לא בכל יום אנחנו מקבלים הפתעה שכזו: את אהבתנו לגורי אלפי אין שום צורך להצהיר ברבים, כי זה יביך את כולנו. אבל היום אנחנו אוהבים אותו אפילו עוד יותר על שהחייה מורשת גוססת – אלבום סטנדאפ. וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים – "אלבום סטנדאפ, Vol. 1" הוא שמו הפשוט והישיר של האלבום, שמורכב מ-12 קטעי סטנדאפ (ושיר אחד) שבוצעו בהופעה חיה, "במשך כמעט עשור, לא ממש בסדר כרונולוגי", כדברי הקומיקאי.

>> חובה עליכם: 14 סדרות חדשות ולוהטות שכולנו נדבר עליהן באפריל

פעם באמת היה דבר כזה – אלבומי הופעה שלא מגיעים ממוזיקאי. בעבר זו היתה פרקטיה סטנדרטים: קומיקאי היה עושה סיבוב הופעות, ולפני שהוא זורק את כל החומרים שלו, הוא משחרר את המופע כאלבום, ומקעקע את הבדיחות בתיעוד היסטורי. גם בארץ היו לא מעט אלבומים שכאלו, כמו "פליטת פה" של דודו טופז, אבל עוד עם כניסת הטלוויזיה המסחרית ההרגל התדלדל, ומאז שקטעי סטנדאפ מוצאים את דרכם ליוטיוב בכלל כמעט ונעלם, למעט מקרים נדירים כמו "הופעה לא קרה כלום" של אורי חזקיה מ-2022 ו-"על הכיף כיפאק" שליונתן עמירן הצנוע שלנו. אבל מאוד נדיר שאירוע כזה קורה, ועוד מגיע לסטרימינג – בטח מקומיקאי במעמדו של אלפי.

"לא המצאתי כלום", הסביר אלפי בפוסט אינסטגרם על האלבום. "הייתי שומע אלבומי סטנד אפ וקומדיה מאז שהייתי ילד. הגשש וסיפורי פוגי ודודו טופז עם האורנג׳דה, וסטיב מרטין, וביל קוסבי…כן, נו מה לעשות, הוא היה הכי טוב שיש… וגם וודי אלן, מחילה, ורובין וויליאמס ואלבומים של מונטי פייתון וקארל ריינר ומל ברוקס. עד היום הם חלק מהפלייליסט שלי, והבנות מבקשות שאעביר, אם זה במקרה קופץ להם באוטו. זה פשוט הכי כיף. להקשיב ככה להופעות ומערכונים ושירים ושטויות. אז הנה אחד כזה". רוצו להאזין, זה בדיוק מה שחיפשתם כדי להפוך את היום הזה ליותר קליל.
להאזנה בכל הפלטפורמות

• ❤ תרבות
• סטנדאפ
• גורי אלפי
• קומיקאי

את הביקורת הזאת צריך לפתוח בדיסקליימר: אני לא סובל את גורי אלפי. כן, כולם מתים עליו והוא מותק ומצחיקי והוא היה ענק ב"אסי וגורי" וב"מצב האומה", אבל אני לא סובל אותו.עם השנים הקול שלו החל להימאס עליי. זה התחיל בתוכנית לילה סבירה בקושי והמשיך עם כל מיני יציאות מפתיעות כמו התפקדות לליכודניקים החדשים, ואז הגיעה גם סדרת הדוקו "היהודי החדש", שהייתה מאתגרת ולא רק בגלל הנוכחות שלו על המסך, אלא כי לא הייתה שום סיבה לצפות בה. השאלה "מיהו היהודי החדש" פשוט לא הייתה מעניינת, ומלבד המון רגעים בהם גורי אלפי מתרגש מהיהדות, היא לא חידשה יותר מדי. כולם שכחו מ"היהודי החדש". כולם מלבד גורי אלפי.

>> ידידתנו הגדולה: 20 הסדרות הכי אמריקאיות בתולדות הטלוויזיה
>> מה ראינו בלילה: 7 סדרות חדשות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

נלך קצת אחורה: אי שם בשנת 2021, כשהיינו עמוק בקורונה, יצא גורי אלפי לחקור מטעם כאן 11 מיהו היהודי החדש בתפוצות, בסדרה תעודית שצולמה ברחבי ארה"ב. הסדרה כללה ראיונות עם דמויות מעניינות יותר ובעיקר פחות מזרמים שונים ביהדות, מדברים על היהדות שלהם ועל אופן האמונה שלהם. זו הייתה סדרה נטולת סיבה וטריגר. הופתעתי כשהתבקשתי לכתוב ביקורת על החלק הראשון של הספיישל החדש, "היהודי החדש: סרט מלחמה", אבל עם כל כמה שאלפי הפך לבלתי נסבל בעיניי עם השנים, חייבים להודות שסוף כל סוף יש סיבה לצפות בה.

לא קשה לראות מה קורה מעבר לים. האנטישמיות הרימה את ראשה המכוער באוניברסיטאות ברחבי העולם, למדינת ישראל אין הסברה, ולהיות יהודי בארצות הגולה הפך לדבר לא מובן מאליו. גורי אלפי חוזר לארצות הברית עם מרואיינים חדשים וישנים כדי לדבר איתם על היהדות באמריקה של אחרי השבעה באוקטובר. אין ספק שזאת שאלה הרבה יותר חשובה ומעניינת, שרבים נאלצים להתמודד איתה, כולל מאות אלפי ישראלים שתוהים אם זה הזמן לעזוב ומבינים שלחיות בחו"ל עכשיו זה לא רעיון טוב בכלל.

גורי אלפי זיהה את ההזדמנות הזאת, והאמת? הברקה. המצב החדש מכריח את גורי אלפי לחזור מוכן יותר וישיר יותר. הוא כבר לא מתרגש מהפרשת חלה, ולא משחק ביר-פונג עם חברי אחווה בקולג' אמריקאי. להפך. הוא מייצר ראיונות יותר מעניינים ורציניים, כמו שיחה קצרה עם סטודנט פרו-פלסטיני או סטודנטיות יהודיות בקולומביה. זה גורי קצת אחר, קצת מקורקע יותר, גורי שיש לו מה להגיד, ממש כמו גורי של פעם, אבל יותר מהאמצע. מה נעשה, גם אותו צריך לשמוע.

"היהודי החדש" היא תכנית שהקדימה את זמנה וגורי אלפי הבין את זה. שאלת המחקר המקורית, שהייתה לא מעניינת ולא רלוונטית לתקופה בה הסדרה שודרה, הפכה לשאלת מחקר עם יותר בשר: איך זה להיות יהודי בגולה אחרי השבעה באוקטובר? השיקוף של חוויית היהודי בניכר היא חוויה שראוי וכדאי לדון בה, כי ההסברה של מדינת ישראל לא עשתה שום דבר מתחילת המלחמה והמצב שלנו בחוץ לא מזהיר.

קשה לדעת לאן זה ילך בחלק ב'. אולי תהיה אמירה בסוף, אולי הרעיון הוא עצם החשיפה למצב מתוך הקהילות היהודיות, אולי שוב נצפה בגורי דומע מהתרגשות מדברים שהוא היה יכול לעשות בארץ באותה המידה. כך או כך, נקודת המוצא שלו הרבה יותר מעניינת ומבוססת מבעבר, הוא לא מפחד להקשות בשאלות והוא מתחיל לעבוד קצת כמו עיתונאי. האם הסדרה שינתה את דעתי עליו באיזשהו אופן? לא, הוא עדיין בלתי נסבל בעיניי, אבל לפחות הפעם זה מרגיש שיש לו מה להגיד.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• גורי אלפי
• יהודים
• ישראלים בחו"ל
• שבעה באוקטובר

אפשר להריח את הייאוש ברחובות של תל אביב, כמעט למשש אותו מרוב שהוא סמיך, וקשה שלא להבין את מי שמיואש. המצב אכן חרבנה בננה. מייאש. אז מתייאשים? מה פתאום. אנחנו פאקינג תל אביב. לא רק שלא נתייאש, נחפש ונמצא מקום לתקווה, אם לא בהווה אז בעבר, ואם לא היום אז מחר. ואכן, בדיוק מחר (שלישי, 5.11) יתרחש בבית רדיקל דבר נפלא: הייאוש יגורש באמצעות נאומים.

>> מחפשים סיבות לא לעזוב את הארץ? בבית אריאלה יחזיקו אתכם
>> התדר מציג: טורניר כדורסל-רחוב ברחבה, הופעות ואוכל אמריקאי

אנחנו לא מדברים על סתם נאומים, כמובן, כי אם על כמה מהנאומים הגדולים בהיסטוריה המקומית והעולמית, ביניהם נאומי מוטיבציה מושלמים ונאומי תוכחה חוצבי להבות, שבוצעו במקור על ידי אנשים כמו מרטין לותר קינג, צ'ארלי צ'פלין, דיוויד פוסטר וואלאס, לאה גולדברג, עמוס עוז, רוג'ר פדרר וטיילור סוויפט, ולמרות שהם עצמם לא יגיעו לבית רדיקל כי כולם מתים פרט לשני האחרונים, רוחם בהחלט תרחף בחלל.

את הנאומים תקריא נבחרת יפהפיה של טאלנטים בהובלתם של נעמי לבוב, גורי אלפי, לוסי איוב, גלית חוגי, אנדי רם, אסף ליברמן ואלי חביב, מה שאומר שיהיה גם מרגש וגם מצחיק ואפילו מעורר מחשבה. אולי גם תקווה. כך, למשל, יבצע אלפי את הנאום הקלאסי של צ'פלין מ"הדיקטטור הגדול", בעוד נעמי לבוב תבצע את "אלו הם מים" של פוסטר וואלאס, אלי חביב עם נאומה המונומנטלי של טיילור סוויפט ב-NYU ואסף ליברמן עם הנאום האחרון של עמוס עוז.

יש לקוות שהפורמט המצוין הזה הוא יותר מעניין חד פעמי, אבל בהודעה לתקשורת נמסר מבית רדיקל כי "כשהכל חשוך, אנחנו חוזרים לרגעים מלאי תקווה. ואין משהו מעודד וסוחף (וגם מנחם בקטע מוזר) כמו נאום טוב. אז לערב אחד, סדרה של אנשים וואו יקריאו נאומים וואו", כך שאל תבנו על זה ומהרו להבטיח את מקומכם. והכי חשוב: לא להתייאש.
>> נאומים נגד הייאוש, שלישי 5.11 (פתיחת דלתות 20:30, התחלה 21:00), בית רדיקל – מרחב 3426, התחיה 27.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• הבועה
• ❤ תרבות
• בית רדיקל
• מתחם 3426
• גורי אלפי
• גלית חוגי
• נעמי לבוב

בארצות הברית תכניות לייט נייט הן מוסד ותיק ומפואר. עוד משנות השישים של המאה הקודמת, ג'וני קרסון היה גיבור כל אמריקאי – זה שנתן לצופים שלו מתנה גדולה, בדמות סיבה קטנה לחייך או לצחוק, רגע לפני שהולכים לישון. ולאורך השנים היו שם ג'יי לנו ודייויד לטרמן, קונאן אובריין וג'ימי פאלון, ג'ימי קימל וסטיבן קולבר – והפכו את תכנית האירוח הלילית למשהו שאמנם השתנה עם השנים, אבל נשאר איתן בלוח השידורים. הפורמט התעצב – אבל לא באמת השתנה. מונולוג קומי-סאטירי על ענייני היום, קטע קומי, אורח ראשון מפורסם, אורח שני קצת פחות מפורסם, זמר או להקה – תודה רבה לכם, לילה טוב. כך הוא נשאר, מימיו של קרסון ועד ימים אלה ממש.

>> הראשון בשכונה: בר היין ג'ודי מכניס עוד קצת קלאס לשדרות יהודית
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

בישראל, לעומת זאת, הפורמט הקלאסי הזה לא ממש תפס, אבל ניסיונות לעשות תכניות לילה היו למכביר. היו כאלה שניסו לשעתק את המודל האמריקאי, היו כאלה שסטו ממנו לגמרי, וסיפורו של הלייט נייט הישראלי מספר לא מעט גם על הטלוויזיה שלנו. בעיקר כי היום, ברצועות האלה אפשר למצוא בעיקר חדשות, שזה הדבר היחיד שהטלוויזיה המסחרית בארץ יודעת לייצר בעשור האחרון – חוץ מריאליטי. אבל כמתגעגע סדרתי, החלטתי לנסות ולדרג את תכניות הלייט נייט הגדולות שהיו כאן. המאפיינים המובהקים: השעה – תכנית שמשודרת מאוחר, בסביבות השעה 22:00 או 23:00 בלילה. האולפן – תכניות מערכונים ליליות (והיו כאלה) ירדו מהפרק, ונשארנו עם אדם בתוך אולפן טלוויזיה שמנסה להשאיר אותנו עם חיוך, רגע לפני שהולכים לישון. מכאן הפורמטים משתנים (ומשונים), אבל זהו המוטיב החוזר – ועכשיו מגיעה העשירייה.

10. "היום שהיה עם גיא זוהר" (2003-2019)

נכון, נכון, מדובר בתכנית חדשות – ובכל זאת, בעיניי ראוי לתת את הכבוד לגיא זוהר ולפורמט שלו. קודם כל, את הפונקציה הקלאסית של תכנית לילה בחיים שלנו – היא מילאה. גיא זוהר הצליח לרכך במעט את היום הישראלי הלא פשוט שהיה, עם קצת חיוך וקצת ציניות – בלי לוותר על הדיווחים ועל האקטואליה. ומעל הכל, ה"אולי, ואולי לא, נחכה ונראה" שהפך אותו לחיקוי מוצלח ב"ארץ נהדרת" – הוא לב העניין. בתוך תקשורת שתמיד חיפשה כותרות וג'וס, זוהר בא עם הפרופורציות הידועות שלו – שהצליחו גם אחר כך, ב"מהצד השני" של התאגיד. תכנית חדשותית עם גרוב של תכנית לילה, ולפעמים הגרוב הזה הוא הכל.

9. "לילה בכיף" (2009-2010)

דייויד לטרמן, גיבור לייט נייט אמריקאי, התפרסם בתור מגיש ה"אנטי טוק שואו". וגם בלי להיתלות באילנות גבוהים מדי, "לילה בכיף" היא אולי ההגדרה המושלמת לכך. מדובר בפארודיה הכי טובה שאני מכיר על הפלסטיקיות המובנית בפורמט הלייט נייט – מונולוג הפתיחה השחוק, הבדיחות שחוזרות על עצמן בכל פרק, האורחים האקראיים ו"להקת הבית" (שהיא בכלל להקה מחו"ל). "לילה בכיף" אמנם התחבאה בערוצי הנישה, אבל השילוב בין דודו ארז, אבי אטינגר ושחר חסון (לימים אחד האנשים המצחיקים בישראל, אם לא ה-) – הפך אותו לראוי לכבוד. ראויה לציון בהקשר הזה גם האמא – "מהדורה מוגבלת", שבמידה רבה הולידה את תכנית הקאלט הזו.

8. "היום בלילה עם גורי אלפי" (2015-2018)

עוד פורמט לילי שגם נוסה בארץ (ע"י תכניות כמו "עד כאן" או "פעם בשבוע") הוא הפורמט על שמו של ג'ון סטיוארט. להלן – מגיש שלא עומד במונולוג, אלא מתיישב; מגיש מונולוג סאטירי וחד על ענייני היום, באמתלה של מהדורת חדשות, קטעי וידאו במהלך המונולוג שהופכים לפאנצ'ליינס, ואורח באולפן ממגוון של נושאים – מכוכבי בידור ועד פוליטיקאים. התכנית של אלפי אמנם עברה שינויים עם השנים (ועם פיצול ערוץ 2, מה שדי דפק אותה בדרך), אבל היא היתה הניסיון הכי טוב להתמודד עם הפורמט הזה – ובעיקר, המחישה את העוצמות של גורי, שאחרי שנים בפורמטים קבוצתיים זרח כמגיש בודד. קצת חבל שזה נגמר כ"כ מהר.

7. "יצפאן" (2001-2006)

אלי יצפאן הוא, לכל הדעות, אחד הקומיקאים הגדולים שחיים בינינו. ולאורך השנים, הוא עבר כמה ניסיונות עם עולם הטלוויזיה – מהפריצה הגדולה ב"פספוסים", דרך כמה פורמטים שהרבה פחות הצליחו. אבל זו, נראה לי, פסגת ההצלחות שלו. תכנית שהחלה בערוץ 3 בכבלים, רחוקה מהפריים טיים הערוצ-שתיימי, אבל הפכה ללהיט כביר. אבל מעבר למונולוג ולאורחים ולמוזיקה, זו בעיקר התכנית שהציגה את מגוון היכולות של יצפאן כקומיקאי – מפאנצ'ליינס שנונים ועד חיקויים בלתי נשכחים (כולל תקרית דיפלומטית עם נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק). תכנית שהיא סינדרלה – החלה בקטן, וגמרה בענק.

6. "הצינור" (2010-היום)

דוגמא קלאסית נוספת ללייט נייט שבא מהאקטואליה, אבל עשה יותר מזה. תכנית שהחלה מפינה בהגשת גיא לרר במהדורת השבת של אושרת קוטלר, הפכה לתכנית סולו ומשם התפתחה למפלצת – ממי שהיה עסוק בעיקר בהדהוד קטעים אינטרנטיים, לכזו שקובעת סדר יום, מניפה דגלים חברתיים (מהקנאביס ועד יוקר המחייה) ולא פעם מביאה סיפורים יוצאי דופן. סיפור סינדרלה של תכנית גדולה, שהשפיעה מעבר לשעת השידור שלה.

5. "לילה טוב עם אסף הראל" (2016-2017)

בשנת 2003, אסף הראל ניסה לעשות תכנית לילה. זו היתה תכנית בפורמט הכי קלאסי של ה"טונייט שואו" – להקת ביג בנד, אורחים, מוזיקאים, פאנצ'ים, כל הג'אז הזה. אבל "כל לילה" עם הראל לא הצליחה לחדור את המיינסטרים – היא זכתה לרייטינג נמוך יחסית, הסתבכה בשערורייה עם רוחמה אברהם ופשוט נגמרה בשלב מסוים. 13 שנים אחר כך, הראל חזר ללייט נייט – ואמר "פאק איט". הפעם, הוא שבר לחלוטין את חוקי הפורמט; אין פה קהל, אורחים היו מעט מאוד (ולקראת הסוף), ובכל זאת הוא הצליח להבקיע משהו – עם המונולוגים הסאטיריים והשמאלניים, שהחלו בתור משהו סמלי וקטן, והפכו כמעט ללב התכנית. וחוץ מזה, היא כאן כי היא נתנה ביטוי לדור של קומיקאים שהגיע מהסטנד אפ – ונהנתה מהכישרון שלהם. תכנית שבאופן אישי היתה מאוד אהובה עליי, אבל גם היא היתה קורבן של השיטה – ומתה אחרי עונה וחצי בלבד.

4. "פרפר לילה" (1997-2000)

הטלוויזיה הישראלית ידעה לא מעט ניסיונות לקחת דברים שמצליחים ברדיו, ולנסות להפוך אותם למוצר טלוויזיוני. זו בעיניי הדוגמא המוצלחת ביותר – טל ברמן, אחרי ההצלחה הגדולה בגלי צה"ל עם "מוטל בספק", משתחרר מהצבא ואחרי שנתיים, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "רשת". לימים הוא יודה שהוא היה הניסיון של הזכיינית הטיפה "מרובעת" להתרענן – לתת צ'אנס לילדים הרעים לבעוט את דרכם קדימה. רועי לוי, אחד הסטנדאפיסטים הגדולים שקמו פה, קיבל שם את הצ'אנס הראשון, ו"פרפר לילה" הרשתה לעצמה גם לבחון גבולות. בנוסף, היא היתה גם התכנית היחידה ברשימה שהצליחה לארח את "כוורת". וזה כבר מקנה לה מקום בפנתיאון הישראלי.

3. "יחסים מסוכנים עם דנה מודן" (1999-2000)

כנראה שאין קלישאה יותר גדולה מאשר – "איזה כיף היה בניינטיז". השנים שהיינו צעירים ויפים, שבהן הטלוויזיה היתה מעניינת – ובעיקר, הרשתה לעצמה להעז. והנה דוגמא מעניינת לכך, בלייט נייט קצר הימים של "קשת". דנה מודן, שכבר התפרסמה כשחקנית (בעיקר ב"פלורנטין"), קיבלה את המשבצת ועשתה איתה תכנית אירוח לילית ונועזת במיוחד. הפורמט הוא משהו שנע בין מסיבת פיג'מות למשחק "אמת או חובה" – ארבעה אורחים, נשים וגברים, שמעזים לדבר על הנושאים הכמוסים והאינטימיים שלהם בטלוויזיה. היא הפכה את דנה מודן לשם דבר, היא פרצה את הטאבו סביב סקס – גם אם שודרה בשעה מאוחרת, והיא גם היתה הניסיון הטלוויזיוני הראשון של מולי שגב, אז בן זוגה. וכל הצצה ביוטיוב רק מעוררת בך שוב את הקלישאה החבוטה – אח, איזה כיף היה בניינטיז.

2. "לילה גוב" (1993-1998)

ללא ספק, הניסיון הכי מוצלח לפצח את פורמט ה"טונייט שואו" קלאסי. מיד עם עליית ערוץ 2 לאוויר, הופיע שם גידי גוב – אחד שכבר היה מולטי טאלנט (עוד לפני שמישהו חשב על המילה), וגם כיכב בטלוויזיה באמצעות "זהו זה". ועדיין, זה היה רגע הפריצה האמיתי שלו – עם המונולוגים הארוכים, ההומור הפרוע (עד כדי וולגרי לפעמים), הכבוד שהוא נתן ליוצרים כמו חנוך לוין ז"ל (ששידר ב"לילה גוב" את היצירה הטלוויזיונית האחרונה שלו), ומעל הכל – הדואטים המפורסמים בסוף התכנית, שלו יחד עם זמר או זמרת אחרת, שמתנגנים עד היום ברדיו. כגובולוג ותיק, "לילה גוב" היתה התכנית שהפכה אותי למעריץ מושבע של גידי כפרסונה – עם ההומור הנוירוטי והתזזיתי. לימים, נעשה ניסיון לגלגול שני בתחילת שנות האלפיים – אבל עליו, חבל להרחיב את הדיבור.

1. "חלומות בהקיציס" (1999-2003)

כי בסופו של דבר, אין כמוה. תכנית שלקחה את פורמט הלייט נייט, ובעטה אותו לקיבינימט. אייל קיציס, שאז התנסה בכמה תכניות שכוחות אל, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "קשת" – ומייצר להיט על זמני. תכנית פרועה, מוגזמת, מחופפת על כל הראש – בקיצור, כל מה שילד בן 12 היה צריך כדי שהמוח שלו יתפוצץ. ובמוקד היה טל פרידמן – עוד מישהו שניסה ולא הצליח בכמה מקומות, שבזכות התכנית הזאת הפך לשם דבר. במה מוחלטת שלו להתפרע ולהתחרע, ולהפוך ללהיט של כל מתבגר שגדל בתקופה הספציפית – מ"מה, כבר נגמר?!" ועד "הכל בננה אגוזים, סקס סמים וטל מוסרי". כמי שגדל אז, זו היתה נוסחה קומית שאי אפשר לסרב לה. ובדיעבד, זה גם היה הרגע שבו קיציס ופרידמן – שעד התכנית עוד חיפשו את דרכם – הצליחו לעלות אל המדרגה הבאה, "ארץ נהדרת". אבל יותר מכל, זה היה הלייט נייט הישראלי במיטבו: הוא היה מצחיק, הוא היה בועט, הוא היה שונה מכל מה שהיה עד אז, והוא בעיקר הצליח לשלוח טינאייג'ר מתבגר ודחוי (לא חשוב שמות) עם חיוך ענק על הפרצוף.

• המסך
• לייט נייט
• לילה גוב
• לילה טוב עם אסף הראל
• איל קיציס
• טל פרידמן
• גורי אלפי

התקופה האחרונה, יודע כל ישראלי, מלאת מחנק. השילוב בין המלחמה, החטופים, השמועות הכוזבות, הוויכוחים שמוציאים ורידים מהצוואר, כל הכעס הזה מסביב – כל הדבר הזה ביחד מייצר תחושה קשה מאוד. ובתוך התחושה הקשה הזאת נוצר רצון ברור להתנתק מהכל. לברוח למקום שהוא ההפך הגמור מההווייה הטראומטית והחרדתית של עכשיו. עבורהרבה אנשים, המקום המושלם להתנתק הוא הודו. לשם גם לוקחת אותנו העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" שחזרה אלינו לסיבוב פרידה אחרי חמש שנות היעדרות ארוכות מדי. הפקת העונה הזאת בהודו נולדה הרבה לפני המלחמה, אבל נדמה שאחרי 7.10 זה מתבקש ממש ומספק סוג של התנתקות מבורכת.

>> גם "המפקדת" חזרה. ועכשיו זה כואב // ביקורת
>> "שבויים" היא יצירת מופת דוקומנטרית // ביקורת

יש בעיה גדולה עם אסקפיזם בימים האלה: הוא מפוצץ ברגשות אשם. כל דבר שלא מתיימר לעסוק במישרין באקטואליה, מיד פותח בהתנצלות מעושה – "אנחנו כאן, אבל אנחנו לא שוכחים את המלחמה/החטופים/המצב הקשה בחוץ". כאילו מה שרצינו הוא עוד תזכורת למצב הקשה בחוץ. כולנו חווים אותו מספיק. זה באוויר, זה במים, זה בכל פעם שאנחנו מעזים לפתוח רדיו או טלוויזיה.כך שבאופן אבסורדי, ככל שאתה צועק חזק יותר "אנחנו אסקפיזם", אתה הרבה פחות אסקפיסטי – כי אתה שם שוב על הצופה שלך את מעמסות היום יום.

זה אחד הדברים היפים בעונה הזו של "האחיות" – אין בה שום דבר מכל זה.הסדרה הזאת יודעת איפה הלב של כולנו נמצא. היא יודעת שבתום המסע הקצר הזה של ארבעת הפרקים, אנחנו נחזור לדופק המואץ ולאש ולעשן. אי אפשר אחרת. ובכל זאת, היא נותנת לנו יד, כמו חבר טוב בעת צרה, ולוקחת אותנו למסע מנחם מול הירח של בומביי.

במרכז העונה הזאת, לדעתי גם בצדק גמור, עומדת מור (שמגולמת על ידי טס השילוני). הנה וידוי: מור היא הדמות האהובה עליי ב"אחיות המוצלחות שלי". מבין שלוש האחיות היא הכי קרובה אליי. היא לא נלהבת ואקסטטית כמו נטלי, והיא גם לא אידיאליסטית וממוסדת כמו אורית. היא בעיקר מבקשת להיות. כמה שיותר להיות. ואם אפשר – לבד. רחוק מכל האנשים המציקים האלה.אם מור היתה משפט – הוא כנראה היה "אין לי כוח". אם מור היתה תנועה פיזית, היא היתה גלגול עיניים. היא מסמלת את הרצון האנושי הפשוט להתבודד. לא להיות חלק מהג'מעה אלא למצוא את המקום האישי שלה, את הקול שלה, בתוך עולם קקפוני ורועש. לא סתם רגע הזיכוך שלה, הוא הרגע שבו היא נמצאת על הסירה חזרה מגואה. לגמרי לבד.

בעונות הקודמות של "האחיות", מור עמדה בצל של שתי האחיות שלה – וספציפית של נטלי, שבאופן טבעי שאבה את מלוא הפוקוס. קשה לסרב כשמדובר בשחקנית מעולה כמו נלי תגר. מור נתפסה בתור "הנורמלית", זו שיש לה קו עלילה מגובש – אבל הוא לא לב העניין. העונה הזאת מזיזה את כל הסיפורים הצידה – ומתמקדת בסיפור שלה, במסע שלה אחרי הצבא להודו. גם כשנטלי ואורית מצטרפות לסיפור, הן התוספת – ולא הדבר עצמו. וזו התפתחות חשובה.כי מור, יותר מכולן, היתה זקוקה לטיול השחרור הזה. לצאת מהכבלים של המדים ושל המשרד ובוודאי של רוני (שעוד יחזור אליה, בדרך לא דרך) – כדי להיות היא עצמה. לבחון את עצמה, לגלות דברים חדשים, לפגוש אנשים אחרים – ללכת לאיבוד במובן הטוב של המילה. במובן הזה העונה הזאת היא ברכה לדמות שלה – וברכה גם לנו כצופים.

חוץ מזה, יש בעונה הזאת לפחות עוד שתי הברקות שבעיניי ראויות לציון. אחת היא בליהוק. שלושה גיבורי משנה יש בעונה הזאת – והם בינגו אחרי בינגו. אורי רוסו, בן זוגה של נגה ארז, מככב בתפקיד המופלא של שלומי; קובי מימון, בדרך כלל קומיקאי, מביא את הדמות המרהיבה של ארז (הברק כהן שמכר את הפרארי שלו, אם תרצו) ומעל כולם אדם גבאי – בתפקיד הכובש של ידיד צב הים, זה שמעיק על מור ובסוף מספק לה את המפתח ליציאה האמיתית לחופשי.

ההברקה השנייה היא המוזיקה – וספציפית, עלמה גוב. יש מצב שהיא "האחות הרביעית" הסמויה, כי התפקיד שלה בעונה הזאת, דרך המוזיקה שהיא כתבה, מוסיף לסדרה הזאת לא פחות מאשר עוד דמות. הסצנה היפה בסדרה, סצנת הטראק של נטלי, מור ושלומי – כשברקע שיר של גוב (אני מניח שמדובר ב"הרפתקה", לפי הקרדיטים), היא רגע של התרוממות רוח אמיתית. רגע של התאהבות ביצירה טלוויזיונית כיפית, שמעלה חיוך, שמאפשרת לך להרגיש מעט יותר טוב. עכשיו, נשאר רק לזעוק בפלטפורמה הצנועה הזאת: שחררו את השירים! מגיע גם לנו ליהנות מהם.

חוץ מזה, זו עונה שעשתה טוב למשולש היצירתי של הסדרה: גלית חוגי, נעה ארנברג וגורי אלפי-אהרון, שתי היוצרות והבמאי. הן מצליחות ללכת בשביל הזהב: מצד אחד, יש בהחלט התייחסות סאטירית להודו, לחברה הישראלית ואפילו (בקטנה) לכמה נושאים גדולים שמאפילים עלינו. ועדיין, היא מרשה לעצמה גם להצחיק סתם. לייצר רגעים אותנטיים שגורמים לך לחייך. היא לא מתעלמת מהמציאות, כי אי אפשר, אבל היא בהחלט צועדת לידה וממשיכה הלאה.

חמש שנים ש"האחיות המוצלחות" לא היתה איתנו. חובבי הסדרה כבר חשבו שנעלמה אחרי העונה השלישית, ולכן שובה לעונה הזו – מצומצמת ככל שתהיה – בהחלט עורר ציפיות גבוהות. גם אצלי. האם זה עמד בהן? קשה להגיד את זה על עונה של ארבעה פרקים בלבד. אבל גם אם החוויה הזאת היא קומפקטית, מה שאני לוקח ממנה זה את תחושת הרעננות שהיא הביאה. את החוכמה, את ההומור הציני אבל לא מריר, את הכתיבה המעולה ובעיקר את זה שהעונה הזאת, גם אם לא התכוונה לכך, באה לנחם.

כמו חבר טוב בעת צרה, היא מבינה הכל גם בלי שנאמר מילה. לרגע אחד, אתה מצליח לצאת מהלחץ ומהגועל ומהרעל שמסביב – וכמו בקלישאה הכי הודואית שאפשר, לומד להיות ב"כאן ועכשיו". וכאן ועכשיו, העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" היא פשוט כיף טהור ולא מתנצל. ונדמה לי שזה בדיוק מה שכולנו צריכים.

• ביקורת טלוויזיה
• האחיות המוצלחות שלי
• yes
• גורי אלפי
• גלית חוגי
• נועה ארנברג
• נלי תגר