו האמנותי המעולה של יגאל עזרתי. באופן אישי מקומם של האזרחים הערבים הוא חיוני לחוסן החברתי שלנו ולחוסן האישי שלי. ולכן מקומות כאלה כל כך חיוניים למרקם העירוני.
מפרץ שלמה 10 יפו

5. אולם העיתונות בבית אריאלה

אני יודעת שבית אריאלה, ששופץ וחודש, כבר הפך למקום מאוד פופולרי, מסביר פנים ובדרך כלל מלא. גם אני רשומה לספרייה ולוקחת שם ספרים. אבל אולם העיתונות הוא האולם החביב עלי. במשך השנים ביליתי שם המון. כל כך הרבה סיפורים עיתונאיים שעבדתי עליהם התחילו שם, באולם העיתונות הגדול של בית אריאלה, עם הכרכים הענקיים של כל העיתונים שיצאו בארץ, מסודרים לפי שנים, ולפי עיתונים. אפשר למצוא שם גיליונות של עיתונים שכבר אינם, כמו העולם הזה (שבו התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי) וגם של כאלה שעוד יוצאים לאור במהדורת הדפוס, כמו הארץ וידיעות אחרונות. אפשר לשבת לקרוא שם בשקט, וגם לעבוד. אז כמי שעסקה כל חייה המקצועיים בעיתונות, אני מרגישה שם את כל שרשרת הדורות.
שאול המלך 25 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

זה לא מקום ספציפי, זה יותר אזור. אני לא אוהבת להגיע ליפו העתיקה. בעיקר לחלק המלוקק והמשופץ שנמצא בצד המערבי של יפו העתיקה. זה אזור שמשקף מהלך של ג'ניטריפיקציה שהתרחשה שם לפני עשרות שנים, עוד לפני שהמושג היה מוכר, ואולי אפילו לא קראו לו כך. במשך עשרות שנים תהליכים יזומים ותהליכי כוח שוק דחקו את האוכלוסייה הערבית מתוך יפו למקומות אחרים ובמקומם נכנסו יהודים, חלקם בעלי ממון.

בכלל, תהליכי ג׳ניטריפיקציה הם תהליכים שלעיתים צריך לנסות לאזן אותם באופן יזום, על ידי העירייה. כי הם תהליכים שהופכים את העיר למקום מאוד הומוגני, בדרך כלל הומוגניות של בעלי אמצעים, ודוחקים החוצה קהילות שהופכות את העיר למה שהיא: עיר ללא הפסקה, עיר מגוונת, עיר עם קצוות, עיר שגם אנשים עניים יכולים וצריכים לגור בה, וגם צעירים וגם אמנים חסרי אמצעים, וגם מבקשי מקלט ועובדים זרים. זה הכוח של העיר. ואם כל העיר תהיה סטרילית, ויקרה, ותתאים רק לאוכלוסיה חזקה – היא תאבד את הכוח והלב שלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הכבש השישה עשר. יצירה אלמותית של יהונתן גפן. בתקופת הדיסקים (או אולי אפילו הקסטות) ברכב, היו לי שני דיסקים שהשמעתי הכי הרבה כשהבן שלי היה קטן ונסע איתי באוטו: הכבש השישה עשר ודיסק של שחקן בריטי קורא את פו הדוב באנגלית. וגם בשנים שאחר כך, כשהבן שלי כבר גדל והמעיט לנסוע איתי ברכב, עדיין המשכתי לשמוע את הדיסק המופלא של הכבש השישה עשר. לראות את ההרכב על הבמה, עם צוות נגנים נהדר, העניק שעתיים וחצי של שפיות, נורמליות. זו הייתה אפשרות להתחבר לטקסטים נהדרים, יוצרים עם נפח עבודה מדהים מאחוריהם וקהל שאוהב איכות מהסוג הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרון נהדר שהתגלגל לידי, בהוצאת פרדס: "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שכתבה וירג׳יניה וולף בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. זה טקסט נהדר, מחשבות שלה בזמן שהעיר מופצצת, והיא מצליחה לנסח אותן באופן מעורר השראה. כמובן, שהיא משלבת בו גם את נקודת המבט הפמיניסטית. "אין אף לא אישה אחת בקבינט", היא כותבת מילים שמתאימות גם לנו כאן ועכשיו, "ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות".

ועוד ציטוט קטן: "אנחנו חייבות לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מתוכם את אהבת המדליות והעיטורים. עלינו לפתח כרי פעולה מכובדים יותר למי שמנסים לכבוש את אינסטינקט הלחימה בתוכם, את ההיטלריזם הלא מודע שלהם. עלינו לפצות את הגבר על אובדן הרובה שלו".

מסמך נוסף שמצליח לנסח את מה שעברנו כאן בחמש שנים האחרונות הוא הסרט הדוקומנטרי על הסטנדאפיסטית הנפלאה, נועם שוסטר אליאסי. הסרט נקרא Coexistence My Ass – ובו היא מנסחת בדמע ובצחוק, כמו שאומרות, את המציאות הבלתי אפשרית כאן, כמי שגדלה ביישוב היחיד בישראל שבו יהודים וערבים חיים ביחד מבחירה, נווה שלום וואחת אל-סלאם, ומזכירה שהיא הייתה נערת הפוסטר של הדו-קיום. ומה קרה לדו-קיום הזה בשנים האחרונות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נדמה לי שמה שנמצא עכשיו באיום הכי קונקרטי, חוץ ממערכת המשפט ושלטון החוק, הוא העיתונות החופשית. הממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה בעיתונות החופשית בישראל, והיא פועלת בכמה מימדים: בליץ של חקיקה, שחלקה נגד תאגיד השידור הציבורי, חלקה נועד ליצור כאוס בשוק העיתונות המסחרית, חלקה מעניק הטבות רגולטוריות מפליגות לערוץ 14 (ששוות הון) וחלקה נותן לממשלה סמכות לסגור כלי תקשורת זר. ויש קמפיין מאורגן ומתוזמן נגד כלי תקשורת ועיתונאים ברשתות החברתיות. איומים והכפשות, והסתה נגדם. ואנשים לוקחים את זה לרחובות ומטרידים עיתונאים ללא הרף. וכמובן צעדים קיצוניים נגד עיתון הארץ, הרצון לסגור את גלי צה״ל.

כל זה חלק מאותה תוכנית-על להחלשת התקשורת החופשית. ולכן אני ממליצה לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים, שחיים מתרומות ועובדים רק אצל הציבור. וספציפית ממליצה עלהעין השביעית. כל תרומה לעין השביעית הופכת אתכם למו״ל. זה גוף שחי אך ורק מתרומות. כל התכנים שלו חינמיים. זו לא רק עיתונות בלתי תלויה, זו עיתונות שמספקת משקפיים וכלים להבין את שוק התקשורת בישראל. ואלה תובנות מאוד חשובות, בעיקר בתקופה שהעיתונות נמצאת תחת מתקפה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה להרים לשתי נשים שכבר יותר משלושה עשורים מחזיקות – כמעט כנגד כל הסיכויים – את אחד המוסדות המקסימים, מעניינים, תרבותיים ומיוחדים שיש בעיר,תולעת ספרים. תמיד כיף לבוא לשם, זה מקום מוצלח לקיים פגישות. זה בוודאי מקום מוצלח לרכוש ספרים, שלא דרך הרשתות הגדולות. חנות ספרים שיש בה באמת ספרים, ולא צעצועים ושאר ירקות כמו ברשתות. חנות ספרים שיש לה גם בית קפה, קצת אוכל, ועוגיות. בית קפה שיש לו חנות ספרים. והכול תחת הניהול המוצלח של אליענה יידוב ופאני הירשזון – שתי נשים שהן הבעלים הבלתי נלאות של תולעת ספרים. ומצליחות לא רק לשמור על המוסד בתקופות הכי קשות, אלא לשמר אותו כמקום רלוונטי, נעים, טעים וכמובן עם מבחר ספרים איכותי – כולל ספרי עיון.
מלכי ישראל 9 תל אביב

מה יהיה?
לצערי אני אישה פסימית. אז מעבר לשאיפות שלי שהמדינה תחזור לשפיות, ולא תאבד את הערכים הליברליים-דמוקרטיים, אני מקווה שהעיר שלי, תל אביב, תמשיך לשמור על עצמה כמרחב פלורליסטי, פתוח, בטוח לכל סוגי האוכלוסיה, חילוני, ליברלי, תוסס ומגוון. בימים הקשים של מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית זה לא מובן מאליו. אני מקווה שהעיר תשכיל לשמור על הקהילות היותר פגיעות שלה, בעיקר התושבים הערבים שעוד נותרו ביפו, וכמובן קהילת מבקשי המקלט. תל אביב חייבת להמשיך להיות המצפון והמגדלור של כל הערכים האלה.

• העיר שלי
• עיתונות
• העין השביעית
• תולעת ספרים
• תתתרבות
• בית אריאלה
• תיאטרון יפו
• קריית ספר
• מכולת

>> עידו ויסמן (כדי שתעקבו) הוא במאי ויוצר דוקו שסרטו התיעודי הראשון, "מפרץ השמש", עושה דרכו לשידור בכאן 11 (10.1), הסרט מלווה שלושה מדיירי מתחם קרוואנים ארעי המסתתר בקצה הדרומי של המדינה, מאחורי מלונות הענק המפוארים של אילת ומצליח לחדור ברגישות יוצאת דופן, אל הוויית הבדידות האנושית של אלו שבחרו להתרחק מעברם ולבקש לעצמם עיר מקלט. הסרט זכה לשבחי המבקרים ובשלל פרסים, כולל פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ופרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. אתם צריכים לראות את זה.

>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר
>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט

1. הסינמטק

כשהגעתי לעיר לראשונה לפני 12 שנה מהפריפריה הצפונית, הסינמטק היה גילוי תרבותי מסעיר עבורי. "הקונפורמיסט", "פריז טקסס", "הגננת" (נדב לפיד) ועוד כל כך הרבה יצירות מופת קולנועיות שחוויתי לראשונה במקום האהוב והמאותגר אסתטית הזה. אם יש קלישאה אחת שאני לגמרי חי איתה בשלום, היא שהסינמטק באמת הפך להיות עם השנים הבית השני שלי.

2. אלוף בצלות

אלוף בצלות היא אחת הפינות היותר חמודות ומלאות חיים בעיר.
בלב אזור הבניינים של לוינסקי, מסתתרת גינה ציבורית מתוקה שהיא גם בית קפה ביום ובר יין בלילה. זה כבר נהיה מנהג שכל כיפור אנחנו נפגשים כמה חברים בגינה, ללילה של משחקי קופסא תחרותיים ועל הדרך פוגשים את המגוון האנושי והצבעוני של פלורנטין ודרום ת"א. הקפהחזר לאחרונה לפעילות, אחרי תקופה ארוכה יחסית שהמקום היה סגור.

3. ספריית בית אריאלה

צילמנו שם את התוכנית האהובה "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שביימתי את הצילומים שלה.
לפני הצילומים עשיתי אינספור סיורי לוקיישן בספריה והתאהבתי בפינות השונות של הקומפלקס המרשים הזה: מאולם הופעות מרשים מדי בקומה העליונה, מפגש חובבי קומיקס בקומה התחתונה, לערבי הקרנות של קולנוע אוונגרדי, הספרייה היא בית לכל כך הרבה אירועי תרבות נישתיים ונחוצים כ"כ לעיר כמו תל אביב.בשנתיים האחרונות, הקונטרסט בין הטרגיות של כיכר החטופים הסמוכה לבין האסקפיזם התרבותי של בית אריאלה, הייתה חוויה אבסורדית במיוחד שביטאה את הדיסוננס החברתי של החיים של כולנו פה. תודה לאל שהחטופים חזרו והמלחמה שקטה ואפשר לצרוך תרבות במפלס נסבל יותר של תחושת אשמה.
שדרות שאול המלך 25 תל אביב

4. פינת הקישון/פרנקל

אני גר באותה דירה ברחוב הקישון בפלורנטין כבר קרוב ל-7 שנים. למרות תחושת המיאוס החוזרת מפלורנטין ומתל אביב בכלל, ראיתי איך במהלך השנים שאני פה,פלורנטין התבגרה והתברגנה ביחד איתי. מלא בתי קפה חדשים שנפתחו, משפחות עם ילדים שעברו הנה, חנויות ספרים ובגדים חדשות והתשתיות כמעט ונהיו סבירות.
פינת הרחובות של פרנקל והקישון ממש מתחת לבית שלי, היא המפגש היומיומי שלי עם כל מה שאני אוהב בפלורנטין ושומר עליי עדיין פה. בפינה אחת"פוקפה"– בוודאות הקפה הכי טעים בעיר. בפינה השנייה השופינג האהוב עליי –טמבוריית פלורנטין. מולה חנות יין מעולה ומולה חנות עציצים מושקעת במיוחד. צומת אחת שמקפלת בתוכה את תל אביב ואת כל מה שבנאדם צריך – סוקולנט טוב ואמריקנו קר.
בימי שישי בצהריים כשהרחובות עמוסים במבקרים, אני מצליח לספוג את האווירה הייחודית של פינת הרחובות הזו ולהודות לעצמי בשקט שאין מה לחפש בחיפה.

5. רחוב ברנט בדרך לים

צ'ארלס קלור הוא הפארק האהוב עליי בעיר. בדרך לשם, אפשר ורצוי לעבור דרך רחוב ברנט שנמצא בקצה התחתון של נווה צדק. מדובר בקבוצת סמטאות, שלא דומה לשום מקום אחר בתל אביב. חצרות ענק מלאות צמחיה וגינות ירק, רחובות חצי סלולים ותרנגולים שמסתובבים חופשי.לא ברור איך כרישי הנדל"ן עוד לא שמו את ידם על האזור המדהים הזה, אבל נשאר רק להודות על הביקור השבועי במה שמרגיש כמו בית ינאי או כל מושב פסטורלי אחר על קו החוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני כבר הרבה שנים מנסה להגיע לפסטיבל הסרטים בערבה ואיכשהו עוד לא הסתדר לי. לפני חודש הגעתי לראשונה לפסטיבל ואני יכול להגיד, בלי עוררין, שזה פסטיבל הקולנוע הכי יפה, ייחודי וקסום שחוויתי, בארץ ובעולם. מאות אנשים מתקבצים עם רדת הערב בין הגבעות המדבריות של צוקים וצופים בסרט יפה על מסך ענק בלב המדבר. להפתעתי, איכות ההקרנה והסאונד הייתה מהטובות שחוויתי ובאופן כללי זה מרגיש שככה אלוהים התכוון שנראה סרטים כשהוא ברא את הקולנוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה ראיתי לראשונה את "רגע של תמימות" של הבמאי האיראני מחסן מחמבלאף. סרט מהמם, שובה לב ו"מבוך מראות של אמת", כמו שתיאר בחכמה אמרי דקל קדוש שהקרין את הסרט בבית רדיקל' כחלק מהתוכנית המעולה והמומלצת במיוחד שהוא אוצר על קולנוע איראני.
על רקע המלחמה האחרונה עם איראן, ועם ספק מלחמה נוספת בפתח, התזכורת שבצד השני יש גם קולנוע וגם אנשים כל כך יצירתיים, חכמים ומלאי רוך ואנושיות, היא סלע להיאחז בו בתוך הסחף של העדריות המלחמתית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"בדרך להחלמה"היא עמותת מתנדבים ישראלית שמסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים, אל בתי החולים לישראל ובחזרה. אנחנו בתקופה שגם סולידריות אנושית בסיסית יכולה להיחשב שנויה במחלוקת, אבל כל אקט של הושטת יד עבור בני אדם במצוקה, הוא בעל ערך עצום. זו האמת הבסיסית והראשונית ביותר.

4.מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו. רק שלא יעלה לו שוב, כי אז הוא בלתי נסבל.
האמת שלמרות ואולי בגלל שהוא חבר קרוב שלי, אני יכול להעיד שהוא אחד האנשים המצחיקים בסטנדאפ הישראלי. השילוב בין ההומור השחור ליכולת לפגוע בכל אדם, ללא הבדלי דת מין וגזע, הוא באמת יוצא דופן וקורע במיוחד. חוץ מהסטנדאפ, הוא גם מבשל וואו, שזה חשוב לי במיוחד כחבר. והוא גם עושה ארוחות פופ אפ סופר טעימות אצלו בבית. מומלץ בחום.

מה יהיה?
יהיה טוב, ואם לא, זה בטוח יהיה לי טוב בתור דוקומנטריסט.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• גינת אלוף בצלות
• פלורנטין
• סינמטק תל אביב
• בית אריאלה

בשבועות האחרונים שמאז חזרת החטופים החיים, לא עובר יום בלי שאנחנו מתבשרים על פסטיבל חדש או שניים שדוהרים לעברנו, כאילו כולם חיכו לקצת חדשות טובות, ואנחנו ממש לא מתלוננים. היום הוא תורה של המילה הכתובה לקבל את הפסטיבל שלה, עם הידיעה על שובו של פסטיבל "כתוב" (15.11-13.11) של עיריית תל אביב-יפו בפעם השלישית אל מרחבי ספריית בית אריאלה.

>> לא נסתום את הפה: 21 תערוכות חדשות שלא ישתיקו אתכם בסופ"ש
>> שיאים של שפל: שבוע של כדורגל, תרבות ובריטים במקום ובזמן הנכון

פסטיבל "כתוב", אירוע הספרות והמילה הכתובה העירוני שהופך למסורת, זכה בשנים קודמות להצלחה גדולה עם אלפי משתתפים ונערך השנה בניהולו האמנותי של ג'ייסון דנינו הולט. הוא ייפתח בערב שיכלול מופעים ומיצגים בעקבות טקסטים מקוריים, תערוכות, יריד ספרי אמן, הרצאות וגרסאות חיות של הסכתים אהובים, כשהמשך סוף השבוע יוקדש לכותבים וכותבות מכל התחומים ויציע סדנות מקצועיות, מפגשים עם מומחים מהשדה, ושיחות השראה עם כותבים וכותבות מובילים.

בין האירועים הבולטים שיתקיימו בחללי הספרייה בערב הפתיחה:
"קץ העברית"// איך כותבים בעולם שבו עברית כבר אינה שפה מדוברת? סופרים וסופרות התבקשו לדמיין את העתיד, הטקסטים עובדו לפעולות אמנותיות ברחבי הספרייה ואוגדו לחוברת שתחולק לקהל.
"מילה במילה"// תערוכה קבוצתית שבוחנת כיצד יכול הדימוי החזותי לזלוג אל מחוזות חדשים בעזרת המילה הכתובה.
"יש אור שהוא כחול"// ערב קריאה לציון 20 שנים למותה של דליה רביקוביץ'.
"בשנה הבאה"// הצצה ראשונה לספרים הכי מסעירים ומסקרנים של 2026 לרבות קריאה מתוך הספרים ושיחה עם סופרות וסופרים.
"עדיין אופטימי"// תערוכה לציון 20 שנה למותו של דודו גבע. בתערוכה מוצגות קריקטורות פוליטיות של גבע וכן יצירות משותפות עם הסופר קובי ניב.
"שיר אחר"// פודקאסט לייב: גרסה חיה של הפודקאסט המצליח, על הסיפור מאחורי ״ימים לבנים״ שכתבה לאה גולדברג והלחין שלמה יידוב.

סוף השבוע לכותבים שייערך בשישי-שבת (15-14.11) נועד להקנות כלים, לפתח כישורים חדשים ולהכיר יוצרים ויוצרות אחרים. הוא יציע מגוון רחב של תכנים מקצועיים והשראתיים, ביניהם סדנות לכתיבת פרוזה, סדנת קומיקס, סדנות לכתיבת תסריטים, סדנות לכתיבת פודקאסטים, סדנה לכתיבת שירה, סדנה לכתיבה אוטוביוגרפית, סדנת כתיבת ביקורת, מפגשי קריאה ועוד.

בין האירועים שיתקיימו בסוף השבוע לכותבים וכותבות:
"ותכתוב": מופע ספרותי אישי של שהרה בלאו
רדיו עם שפם: איך כותבים פודקאסטים עם דנה פרנק
הסדנה הזאת שכולם מדברים עליה: סדנת כתיבה המונית בהנחיית יעל טל וענת דרימר
איך לכתוב ביקורת ולהישאר בחיים? סדנה בהנחיית איל חיות־מן
פגישה עם ס. יזהר: מפגש קריאה עם עמוס אורן

>> פסטיבל כתוב, חמישי-שבת 15.11-13.11, בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל כתוב
• בית אריאלה
• ספרות ישראלית