בדיוק שלשום לפני עשור קרה ל-HBO דבר נפלא: יוצר הטלוויזיה ניק פיצולאטו הביא אל המסך את "בלש אמיתי", דרמת פשע מורכבת ואיכותית כמותה לא ראה העולם קודם לכן, בכיכובם של וודי הרלסון ומת'יו מקונווי, ופחות או יותר המציא מחדש את הרעיון של "סדרת אנתולוגיה". המבקרים השתפכו, הצופים עפו, וכולם חיכו לעונה השנייה.

>> המתח בשיאו: 20 הסדרות הכי טובות על המסכים שלכם עכשיו
>> משפחה הורגת: 25 דברים שכולם צריכים לדעת על "הסופרנוס"

אלא שעם סדרות אנתולוגיה יש בעיה: כל עונה אוחזת בסיפור משלה וקאסט משלה, ואם אהבתם את הדמויות והעלילה בעונה אחת, אין שום ערובה שתיהנו גם בעונה אחרת. ואכן, העונה השנייה של "בלש אמיתי" הייתה חלשה להפליא למרות וינס ווהן וקולין פארל, ולמרות שהעונה השלישית (עם מהרשלח עלי וסטיבן דורף) הייתה טובה יותר – הקסם לא השתחזר. עכשיו מקבלת האנתולוגיה של פיצולאטו הזדמנות שלישית לשחזר את הצלחתה של עונת הבכורה. לא בטוח שתהיה עוד אחת.

העונה הרביעית של "בלש אמיתי" תעלה הלילה בארצות הברית (ומחר בישראל ב-HOT) כשמאחוריה מטען כבד של ציפיות: בתפקיד הראשי מתייצבת ג'ודי פוסטר המעולה תמיד, בתפקיד טלוויזיוני משמעותי ראשון מאז שנות ה-70', אז נחשבה לאחת מילדות הפלא המבטיחות בהוליווד.

לצדה של פוסטר מככבת קאלי רייס, מתאגרפת מקצוענית ואלופת עולם לשעבר, שפצחה בקריירת משחק רק לפני שנתיים וכבר הייתה מועמדת לפרסים על המשחק בסרט הבכורה שלה, "Catch The Fair One"', בו גילמה מתאגרפת שיוצאת לאתר את אחותה שנעלמה. יחדיו, כצמד בלשיות משטרה שנאלצות לעבוד ביחד, הן נקלעות לשרשרת של תעלומות רצח מסתוריות ומקריפות, כנהוג ב"בלש אמיתי", אם להתסמך על הביקורות המוקדמות – ויש מצב שהן מחזירות לסדרת האנתולוגיה את כבודה האבוד.

העונה הרביעית מקבלת לא רק כותרת משנה ("בלש אמיתי: ארץ הלילה"), אלא גם יוצרת חדשה: הבמאית-תסריטאית המקסיקנית המסקרנת איסה לופז, שחתומה על אחד מסרטי האימה המקוריים של העשור ("Tigers Are Not Afraid"), וזו תהיה היצירה הראשונה שלה לקהל הרחב בארצות הברית.

הסדרה מתרחשת בחור נידח באלסקה, עיירה קטנה ובמרכזה מרכז מחקר ארקטי, כשיום אחד כל שמונת הגברים העובדים בו פשוט נעלמים. צמד הבלשיות נבארו ודנברס מתחילות לחפור בשלג ובקרח ומתחילות לגלות את האמת על כל מיני דברים שלא רצו שיגלו עליהם את האמת. לופז הסבירה שהחליטה לייצר את גרסת המראה של העונה הראשונה, שהייתה גברית ומיוזעת, עם עונה שהיא נשית וקפואה. לפחות על פי הפרומו – נראה שהצליח לה. אולי בכלל היינו צריכים בלשות אמיתיות כל הזמן הזה.

• המסך
• מה רואים הלילה
• בלש אמיתי
• ג'ודי פוסטר
• HBO

וואן שוט, לונג טייק, וואן טייק, Oner – לא משנה איך נקרא לזה, כנראה שכבר יצא לכם לראות יצירה או שתיים שעשו את זה. אנחנו מדברים על סצנה, סיקוונס או אפילו פרק או סרט שלם שצולם ברצף אחד, או לפחות נותן את התחושה שזה מה שקרה. זה יכול להימשך 10 דקות או שעתיים, לכלול קאטים נסתרים שהקלו על העריכה והצילום או שלא.

>>

כך או כך, מדובר בטריק מסובך להפקה שתמיד מעניין לשאול איך הוא נוצר, ואם עושים את זה כמו שצריך – יכולים לצאת מזה דברים מופלאים. השבוע קיבלנו סצינה ארוכה במיוחד ב"יורשים" שאמנם לא נערכה כוואן טייק אבל חלק גדול ממנה כן צולם ככזאת, בשביל לייצר על הסט את האינטנסיביות שהפורמט הזה נוטה לייצר, אבל זה כבר תקופה לא קצרה שהטלוויזיה מלאה בדוגמאות מובהקות יותר.

בקולנוע, כבר ב-1948 אלפרד היצ'קוק הציג את "חבל", מותחן שצולם כדי ליצור תחושה של סרט באורך מלא שכולו שוט אחד רציף, על אף שטכנולוגיית הפילם של התקופה איפשרה לצלם רק כעשר דקות רצופות בכל פעם. בתכלס, הסרט חיבר 11 שוטים ארוכים כאלה בעזרת קאטים סמויים (כלומר, הרגעים האלה שבהם המצלמה מתמקדת לרגע במשטח דומם כדי להתרחק שוב בשוט חדש). המעבר לצילום דיגיטלי הקל על היצירה של סצנות ארוכות להדהים או סרטי "לונג טייק" רציפים לחלוטין, כמו "ויקטוריה" או "תיבה רוסית", או כאלה שמנסים ליצור את האשליה הזו בעזרת רצף של סצנות המצולמות בשוט אחד, ארוך ומורכב, כמו "1917" ו"בירדמן".

בשנים האחרונות הטריק הזה נעשה יותר ויותר נפוץ גם על המסך הקטן, בין אם מדובר בפרקים מלאים שכולם בשוט רציף (אמיתי או מזויף) או פשוט בסצנות ארוכות מהמקובל, שמשתמשות בכלי הזה כדי ליצור רגע רגשי או יצירתי יוצא דופן. גם צופה לא ממש מיומן שלא יבחין בצילום המסובך או בהיעדרם של קאטים יכול לזהות את הרגעים האלה כמיוחדים ולחוות את העומס, הלחץ או ההתרגשות של הדמויות יחד איתן, בזמן אמת. מעבר לצורך האמנותי, יש כאן גם דרך לסמן לקהל שהוא צופה ביצירה שהיא לא "טלוויזיה רגילה" – יותר יקרה, יותר מושקעת, אולי אפילו "כמו-קולנועית". בקיצור, דרך טובה לעשות רושם.

דוגמה יפה לשימוש בסצנה ארוכה ורציפה כדי ליצור "רגע" חד פעמי אפשר למצוא בעונה האחרונה של הסדרה "ג'יין הבתולה". אחרי שהוענה הרביעית הסתיים בקליף-האנגר דרמטי במיוחד, סצנה רציפה של שבע דקות מאפשרת לגיבורה לשטוח את רגשותיה במונולוג רב רבדים על הגילוי המטלטל. התוצאה חורגת לגמרי מהשפה הסטנדרטית של הסדרה, מה שמקל על העיכול של הטוויסט המופרך – אם כבר משהו תמוה לגמרי קרה, לפחות ניתן לחרא לפגוע במאוורר ונבהיר עד כמה המצב חמור מאי פעם. גם ב"דברים מוזרים" השתמשו בסצנת לונג טייק כדי להתמודד עם סיטואציה כאוטית ומבלבלת – במקרה זה פשיטה על סוכנים וחיילים על בית משפחת באיירס – וב"דרדוויל" יצרו שוט רציף של 11 דקות כדי ליצור סצנת אקשן בלתי נשכחת.

כשמדברים על טלוויזיה שמנסה למתוך את גבולות המדיום, אחת הדוגמאות המתבקשות מהשנים האחרונות היא "בלש אמיתי" מבית HBO. הפרק הרביעי של עונתה הראשונה של סדרת האנתולוגיה מסתיים בבום עם סצנת פלאשבק מורכבת במיוחד באורך שש דקות. מדובר באתגר היסטרי – הסצנה מפוצצת באקשן אלים במיוחד עם שלל שחקנים, מעבר מפנים לחוץ ובחזרה תנועה מתמדת (כולל טיפוס על גדר) ובשלב מסוים אפילו יש שם מסוק. הבמאי, קארי ג'וג'י פוקונאגה, הסביר: "רציתי שהקהל ירגיש את הלחץ יחד עם הדמויות, את תחושת הסכנה. (…) אחד הדברים הקשים בקו העלילה של 1995 הוא שאנחנו רואים במקביל את הדמויות ב-2012 ואנחנו יודעים שאף אחד לא מת. אז השאלה הייתה – איך יוצרים במצב כזה תחושה של אימה ומתח?".

בסדרה הלא-מוערכת-דיה "ילדותי" לקחו את הרעיון לכיוון שונה לחלוטין והשתמשו בו כדי להשיג מטרה הפוכה – לא לתפוס התרחשות מאיימת בזמן אמת, אלא כתחליף למונטאז' שדוחס לתוך סצנה אחת תהליך שינוי ארוך בחייה של אישה צעירה. הסצנה לא ארוכה במיוחד – היא נמשכת רק קצת פחות משתי דקות – אבל במהלכן סט הצילומים משתנה מספר פעמים, השחקנית מחליפה בגדים שוב ושוב והדמות בונה לעצמה מציאות חדשה לגמרי, מייאוש והתמכרות למה שנראה כמו חיים נעימים ובריאים הרבה יותר. את כל זה הסדרה עושה בלי קאטים סודיים או אפקטים ממוחשבים, כפי שאפשר לראות בסרטון שחשף את ההפקה המסובכת מאחורי הקלעים:

גם ב"פילדלפיה זורחת" עשו שימוש בטריק הזה, הפעם כדי לשלב את אווירת המתח והכאוס עם קומדיה. הסיקוונס נמשך עשר דקות ומלווה את צ'ארלי בשלל מלאכות מוזרות שהוא נדרש לבצע בבר כדי לאפשר לו להמשיך לפעול ולתפקד. האתגר העיקרי כאן הוא העובדה ש"פילדלפיה זורחת", כמקובל בסיטקומים, לא מצולמת בלוקיישן אחד אלא באולפנים – הבר, השירותים והסמטה האחורית בסדרה נמצאים כולם בלוקיישנים שונים – אבל צריכים להתחבר איכשהו בראש שלנו למקומות שאפשר לעבור ביניהם בקלות.

אם סצנה אחת לא מספיקה לכם, כמובן שהיו גם סדרות שניסו למתוח את האתגר על פני פרק שלם. במובן מסוים זה עוד סוג של "פרק גימיק" ברוחם של פרקי מחזמר או קרוסאוברים, אבל כשמדובר במשימה כל כך מסובכת חייבת להיות שם הצדקה נוספת, אז כנראה שלא תמצאו פרק כזה שממש מפשל. הסיטקום "משתגעים מאהבה" נכנס לדברי הימים של הטלוויזיה עם הפרק "השיחה", שבמשך 22 דקות לא חותך לרגע מזוג הגיבורים, בשיחה מצחיקה, מעניינת ונוגעת ללב על החיים ובעיקר על ההורות לבתם הקטנה. האתגר הטכני במקה הנ"ל לא מאוד דרמטי והסצנה צולמה פעמיים בלבד, כך שהעוצמה נובעת מהכתיבה החכמה והמשחק הפנומנלי.

ב"מי מתגורר בבית היל" יצרו פרק דמוי-טייק-רציף מחמישה שוטים רצופים שחוברו באלגנטיות יחד, כשהאתגר העיקרי הוא העובדה שהפרק מתקיים בשני צירי זמן מקבילים. יוצר הסדרה מייק פלנגן סיפר בהרחבה בטוויטר שלו על תהליך ההפקה וחשף שהפרק היה חלק מהפיץ' המקורי לסדרה עבור נטפליקס. כדי לאפשר את יצירתו, סט הצילום נבנה מראש כך שיוכל לאפשר את הצילום בשני הלוקיישנים השונים בלי קאטים. כאמור, וואן טייקים כאלה הם דרך מצוינת להעביר לקהל תחושות של סכנה, לחץ ואימה.

אם בדרך כלל סדרות יכולות להקל על הצופים במעבר בין כמה עלילות שונות, בפרקים כאלה לאף אחד, מאחורי או לפני המצלמה, אין לאן לברוח. זה בדיוק מה שקורה בפרק eps3.4_runtime-error.r00 של "מר רובוט". הפרק עושה משהו דומה לפלאשבק הארוך של "בלש אמיתי" – וואן טייק "מזויף" עם עלילת אקשן מסובכת הכוללת מעבר בין לוקיישנים, ניצבים ושינויי תאורה – רק הפעם באורך 45 דקות.

אבל בשביל להעמיד את הדמויות בסיטואציה מלחיצה ודרמטית לא חייבים קאסט שחקנים ענק או פעלולים מתוחכמים – "הדוב" עשתה את זה ממש לא מזמן כשתיארה בשוט רציף יום מסויט במיוחד במטבח של מסעדה. בהתחשב באופי העבודה במטבחים זה רעיון לגמרי מתבקש, בטח בסדרה שהקונפליקט ההמרכזי בה הוא הניסיון להכניס קצת שפיות לעולם שכולו כאוס ועצבים. הפרק הייחודי היה הפרק הלפני-אחרון של העונה, כך שהחשיבות העלילתית שלו דרמטית – זה בעצם "הסוף המזויף", הרגע שבו נראה שהכל אבוד ואין כבר דרך לחזור למסלול.

• המסך
• טלוויזיה
• יורשים: הסדרה הטובה של העשור?
• בלש אמיתי

• Facebook
• Twitter
• Email

מי הרג את טוני סופרנו? מי הרג את סטרינגר בל? מי הרג את נייט פישר ואת סיימון אדביסי? אתם. אתם הרגתם אותם. נכון, זה היה בטעות ולא התכוונתם, לא ידעתם, לא חשבתם. ספרו את זה לשופט בסדרת עורכי הדין הקרובה לביתכם. אבל העדויות והראיות לא לטובתכם. לכאורה תור הזהב של הסדרות המתוסרטות נמשך זה יותר מ־15 שנה ואין שום סימן לכך שהוא עומד להסתיים. מדי עונת טלוויזיה מצטרפת לארכיון הטורנטים הנוצץ שבשמים ערמה של פצצות תוכן עסיסיות ומספקות שכאילו נתפרו למידות הפנטזיה הטלוויזיונית המושלמת של כולנו. אבל מתישהו בעשור האחרון משהו השתנה. הטלוויזיה השתנתה. הטכנולוגיה השתנתה. אתם השתניתם.

"Stranger Things" היא רק הדוגמה הטרייה והמוצלחת ביותר לשינוי הזה. זו סדרה שמבוססת, יותר מכל דבר אחר, על ה־DNA של הצופים שלה והדאטה שנטפליקס אספה עליהם. היא בנויה כמו שאלון פלייבאז, כמו סנאפצ'אט סטורי, מסך כל ההעדפות והבחירות של הצופים aלמענם הופקה. אוהבי סרטי אימה ומדע בדיוני מהאייטיז? אוהבים את ווינונה ריידר מהניינטיז? אוהבים את סטיבן שפילברג ואת סטיבן קינג? נהדר. האלגוריתם שלנו ימקסס לכם את הילדות ואת הנעורים ויפלוט אותם בפרצופכם כסדרת להיט עתירת באזז. שומעים את הצליל הזה, של הבאזז? זה הזמזום שהמוח שלכם משמיע כשמטגנים אותו עם נוסטלגיה ופסטיש.

יצרני התוכן הגדולים בארצות הברית ובאירופה יודעים עכשיו, במידה גוברת של הצלחה ודיוק, ללחוץ לכם על כל כפתורי העונג. כמעט כל סדרת דרמה מצליחה בעשור האחרון – ובעיקר המצליחות ביותר – הן תרגיל בתפירת תוכן מותאם בדקדקנות לקהל היעד על סמך המידע שנאסף ממנו, ובעצם מהוות מראה מנטלית לפנטזיות הגיקיות של דור שלם. החל מהעונות הראשונות של "פארגו" ו"בלש אמיתי", דרך ההיסטריה של "משחקי הכס" ועד לאורגיית הזומבים של "המתים המהלכים" וסדרות הממתק של מארוול קומיקס, מדובר בטלוויזיה שמערבלת מטען תרבותי שהצטבר במשך שלושה עשורים של טלוויזיה וקולנוע ופורקת אותו לתוך עיניהם של הצופים. זו טלוויזיה שמיוצרת למען המעריצים, למען ההייפ האינטרנטי והטראפיק האינסופי שדיוניהם ינפיקו, למען הפריקים שיסרקו כל פריים ופריים בחיפוש אחר תשובות ואחר ילדותם האבודה.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על הבינג'. הו, הבינג'. לידתה של אומת הבינג' הבינלאומית היא רגע המפנה המשמעותי ביותר בעידן הנוכחי של הטלוויזיה. היא הרגע שבו תור הזהב של הטלוויזיה הופך לתור הסיליקון של הטלוויזיה. סדרה כמו "סטריינג'ר ת'ינגס" מבשרת נטפליקסיזציה של התוכן המתוסרט כי היא מיוצרת מראש כדי שיבלסו אותה באופן בולימי, תוך מקסימום שבוע, תאריך תפוגה שמנטרל מראש את היכולת להעמיק ולבנות מערכת יחסים משמעותית עם הדמויות ועם העלילה. זו טלוויזיה שלא צריך לחשוב עליה יותר מדי. ככל שחושבים עליה יותר, אוהבים אותה פחות. לא ללעוס – לבלוע.

כל מי שעשה פעם בינג' טוב מכיר את הבחילה המסוימת מאוד שמרגישים בסיומו. חשים בה לא רק מפני שטחנתם שטוחים עם צנצנת ממרח לוטוס ובן אנד ג'ריז ופיצוחים ופיצה ושישיית בירות ושלושה ג'וינטים, אלא גם כי הבינג' עצמו הוא בליץ על החושים שמותיר אותם מעורפלים והמומים. הוא לא משאיר זמן ומקום לעיכול מהורהר ולפירוק שכלתני של היצירה. עידן הבינג' הטלוויזיוני יודע איך לספק לצופיו את מגרש השעשועים המושלם, פאן גדול לכולם וכסף גדול למפיקים, אבל הוא לא יודע איך לייצר את העומק של יצירות המופת העל זמניות מהעשור הקודם.

זה לא מקרי שהדמות העמוקה והמרתקת ביותר בטלוויזיה של זמננו היא "בוג'ק הורסמן", סוס מדבר בסדרת אנימציה. תרבות הבינג' מובילה מגמה מעניינת שבה הדרמות הופכות רציניות ועמוקות פחות והקומדיות הופכות רציניות ועמוקות יותר. איכשהו, אנחנו מעדיפים לקבל את האקזיסטנציאליזם הפילוסופי שלנו כשהוא עטוף בבדיחות פלוצים של דני מק'ברייד או סתם מצופה אסיד בסגנון עדות "ריק ומורטי". מלבד זאת, אנשים עשו בינג'ים של "הסימפסונים" ושל "סאות'פארק" עוד לפני שמישהו ידע מה זה בינג', כך שמשהו בז'אנר הקומי בנוי כנראה לצריכה כזאת. לעומת זאת עידן הבינג' הוא תבוסה גדולה לכל מי שאוהב את הדרמה שלו משבוע לשבוע, כשהיא הולכת ומעמיקה ומתפתחת כמו החיים עצמם. אלא אם יקרה משהו לגמרי בלתי צפוי, העשור הזה לא ייצר עוד "סופרנוס" או עוד "הסמויה", בטח לא עוד "עמוק באדמה" ואפילו לא עוד "מד מן". לאלגוריתם הנטפליקסי של סך כל חלומותינו אין אינטליגנציה לייצר אותן. הוא לא יודע לחשב את הקסם הבלתי צפוי והבלתי אפשרי שגרם לנו להתאהב באופן עמוק ומהותי בדמויות שלהן.

החזון היצירתי של תחילת האלף, זה שהפך את הטלוויזיה לגן עדן של יוצרי תוכן המתוסרט, עדיין מבעבע במלוא עוזו, אבל ההתנגשות של החזון הזה עם דאטה גדולה, צפייה בולמוסית ותרבות על פי דרישה – מתי, איפה ואיך הקליינט רוצה כולל בעמידה בחצר, פוגמים ביכולתם של יוצרים להביא אל המסך יצירות מופת מאתגרות שנוגעות בשלמות על זמנית. בעצם, טוני סופרנו לא יכול לגור כאן יותר. אין לטלוויזיה סבלנות אליו או לאף אחד שדומה לו. העידן הזה נגמר. הכוכב הזה מת מהבולימיה שלכם.

• הסימפסונים
• ריק ומורטי
• סטיבן שפילברג
• בינג'
• המתים המהלכים
• עמוק באדמה
• בוג'ק הורסמן
• בלש אמיתי
• משחקי הכס
• פארגו
• סטיבן קינג
• נטפליקס
• המסך
• הסמויה
• סאות' פארק
• תרבות
• דברים מוזרים - Stranger Things

• Facebook
• Twitter
• Email

"כפולים"

כשאפשר להזכיר סדרת אקשן (!) ישראלית בנשימה אחת לצד סדרות שהופקו בהוליווד, ניתן גם לומר בלב שלם שהמהלך של הפיכת הטלוויזיה הישראלית ממביכה למצליחה הושלם.

"פארגו"

"בלש אמיתי", את רושמת? ככה עושים עונה שנייה לסדרת אנתולוגיה: שומרים על כללי המשחק שהפכו את העונה הראשונה ללהיט, אבל גם לא מהססים לשבור אותם אם זה משרת את היצירה.

"סאות'פארק"

מעטות הן הסדרות ששורדות 19 עונות ונשארות רלוונטיות, לא כל שכן להתחדש, לשנות מבנה ולחזור להיות הסדרה הכי נושכת בטלוויזיה (גם אם מדובר בשיניים תותבות).

"התסריטאי"

מזל שסייד קשוע התחבב על הצופים ב"עבודה ערבית", אחרת לא היה מתאפשר לו
להציג את היצירה החשופה, הכנה והמורכבת הזו. לפעמים משתלם לשחק את המשחק.

"Master of None“

הסדרה של עזיז אנסארי הציפה נושאים חשובים (פמיניזם, ייצוג מיעוטים) מבלי להרגיש לרגע כבדה או מטיפנית, בעיקר בזכות העובדה שעמוק בפנים היא בכלל קומדיה רומנטית.

• מיוחדים
• עזיז אנסארי
• המיטב של 2015
• סיכום 2015
• Master of None
• כפולים
• עבודה ערבית
• התסריטאי
• בלש אמיתי
• טלוויזיה ישראלית
• סדרות
• פארגו
• סייד קשוע
• true detective
• המסך
• סאות' פארק

• Facebook
• Twitter
• Email

כש־HBO הודיעה שהיא הזמינה עונה שנייה של "בלש אמיתי", אבל הפעם עם דמויות חדשות, נולד ההאשטאג הפורה של קיץ 2014 – #TrueDetectiveSeason2. אנשים ניסו לנחש את צמד הבלשים הבא שינדוד בדרום העמוק של ארצות הברית וידבר על רוצחים, זמן ואלוהים. מהר מאוד ההאשטאג עבר מלעסוק בליהוקים חלומיים להצעות מבודחות יותר, כמו קרמיט ופוזי או ארנולד שוורצנגר ודני דה ויטו. זמן קצר לאחר מכן, כאשר יוצר הסדרה ניק פיזולטו התראיין למגזין "וניטי פייר", הוא אמר שההאשטאג מצחיק אותו, אבל אין לו אלא לתהות אם אנשים באמת רוצים לראות שוב שני אנשים נוסעים במכונית ומזיינים את השכל על ניהיליזם.

התשובה הקצרה היא "כן". זה בדיוק מה שהצופים רצו לקבל. במקום זאת הם מצאו את עצמם עוברים מלואיזיאנה ללוס אנג'לס ונאלצים להתמודד עם לא פחות מארבע דמויות מרכזיות, עלילה סבוכה אפילו יותר מקודמתה ונפילה של 100 אחוז בכמות המת'יו מקונוהיי שעמדה לרשותם בעבר. התגובות היו קשות. אפילו המבקרים שהגנו על העונה הראשונה גם כשהיא הייתה קשוחה מדי עבור רוב הקהל, לא חסכו מילים חריפות מהפרקים הראשונים של העונה השנייה, שהלכה וקטלה צופים מפרק לפרק. חבל. מי שקפץ מהספינה מוקדם מדי פספס כמה מהסצנות הכי טובות שהיו בטלוויזיה בשנים האחרונות.

רבים מהמבקרים קטלו את פרק סיום העונה הנוכחית וקוננו על היעדרו של קארי פוקונגה. פוקונגה, במאי אינדי מרשים, קיבל על עצמו בשעתו את המשימה הבלתי אפשרית לביים לבדו את כל הפרקים של העונה הראשונה. המהלך נחשב לכמעט התאבדותי בשוק הטלוויזיה האמריקאי, שבו גם יוצרי הסדרות העקשנים והפדנטיים ביותר מחלקים את מלאכת בימוי הפרקים בין במאים שונים, ולו בשביל להספיק את כמות הצילומים הגדולה שדורשת טלוויזיה. אבל פיזולטו, שכתב את כל העונה הראשונה לבדו, אהב את הרעיון שגם על תחום הבימוי יהיה אמון אדם אחר בלבד, שיעזור לשמור על הטון של הסדרה. כאן קרה מה שקורה אחרי כל הצלחה ששותפים לה שני אנשים עם אגו עצום: כל אחד ניסה לקחת את הקרדיט על ההצלחה לעצמו, עד שפוקונגה נטש את הסדרה ופיזולטו הסכים לתת לבמאים שונים לביים את פרקי העונה השנייה כךנעלם משהו בטון האחיד והמרשים של העונה הראשונה, ופיזולטו מצא את עצמו מתמודד עם הסיוט הכי גדול שלו: הביקורות קבעו כי העונה השנייה רק מוכיחה את גודל ההישג של פוקונגה בעונה הראשונה. העונה השנייה של "בלש אמיתי" היא בעצם אחד ממבחני האהבה היקרים בהיסטוריה. כל מה שהכרתם ונהניתם ממנו בעונה הראשונה הוחלף, אומר פיזולטו לצופים. אתם עדיין בפנים?

לוס אנג'לס של "בלש אמיתי" מצולמת תדיר ממבט על, כשהכבישים שלה נראים כמו ורידים סתומים וסמיכים. זו לוס אנג'לס של טירות ודירות מסתור, בונקרים ומחילות תת קרקעיות. הוודו והכשפים של לואיזיאנה הוחלפו בכסף והשפעה. העלילה מפותלת: רצח של בכיר בעיריית העיר הבדיונית וינצ'י קושר יחדיו ארבע דמויות מרכזיות – הבלשים ריי ולקורו (קולין פארל) ואנני בזריידס (רייצ'ל מקאדמס, המרשימה ביותר בקאסט), השוטר פול רודרו (טיילר קיטש), המאפיונר הזעיר פרנק סמיון (ווינס ווהן, בליהוק שעורר הדים רבים) – לכל אחת מהן סיפור מורכב משלה. אך מי שינסה לעקוב אחר העלילה הסבוכה יגלה שגם לסדרה לרוב לא כל כך אכפת ממנה – זה היה הצד המתסכל ביותר בעונה זאת.

זהירות: מכאן ואילך ספוילרים לעונה השנייה של "בלש אמיתי"

לא עזרו גם הדיבורים הצרודים והמונוטוניים, גם ברגעים דרמטיים במיוחד, שלפעמים חצו את גבול הטעם הטוב והפכו סצנות שלמות לכנס חקייני "באטמן". לדוגמה, בפרק השישי יש סצנה שבה פרנק וריי מוצאים את עצמם מכוונים זה אל זה אקדחים מתחת לשולחן ומחליפים מבטים טעונים, נראית כלקוחה ממערכון של SNL על "בלש אמיתי". חוסר מודעות היא תכונה ש"בלש אמיתי" הואשמה בה גם בעונה הראשונה, בעיקר על ידי אנשים שרצו לראות סיפור בלשי ולא הבינו למה הם צריכים לשמוע ממבו ג'מבו פילוסופי על החיים, על הכוכבים ועל הזמן כמעגל שטוח. אבל גם ברגעיה הפחות מודעים, "בלש אמיתי" נשארת מרתקת, בעיקר כי לעומת הרבה מאוד סדרות טלוויזיה, תמיד יש הרגשה שיש כוח מניע אדיר מאחוריה.

"בלש אמיתי" שייכת למסורת כתיבה הרבה יותר ספרותית מאשר טלוויזיונית: צירופי מקרים הם אף פעם לא צירופי מקרים, החלטות הן לעולם גורליות. זו הסיבה שקל כל כך לחשוב עליה כפרודיה או לקטול אותה כשמרנית. היא אמנם סידרה שמתיימרת להיות חדשנית, אך השורשים שלה נטועים בעבר הרחוק. הכוח הזה אמנם מוביל אותה למקומות הרסניים, אך גם למקומות נשגבים (כמו סצנת האורגיה הקשה והמבריקה בפרק השישי).

מי שעלה על הרכבת הזאת רק כדי להבין מי הרוצח, יתאכזב העונה אפילו יותר מאשר בעונה הקודמת. אך מי שבא לחפש גאולה, ימצא כאן שותפה טובה למסע. בעונה הראשונה חיפשו ראסט קול (מקונוהי) ומרטי הארט (וודי הרלסון) גאולה בעזרת חברות, קרבה וניסיון נואש ליצור קשר. ארבע הדמויות המרכזיות חולקות הפעם את אותן שאיפות, אך הפעם הן גם מייחלות להמשכיות. ריי מנסה לשמור על בנו למרות החשש שהוא בעצם נושא את הגנים של האדם שאנס את אשתו לשעבר; פרנק שוקל אם להביא ילד לעולם או לאמץ ולקבל את "העול של מישהו אחר"; פול שמח לגלות שחברתו בהריון כך שיוכל להדחיק את הנטיות המיניות האמיתיות שלו; מי שמביאה ילד בסופו של דבר היא דווקא אנני, שברחה מהאפשרות הזאת כל חייה.

"בלש אמיתי" ניסתה לעסוק העונה בצורה בוטה, אפילו בוטה מדי, בארבעה אנשים שתחת ידיהם יכולים לצמוח רק הרס וחורבן. פרנק וריי רואים זה בזה חברים, שותפים ומאמינים בתחושה הצדק זה של זה, אך פרנק הוא מאפיונר וריי הוא שוטר מושחת ויד ימינו. ריי חיסל את מי שחשב שאנס את אשתו, אבל הרג את האיש הלא נכון. פרנק הסתבך עם עוד ועוד אנשים רעים ממנו במטרה להיחלץ מחיי הפשע, עד שנותר באמצע המדבר, גוסס לבדו בשממה. אנני הצילה אישה מחיי זנות רק כדי להחזיר אותה לידיו של גבר אלים. ופול, כדי להסתיר את הסודות שלו, היה מוכן להקריב את חייו ולהשאיר את ארוסתו לבדה עם הילד שלהם. כולם חשבו שהם עושים את הדבר הנכון. כולם טעו. בעוד העונה הראשונה מסתיימת בכך שראסט ומרטי הצליחו למצוא קצת טוב בעולם, בעונה השנייה ניתן למצוא רק חטאים במסווה של כוונות טובות. בדיוק כמו בעונה הראשונה, גם בעונה השנייה הדמויות מוצאות נחמה כשהן מסתכלות למעלה, אל עבר האל שמכוון אותם. על האדמה אפשר לבחור, בשמים החתומים יש רק סיפור שאפשר לנסות להבין ולקבל.

• המסך
• HBO
• לוס אנג'לס
• בלש אמיתי
• קולין פארל
• רייצ'ל מקאדמס
• טיילר קיטש
• תרבות