ברשת 13, כולם כבר יודעים, אין הרבה דברים שעובדים טוב. מהדורת החדשות קרסה לקרב על המקום הרביעי נגד כאן 11, הפריים טיים מובס באופן קבוע על ידי "הפטריוטים" של ערוץ 14, וגם הרצועות שלפני כן – לא ממש ממריאות. אבל יש מקום אחד שתמיד היה מוקד העוצמה העיקרי שלהם – הלייט נייט.ברשת הצליחו לבנות רצועה לילית חזקה ואפילו יחסית יציבה – שכוללת את גיא לרר ו"הצינור" (תכנית שבגלגוליה השונים, אוטוטו חוגגת 15 שנה על המסך), ואחריה את טל ברמן ו"היום שהיה" (שגם הוא, מה אתם יודעים, כבר יותר מחמש שנים איתנו. זה נצח במונחים של רשת). גם הרייטינג, יחסית, יציב. לא מאוד גבוה, אבל כזה שמצליח לשמר את הקשר עם הקהל.

>> קחו חופש: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה שצריך לראות עכשיו

שני גיבורי הרצועה הלילית הזאת, גיא לרר וטל ברמן, מאוד שונים במהותם אך שניהם משקפים תהליך שעובר על הטלוויזיה (ועל התרבות) כולה: מהשוליים – אל המיינסטרים. לרר התחיל בחדשות 10 בתור מגיש של פינת אינטרנט במהדורת השבת – והפך למגיש של תכנית חברתית חשובה (שאפילו הזיזה כמה דברים בעולם). ברמן החל בתור הילד הרע, מ"מוטל בספק" הגל"צית ועד "פרפר לילה", שהייתה הקונטרה לשמרנות של רשת כשעוד היתה זכיינית בערוץ 2.

צפייה ברצועה הלילית ששודרה אתמול (שני) – הייתה הזדמנות טובה לשים לב לשוני הגדול בין שתי הפרסונות. ה"צינור" של לרר הייתה, כמו בדרך כלל, איכותית, מגוונתו מעניינת. לצד הדיווחים החדשותיים הרגילים (בכל זאת, אנחנו בתוך תקופת ההמתנה לכטב"ם שיבוא – או שלא), הוא הצליח להביא ראיון הישגי במיוחד עם דב רביב, המהנדס שהוא אבי פרויקט "החץ", וגם עם בחור שעזב את הישיבה והחליט להתגייס לצבא. בסוף הוא אפילו דחף אייטם על עליית המחירים – בתקופה שבה לאף אחד אין ראש לאייטמים על צרכנות ואפשר לשדוד את הציבור.

ומעל הכל, לרר משדר רעננות בהגשה שלו – התנועה שלו הרבה יותר קלילה, הוא מרשה לעצמו לחייך (אפילו לדפוק קצת סאטירה על הקולגות – בדמות מונטאז' ה"כוסאמכ" המשעשע של עיתונאים בטלוויזיה וברדיו שנשברים ומקללים באמצע שידור), רוכן קדימה ומשדר משהו הרבה יותר אקטיבי. לכן "הצינור" עובדת יפה כל כך, כי לצד הצורך להישאר מעודכנים היא גם מצליחה לתת זווית עיתונאית אחרת למצב.

"היום שהיה", לעומת זאת, היא כבר משהו אחר. צריך להודות ביושר שגם המנדט שלה הוא אחר – "הצינור" היא תוכנית שבאה ממקום הרבה יותר חתרני, והרבה פחות מחויב לכללים הרגילים. ל"היום שהיה" יש תפקיד אחר בחיים של צופי רשת 13 – והיא לסכם את אירועי היום בצורה קלילה וקומפקטית ולעשות סדר. וזה בערך מה שהיא עושה – ברמן עובר בדקדקנות על כל האייטמים החשובים של היום, מישיבת הקבינט דרך הפעולה בלבנון ועד משפט טראמפ. אבל הקלילות שהייתה שם בימי גיא זהר נעדרת.

כי בתוך כל זה, משהו מטל ברמן קצת הלך לאיבוד. גם הוא וגם לרר לובשים חליפה, אבל אם לרר מצליח להתגבר עליה בעוד נראה שהחליפה קצת חנקה, מטאפורית, את ברמן. הוא משדר משהו עצור, מאוד קורקטי, מאוד "מגיש חדשות קלאסי". זה לא נהי נוסטלגי לימי "פרפר לילה" (למרות שמאוד הייתי רוצה שהם יחזרו, בטח כשאוטוטו סחבק בן 37) – גם ברמן של "בוקר חדש", תכנית הרדיו המצוינת שלו עם תם אהרון ואביה פרחי ב"אקו 99", הוא ברמן שונה ממה שאנחנו רואים על המסך.

ושוב, נכון שב"בוקר חדש" יש משהו הרבה פחות מעונב – וגם הדרישה של הקהל מברמן היא אחרת. אבל נדמה לי שהעולם שבו רצינו שמגישי החדשות שלנו יהיו קורקטיים ויעברו מאייטם לאייטם, גם הוא קצת מת, בטח ב-11 וחצי בלילה. ברמן מספיק מנוסה ומספיק טוב לפרוץ מתוך החליפה ולהביא קצת יותר מכישוריו אל המסך. הצופים ירוויחו מזה הרבה יותר מאשר מעבר קצת שגרתי על הניוז-פיד של היום (בטח אחרי שהולעטנו בחדשות כמעט כל היממה, שלא לדבר על הפושים).

"היום שהיה", שבימי הזוהר שלה עם גיא (ראיתם מה עשיתי שם?) הייתה מופת של הטלת ספק (ע"ע החיקוי בארץ נהדרת וה"אולי.. ואולי לא.. נחכה ונראה"), של הזווית הטיפה עקומה על החדשות – הפכה, למרבה הצער, להיות משדר חדשותי די בסיסי. חלונות עם כתבים מתחלפים, כמעט בלי יציאות או דברים מפתיעים. זו תכנית אחרת, כמובן, עם מגיש אחר – אבל גם לרוח הזאת אפשר להתגעגע. גם "הצינור" ובעיקר "היום שהיה" יכולות להשתפר – בוודאי עם שני מגישים שמסוגלים ליותר. אבלבתוך האקו-סיסטם של רשת 13, שהוא בעצם כאוס טוטאלי מתמשך שאינו מסוגל להתייצב, רצועת הלייט נייט יכולה להדגים לקברניטי הערוץ ההיסטריים את ערך ההמשכיות והדבקות בדרך. זו גם רצועה לא רעה בכלל לצפייה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• גיא לרר
• טל ברמן
• רשת 13

"הצינור" של גיא לרר היא אחד מסיפורי הסינדרלה הגדולים של הטלוויזיה בישראל. תכנית שהחלה את דרכה בכלל בתור פינת קטעי אינטרנט במהדורת סוף השבוע של ערוץ 10 (הכותרת "הצינור" היא פחות או יותר השריד היחיד שלה מהתקופה הזאת), הלכה וצברה כוח במשך 13 שנה על המסך, ולרר הפך מדמות איזוטרית יחסית לאחד מהעיתונאים החשובים של הערוץ, על גלגוליו השונים (והיו לא מעט).

עכשיו, אחרי הצלחה לא קטנה בשעות הלייט נייט, ולאור משבר ברצועת הפרה-פריים (19:00 בערב) עם עזיבתה של איילה חסון לתאגיד, רשת 13 החליטה לעשות מעשה – לקחת את התכנית שהצליחה מאוד בשעות המאוחרות, ולהעלות אותה מדרגה. מדובר בצעד מסוכן. יש משהו ברצועת הלייט נייט שמאפשר לך להיות חופשי יותר, פחות מיינסטרים או פוליטיקלי קורקט. 19:00, לעומת זאת, זו משבצת בה הקופה צריכה לרשום והרייטינג צריך לעבוד. הציפיות הן אחרות לגמרי.

אבל לרר הלך על זה – ואתמול (ראשון), שודרה התכנית הראשונה במעמד הזה. השינוי הזה היה לא פשוט גם ללרר עצמו – שקצת נקרע בין הצורך לשמור על האופי שהביא את "הצינור" עד לאן שהגיעה, לבין השינויים שצריך לעשות למען המדיום – למשל, הגשת מבזק חדשות, או ניהול פאנל באולפן עם פרשנים שינתחו את המצב (מה שמעולם לא היה כשהתכנית שודרה ב-11 בלילה). לרר עצמו התייחס לזה בהומור עצמי מסוים – את המבזק הוא עדיין הגיש כמו גיא לרר, לפאנל הוא השיק את "כפתור המיוט" המיוחד, שבו יוכל לעצור ולכבות דיונים שמתלהטים יתר על המידה. בינתיים הוא נמנע מלהשתמש בו.

אז כן, צריך להגיד את זה: עכשיו גם ב"צינור" יש פאנל. כמו ב"איזור בחירה" של רביב דרוקר ששודרה לפניה, כמו בכל תוכנית שניה על המסך. הפעם אלו היו שר הבריאות ויו"ר מרצ לשעבר ניצן הורוביץ, הפובליציסטית הימנית אופיר דיין, וגם דרוקר עצמו, שהוסיף מנה הגונה של ניסיון עיתונאי וציניות בריאה לחלקים היותר אקטואליים של התכנית. אבל האם באמת אנחנו באמת צריכים עוד פאנל? לא, אבל זה מס מסוים שהתוכנית נאלצת לשלם על השידרוג בלוח הזמנים. הרבה יותר חשוב ומשמעותי היה הגרף עמו לרר פתח את התוכנית, שבו הראה את העלייה החדה שיש בקרב משתמשי אופיאטים בישראל, לעומת ארצות הברית. אף אחד אחר, הוא טען בצדק, לא עסק בדברים האלה – כי בתקשורת עסוקים בנושאים אחרים (כמו סקרי מנדטים).

ולכן אחרי הפאנל – שכלל, כן, גם התעסקות בלתי נמנעת בסקר המנדטים האחרון – "הצינור" פנתה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. בין אם זה דרך הלחימה העיקשת ביוקר המחייה (הפעם עם הקמת "סופר הצינור", שנועד להמחיש את הדרך שבה ניתן למכור מוצרים בזול), ועד לסיפורים האישיים שלרר מלווה כבר תקופה ארוכה – מאופק ראשון ו"סיירת החרם" שהחלה בתכנית והגיעה עד טקס הדלקת המשואות, ועד לאגפים היותר פופוליסטיים-ויראליים של לרר, כמו הסיפור של סמיון גרפמן (שהתפרסם בתוכנית בעשור הקודם) והמלחמה המוזרה שלו בחבריו לשעבר, מישל טרוני ודניס צ'רקוב. האם באמת היינו צריכים שגם החלק הזה יעקוב אחר "הצינור" למשכנה החדש? לא, אבל לטוב ולרע, זה ה-DNA של התכנית, ויש משהו מעודד בזה שהוא בכל זאת נשמר. כמובן שהתכנית עברה שינוי מסוים, אבל לרר יודע לשמור על המהות האמיתית של התוכנית שלו: עיתונות מעניינת, אקטיביסטית ולפעמים גם פופוליסטית, שיודעת גם להגיע לקהל הכי רחב שיש וגם אשכרה לפעול בשביל להשפיע על המציאות.

כש"הצינור" התחילה את דרכה, היא היתה מועמדת לפרס האקדמיה בתור מגזין פנאי – מין תכנית חמודה וקלילה שהתמקדה בקטעים ביוטיוב. היום היא כנראה תוכנית האקטואליה המשפיעה ביותר בישראל – הרבה מזה בגלל האומץ והעקשנות של לרר. לפחות על סמך התוכנית הראשונה, נראה שלמרות ש"הצינור" עוד תצטרך להתרגל לרצועה הזאת, התכונות האלו יכולות גם לכללים הנוקשים של הפריים טיים בישראל. דווקא בתקופה בה רוב תוכניות החדשות עובדות כמו לפי פס ייצור – פאנלים, ראיונות עם פוליטיקאים, חלונות עם התוכנית הבאה והופ, עוברים הלאה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הצינור
• גיא לרר

1. מרב מיכאלי

כן, היא ביאסה קשות עם התחנה המרכזית, אבל אין לשמאל התל אביבי הרבה מועמדות בקליבר שלה, ואם מישהי יכולה לקרוא תיגר על ראש העיר הנצחי זו כנראה אישה חזקה עם רקורד של רפורמות ושינוי. אם היא הצליחה להקים לתחייה את מפלגת העבודה אולי היא תצליח גם להחזיר איזושהי שפיות לתל אביב. הממשלה תצטרך אמנם ליפול כדי שזה יקרה ונתניהו יחזור ותגיע האפוקליפסה, אבל לפחות פה בתל אביב יהיה פייט טוב.

2. ציפי לבני

הקאמבק של ציפי לבני מתחמם על הקווים כבר יותר מדי זמן ובמעט מאוד מקומות היא פופולרית ואהובה כמו בצפון תל אביב, המקום שבו בחירות מוניצפליות מוכרעות. ספק אם יכולה להיות גם קריאת תיגר משמעותית יותר על חולדאי מימינו – לבני הבית"רית יכולה להמציא עצמה מחדש כמנהיגת ימין ליברלי מתון ולהחזיר את תל אביב לעידן שבו הימין הליברלי שלט בה. אלה היו אמנם ימים נוראים למדי, אבל גם עכשיו לא כזה להיט.

3. שלי יחימוביץ'

זה לא מקרי שכל המועמדות הכי בולטות שקפצו לנו מיד לראש הן נשים. הגיע הזמן שבראשות העיר תעמוד אישה. ושלי יחימוביץ' היא גם אישה וגם פוליטיקאית מצוינת שיכולה לייצר חזית קואליציונית קשוחה נגד חולדאי ולנגוס בבייס הצפוני שלו אולי רק מעט פחות מלבני ומיכאלי, אבל מעוררת אנטגוניזם לא פחות משתיהן. האם זה יכול להספיק? לא יודעים, אבל זה יכול להיות קרוב.

4. ברק כהן

אם כבר מועמד שמאל, אז שיהיה שמאל עד הסוף. ברק כהן לא ירצה כנראה לרוץ לראשות העיר, אבל מועמדות מחאה רדיקלית יכולה לסחוף הרבה צעירים אל הקלפיות ובאחוזי ההצבעה הנמוכים בעיר זה עשוי להספיק לסגנות ראש עיר בנוסח אסף הראל או למעמד של "כמעט" כמו דב חנין. מה שבטוח – לא יהיה קמפיין משעמם. וזה כבר משהו.

5. רוני גמזו

אחרי קדנציה של שבע שנים כבוס הגדול של איכילוב ועם המוכרות שהביאה לו מגיפת הקורונה, כניסה של רוני גמזו לחזית הפוליטית נראית כמו התפתחות טבעית. עם גב פוליטי חזק (אולי יאיר לפיד?) הוא יכול להפוך לקונטנדר שיגרום לחולדאי להזיע ומביא קבלות על יכולות ניהוליות גבוהות – הסעיף שבו רוב המתחרים של חולדאי נושרים.

6. ליאון אביגד

הוא הבעלים של רשת מלון בראון המשגשגת, ומכיוון שגם כך כחצי מהעיר זה מלונות בראון, למה שלא ישתלט גם על החצי השני ויהפוך את העיר כולה למלון בוטיק אחד גדול? העיר מספיק עשירה כדי שכולנו נחייה בסטנדרט של מלון בוטיק, והחיסרון היחיד הוא שצפויה עלייה מסוימת בארנונה, אבל חלוק ונעלי בית לכל תושב בכל זאת עולים קצת כסף.

7. חאדר אבו סייף

הגיע הזמן לראש עיר צעיר. הגיע הזמן לראש עיר גיי. הגיע הזמן לראש עיר יפיוף. הגיע הזמן לראש עיר ערבי. חאדר אבו סייף הוא כל הדברים האלה ועוד, פלוס ניסיון בקמפיינים דיגיטליים – וכידוע כל העיר הזאת היא קמפיין דיגיטלי – אז בכלל אין סיבה שלא להצביע לו. כן, זה לא סופר מנומק, אבל גם קדנציה שישית של חולדאי לא.

8. גיא לרר

אנשי תקשורת ממשיכים לערוק אל העולם הפוליטי למען תועלתם האישית, ואם כבר זה קורה אז שלפחות יבוא מישהו שדואג באופן מוכח גם לציבור הרחב. כן, הוא פופוליסט. כן, הוא דמגוג. גרוע מכך, הוא ירושלמי במקור. אבל לרר יבוא לעבוד בשבילנו וגם אם לא תצא מזה עיר טובה יותר לפחות הפסטה תהיה זולה יותר.

9. רותי ברודו

כן, אנחנו כאילו בחלק הפחות רציני של הרשימה, אבל אם רותי ברודו יכולה לנהל את העיר כמו שהיא מנהלת את עסקיה, תל אביב תשגשג ותפרח ויהיה לה ריח מדהים של מאפים טריים. בעיר שעיקר גאוותה על סצנת האוכל שלה, הגיע הזמן שמישהו שיודע לבשל ינהל את ההצגה. לא בטוח אפילו שאנחנו צוחקים.

10. שאול מזרחי

מעטים יודעים אבל המוח, הלב והעצבים שמאחורי מועדון הבארבי כלל אינו תל אביבי. שאול מזרחי גם לא יעבור לתל אביב כדי להיות ראש העיר שלה. אבל הגיע הזמן שתל אביב תהיה קצת רוקנרול שוב, אחרי יותר מדי שנות מוזיקת מעליות במגדלי יוקרה ואין אדם כמו שאול מזרחי שיכול להוביל אותה בנחישות ובכעס אל העתיד. הבן אדם הצליח לגרום להופעות להתחיל בשעה הייעודה שלהן, הוא יכול לעשות הכל.

11. אסף אמדורסקי

כי אם כבר אתם כל כך אוהבים להצביע לאספים אז לפחות שיהיה האסף הנכון.

• הבועה
• בחירות לעיריית תל אביב
• רון חולדאי
• רותי ברודו
• גיא לרר
• טיים אאוט סופ"ש

הערב בשעה 19:00 תארח כיכר התרבות (הבימה) אירוע מחאה שכבר הרבה זמן לא ראינו כמותו – מחאה שלא מגיעה מימין או משמאל, אלא מתוכנית טלוויזיה. הכוונה היא כמובן למחאת יוקר המחייה של "הצינור", במסגרתה הוכרז קמפיין הלחץ הציבורי "מרד הפסטה" שגרם לחברת אסם לבטל את העלאת המחירים המתוכננת שלה. במסגרת הקמפיין הציעו בתוכנית "סל מחאה" המכיל מוצרים מתחרים לאלה של אסם במחירים נמוכים בהרבה, ואלפי סלים כאלה נרכשו על ידי הצופים במבצע בזק.

הערב מתכוונים אנשי "הצינור" לחלק את הסלים שנרכשו באירוע מחאה מיוחד שיתקיים בכיכר, ויכלול גם כמה נאומים קצרים ומסיבה בכיכובם של ענקי סצנת ה-EDM הישראלית, סקאזי, ויני ויצ'י ודי.ג'יי גאלו. האירוע יחל בשעה 19:00 ומארגניו מקווים לאלפים שיגדשו את הכיכר ויתנו רוח גבית למחאה במטרה להמשיך אותה בסקאלה רחבה יותר. "מכיוון שנמכרו כבר עשרות אלפי מארזים וצריך לחלק חלק ניכר מהם פיזית", הסביר גיא לרר בטוויטר, "ומכיוון שהפסטה היא רק שער הכניסה לדבר על הדברים הגדולים באמת, אז יצא לנו הדבר הזה, כולל פינוק בחינם לנפגעים העיקריים מיוקר המחיה, הצעירים".

מאז פרוץ המחאה שהובילה התוכנית ספג לרר ביקורת שהאשימה אותו בפופוליזם, ועם הקריאה למחאה הערב הוא ספג ביקורת משמאל על כך שהמחאה שלו משחקת לידי תומכי נתניהו, ומתומכי נתניהו על כך שהמחאה שלו פוגעת בהפגנה שלהם שתתקיים מחר. בשלב זה לא ברור אם יצליחו לרר והמערכת שלו למנף את מבצע הפסטה שלהם לכדי מחאה של ממש, אבל אם תבואו הערב זה יהיה קצת ברור יותר.

• הבועה
• הצינור
• יוקר המחיה
• גיא לרר
• מחאה חברתית
• מחאה

• Facebook
• Twitter
• Email

אנשים שטענותיהם לגבי פגיעה מינית כזאת או אחרת נוגעות לחוק הם אנשים שחשוב להם להבנות את העולם באופן בינארי: יש את מה שמותר ויש את מה אסור, ואם משהו לא אסור – הוא כנראה מותר. מצד אחד זה מובן – אנחנו בהחלט זקוקים לתשתית חוקים מסודרת שתעגן אותנו כחברה, אבל חשוב לזכור שמסננת החוק קולטת אליה אך ורק את המקרים הקיצוניים ביותר, אלה שיש בהם די ראיות כדי להגיש כתב אישום. אבל רוב הנפגעות אינן מגישות תלונה ואינן זוכות לנצח בבית המשפט, מה שלא מונע את קיומם של מקרים אפורים לכאורה, בהם הסיטואציה מורכבת יותר ואינה מעוגנת בחוק.

אמש התארחתי ב"צינור", תכניתו של גיא לרר ברשת 13 ודיברתי על הפרומו לסדרת הדוקו "ערות" ב-HOT8 שבה השתתפתי, אשר שודר ברשתות החברתיות וגרם לסערה גדולה. בפרומו תיארתי מקרה של יחסי מין כתוצאה מלחץ. יחסי מין כאלה הם חוקיים. אבל השאלה היא, לטעמי, לא אם זה חוקי, אלא אם זה ראוי. אם זה מוסרי. אם כך אנחנו באמת מעוניינים להתנהג כבני אדם – לכפות אחד על השנייה מעשה שרק צד אחד רוצה בו, ואז לחמוק מאחריות באמתלה שזה חוקי. אני חושבת שיחסי מין כאלה הם לא רק בזויים, אלא גם לא מהנים עבור אף אחד מהצדדים.

רבות מהתגובות לפרומו היו תומכות: נשים שכתבו כמה הן מזדהות עם הסיטואציה המורכבת הזאת, כמה הדיסוננס בין כמה שהיא נפוצה לכמה שהיא מדוברת הוא עצום, כמה פעמים קרה להן מקרה דומה והן לא ידעו לשים את האצבע על מה היה לא בסדר. היו גם לא מעט גברים שהודו לי על הרחבת המודעות שלהם בנוגע ליחסי הכוחות בין המינים, ואפילו מישהו שסיפר לי שהצפייה בפרומו כה ערערה אותו – שהוא ערך עם שתי בנותיו שיחה על גבולות והסכמה.

אבל לצידן, הגיעו אינספור תגובות קשות, משפילות ומזעזעות. התופעה הטוקבקיסטית המגוחכת ביותר הייתה תגובות אשר טענו שהסיפור האישי שלי עושה זילות לנפגעות האונס "האמיתיות". מי הן הנפגעות "האמיתיות" שהם מדברים עליהן, ומה הקריטריונים כדי לקבל את סטמפת ה"אמיתית"? האם נפגעת אמיתית היא מישהי שהודתה בינה לבין עצמה שקרה לה משהו נורא? סיפרה לחבריה? הגישה תלונה במשטרה? הגיעה לבית המשפט? ניצחה בו? או שאולי כולנו במידה כלשהי נפגעות אמיתיות, וההבדלה הדיכוטומית וחסרת החמלה הזאת לא משרתת אותנו כחברה.

האמת היא שבניגוד לטוקבקיסטים הזועמים שידם קלה על המקלדת, אני מכירה את הנפגעות האמיתיות. מזה שלוש שנים וחצי שאני מתנדבת בקו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ושומעת את הסיפורים של הנפגעות הללו. הם קשים ומרסקי לב, וביניהם יש גם סיפורים רבים שדומים לשלי. מישהי מצלצלת ושואלת בהיסוס: "אני מרגישה שקרה לי משהו רע, וקשה לי להסביר את זה, זה לא בדיוק אונס, אבל אולי קצת". זה בדיוק המקום שבו ההתגוננות האוטומטית בטענת "אבל זה חוקי" נכשלת, ויש מקום להפגין ראייה רחבה, שלמה יותר, של גבולות המוסר שלנו כחברה. אם מישהי אמרה "לא" ואתם רק קצת לוחצים, או קצת משכנעים – זה אולי חוקי, אבל זה גם קצת אונס.

https://www.facebook.com/HOT8/videos/238237650955373/?__xts__[0]=68.ARDLV6b5-dhkaaVDPq10p1uz2N0Q_f0WZWJPRdC0lvEZW0mI6vUhBpwOfN2YUurJXmAc-vJbwlbRpHB5FaCGDH4i5tX1vpdth1Nrq69yoxHo0IIB7QU5Zcf0FuraFuRaVIQBeCuFwerQ45-LFwYj1wYHz5oz0kyFiz-6QIxTkzCjefuupvR6tH8ueHOgDmSyhySOPxXXh2iDH89LN2Lgg2gs5vu4DHG-Qb4gf_cyxxDV5uO05VY2rXvLjo5zwSXsgdYD5l8q9qsmkdMxVC4lADU7-Mv0ZQ9UsRDA_N9B4rrX4M8GucYLbhzY7Wv-Vr9WumdinZbnKOnjiC_kFA4fCTleCxWH&__tn__=H-R

• אלימות מינית
• פמיניזם
• הטרדה מינית
• נפגעות תקיפה מינית
• אינטרנט
• הצינור
• גיא לרר
• רשת 13
• מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית