>> ענת סרגוסטי (אתם צריכים לעקוב) היא מבכירות העיתונאיות בישראל, פובליציסטית, משפטנית ופעילת שלום וזכויות אדם, עורכת ספרים ויוצרת דוקומנטרית ומנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים בישראל. בעוד שבועיים בדיוק (שישי, 30.1) היא תנחה את הפאנל "המתקפה על העיתונות החופשית" במסגרת כנס העיתונות העצמאית של העין השביעית. הכנס יתקיים בבית אריאלה יציע הרצאות, פאנלים וסדנאות מעשיות עם עיתונאים, חוקרים ואקטיביסטים על חופש מידע, בינה מלאכותית וכלים דיגיטליים, ומבטיח בין היתר לחשוף את מאחורי הקלעים של פרשת קטארגייט. הכנס פתוח לקהל,כניסה חופשית בהרשמה מראש כאן

>> בית חם בקפיטריה וקהילה מנחמת בקפה // העיר של ליאור שדמי שפיצר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל

1. חנות המכולת של לוי

בפינת יהודה הלוי ואוליפנט. החנות היא חלק אורגני מהשכונה. זו חנות קטנה במימדים הפיסיים, אבל ענקית מבחינת גיוון המוצרים שבה. זו חנות שמשרתת אוכלוסיה בשכונה מאוד מגוונת, שחציה חרדים וחציה חילונים בהכרה. זו חנות שאפשר עדיין לרשום בה, לוי מכיר כל אחד ואחת בשכונה. זו חנות ששליחים יכולים להשאיר שם דברים אם מישהו לא בבית. וכמובן עושה משלוחים הביתה. חנות של פעם עם מוצרים של היום. חנות שאפשר למצוא בה את עיתון הארץ לצד עיתונות חרדית, משפחה וקהילה. חנות מהדרין שיש בה גם מוצרים של היפסטרים ויאפים.
יהודה הלוי 66 תל אביב

2. גינת קריית ספר

ובאותו אזור, הגינה הקהילתית של קריית ספר. קיומה הוא תוצאה של מעורבות פעילה של תושבי השכונה, שנאבקו בעירייה כדי שבמקום תהיה גינה קהילתית ולא עוד מגדל שראשו בשמיים. זו גינה קסומה שיש בה פינות שמשרתות את כל האוכלוסיות בשכונה, עם גינת תבלינים, וגינת כלבים, ופינת ספורט ומלא פינות ישיבה וכמובן פינת נתינה של בגדים וחפצים וספרים. ומותאמת גם לזקנים וגם למשפחות עם ילדים צעירים, וגם לחרדים, וגם לצעירים שרוצים מתקני ספורט, וגם למשפחות שחוגגות יומולדת. ולכן כל הזמן יש בה אנשים. היא מוצלחת בביצוע ובעיקר מוצלחת ביכולת של התושבים לקחת אחריות ולהוביל תהליך מול ועם העירייה על אופי השכונה.

3. קפה תתתרבות

בפאתי שוק הכרמל. זה מקום מיוחד, משום שזה לא רק בית קפה עם אוכל טרי וטעים, זה גם מקום של תרבות. למען הגילוי הנאות אומר שהבעלים של הקפה והרוח התרבותית שמאחוריו הוא חבר, רון כחלילי. והוא מקיים לפחות פעם-פעמיים בשבוע אירועי תרבות מרתקים מסוג שאפשר למצוא רק שם. השקה של ספר עיון חדש שיוצא, הרצאה על תופעה פוליטית מתפתחת, דיון על שירה. זה לא מקום של שיחות מיינסטרים. בקפה תתתרבות תמצאו דברים חתרניים, רדיקליים, שמאתגרים את השיח ואת המחשבה ואת המיינסטרים. שגורמים אי נוחות. דברים שרבים מאיתנו מעדיפים לא לחשוב עליהם: המצב בעזה, הכיבוש, שמאלנות לא מתנצלת, עם דוברים מגוונים, ובהם ערבים ומזרחים. וכמובן-כמובן נשים ואנשי קהילת להט״ב.
רחוב הכרמל 12 תל אביב (שוק הכרמל)

4. תיאטרון יפו

בועה של תרבות עברית וערבית. חלק מסצינת הפרינג' המרתקת בעיר, סצינה תרבותית נפלאה. אבל תיאטרון יפו הוא גם מקום שמכנס סביבו קהילה. קהילה של יהודים וערבים, של תרבות ותיאטרון ומוזיקה בעברית ובערבית. תמיד יש שם אווירה משפחתית, שרק מרימה ומחזקת את התוכן התרבותי. הכי לא מובן מאליו בימים אלה, כשהאזרחים הערבים בישראל נמצאים תחת מתקפה כוחנית הן מצד הממשלה והקואליציה והן מצד חלק ממפלגות האופוזיציה. תיאטרון יפו מצליח כבר עשרות שנים לשמור על הבועה גם בועטת, אבל גם יציבה. להביא קולות שניתן לשמוע רק שם, לשמור על רמה אמנותית גבוהה, והכול בניהולו האמנותי המעולה של יגאל עזרתי. באופן אישי מקומם של האזרחים הערבים הוא חיוני לחוסן החברתי שלנו ולחוסן האישי שלי. ולכן מקומות כאלה כל כך חיוניים למרקם העירוני.
מפרץ שלמה 10 יפו

5. אולם העיתונות בבית אריאלה

אני יודעת שבית אריאלה, ששופץ וחודש, כבר הפך למקום מאוד פופולרי, מסביר פנים ובדרך כלל מלא. גם אני רשומה לספרייה ולוקחת שם ספרים. אבל אולם העיתונות הוא האולם החביב עלי. במשך השנים ביליתי שם המון. כל כך הרבה סיפורים עיתונאיים שעבדתי עליהם התחילו שם, באולם העיתונות הגדול של בית אריאלה, עם הכרכים הענקיים של כל העיתונים שיצאו בארץ, מסודרים לפי שנים, ולפי עיתונים. אפשר למצוא שם גיליונות של עיתונים שכבר אינם, כמו העולם הזה (שבו התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי) וגם של כאלה שעוד יוצאים לאור במהדורת הדפוס, כמו הארץ וידיעות אחרונות. אפשר לשבת לקרוא שם בשקט, וגם לעבוד. אז כמי שעסקה כל חייה המקצועיים בעיתונות, אני מרגישה שם את כל שרשרת הדורות.
שאול המלך 25 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

זה לא מקום ספציפי, זה יותר אזור. אני לא אוהבת להגיע ליפו העתיקה. בעיקר לחלק המלוקק והמשופץ שנמצא בצד המערבי של יפו העתיקה. זה אזור שמשקף מהלך של ג'ניטריפיקציה שהתרחשה שם לפני עשרות שנים, עוד לפני שהמושג היה מוכר, ואולי אפילו לא קראו לו כך. במשך עשרות שנים תהליכים יזומים ותהליכי כוח שוק דחקו את האוכלוסייה הערבית מתוך יפו למקומות אחרים ובמקומם נכנסו יהודים, חלקם בעלי ממון.

בכלל, תהליכי ג׳ניטריפיקציה הם תהליכים שלעיתים צריך לנסות לאזן אותם באופן יזום, על ידי העירייה. כי הם תהליכים שהופכים את העיר למקום מאוד הומוגני, בדרך כלל הומוגניות של בעלי אמצעים, ודוחקים החוצה קהילות שהופכות את העיר למה שהיא: עיר ללא הפסקה, עיר מגוונת, עיר עם קצוות, עיר שגם אנשים עניים יכולים וצריכים לגור בה, וגם צעירים וגם אמנים חסרי אמצעים, וגם מבקשי מקלט ועובדים זרים. זה הכוח של העיר. ואם כל העיר תהיה סטרילית, ויקרה, ותתאים רק לאוכלוסיה חזקה – היא תאבד את הכוח והלב שלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הכבש השישה עשר. יצירה אלמותית של יהונתן גפן. בתקופת הדיסקים (או אולי אפילו הקסטות) ברכב, היו לי שני דיסקים שהשמעתי הכי הרבה כשהבן שלי היה קטן ונסע איתי באוטו: הכבש השישה עשר ודיסק של שחקן בריטי קורא את פו הדוב באנגלית. וגם בשנים שאחר כך, כשהבן שלי כבר גדל והמעיט לנסוע איתי ברכב, עדיין המשכתי לשמוע את הדיסק המופלא של הכבש השישה עשר. לראות את ההרכב על הבמה, עם צוות נגנים נהדר, העניק שעתיים וחצי של שפיות, נורמליות. זו הייתה אפשרות להתחבר לטקסטים נהדרים, יוצרים עם נפח עבודה מדהים מאחוריהם וקהל שאוהב איכות מהסוג הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרון נהדר שהתגלגל לידי, בהוצאת פרדס: "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שכתבה וירג׳יניה וולף בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. זה טקסט נהדר, מחשבות שלה בזמן שהעיר מופצצת, והיא מצליחה לנסח אותן באופן מעורר השראה. כמובן, שהיא משלבת בו גם את נקודת המבט הפמיניסטית. "אין אף לא אישה אחת בקבינט", היא כותבת מילים שמתאימות גם לנו כאן ועכשיו, "ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות".

ועוד ציטוט קטן: "אנחנו חייבות לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מתוכם את אהבת המדליות והעיטורים. עלינו לפתח כרי פעולה מכובדים יותר למי שמנסים לכבוש את אינסטינקט הלחימה בתוכם, את ההיטלריזם הלא מודע שלהם. עלינו לפצות את הגבר על אובדן הרובה שלו".

מסמך נוסף שמצליח לנסח את מה שעברנו כאן בחמש שנים האחרונות הוא הסרט הדוקומנטרי על הסטנדאפיסטית הנפלאה, נועם שוסטר אליאסי. הסרט נקרא Coexistence My Ass – ובו היא מנסחת בדמע ובצחוק, כמו שאומרות, את המציאות הבלתי אפשרית כאן, כמי שגדלה ביישוב היחיד בישראל שבו יהודים וערבים חיים ביחד מבחירה, נווה שלום וואחת אל-סלאם, ומזכירה שהיא הייתה נערת הפוסטר של הדו-קיום. ומה קרה לדו-קיום הזה בשנים האחרונות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נדמה לי שמה שנמצא עכשיו באיום הכי קונקרטי, חוץ ממערכת המשפט ושלטון החוק, הוא העיתונות החופשית. הממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה בעיתונות החופשית בישראל, והיא פועלת בכמה מימדים: בליץ של חקיקה, שחלקה נגד תאגיד השידור הציבורי, חלקה נועד ליצור כאוס בשוק העיתונות המסחרית, חלקה מעניק הטבות רגולטוריות מפליגות לערוץ 14 (ששוות הון) וחלקה נותן לממשלה סמכות לסגור כלי תקשורת זר. ויש קמפיין מאורגן ומתוזמן נגד כלי תקשורת ועיתונאים ברשתות החברתיות. איומים והכפשות, והסתה נגדם. ואנשים לוקחים את זה לרחובות ומטרידים עיתונאים ללא הרף. וכמובן צעדים קיצוניים נגד עיתון הארץ, הרצון לסגור את גלי צה״ל.

כל זה חלק מאותה תוכנית-על להחלשת התקשורת החופשית. ולכן אני ממליצה לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים, שחיים מתרומות ועובדים רק אצל הציבור. וספציפית ממליצה עלהעין השביעית. כל תרומה לעין השביעית הופכת אתכם למו״ל. זה גוף שחי אך ורק מתרומות. כל התכנים שלו חינמיים. זו לא רק עיתונות בלתי תלויה, זו עיתונות שמספקת משקפיים וכלים להבין את שוק התקשורת בישראל. ואלה תובנות מאוד חשובות, בעיקר בתקופה שהעיתונות נמצאת תחת מתקפה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה להרים לשתי נשים שכבר יותר משלושה עשורים מחזיקות – כמעט כנגד כל הסיכויים – את אחד המוסדות המקסימים, מעניינים, תרבותיים ומיוחדים שיש בעיר,תולעת ספרים. תמיד כיף לבוא לשם, זה מקום מוצלח לקיים פגישות. זה בוודאי מקום מוצלח לרכוש ספרים, שלא דרך הרשתות הגדולות. חנות ספרים שיש בה באמת ספרים, ולא צעצועים ושאר ירקות כמו ברשתות. חנות ספרים שיש לה גם בית קפה, קצת אוכל, ועוגיות. בית קפה שיש לו חנות ספרים. והכול תחת הניהול המוצלח של אליענה יידוב ופאני הירשזון – שתי נשים שהן הבעלים הבלתי נלאות של תולעת ספרים. ומצליחות לא רק לשמור על המוסד בתקופות הכי קשות, אלא לשמר אותו כמקום רלוונטי, נעים, טעים וכמובן עם מבחר ספרים איכותי – כולל ספרי עיון.
מלכי ישראל 9 תל אביב

מה יהיה?
לצערי אני אישה פסימית. אז מעבר לשאיפות שלי שהמדינה תחזור לשפיות, ולא תאבד את הערכים הליברליים-דמוקרטיים, אני מקווה שהעיר שלי, תל אביב, תמשיך לשמור על עצמה כמרחב פלורליסטי, פתוח, בטוח לכל סוגי האוכלוסיה, חילוני, ליברלי, תוסס ומגוון. בימים הקשים של מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית זה לא מובן מאליו. אני מקווה שהעיר תשכיל לשמור על הקהילות היותר פגיעות שלה, בעיקר התושבים הערבים שעוד נותרו ביפו, וכמובן קהילת מבקשי המקלט. תל אביב חייבת להמשיך להיות המצפון והמגדלור של כל הערכים האלה.

• העיר שלי
• עיתונות
• העין השביעית
• תולעת ספרים
• תתתרבות
• בית אריאלה
• תיאטרון יפו
• קריית ספר
• מכולת

>> עידו ויסמן (כדי שתעקבו) הוא במאי ויוצר דוקו שסרטו התיעודי הראשון, "מפרץ השמש", עושה דרכו לשידור בכאן 11 (10.1), הסרט מלווה שלושה מדיירי מתחם קרוואנים ארעי המסתתר בקצה הדרומי של המדינה, מאחורי מלונות הענק המפוארים של אילת ומצליח לחדור ברגישות יוצאת דופן, אל הוויית הבדידות האנושית של אלו שבחרו להתרחק מעברם ולבקש לעצמם עיר מקלט. הסרט זכה לשבחי המבקרים ובשלל פרסים, כולל פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ופרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. אתם צריכים לראות את זה.

>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר
>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט

1. הסינמטק

כשהגעתי לעיר לראשונה לפני 12 שנה מהפריפריה הצפונית, הסינמטק היה גילוי תרבותי מסעיר עבורי. "הקונפורמיסט", "פריז טקסס", "הגננת" (נדב לפיד) ועוד כל כך הרבה יצירות מופת קולנועיות שחוויתי לראשונה במקום האהוב והמאותגר אסתטית הזה. אם יש קלישאה אחת שאני לגמרי חי איתה בשלום, היא שהסינמטק באמת הפך להיות עם השנים הבית השני שלי.

2. אלוף בצלות

אלוף בצלות היא אחת הפינות היותר חמודות ומלאות חיים בעיר.
בלב אזור הבניינים של לוינסקי, מסתתרת גינה ציבורית מתוקה שהיא גם בית קפה ביום ובר יין בלילה. זה כבר נהיה מנהג שכל כיפור אנחנו נפגשים כמה חברים בגינה, ללילה של משחקי קופסא תחרותיים ועל הדרך פוגשים את המגוון האנושי והצבעוני של פלורנטין ודרום ת"א. הקפהחזר לאחרונה לפעילות, אחרי תקופה ארוכה יחסית שהמקום היה סגור.

3. ספריית בית אריאלה

צילמנו שם את התוכנית האהובה "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שביימתי את הצילומים שלה.
לפני הצילומים עשיתי אינספור סיורי לוקיישן בספריה והתאהבתי בפינות השונות של הקומפלקס המרשים הזה: מאולם הופעות מרשים מדי בקומה העליונה, מפגש חובבי קומיקס בקומה התחתונה, לערבי הקרנות של קולנוע אוונגרדי, הספרייה היא בית לכל כך הרבה אירועי תרבות נישתיים ונחוצים כ"כ לעיר כמו תל אביב.בשנתיים האחרונות, הקונטרסט בין הטרגיות של כיכר החטופים הסמוכה לבין האסקפיזם התרבותי של בית אריאלה, הייתה חוויה אבסורדית במיוחד שביטאה את הדיסוננס החברתי של החיים של כולנו פה. תודה לאל שהחטופים חזרו והמלחמה שקטה ואפשר לצרוך תרבות במפלס נסבל יותר של תחושת אשמה.
שדרות שאול המלך 25 תל אביב

4. פינת הקישון/פרנקל

אני גר באותה דירה ברחוב הקישון בפלורנטין כבר קרוב ל-7 שנים. למרות תחושת המיאוס החוזרת מפלורנטין ומתל אביב בכלל, ראיתי איך במהלך השנים שאני פה,פלורנטין התבגרה והתברגנה ביחד איתי. מלא בתי קפה חדשים שנפתחו, משפחות עם ילדים שעברו הנה, חנויות ספרים ובגדים חדשות והתשתיות כמעט ונהיו סבירות.
פינת הרחובות של פרנקל והקישון ממש מתחת לבית שלי, היא המפגש היומיומי שלי עם כל מה שאני אוהב בפלורנטין ושומר עליי עדיין פה. בפינה אחת"פוקפה"– בוודאות הקפה הכי טעים בעיר. בפינה השנייה השופינג האהוב עליי –טמבוריית פלורנטין. מולה חנות יין מעולה ומולה חנות עציצים מושקעת במיוחד. צומת אחת שמקפלת בתוכה את תל אביב ואת כל מה שבנאדם צריך – סוקולנט טוב ואמריקנו קר.
בימי שישי בצהריים כשהרחובות עמוסים במבקרים, אני מצליח לספוג את האווירה הייחודית של פינת הרחובות הזו ולהודות לעצמי בשקט שאין מה לחפש בחיפה.

5. רחוב ברנט בדרך לים

צ'ארלס קלור הוא הפארק האהוב עליי בעיר. בדרך לשם, אפשר ורצוי לעבור דרך רחוב ברנט שנמצא בקצה התחתון של נווה צדק. מדובר בקבוצת סמטאות, שלא דומה לשום מקום אחר בתל אביב. חצרות ענק מלאות צמחיה וגינות ירק, רחובות חצי סלולים ותרנגולים שמסתובבים חופשי.לא ברור איך כרישי הנדל"ן עוד לא שמו את ידם על האזור המדהים הזה, אבל נשאר רק להודות על הביקור השבועי במה שמרגיש כמו בית ינאי או כל מושב פסטורלי אחר על קו החוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני כבר הרבה שנים מנסה להגיע לפסטיבל הסרטים בערבה ואיכשהו עוד לא הסתדר לי. לפני חודש הגעתי לראשונה לפסטיבל ואני יכול להגיד, בלי עוררין, שזה פסטיבל הקולנוע הכי יפה, ייחודי וקסום שחוויתי, בארץ ובעולם. מאות אנשים מתקבצים עם רדת הערב בין הגבעות המדבריות של צוקים וצופים בסרט יפה על מסך ענק בלב המדבר. להפתעתי, איכות ההקרנה והסאונד הייתה מהטובות שחוויתי ובאופן כללי זה מרגיש שככה אלוהים התכוון שנראה סרטים כשהוא ברא את הקולנוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה ראיתי לראשונה את "רגע של תמימות" של הבמאי האיראני מחסן מחמבלאף. סרט מהמם, שובה לב ו"מבוך מראות של אמת", כמו שתיאר בחכמה אמרי דקל קדוש שהקרין את הסרט בבית רדיקל' כחלק מהתוכנית המעולה והמומלצת במיוחד שהוא אוצר על קולנוע איראני.
על רקע המלחמה האחרונה עם איראן, ועם ספק מלחמה נוספת בפתח, התזכורת שבצד השני יש גם קולנוע וגם אנשים כל כך יצירתיים, חכמים ומלאי רוך ואנושיות, היא סלע להיאחז בו בתוך הסחף של העדריות המלחמתית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"בדרך להחלמה"היא עמותת מתנדבים ישראלית שמסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים, אל בתי החולים לישראל ובחזרה. אנחנו בתקופה שגם סולידריות אנושית בסיסית יכולה להיחשב שנויה במחלוקת, אבל כל אקט של הושטת יד עבור בני אדם במצוקה, הוא בעל ערך עצום. זו האמת הבסיסית והראשונית ביותר.

4.מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו. רק שלא יעלה לו שוב, כי אז הוא בלתי נסבל.
האמת שלמרות ואולי בגלל שהוא חבר קרוב שלי, אני יכול להעיד שהוא אחד האנשים המצחיקים בסטנדאפ הישראלי. השילוב בין ההומור השחור ליכולת לפגוע בכל אדם, ללא הבדלי דת מין וגזע, הוא באמת יוצא דופן וקורע במיוחד. חוץ מהסטנדאפ, הוא גם מבשל וואו, שזה חשוב לי במיוחד כחבר. והוא גם עושה ארוחות פופ אפ סופר טעימות אצלו בבית. מומלץ בחום.

מה יהיה?
יהיה טוב, ואם לא, זה בטוח יהיה לי טוב בתור דוקומנטריסט.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• גינת אלוף בצלות
• פלורנטין
• סינמטק תל אביב
• בית אריאלה

בשבועות האחרונים שמאז חזרת החטופים החיים, לא עובר יום בלי שאנחנו מתבשרים על פסטיבל חדש או שניים שדוהרים לעברנו, כאילו כולם חיכו לקצת חדשות טובות, ואנחנו ממש לא מתלוננים. היום הוא תורה של המילה הכתובה לקבל את הפסטיבל שלה, עם הידיעה על שובו של פסטיבל "כתוב" (15.11-13.11) של עיריית תל אביב-יפו בפעם השלישית אל מרחבי ספריית בית אריאלה.

>> לא נסתום את הפה: 21 תערוכות חדשות שלא ישתיקו אתכם בסופ"ש
>> שיאים של שפל: שבוע של כדורגל, תרבות ובריטים במקום ובזמן הנכון

פסטיבל "כתוב", אירוע הספרות והמילה הכתובה העירוני שהופך למסורת, זכה בשנים קודמות להצלחה גדולה עם אלפי משתתפים ונערך השנה בניהולו האמנותי של ג'ייסון דנינו הולט. הוא ייפתח בערב שיכלול מופעים ומיצגים בעקבות טקסטים מקוריים, תערוכות, יריד ספרי אמן, הרצאות וגרסאות חיות של הסכתים אהובים, כשהמשך סוף השבוע יוקדש לכותבים וכותבות מכל התחומים ויציע סדנות מקצועיות, מפגשים עם מומחים מהשדה, ושיחות השראה עם כותבים וכותבות מובילים.

בין האירועים הבולטים שיתקיימו בחללי הספרייה בערב הפתיחה:
"קץ העברית"// איך כותבים בעולם שבו עברית כבר אינה שפה מדוברת? סופרים וסופרות התבקשו לדמיין את העתיד, הטקסטים עובדו לפעולות אמנותיות ברחבי הספרייה ואוגדו לחוברת שתחולק לקהל.
"מילה במילה"// תערוכה קבוצתית שבוחנת כיצד יכול הדימוי החזותי לזלוג אל מחוזות חדשים בעזרת המילה הכתובה.
"יש אור שהוא כחול"// ערב קריאה לציון 20 שנים למותה של דליה רביקוביץ'.
"בשנה הבאה"// הצצה ראשונה לספרים הכי מסעירים ומסקרנים של 2026 לרבות קריאה מתוך הספרים ושיחה עם סופרות וסופרים.
"עדיין אופטימי"// תערוכה לציון 20 שנה למותו של דודו גבע. בתערוכה מוצגות קריקטורות פוליטיות של גבע וכן יצירות משותפות עם הסופר קובי ניב.
"שיר אחר"// פודקאסט לייב: גרסה חיה של הפודקאסט המצליח, על הסיפור מאחורי ״ימים לבנים״ שכתבה לאה גולדברג והלחין שלמה יידוב.

סוף השבוע לכותבים שייערך בשישי-שבת (15-14.11) נועד להקנות כלים, לפתח כישורים חדשים ולהכיר יוצרים ויוצרות אחרים. הוא יציע מגוון רחב של תכנים מקצועיים והשראתיים, ביניהם סדנות לכתיבת פרוזה, סדנת קומיקס, סדנות לכתיבת תסריטים, סדנות לכתיבת פודקאסטים, סדנה לכתיבת שירה, סדנה לכתיבה אוטוביוגרפית, סדנת כתיבת ביקורת, מפגשי קריאה ועוד.

בין האירועים שיתקיימו בסוף השבוע לכותבים וכותבות:
"ותכתוב": מופע ספרותי אישי של שהרה בלאו
רדיו עם שפם: איך כותבים פודקאסטים עם דנה פרנק
הסדנה הזאת שכולם מדברים עליה: סדנת כתיבה המונית בהנחיית יעל טל וענת דרימר
איך לכתוב ביקורת ולהישאר בחיים? סדנה בהנחיית איל חיות־מן
פגישה עם ס. יזהר: מפגש קריאה עם עמוס אורן

>> פסטיבל כתוב, חמישי-שבת 15.11-13.11, בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל כתוב
• בית אריאלה
• ספרות ישראלית

>>

1. גבעת הדשא שצופה לים בפאתי גן העצמאות

כמגשר גירושין אני נמצא בחלקים גדולים של היום בחדרים בהם האנרגיה יכולה להיות קשה וסוגרת לפרקים. בשנתיים האחרונות מאז התחילה המלחמה נראה שהאוויר כולו נהיה דחוס ורווי בצער, כאב וחרדה. אלה מצבים בהם הפריים שלנו כבני אדם מצטמצם מאוד וקשה לראות רחוק או רחב ובטח שקשה לראות אופטימי. כשאני מרגיש שהתמונה שלי הולכת ומצטמצמת, אני תופס את עצמי לקראת סוף היום, יוצא מדירתי שברחוב פנקס וצועד על שדרות נורדאו לעבר הים. זו שעה בה מתחילה השקיעה ובראש ובלב תמיד מתנגן לי השיר "ערב עירוני" של אלתרמן. באחת מהגיחות שלי, בעודי צועד בשדרה נתקלתי מחוץ לאחד הבניינים שלט עליו כתוב "כאן חי המשורר נתן אלתרמן". הרגשתי שהשקיעה הוורודה בין הגגות שאני רואה היא אותה השקיעה שהוא ראה מאותה נקודה. היה בזה משהו מרגיע, כי המציאות יכולה להשתגע בכל מיני צורות ולייצר חוסר ודאות, אבל יש דברים שאף פעם לא ישתנו. בסןף הדרך הזו אני מגיע לגן העצמאות, חוצה אותו ומגיע אל גבעת דשא קטנה שמולה נפרש הים במלוא תפארתו. אני מתיישב, באופן אוטומטי גם הפריים שלי נפתח ביחד עם כל הכחול הזה, ופתאום אפשר לראות אופק.

2. קפה איזי

יש המון בתי קפה אטרקטיביים בעיר ובאמת שבדקתי הרבה מהם, אבל מהרגע הראשון שבו התיישבתי באיזי הרגשתי שזה המקום שלי. מאז עברו 7 שנים בהן הפכתי אותו למשרד שלי בימים בהם אני לא נמצא בקליניקה, לנקודה אליה אני מגיע כשאני צריך להרגיש תנועה מול העיניים כדי לשחרר איזה מחסום של כתיבה, לבסיס שלי לפגישות וללוקיישן המועדף עליי לקפה ומאפה בשישי-שבת. למה דווקא האיזי? זה לא רק הקפה המעולה או ריחות האפייה שמקשים עליי בכל פעם שאני מרגיש שהגיע הזמן לדיאטה – זה קודם כל הצוות. למרות שהדמויות התחלפו במהלך השנים, האנרגיה של הצוות נשארה תמיד כזאת שמייצרת אווירה מזמינה של קפה שכונתי כמו שקפה שכונתי אמור להיות – כזה שאתה מגיע בבוקר ומקבל את הקפה שלך בדיוק כמו שאתה אוהב אותו מבלי שהיית צריך להגיד מילה.
ארלוזרוב 76 תל אביב

3. המספרה של ניסים וחיים

התקשיתי למצוא בעיר ספר שהצליח להבין עד הסוף מה אני מבקש. אני לא בטוח שהצלחתי להבין בעצמי. בשלב מסוים כשכמעט השלמתי עם זה שלעולם לא אצא מרוצה ממספרה, זיו בת הזוג שלי עשתה מעשה שמעטות הנשים שמוכנות לעשות וחיברה אותי לניסים, הספר שלה. הגעתי למקום די קטן ברחוב בן יהודה בו שתי עמדות תספורת – אחת של חיים בעל המקום ואחת של ניסים. יצאתי משם אחרי חצי שעה לא רק עם התספורת המדויקת לה חיכיתי כל השנים אלא עם הרגשה שפגשתי פסיכולוג, מטפל זוגי ויועץ עסקי. מאז אני חוזר לפחות פעם בחודש (לפעמים פחות, תלוי כמה יש לי לפרוק), מתקבל באמירה "הנה השמאלני שאנחנו הכי אוהבים" ויוצא אחרי חצי שעה כמו אדם חדש.
בן יהודה 196 תל אביב

4. בית אריאלה

מאז שאני זוכר את עצמי, להיות בסביבת ספרים תמיד נסך בי רוגע. מגיל מאוד צעיר אהבתי לקרוא ולכתוב וללכת לאיבוד בין המילים ולתת לדמיון לשוט עליהן הרחק מהמציאות המוגבלת והמגבילה. כשאני נכנס לספריה בבית אריאלה אני מאבד את תחושת הזמן. כמו ילד בחנות ממתקים אני שולף ספרים, צולל אל איזה טקסט שתופס לי את העין ומאבד תחושת זמן. יצא לי גם להשתתף בשתי סדנאות כתיבה שנערכו בבית אריאלה אותן הנחו הסופרות המעולות אדוה בולה ונועה ידלין.

בזמנים מסוימים היה קשה לי להסביר לעצמי את הפער העצום בין המציאות הגסה שכולנו חיים בה בשנתיים האחרונות לשקט ולעדינות שחוויתי כשנכנסתי לבית אריאלה למפגשים של הסדנה. ואז צפיתי בראיון עם דויד גרוסמן בו הוא נשאל איך הוא מצליח לכתוב בתוך המלחמה הקשה הזאת. התשובה שלו, "אני מצייר קווים דקים במציאות עבה", ענתה לי באופן הכי מדויק שיש על הדיסוננס שחשתי. ספרים, מילים ובכלל כל דבר שקשור ליצירה ולתרבות הם הרפואה המונעת הטובה ביותר מפני ההשחתה של הנפש בימים בהם היא עלולה להיאטם ולהתקשות.
שאול המלך 27 תל אביב

5. הסילון

בשנים האחרונות נראה שכל בר שנפתח בעיר בונה את עצמו כך שישרת את המציאות האינסטגרמית שאנחנו חיים בה. זה נראה טוב ומצטלם טוב, אבל לי זה מרגיש מתאמץ ומזיע מדי. אולי אני אשמע בומר, אבל לצלם כוסות עם אלכוהול, מעוצבות ומעוטרות בשמשיות ככל שיהיו, נראה לי כמו אינסטינקט לא בריא. כשמניחים כוס עם אלכוהול על השולחן שלי האינסטינקט הראשוני שלי הוא לשתות אותה. אני גם מאמין ששגרת חייו של הציבור לא תושפע באופן דרמטי אם לא ייחשף למרגריטה שלי. הסילון הוא בר שכונתי שמתקיים מחוץ ליקום האינסטגרמי. הכל פשוט, מהשולחנות והכסאות ועד המשקאות והמזון. פשוט במובן הכי טוב של המילה. אחרי שתי מרגריטות וטוסט שממחיש בכל ביס את האימרה שטבעו חז"ל, "אין דבר כזה יותר מדי חמאה", לאף אחד אין צורך להוציא את הטלפון ולצלם, וכל מה שבא לך הוא פשוט להיות.
קינג ג'ורג' 89 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית ה"חדשה" היא ללא ספק המפגע הויזואלי/סביבתי הגדול ביותר שקיים בעיר. נאלצתי להגיע אליה מדיי פעם בימי שישי בלילה כשמועדון הבלוק האגדי ז"ל פעל בו. בזמן העמידה בתור והציפייה לתדרוך המפורסם שכל מי שהגיע לבלוק הכיר בעל פה, נפרשה מול עיני המבלים תמונה שכללה מזרקים של נרקומנים, דרי רחוב זרוקים על המדרכה, ריחות של שתן והזנחה. כבר שנים שמדברים על הריסת המתחם המקולל הזה ואין לי מושג איפה התהליך הזה עומד, אבל אני מקווה בשביל העיר, בשביל אלו שגורלם לא שפר עליהם וגורלם נקשר בגורל התחנה הזאת ובשביל תושבי תל אביב ואלו שמגיעים אליה מבחוץ – שהמבנה הזה יהפוך לאפר ואבק ודרי הרחוב יקבלו את העזרה והסיוע שהם כל כך זקוקים לו. ושיחזור הבלוק לאלתר!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ציפורלה לילדים".אני מאוד אוהב את ההרכב של ציפורלה. הייתי בהמון הופעות של האנשים המוכשרים האלה ובכל פעם נפעמתי מהיכולת שלהם לשלב בין הומור ונונסנס לאמירה נוקבת על מציאות חיינו בארץ הזאת. כשהם יצאו במופע לילדים ידעתי שזו הזדמנו לחשוף את בנותיי (בנות 14 ו-12) לחבורה הזאת. קצת חששתי שבתרגום החומרים שלהם לשפת ילדים משהו מהעוקץ הייחודי שלהם ילך לאיבוד. החשש הזה התפוגג מהר כשראיתי את בנותיי צוחקות מאותן הבדיחות שגרמו גם לי לצחוק ולהתעכב על המקומות שדרשו מחשבה. המופע הזה, ובכלל העשייה של ציפורלה, מוכיחה שגם באקלים של השתקה ורידוד השיח – אפשר להגיד המון, בלי להתחנף, בלי להתפשר על איכות אמנותית ובלי שום פחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כמה חודשים מפרוץ המלחמה חזרתי אל הספר"האדם מחפש משמעות"של ויקטור פרנקל. קראתי אותו לאט ובעדינות. בדיעבד אני יודע שחיפשתי תשובות אצל מי שחווה את הגדולה שבטראומות, השואה, וידע איך לזקק ממנה את הנוסחה להתמודדות עם קושי שסוגר עליך מכל כיוון: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". מאוחר יותר סיפר שורד השבי אלי שרעבי שזה בדיוק המשפט שאמר לו הירש פולין-גולדברג ז"ל בשבי, משפט שעזר לו לשמור על עצמו עד ששוחרר. חשתי צמרמורת בכל הגוף.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושב שצריך לסייע, בכסף או בהתנדבות, לכל ארגון שמסייע לאזרחים ולחיילים להתמודד עם המעמסה הנפשית שיצרה המלחמה, עם הטראומה ועם הפוסט טראומה. כשהמלחמה תסתיים זו תהיה המשימה הגדולה ביותר של כולנו, להחלים ולשקם את הנפש הפצועה שלנו על מנת שנוכל לחזור לשמוח, לצחוק ולאהוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון כחלילי. דווקא במלחמה הוא החליט לפתוח אתקפה תת-תרבות בפאתי שוק הכרמל(רחוב הכרמל 12 תל אביב). מעבר לעובדה שכל המאכלים והמאפים שמכין שם רון בעצמו נעשים מתוך אהבה וטעימים עד מאוד, הוא הפך את המקום לבית לדעות שמאוד קשה להשמיע היום באווירת החרבו-דרבו הכללית. הדוקומנטריסט המוכשר הזה והכותב המחונן הוא גם איש אמיץ מאוד שמתעקש לדבר על דו-קיום, על חזון אחר לאזור המדמם הזה ועל תקווה. בין אם מסכימים איתו או לא, אי אפשר שלא להעריך אדם שבוחר להעז ולדמיין עתיד אחר ולהדליק אור במקום בו החושך מתפשט מדי יום.

אם אפשר להוסיף דמות תל אביבית נוספת, הייתי מרים גם ליהודית כץ. אני מאזין קבוע לפודקאסט המעולה שלה "חושבים טוב" ובמלחמה הוא הפך להיות עבורי מקור לידע ולכלים מאוד חשובים להתמודד עם התקופה הזאת וכל המשברים שהיא הביאה איתה. אני בטוח שיש עוד הרבה אנשים שמאזינים לו ויזדהו עם מה שאני כותב פה ולכן מרגיש צורך לשלוח לה מכאן תודה גדולה על זה בשמי ובשמם.

מה יהיה?
התמונה הגדולה כל כך כאוטית שכל ניסיון לחזות מה יהיה משול לקריאה בקפה. אני מאמין בלב שלם שאם כל אחד ואחת מאיתנו יתאמץ לייצר תקווה עבור עצמו ועבור הסביבה שלו, יושיט יד לאלו שמתקשים לעשות את זה, לא ייפול למלכודת האדישות והייאוש שמשרתת את אלו שמבטיחים לנו ולילדינו עתיד רווי בדם ובכאב – נצליח לייצר עוד ועוד מעגלים שיתרחבו ויהפכו לתנועה עצומה שבסוף תשנה כאן את המציאות. גם את המציאות הפוליטית. אנחנו חייבים להיאבק על עצם היכולת להיות אופטימיים ולהחזיק תקווה – כי בלי אלה באמת שאין לנו מה לחפש כאן.

• העיר שלי
• גירושים
• גן העצמאות
• סילון
• איזי
• ציפורלה
• תתתרבות
• בית אריאלה
• מספרות

את הסיפור של כיכר החטופים עוד נצטרך לספר, אחרי שיחזור החטוף האחרון, מהלילה ההלום הראשון של ה-8.10 שבו נפרש בכיכר המוזיאון שולחן ארוחת שישי ארוך עם כיסאות לחטופים ולנעדרים, ועד לרגע שבו נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ צייץ והדהד את התמונות מההפגנה בכיכר החטופים ומסגר סופית את חשיבותה המכרעת של הכיכר במאבק להחזרתם הביתה. אבל מהרגע הראשון היה ברור שכיכר החטופים הופכת ללב השבור והפצוע של תל אביב.

תל אביב עטפה את משפחות החטופים באהבה ובדאגה מהרגע הראשון, והכיכר היפה של מוזיאון תל אביב וספריית בית אריאלה עברה הסבה מהירה למוקד של תמיכה וסולידריות במשפחות, אליו נהרו לאורך השנתיים האחרונות מיליוני ישראלים. הפגנות, עצרות, תפילות המוניות, מיצבים, מיצגים, הופעות מרגשות, הכל קרה בכיכר הזאת בשנתיים האלה דרך מסך של דמעות.

בזמן הארוך והבלתי נתפס שבו הופקרו החטופים בשבי חמאס, הפכה כיכר החטופים לאתר עירוני מרגש ומאחד שנבחר שוב ושוב כאחד המקומות האהובים בתל אביב על ידי אורחי המדור "העיר שלי". מוזיקאיות, אמנים, שחקניות, סופרים, פילוסופים ופסיכולוגים, כולם נשאבו אל התקווה והנחמה שכיכר החטופים הציעה לכל באיה, ולכבוד הרגע שכולנו חיכינו לו אספנו את מיטב הטקסטים שנכתבו עליה. אפשר לשער שעם שובם המבורך של החטופים, היא תפורק בשבועות הבאים ותשוב להיות כיכר הפסלים של המוזיאון. מקום כזה של נחמה יחסר לנו מאוד.

יום אחד זאת תהיה שוב כיכר רגילה

מיכל שרון, הצ'ייסרית, 11.5.25: אני מבקרת בה מאוקטובר 2023, שבוע אחרי שאביחי ברודץ' לקח כיסא והתיישב מול שערי הקריה. הכיכר היא מפעל אזרחי מדהים שלא נראה כמותו בשום מקום בעולם. בכל ביקור שם, הלב נשבר עוד קצת. אני מחכה כבר ליום בו כולם ישובו הביתה, והכיכר תתרוקן.

תמר מרקוביץ', סופרת, 28.1.25:זה מקום שכואב לי בכל עצם בגוף בכל פעם שעוברת בו – כיכר החטופים. בכלל, אני חולמת ומדמיינת את היום שבו כיכר החטופים תחזור להיות רחבת המוזיאון, שקפלן תהיה צומת משעממת שבה במוצ"ש עוברים בדרך אל או מהאיילון, שכל הסיוט הנוראי הזה שכבר שנתיים תמימות אנחנו חווים פשוט יהיה זיכרון רחוק מתקופה שלא היינו בטוחים שאנחנו לוקחים את הסיבוב, משהו כמו הסגר הראשון של הקורונה.

הכיכר היא מקום של תקווה ואור

רון מיכאל, מנהל המותג "אתא", 18.2.25: המקום הכי אמביוולנטי שיכלתי לדמיין. מקום שמזכיר לי את האסון שנקרא "שבעה באוקטובר", האסון הגדול ביותר שקרה לנו. אני משתדל להגיע לפחות פעם בשבוע לעצרת של משפחות החטופים להביע הזדהות, להדליק נר לזכרם של הנרצחים וההרוגים – ובעיקר לתמוך במשפחות ובעסקה לשחרור החטופים. לצד הקושי הרב, המקום הזה גם ממלא אותי תקווה. אנחנו עם של אור, שמתמודד עם סיטואציה קשה. אבל רק יחד, כתף אל כתף ותמיכה אחד בשני נצליח לעבור את זה ולהחזיר אותם הביתה.

קמה ורדי טהרלב, זמרת וסופרת, 6.3.25:בתקווה שבקרוב לא נצטרך אותה יותר.

אודי נוימן, סופר, 25.5.25:המקום שבו ייאוש ותקווה משמשים בערבוביה, אתר של מחאה ודמוקרטיה אמיתית כזו שצומחת מלמטה.

ג'רמי פוגל, פילוסוף, 19.9.24:אני כמובן לא אוהב את כיכר החטופים. העצב האינסופי של כל מה שקורה, קרה, ממשיך לקרות, וממשיך לא לקרות, הוא סיוט נורא שכולנו מתחננים כבר להתעורר ממנו. אבל לפחות בתוך כל הסבל חסר הנחמה הזה, אנשים עדיין יוצאים להראות את פניהם האנושיות למשפחות ואחד לשני. לפחות בתוך כל חוסר האנושיות המזוויעה מסביב יש מקום שמנסה להיות אנושי. הלוואי שזה היה יכול לעזור יותר. הלוואי שיחזרו עכשיו כולם, והמקום הזה ייעלם כלא היה כמו חלום עצוב ממנו מתעוררים. לחלקינו הסיוט לא ייגמר. לחלקינו הוא יכול עוד להסתיים. עוד מעט שנה, מאה ואחד חטופים עדיין שם.

הגר אנגל, שחקנית תיאטרון, 28.4.25:אני לא יודעת אם מקום אהוב זאת ההגדרה הנכונה, אבל בהקשר של המלחמה זה בהחלט מקום שמביא לי המון כוח למאבק להשבת החטופים. אז מן הסתם, כשאני באה להפגנות אני שם, אבל גם אם יש לי הצגות באזור חשוב לי לעבור שם. מצד אחד אני מתמלאת עצב שהחטופים שלנו עוד שם, ומנגד הכיכר נותנת לי להרגיש שיש מקום שמאחד את כולנו למען המטרה הכי הכי הכי חשובה שיכולה להיות.

הכיכר היא מקום של כאב, ייאוש וזעם

איתי דורון, יוצר ומנהל אמנותי, 10.6.25:שער בגין // כיכר החטופים. זה המקום השנוא עליי בעולם. עצם קיומו מצביע על שפל מוסרי ואובדן דרך כל כך חמורים. זה מקום נורא, כי הוא תזכורת להפקרה האדירה של אותו יום ארור. זה מקום שנוא, כי הוא עדות מתמשכת לכישלון הממשלה לעשות את המובן מאליו והבסיסי ביותר (אין יותר בסיסי מזה) – ובאותה נשימה עכורה, גם להצלחה של המפקירים לקטב את החברה אפילו סביב זה. ולמרות שזה מקום שנוא עליי, והוא מנקז את כוחותיי עד לייאוש שאיש מאיתנו אינו חסין – נמשיך להגיע לשם, ולהיכן שנדרש, כי כל עוד ישנה סולידריות – יש תקווה.

טל זגורסקי, ממיסדות עמותת "לב בטוח" לטיפול בשורדי המסיבות, 5.10.25:אין חשוב מזה. כואב כל כך שהם עדיין שם, אחרי זמן כה רב. אני חושבת עליהם כל יום ומקווה כל כך שיחזרו. כואב לי על כל אלה שיכלו לחזור ולא חזרו. אנחנו חייבות לעשות הכל כדי להוציא אותם משם. עכשיו. ואין חשוב מלהיות עם המשפחות במאבק שלהן. לא נתפס שצריך להיאבק כדי להציל את האחיות והאחים שלנו. בנוסף, כמנהלת המערך הטיפולי בלב בטוח, אני רואה אישית איך הישארותם בשבי של אותם החטופים, שהם חברים, משפחות או מעגל קרוב של שורדים, משפיעה באופן ישיר על תהליך ההחלמה שלהם. כל עוד הם שם הטראומה נמשכת.

אורין יוחנן, רקדנית וכוריאוגרפית, 25.3.25: אני שונאת את העובדה שאנחנו במצב כזה ששנה וחצי אחרי אותה שבת יש עדיין אזרחים חטופים, חיים וחללים בשבי. שיש משפחות שלמות מוטרפות מדאגה וצער, שיש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים להמשיך הלאה, לעבור ריפוי, השלמה, לקבל חיבוק וסגירת מעגל. זה בלתי נתפס בעיני שאזרחי ואזרחיות המדינה הזו מופקרים לגורלם. המקום הזה לוחץ לי על הכפתור של שבירת החוזה בין המדינה לאזרחיה. זה מציף אצלי כל כך הרבה כעס, תסכול ועצב תהומי. המקום הזה מזכיר לי את הבושה שאני חשה מול אוזלת היד של אלו שאמורים לדאוג לביטחון שלנו.

הכיכר והמוזיאון: סיפור אהבה עצוב

חיים שמש, אייקון אינדי ישראלי, 25.9.25:המוזיאון צמוד לכיכר החטופים. מאז שבעה באוקטובר אני פוקד את הכיכר כמו עשרות אלפים אחרים. השילוב של השניים מאפשר לתרגל מועקה אל מול נשימה. אמנות נועדה לעורר מחשבה וגם לנחם. מוזיאון תל אביב והכיכר ממלאים את הצורך הזה. כאילו נועדו להשלים אחד את השני.

מרינה שויף, שחקנית, 6.1.25:הרחבה של מוזיאון תל אביב הפכה מאז ה-7.10 לכיכר החטופים. מקום שהוא הלב. ועד שלא יחזרו, כולם, לא נוכל להרגיש חופשיים. זו משאלה הכי כמוסה וגם הכאב הכי גדול שמלווה אותנו כל רגע.

ליאת יצחקי, זמרת ופייטנית, 27.5.25:בעבר הייתי בוחרת בבית אריאלה בפני עצמה, אבל עכשיו קשה לנתק אותה מהכיכר שלצידה – שהפכה לסמל ולמוקד תקווה מאז שבעה באוקטובר.הופעתי שם כמה פעמים, נפגשתי עם משפחות של חטופים – והלב לא נשאר אדיש. במקום הזה מתכנסים חילונים, חרדים, שמאל וימין, כולם יחד. לראות את האנשים האלה שרים ומתפללים יחד – זה נותן כוח להאמין.

דורון אשכנזי, מעצב אופנה, 27.6.25:המקום שהוא גם הכיכר של מוזיאון תל אביב וגם כיכר החטופים. מקום של פצע בלב, בשילוב עם מקום שמציג אמנות שמנסה לרפא. כיכר שעברה כבר כל כך הרבה גלגולים במשך 620 יום… כל דרך אמנותית וכל צעקה ודמעות… ושתחזור להיות כבר סתם כיכר בחזית המוזיאון, ושיחזירו את החטופים דבר ראשון לפני כל דבר אחר.

תמי שם טוב, סופרת, 15.9.25:כיכר החטופים // שער בגין // קפלן. זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!!

• כיכר החטופים
• שבעה באוקטובר
• מוזיאון תל אביב
• בית אריאלה