Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
שש שנים אחרי אלבום הסולו הקודם שלו הוציא השנה ערן צור את "המסלול המואר". צור יבוא לכולי עלמא עם שירים מאלבומו החדש לצד שירים ותיקים ומוכרים.
כולי עלמא, מקווה ישראל 10, שלישי (13.12) 21:00
הרצאה
האם מחשבים יחליטו בשבילנו?
הרצאה של ד"ר איל ששון ועו"ד דניאל רייזנר על ההיבטים האתיים והטכנולוגיים של בינה מלאכותית ועל יישומה במערכות אוטונומיות כמו רכבים ומערכות נשק.
דיזי פרישדון, דיזנגוף 121, רביעי (14.12) 19:00
מוזיקה
אופרה בשוק הפשפשים
בכל יום שישי במהלך חודש דצמבר סולני האופרה הישראלית ייפרדו מהתלבושות הנפוחות ומהאולמות המפוארים וייצאו להופיע עם מיטב היצירה האופראית בלב שוק הפשפשים ההומה והצבעוני.
שוק הפשפשים יפו, שישי (9.12) 11:00
הרצאה
אודי סגל
העיתונאי ואיש הטלוויזיה אודי סגל יגיע לדרבי בר עם הנושא שמביא הכי פחות רייטינג: חדשות טובות. מתברר שבין דאע"ש, השחיתות והאיום הביטחוני המתמיד, המצב שלנו לא רע בכלל, ואפילו יש לנו כמה סיבות לחייך.
דרבי בר דגים, שלמה בר יוסף 10, נמל תל אביב, רביעי (14.12) 20:30
סרטים
אל תוך הרשת האפלה
סדרת "דוקומנטרי בשפירא" ממשיכה עם הקרנת הסרט "אל תוך הרשת האפלה" העוסק בצדדים הנסתרים והאפלים ביותר של האינטרנט, שאליהם הגולש הממוצע לא נחשף. הסרט יוצא למסע בעקבות הסמים, הפורנוגרפיה והרוצחים השכירים שנמצאים מתחת לפני השטח.
קפה שפירא, רלב"ג 15, רביעי (14.12) 20:00
אמנות
מצ"ב
האמן דן אלון מציג תערוכה חדשה המאגדת רישומים מ־2008 ועד היום. "מצ"ב" עוסקת במגדר ובתרבות פופולרית ונוגעת במגוון נושאים – מדיוקנאות עצמיים וסצנות מחיי המשפחה ועד היטלר.
גלריה 4, פלורנטין 4, שישי (9.12) 12:30
הרצאה
מסלול דאע"ש
מפגש ראשון מתוך סדרת הרצאות של העיתונאי בעל משאלת המוות איתי אנגל. בהרצאה זו יעסוק אנגל בעלייתו וצמיחתו של ארגון המדינה האסלאמית מזווית ייחודית של העיתונאי הישראלי היחיד שדיווח מהשטח בסוריה ובעירק.
טוקהאוס, ביתן 12, יריד המזרח, נמל תל אביב, שלישי (13.12) 21:00
מוזיקה
טטיש
הרכב האלקטרו פאוור פופ מגיע לסגור שנה בקונטיינר. בהופעה יבצעו שירים מאלבומם הראשון, "Shipwreck", וחומרים חדשים מהאלבום הבא.
קונטיינר, מחסן 2 נמל יפו, שבת (10.12) 21:00
ספרים
ככה־ככה, זוזי שמש
הסופרת דפנה בן צבי והמאיירת עפרה עמית משיקות את ספר הילדים החדש שלהן. ההשקה תלווה בתערוכת איורים מתוך הספר וישתתפו בה עלמה זק, איילת רובינזון ואלון נוימן, שיבצעו משיריה של בן צבי. בשעה 17:00 ייערך מפגש לילדים עם היוצרות.
המגדלור, לבונטין 1, ראשון (11.12) 19:30
מסיבה
Selekta
ליין מסיבות הרגאיי והדאנסהול החודשי של הכולי עלמא יארח השבוע חבר ותיק של הליין, Rudeboy Sound Intl. אליו יצטרפו Sabago ומייסד הליין Kore Dada.
כולי עלמא, מקווה ישראל 10, רביעי (14.12) 22:00
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דניאל זילברשטיין על מאחורי הקלעים של NBA ומה באמת קרה בין לברון ג'יימס לדיוויד בלאט
דניאל זילברשטיין הוא אי של אינטליגנציה בערוץ הספורט המלא באיציק זוהרים ואלי אוחנות. ההרצאות שהוא מעביר על NBA מאז שחזר מסיקור גמר 2015 הן תענוג עבור חובבי הליגה הטובה בעולם, והן סובבות סביב שלושה צירים מרכזיים: תופעת סטפן קרי וגולדן סטייט, הסיפור האמיתי על היחסים בין דיוויד בלאט ולברון ג'יימס, חוויות מאחורי הקלעים של אולסטאר 2016 בטורונטו. זילברשטיין מרצה בעיקר בתל אביב – אוזןבר, טוקהאוס ועוד – אבל לנוכח דרישת עוקבי הטוויטר תצא ההרצאה הבאה מגבולות העיר. לעדכונים: danzilb בטוויטר, Daniel Zilberstein בפייסבוק.
דניאל, ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"לסטף קרי יש על היד קעקוע בעברית: 'אהבה לעולם לא נכשלת'. השחקן הטוב בעולם סיפר לי במהלך סדרת הגמר האחרונה שאמו למדה שפות והמשפחה התאהבה בעברית ובפסוק הנ"ל מתוך הברית החדשה. בתקופה האחרונה גיליתי שגם לאחותו של סטף, סידל קרי, יש על היד קעקוע בעברית והוא מופרך בהרבה: 'אני מקווה שאתה רוקד' (חפשו אותה באינסטגרם ותראו בעצמכם)".
מה כדאי לי לקרוא אם לא מסתדר לי לבוא?
"כל מה שכותבים ביל סימונס וזאק לואו, שניים מכתבי ה־NBA האהובים עליי. למתקשים בקריאה באנגלית, יש להם פודקאסטים פנטסטיים: The Lowe Post ו־The Bill Simmons Podcast. כך גיליתי למשל שדיוויד דוכובני מ'תיקים באפלה' היה כדורסלן מחליף בפרינסטון בימים שדיוויד בלאט שיחק במכללה הזאת. תודו שהחיים שלכם מתחלקים עכשיו לשניים".
חמישי (30.6) ב־20:30 , אנזו, כפר ורבורג 9100604־08, 5־20 ש"ח, פרטים נוספים: "אנזו – בית קטן לתרבות" בפייסבוק.
דיוויד בלאט ולברון ג'יימס. צילום: Getty Images
פילוסופיה
90 פילוסופים מדברים איתכם אל תוך הלילה
"לילה של פילוסופיה" חוזר בפעם השנייה, בחסות המכון הצרפתי ומכון גתה, בהשתתפות כ־20 פילוסופים צרפתים וגרמנים ו־70 פילוסופים ישראלים, שישתתפו בעשרות פאנלים ליליים ברחבי תל אביב. זוהי מסורת שהחלה בצרפת, ולאט לאט מחלחלת לעוד ועוד מדינות. הרעיון הוא להוציא את הפילוסופיה ממגדל השן ולהביא אותה למרחב הציבורי, בלי להיכנע לדיון פשטני וססמתי בבעיות הבוערות. הפאנלים יתמקדו בבעיות עכשוויות מקומיות (דת ופוליטיקה, לאומנות ומשיחיות, יהדות ומוסר) ומערביות (סוגיית הפליטים, עלייתו של הפופוליזם הפוליטי ועוד). את האירוע אוצר הפילוסוף והאוצר רפאל זגורי־אורלי. רוב רובם של הפאנלים ייערכו בעברית ובאנגלית, לצד כמה פאנלים בצרפתית לקהל הפרנקופוני.
רפאל, ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"יש כמה פילוסופיות צרפתיות שהן מאוד מעורבות בשיח הפוליטי הציבורי באירופה. הן ישתתפו בפאנלים וכדאי מאוד לבוא להקשיב להן. בכלל, האינטלקטואלים הישראלים לא יכולים יותר להסתתר באקדמיה, בטח לא במצב שנוצר במדינת ישראל. חייבים להתחיל לצאת החוצה ולדבר את השיח הפילוסופי – שלא מתפשר על המורכבות, על ההיסוסים ועל העומק – במרחב הציבורי. אין ברירה – הפילוסופים צריכים להראות את המחויבות שלהם למוסדות הדמוקרטיים ולחופש".
אפשר לשנורר ממך המלצות קריאה?
"בטח. יש שני ספרים רלוונטיים שיצאו סוף סוף השנה בתרגום בעברית: התרגום לספר החשוב של דרידה 'על הגרמטולוגיה', שפורסם אחרי עשר שנות עבודה; והכרך הראשון של כתבי לאקאן – שני ספרים שעבדו עליהם קשה מאוד במשך שנים בשביל מעט כסף. שניהם בהוצאת רסלינג".
"לילה של פילוסופיה", חמישי (26.5) מ־19:00 בערב עד 7:00 בבוקר, בחללים שונים ברחבי העיר. הכניסה חופשית. למידע והזמנות: 7968000־03 או ב־accueilifta@ambfr-il.org.פרטים נוספים.
ז'אק לאקאן. צילום: Getty Images
כלכלה וחברה
מתן חודורוב על השאלות הבוערות של הכלכלה הישראלית
האם מחירי הנדל"ן אכן יירדו כמובטח? מתי, אם בכלל, תתרחש מהפכה על מדפי המזון? עם כמה חברות סלולר נסיים את שנת הכספים והאם קטר הצמיחה של המשק – ההיי־טק – אמנם ניצב בפני האטה? לאחר התחייבויות ויעדים שאפתניים במערכת הבחירות, 2016 היא "שנת הפירעון" של שר האוצר כחלון, ובמהלכה יתברר לאן פני הממשלה מועדות בשלל מחלוקות בוערות בענפי הכלכלה והחברה. חודורוב יסקור את המתרחש מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות החשובות בתחום, את הגורמים רבי העוצמה הפועלים כדי להשפיע עליהן ואת המגמות האחרונות באקטואליה הכלכלית של ישראל.
מתן, ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"המושג 'מעמד הביניים' לא באמת רלוונטי, כי לתוכו נהוג לדחוס קשת רחבה של בעלי אינטרסים שונים ולעתים מנוגדים זה לזה: חסרי דירה מול משקיעי נדל"ן, בעלי עסקים מול העובדים בהם, בעלי פנסיה תקציבית מול החוסכים לפנסיה צוברת. לצערי מצבך הכלכלי בישראל – נכון להיום – נגזר, במידה רבה, משנת הלידה שלך – האם גם את או אתה שותפים לדור גדול של צעירים חסרי נכסים או ביטחון תעסוקתי, שנדחקים אט אט לשולי הכלכלה" .
מה אתה ממליץ לקרוא למי שמתעניין בתחום?
"אני מקפיד להתעדכן בבלוג 'הכלכלה האמיתית', שבוחן במבט ביקורתי תהליכי עומק כלכליים וגלובליים. לא תמיד מסכים עם מה שנכתב שם, אבל מוצא את הדברים מעוררי מחשבה והשראה".
"ישראל: תמונת מצב כלכלית", רביעי (8.6) ב־20:30, מרכז קהילתי דב הוז, דב הוז 16 תל אביב. 30 ש"ח. יש להירשם מראש: 7247910־03.
מתן חודורוב
ספרות
יוסי סוכרי שואל האם יש דבר כזה ספרות מזרחית?
על רקע החזרה של השיח העדתי למרכז הבמה, בייחוד בספרות עם קבוצת ערס־פואטיקה, הסופר הישראלי (והמזרחי?) יוסי סוכרי יעסוק בהרצאתו בשאלת היסודית ביותר בהקשר זה: האם יש בכלל ספרות מזרחית? ואם כן – האם זה עניין תמטי או פואטי? זה תוכן או סגנון? בין השאר יסקור סוכרי את ההיסטוריה של מה שנתפס כספרות מזרחית בישראל.
יוסי, ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"לפני כמה שנים השתתפתי בפאנל באוניברסיטה. המנחה הציגה אותי כסופר ואינטלקטואל מזרחי, אז שאלתי אותה אם היא הייתה גם מציגה את דויד גרוסמן או את אהרון אפלפלד כסופרים ואינטלקטואלים אשכנזים. המצב שבו הספרות האשכנזית היא שקופה, דהיינו שהיא מבטאת את 'הישראליות', והספרות המזרחית מוגדרת ביחס אליה – צריך לעבור מן העולם".
שני (23.5) ב־20:30 , הנסיך הקטן, קינג ג'ורג' 19 תל אביב. 10 ש"ח. לפרטים: 6299387־03.
קולנוע וטלוויזיה
דורון פישלר על הסיפורים האמיתיים שמאחורי "משחקי הכס" הפנטסטית
דורון פישלר, מבקר קולנוע ומייסד הבלוג עין הדג, הפך בשנה האחרונה לאחד המרצים האהובים והפעילים בתל אביב. ההרצאות שלו, בהן "איך עושים סרטים גרועים", "סצנות הסקס התמוהות בתולדות הקולנוע" ו"ההיסטוריה (השגויה לחלוטין) של העולם" מצחיקות וקלילות כמו שהן מעשירות. פישלר, שגם אחראי לבלוג "משחקי הכס" באתר Time Out, במיטבו כשהוא מספר על הסיפורים המופרעים האמיתיים שעוררו בג'ורג' ר"ר מרטין השראה בכתיבת עלילות ווסטרוז: מלחמת השושנים, ג'ינגס ח'אן והאימפריה המונגולית, ואפילו המלאכה האבודה ששימשה השראה לפלדה הוולריאנית.
"הוא לקח המון סיפורים היסטוריים, שינה וסידר אותם כך שייווצר מהם סיפור רציף", אומר פישלר. "יש דברים שברור לגמרי על מה הם מבוססים, באחרים זה לא חד משמעתי, ויש המון ויכוחים באינטרנט מה הגיע מאיפה. יש למשל את מרגרט מאנז'ו, אשתו של הנרי השישי, שהיא מאוד סרסיי לאניסטר וגם מאוד מרג'רי טיירל, אולי לשתיהן יש משהו ממנה".
ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"אין סיפור מקביל אחד לאחד לחתונה האדומה, אבל אחד האירועים שכנראה העניקו לו את ההשראה העיקרית היה הסעודה השחורה, שבמובנים מסוימים הוא הרבה יותר מזעזע. מלך סקוטלנד היה מסוכסך עם שבט דאגלס והזמין את המנהיג ואחיו לסעודת פיוס. היו אוכל ומוזיקה וכל זה, ובסוף הארוחה הוגש לאורחים ראש של שור שחור, שסימל את המוות, והורידו להם את הראש. מה שהכי נורא בסיפור הזה הוא שהנרצח היה בן 14 והמלך היה בן 10".
מה כדאי לקרוא בנושא? חוץ מהבלוג שלך, כמובן.
"את סדרת 'שיר של אש ושל קרח', מן הסתם. חוץ מזה האינטרנט מפוצץ בכתבות, אתרים וסרטונים להשלמת הפן ההיסטורי, למשל History behind Game of Thrones".
שני (23.5) ב־22:00, אוזןבר, קינג ג'ורג' 48 תל אביב. 40 ש"ח. עדכונים על ההרצאה והרצאות אחרות בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם".
מתוך "משחקי הכס"
מדע על הבר
פרופ' נחום אולנובסקי על הקשר בין שיטות הניווט של עטלפים והמוח האנושי
העטלפים, בניגוד למה שהתרבות הפופולרית לימדה אותנו, אינם עיוורים. פרופ' נחום אולנובסקי חוקר כיצד העטלפים משתמשים בחושים ובסונאר הייחודי להם כדי לאתר את מזונם ואת ביתם בחושך מוחלט, בתקווה ללמוד מכך משהו עלינו. "עטלפים הם מיוחדים מאוד כמושא מחקר כי הם מאפשרים לנו לקיים ניסוי שיוצא מגבולות המעבדה ולבחון את התנהגותם בטבע – אנו רושמים מסלולים מדויקים שלהם מחוץ למעבדה ומשתמשים בתנאיה כדי לחקור אותם", הוא מפרט. "ההרצאה עוסקת ביכולת שבה העטלפים מתמצאים במרחב, על הניווט שלהם ושל חיות אחרות במרחב, אבל גם במה שדומה בינם לבינינו, ומה כל זה אומר על המוח שלנו".
ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"אבולוציונית יש לא מעט משותף לעטלף, לעכבר ולאדם. אזורי המוח שנחקרים בעטלפים ובעכברים דומים מאוד לאזורים המקבילים במוח אצל בני אדם, והייחוד של העטלף, בייחוד קריאות הסונאר והטיימינג הקריטי שלהן, מאפשר לנו לשאול באמצעותו דברים שקשה מאוד לענות עליהן במחקר של המוח האנושי".
שלישי (24.5) 20:30, נורמה ג'ין, אליפלט 23 תל אביב, 6837383־03.
פרופ' מאיה שולדינר על הקשר בין שמרי אפייה ואלצהיימר
שמרים, מתברר, הם לא רק האויב מספר 1 של הירכיים שלנו. פרופ' שולדינר תסביר איך משתמשים כיום בשמרי האפייה – אותם שמרים שבהם מכינים דניש טוב ולאגר צונן – ככלי מחקר חשוב ביותר להבנת האופן שבו פועלות בגוף האדם מחלות ניווניות כמו פרקינסון ואלצהיימר.
מאיה, ספרי לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"לא מזמן גילינו שהדרך הטובה ביותר לפרק גושי חלבונים שגורמים למחלות מוח ניווניות היא לשטוף אותם החוצה באמצעות מעט 'מים וסבון', ועוד דבר: שמר האופים הוא יצור מיקרוסקופי המורכב מתא אחד. כל תא שמר דומה מאוד לתאים שלנו. אפשר לדמות את השמר למיני מיינור ואת האדם לקדילק – אם מבינים איך עובד המיני מבינים איך עובד הקדילק".
שלישי (24.5) 20:30, איסמי סלמה, אסתר המלכה 2 תל אביב, 8880169־052.
פרופ' עילם גרוס על המוזיקה של החורים השחורים
פרופ' גרוס הוא מהמדענים שהובילו את המחקר לגילוי בוזון היגס, "החלקיק האלוהי", אך בהרצאה שיעביר במדע על הבר הוא יספר על תגלית אחרת לגמרי. "תורת היחסות גורסת שאין כוח כבידה, אלא שהמרחב־זמן שבו אנו חיים – עקום", מסביר פרופ' גרוס. "אחת ההוכחות הניצחות לתפיסה הזאת, גלי הגרביטציה, התגלתה באחרונה. כך קיבלנו עדות מובהקת לתופעה של צמד חורים שחורים שמתמזגים. ההרצאה נולדה כשחברים אמרו לי שיש גילוי חשוב מזה של בוזון היגס, אבל אף אחד מהם לא הבין מה זה, אז יצרתי מדריך בשבילם ובשבילי". גרוס ניצל את הרקע שלו במוזיקה כדי להפוך את המדריך הזה להרצאה אור־קולית המשלבת גם מוזיקה אלקטרונית.
ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"לו גלי הגרביטציה היו נעים במהירות הקול ולא במהירות האור, היינו יכולים לשמוע אותם, ואכן נשמע בהרצאה כיצד הם היו נשמעים".
שלישי (24.5) 20:30, בסקולה, הרכבת 72 תל אביב, 5416529־077.
חורים שחורים
אמנות
אבי לובין על אמנות עכשווית במזרח התיכון
אמנות מהמזרח התיכון הופכת ליותר ויותר מרכזית בשדה הגלובלי של האמנות העכשווית, ותערוכות של אמנים כמו וואליד ראאד הלבנוני מוצגים במוזיאונים מרכזיים. אך כאן בארץ, שלא במפתיע, אמנים ערבים ממדינות שכנות כמעט לא מוכרים וודאי לא מוצגים. ליין ההרצאות "הסהר הפורה" נועד לתת מענה לחוסר הזה שנוצר אצל שוחרי האמנות המקומיים, עם הרצאות של מרצים מתחלפים שמספרים מה קורה ממש עכשיו בסצנות האמנות הכי קרובות אלינו והכי רחוקות מאיתנו.
אבי, ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"בימים אלה מוצגת במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק התערוכה But a Storm Is Blowing from Paradise . במקביל מוצגות ב־LACMA בלוס אנג'לס התערוכה Islamic Art Now II. תערוכות אלה מצטרפות לגל תערוכות מהשנים האחרונות שעוסק באמנות ובאמנים מהאזור והוצגו (בין היתר) במוזיאונים ובגלריות מרכזיים בניו יורק, לונדון, ברלין וטוקיו.
מה כדאי לקרוא בנושא?
"שני מאמרי ביקורת קצרים במגזין המקוון 'תוהו' שאותו אני עורך במשותף עם לאה אביר: 'גוון מסוים של אדום' – על הרטרוספקטיבה של וואליד ראאד ב־ Moma (מאת נעמי לב) ו'רכוש נטוש' – על תערוכותיהן של אמילי ג'סיר וג'ומאנה מאנע בלונדון (מאת בר ירושלמי)".
ההרצאה הקרובה תהיה של האוצרת רולא חורי ותעסוק בביאנלה לאמנות קלנדיה אינטרנשיונל: רביעי (15.6) ב־20:00, גלריית המדרשה, הירקון 19 תל אביב. כניסה חופשית. לפרטים: 6203129־03.
Sepeleshk. אימאן ספאיי
היסטוריה ואקטואליה
איתי אנגל על הרקע ההיסטורי, החברתי והדתי של דאע"ש
אחרי אינספור רגעי "איך לעזאזל הוא הגיע לשם" ב"עובדה" ומערכון ב"ארץ נהדרת" שהפך אותו למחפש צרות עם משאלת מוות – הפך איתי אנגל לשם נרדף לעיתונות נועזת בשטח עוין. מה הפלא שהעיתונאי הפך למרצה מבוקש שמדבר זה יותר מעשור על סכסוכים ברחבי העולם, אם זה באוניבסריטאות, באירועים פרטיים או בהרצאות פתוחות? "ההרצאה שאני מעביר הכי הרבה פעמים בשנתיים האחרונות היא ההרצאה על דאע"ש.
נוסף להצגת ההיסטוריה והרקע הדתי של הארגון, יש לי אפשרות להראות איך הדברים התפתחו ונוצרו לאורך השנים, כי צילמתי לא מעט בעירק ובסוריה ב־13 שנים האחרונות", מסביר אנגל. "עם כל הניסיון העיתונאי והתארים האקדמיים, שום דבר לא משתווה לביקור בשטח. יש דברים שאפשר לראות ולהבין באמת רק אם נמצאים שם כשזה קורה". אנגל מציג בהרצאה סרטוני וידיאו בלעדיים וראיונות עם לוחמי דאע"ש, ומתייחס גם ללוחמים שנאבקים בארגון בפועל ולקשר האמריקאי והישראלי.
ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
"בנסיעה הראשונה שלי לעירק התחברתי עם חיילים לשעבר של סדאם חוסיין. הסתובבתי איתם שם כשבועיים והם גם שמרו עליי בסיטואציות מסוימות. מאוחר יותר הבנתי שרבים מהם הפכו להיות חלק מדאע"ש".
מה עוד כדאי לקרוא בנושא?
"אני ממליץ על ספרו של צור שיזף 'דאע"ש, מסע אל מפתנו של השטן', שיספק את הרקע המלא להקמת הארגון".
הכתבה המעמיקה שיצר אנגל עצמו ל"עובדה" זמינה לצפייה באתר מאקו.
האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב
תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת. טור עורך
לפני פחות משנה, כשסבתי המנוחה עוד הייתה בסטטוס של “על ערש דוויי" ומאושפזת במרכז שיקום בבת ים, כל ביקור אצלה לווה בחרדה. היה ברור שהיא מתרחקת מהקיום, ופחדתי שזה יקרה בזמן שאני אצלה, לא רגע לפני הביקור ולא אחריו. כשהייתי יורד מקו 18, הייתי עושה לפעמים סיבוב, מתחיל לצעוד סתם ככה, לגמרי לא בכיוון, רק כדי למשוך זמן, כדי שאם זה יקרה באותו יום, אולי לא אהיה שם בעת ההתרחשות.
אז הייתי מסתובב בעיר ילדותי, אני והחרדות שלי – קונה בורקס סביר במאפייה, מי ברז מהולים בסירופ לימון בדוכן הפלאפל השכן ומתיישב על ספסל לגלגל סיגריה (תפריט של אלופים בהזנחה עצמית). התקופה כבר הייתה טרום בחירות, וניגשו אליי שני נערים בחולצות של הליכוד ובכובע מצחייה של הליכוד וניסו להגיש לי פלייר של הליכוד. סירבתי בנימוס, אפילו אמרתי תודה. “נו, קח, יאללה", הם התעקשו ואני ניסיתי להתעלם. “מה, למי אתה מצביע? ישראל ביתנו, בוז'י הסמרטוט?"; עניתי להם שאני מתכוון להצביע מרצ, קצת חושש מהתגובה. הם התספקו במבט מזלזל, התלחששו ביניהם שאני “סתם הומו תל אביבי, עם אלה אין סיכוי", והמשיכו בדרכם. בטח אין להם מושג, אבל גם לפני עשר שנים, כשהייתי שכן שלהם, כנראה לא הייתי לוקח את הפלייר.
תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב. זה איום אמורפי שמטיל עננה כבדה רק מעצם קיומו.
לפי איש התקשורת הימני שמעון ריקלין, “תל אביב היא מקום אחר מהמקום שאני נמצא בו" (בניסיון לתרץ את התנהגותו של ינון מגל ולקשור אותה למקום מגוריו הנוכחי); טוקבקיסט שהתנגד לקיום הרצאה של שוברים שתיקה בפאב בבאר שבע כתב לבעלים: “אם אתה חושב שתוכל להפוך את באר שבע לתל אביב חופשית ומתייפייפת ושיהיו פה הרצאות של המנייאקים האלה, אתה כנראה לא מכיר את התושבים של באר שבע"; מגל, במסגרת רצף ההתכסחויות עם אנשי “גב האומה" (לפני שהחלה הפרשה), כתב עליהם שמדובר בחבורה “שגרה פחות או יותר באותו רחוב בתל אביב, בזה באותה דרך לכל מה שקשור לדת (כלומר ליהדות) ומחזיקה בערך באותה עמדה פוליטית (לא מתונה)".
המטרה מסומנת היטב, והיא עיר במרכז הארץ. לא האנשים שחיים בה הם האיום (הרי אנחנו חננות ונמושות), אלא הרעיון. מי שמגדיר אותה בטון שלילי כ״חופשית ומתייפייפת״, על איזה אידיאל הוא מגן בדיוק – של עיר “כלואה וכעורה"? אם זה המצב, תל אביב היא המקום לשאוף אליו, לפחות עבור מי שדוגל בחופש ויופי מכל סוג שהוא.
והאיום הזה – עבור אלה שבאמת מאמינים בקיומו – הוא לא איום שמנטרלים (חוץ ממכות בהפגנות, ככה זה בין אחים), הוא משהו שמדחיקים, שמתרחקים ממנו תודעתית ויוצרים סביבו בועה – אותה בועה שאנחנו נאלצים לדבר עליה בעל כורחנו. היא שם לא כדי שתל אביבים יוכלו להיות מנותקים לכאורה, אלא כדי שהתכולה שלה, התודעתית, לא תזלוג החוצה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שישה וחצי שירים – זה בערך הזמן שלוקח להיכנס לעניינים. בדרך כלל, בפרק הזמן הזה של הופעה הלהקה כבר מספיקה לבצע לפחות להיט אחד, לזרוק חצי משפט לעבר הקהל ולהשתלט על הסיטואציה. הנוכחים למודי ההופעות יודעים שמכאן זה רק ילך וישתפר; אלה שעבורם מדובר בחוויה טרייה יחסית פשוט יופתעו. זו שעה וחצי שאנשים מגיעים אליה כדי לזכור גם הרבה אחרי.
הופעה היא לא אירוע שנקלעים אליו סתם כך. זו לא נסיעה בתחבורה ציבורית כי חייבים להגיע מפה לשם או סתם הליכה ברחוב. הופעה, כמעט תמיד, לא תהיה פשרה אלא משהו שמחכים לו, מתכננים אותו ומתרגשים לקראתו.
שישה וחצי שירים – זה מה שהספיקה להקת איגלז אוף דת׳ מטאל לנגן בהופעה בתיאטרון בטקלאן בפריז לפני שהחל הטבח של דאע"ש. בשלב הזה, יש להניח, היו הרבה אנשים מאושרים בקהל. זה בדיוק הרגע שבו, לצד ההתרגשות של אחדים, ההופעה הופכת לחוויה קולקטיבית ומשהו בחומות נסדק ומתחיל להתפורר. גם המיזנתרופים הגדולים ביותר יודעים שבעשרות הדקות הקרובות הם חלק ממשהו גדול יותר, מאיזשהו "ביחד" שלא צריך להעביר במילים או לבטא במגע.
זו תחושה מוכרת לכל מי שמבלים בהופעות או במסיבות. עבור מי שאינם מאמינים בכוח עליון, מדובר בדבר הכי קרוב שיש לתפילה המונית (אבל עם חיבור למציאות). אלה רגעים של אושר שנכנסים לזיכרון ושבשבילם שווה להוציא כסף, לצאת מהבית וסתם לחיות.
נוהגים להספיד אנשים ולדבר על החיים המאושרים שלהם. גם אם זה נכון, האושר הזה הוא שקלול של סך החוויות וההישגים שלהם, לא של חצי השעה האחרונה. מה שווים למת חיים מלאי משמעות וכל טוב, אם הם נקטעו דווקא ביום מחורבן?
יום שישי ה־13 בנובמבר היה ללא ספק יום כזה. רבים מהנרצחים במהלכו לא היו עוברי אורח, הם היו קולקטיב שפרטיו זרים זה לזה, כשהדבר הוודאי שמחבר ביניהם הוא המוזיקה והידיעה שהם חלק מאותה חגיגה. אני רוצה לחשוב שרגעי האושר שלהם בערב הזה היו עוצמתיים יותר מהכאב הפיזי, החרדה והאימה, אבל לא בטוח שזה נכון. זו כנראה נחמת טיפשים שספק אם התממשה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אחרי שחצה העיתונאי האמריקאי עטור פרסי הפוליצר פול סאלופק את מקסיקו ברכיבה על חמור, נשבה בסודן ונמלט מאנשי בוקו חראם בקפיצה מהחלון, הוא החליט שנותר לו עוד חלום אחד: לחצות את הגלובוס ברגל. זה עולם קטן, אחרי הכל
פול סאלופק, מתוך גיליון מרץ של "נשיונל ג'יאוגרפיק". צילום: ג'ון סטנמאייר
הוא סיפר לי סיפור כשהתהלכנו בכרמל: כשהיה באמצע שנות ה־20 שלו, אחרי פרק זמן של עבודה כדייג במערב אוסטרליה, הוא פנה לעיתונות וקיבל כמעט מיד, באופן חסר תקדים, משרה ב"שיקגו טריביון" היוקרתי. כעבור חודש של עבודה הבין שמתחשק לו לחצות את מקסיקו ברכיבה על חמור ולכתוב על כך כפרילנסר. הוא נפגש עם עורך ה"טריביון" והגיש את התפטרותו.
"אנחנו ה'שיקגו טריביון'", הבהיר לו העורך.
"אה… כן, אני יודע", השיב לו פול סאלופק.
"אתה לא מקבל משרה בטריביון ואז תוך חודש פשוט פורש".
"כן. ברור… אבל אני נורא רוצה לחצות את מקסיקו על חמור".
העורך נשען לאחור בכיסאו, סקר היטב את האידיוט שמולו, הבחין בניצוץ הגאונות ואמר. "אוקיי. יש לך שנה חופשה ללא תשלום. סע".
המסע המקסיקני היה רק הקדמה חיוורת למה שעושה פול סאלופק בימים אלה. אחרי עשרות שנות כתיבה ל"טריביון", שכללו 16 שנות שירות ככתב באפריקה ושתי זכיות בפרס פוליצר, הוא חוצה כיום את העולם ברגל. מדובר בפרויקט מסע הכתיבה השאפתני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. סאלופק הולך ברגל מאתיופיה לפטגוניה (חבל ארץ בדרום אמריקה) – מרחק שקשה לאמוד בקילומטרים, ועוד יותר מכך בשנים. בתוכניתו המקורית הקדיש שבע שנים לטיול, אבל מסתמנת הארכה.
הוא יצא לדרך לפני שני אביבים והגיע בינתיים עד טביליסי שבגיאורגיה. אתיופיה ופטגוניה נבחרו כשיקוף של מסע האנושות בימיה הקדומים ביותר: במשך מאות ואלפי שנים חיו אבותינו בתחום מצומצם במזרח אפריקה. הם פרצו ממנו כמעט בבת אחת (כנראה בזכות פיתוח השפה שהעניק להם יתרון על גזעים אחרים) וכיסו את התבל כולה. פטגוניה היא הנקודה המרוחקת ביותר שאליה הגיע המין האנושי ברגל.
האדם הקדמון הוא רק חצי מהסיפור; סאלופק מתחקה אחרי הנדידה האנושית בכלל, ובעיקר אחרי נדידת עמים בעידן הנוכחי. המסע קרוי "הליכה מגן עדן" (Out of Eden Walk). יוצרו נתמך על ידי “נשיונל ג'יאוגרפיק" ומזין את המגזין בשלוש כתבות בשנה ובבלוג שהולך ונהיה פופולרי ככל שהמסע מתארך. הוא גם מתכוון להפיק שני ספרים במהלך השנים.
הוא בן 52, ומתעקש שלא הוא העניין. הצעדים והעולם הם העיקר. בבלוג לא מופיעות תמונות שלו, אלא אך של המרחב מסביבו. הוא מצטלם כמי שכפאו שד. בתכתובת מיילים מטביליסי הוא מאשר לי לכתוב על המסע (ומדגיש: “הוא גם שלך"), אבל ברור שלא נערוך ראיון. אחרי שעוברים כמה דברים עם אדם, כבר אי אפשר לראיין אותו. ועברנו כמה דברים יחד, ראשית בארץ, אז זכיתי לשמש שותף ההליכה המקומי שלו, ואחר כך במזרח תורכיה – שבה מצאנו את עצמנו נסים מדאע״ש אל הרים מדבריים בין הפרת והחידקל.
בקיצור, במקום להשחית את זמנכם על זוטות, קבלו סיפור מסע.
פליטים כורדים בגבול תורכיה. צילום: פול סאלופק
גן עדן עכשיו
נתיב המסע של "הליכה מגן עדן" מזרחי. סאלופק מתכוון להגיע לאמריקות דרך מצר ברינג. למעשה, אלמלא מלחמות ואזורי האסון שנאלץ לעקוף, זה היה גוף המים הטבעי היחיד שהיה עליו לחצות בין אתיופיה וצ׳ילה (מלבד שתי תעלות מעשה ידי אדם: סואץ ופנמה). אבל העולם זרוע צרות ועל כן מחייב הפלגות. סאלופק נאלץ לדלג על סודן רווית המלחמות וחצה את הים האדום מג'יבוטי לערב הסעודית. משם המשיך לירדן וממנה הגיע לגדה המערבית בסתיו 2013, אחרי כשנה של צעידה. הוא התהלך בה כשבועיים עם המדריך הפלסטיני האגדי בסאם אל מוהור. אני פגשתי אותו במחסום ג'למה, מצפון לג'נין. העיר חיפה, שבה התכוון לבלות את החורף ההוא, הייתה קרובה מדי למחסום, וכדי שיכיר את ישראל התפתלנו כמה ימים באזור: חצינו את עמק יזרעאל שוב ושוב וחווינו את הקהילות ששוכנות בו וסביבו, מדבורייה עד מזרע ומעפולה עד המוחרקה.
דיברנו ימים על גבי ימים. הוא סיפר על התקופה שבה היה שבוי בסודן בידי גורמים שחשבו אותו למרגל אמריקאי. יותר מחודש הוא עונה במרתפים. הוא אמר שלעולם לא יסלח לעצמו על שאילץ את אשתו דאז לצאת למאבק נואש להצילו. הוא סיפר גם על הפעם שבה ניצל מפעילי בוקו חראם בניגריה בקפיצה מחלון חדר המלון שלו. הוא שמע אותם מסתודדים עם פקיד הקבלה בלובי וידע שקפיצה מהקומה השנייה היא הסיכוי היחיד שלו.
אלו שני סיפורים מימי ה"טריביון", אבל הוא סיפר גם על המסע הנוכחי. הוא סיפר למשל שחצה את ערב הסעודית עם שני גמלים. העיירות שם מרוחקות זו מזו לעתים ביותר מ־200 ק"מ ולא הייתה לו ברירה. שאלתי אותו מה הוא עשה עם הגמלים כשהגיע לגבול, והוא סיפר שנתן אותם במתנה לשותף ההליכה המקומי שלו.
לא ציפיתי לקבל מפול מתנה, אבל זכיתי במשהו מוצלח יותר מגמל ואפילו משניים: כשנפרדנו בסוף החורף הוא הזמין אותי להצטרף אליו לשבוע נוסף של הליכה, במזרח תורכיה. אחר כך הוא ירד ברגל מחיפה לאשדוד ועלה שם על אוניית מטען כדי לעקוף את המלחמה בסוריה. הוא עגן בקפריסין, חצה את האי ברגל, ומחופו הצפוני המשיך לתורכיה.
דאע"ש סימנו אותנו
בסוף הקיץ האחרון והמזוויע מצאתי את עצמי בפורטוגל עם שלושה שבועות חופשיים. זה היה הצ'אנס שלי. הכרתי את קצב ההתקדמות של פול, ולפי החישוב שערכתי הוא אמור היה להימצא בשערי כורדיסטן התורכית. שקלתי לטוס לדיארבקיר, אבל זה לא נראה נכון. הייתי זקוק למסע משלי שיתמזג במסע שלו. טרמפים הם הספורט האתגרי שלי. נסעתי לקאבו דה רוקה, הנקודה המערבית ביותר באירופה, זקרתי אגודל ועפתי מזרחה.
תוך 11 ימים של טרמפים חציתי את נהר הפרת והגעתי. פול ביקש שניפגש בעיר העתיקה אורפה, שבה עצר לכמה ימים כדי לארח ולהדריך את עורכת ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", סוזאן גולדברג. הוא היה עדיין עסוק איתה כשהגעתי, אז התהלכתי לי יום שלם בעיר, ועם כל צעד שלי הבנתי שזהו המקום המופלא ביותר שכף רגלי דרכה בו אי פעם. אורפה מוכרת במסורת כעיר הולדתו של אברהם אבינו. היא נווה מדבר חשוב על דרך המשי והעיר הצפונית ביותר של הלבנט (מרבית תושביה הם ערבים צאצאי סורים וכורדים). בלבה מצויה בריכה של דגים מקודשים, שהיא אולי האתר המכושף ביותר שפקדתי מימיי. הגבול הסורי הסמוך והידיעה שדאע"ש שולטים בעברו האחר הוסיפו לביקור אדרנלין בריא.
בערב פגשתי את פול ואת שותף ההליכה התורכי שלו במלון, סוג של "אמריקן קולוני" אוריינטליסטי ומטופח, הבנוי סביב חצר פנימית שוקטת. הם נחו שם אחרי חודשיים וחצי של הליכה עם פרדה בחום הלוהט בין מטעי פיסטוקים, הרי סלעים וישימונים של דרדרים. בכל לילה לנו על גגו של בית בכפר אחר, ובכל הכפרים זכינו להכנסת אורחים אוהבת.
שניהם היו לבושים חולצות לבנות נקיות, מגולחים ורעננים. ציפיתי שיהיו במצב רוח מצוין, אבל שרתה עליהם רוח מוזרה, קודרת. בהדרגה התחוורה הסיבה: בגדה המזרחית של הפרת היה אמור פול לנטוש את שותף ההליכה התורכי, דניז, ולחבור לשותף כורדי בשם עומר, אבל עומר נעלם.
אשתו של עומר צלצלה וסיפרה שברח מכפרו כי משתוללת בו נקמת דם. היא סיפרה עוד דבר, מדאיג יותר. לדבריה, עומר קיבל שיחת טלפון משירות הביטחון התורכי, ובה נאמר לו: "אנחנו יודעים שאתה עומד ללכת בכפר עם האמריקאי. אל תלך איתו. יש גורמים משני צדי הגבול שמחפשים אותו".
בלעתי כף של צ'ורבה וניסיתי לעכל את משמעות הדברים. "גורמים משני צדי הגבול? זה נשמע כמו דאע"ש". "זוכר את ג'יימס פולי, העיתונאי האמריקאי שדאע"ש ערפו את ראשו? אז הם התחילו לעקוב אחריו כאן בתורכיה, באנתקיה", ציין דניז. "פול ואני עברנו באנתקיה וראינו את החבר'ה של דאע"ש ברחובות". "אז אתם מנסים לומר לי", השתעלתי, "שיש לנו מודיעין שלפיו דאע"ש יודעים שאתה באורפה וסימנו אותך". הם הנהנו. "ומה הסיכוי שהם צופים בנו כרגע ויארזו אותנו בלילה בשקים?". "בוא נאמר שעדיף שלא תגלה לאיש שאתה ישראלי", אמר פול.
זה היה מאוחר מדי. במשך כל יומי באורפה שוחחתי בפתיחות עם כל מי שפגשתי. פול הרים טלפון ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" בוושינגטון. הוא חזר והכריז שלמחרת ניקח מכונית על הבוקר ונעוף כמה שיותר רחוק מהגבול. פרויקט המסע הרגלי חוצה העולם עמד לקבל גלגלים. אין כמו המזרח התיכון לקלקול תוכניות. עליתי לחדרי, וזכרתי היטב את הסיפור של פול על ההימלטות מבוקו חראם. בדקתי מה המצב מחוץ לחלון. הייתה שם סמטה צרה שאוכל בקלות לקפוץ אליה, משם לגג הבניין שמנגד, וממנו לרדת לרחוב, במקרה שמישהו לא נחמד יקיש בדלת. איך קשרתי את עצמי עם אדם קיצוני כל כך? ואיך אירדם? באופן בלתי ייאמן – הצלחתי.
צילום: ג'ון סאלופק
בכיוון אחד
למחרת נסענו ארבע שעות להרים שמצפון לעיר. יש שם מעט תיירות ולכן גם כמה מלונות. לקחנו לנו חדרים במוטל הרים קטן וריק, שבריכת שחייה מלוכלכת בחזיתו. היה ברור שאנחנו האורחים היחידים בו. נכנסנו לעשות צ'ק אין והגשנו את מסמכינו לפקיד הקבלה הכורדי. הוא פתח את דרכונו של פול, קרא את השם, הניח את הדרכון, קם על רגליו והושיט את ידו ללחיצה. חשבנו שאולי הוא מכיר את הפרויקט, אבל לא זה היה העניין. "אני עומר", אמר. המקריות הייתה עוצמתית כל כך שלא קלטתי בתחילה מה מתרחש. התברר שלא רק אנחנו ברחנו להרים. "אה", אמר פול, "אתה החבר הדמיוני שלי". סעדנו עם פקיד הקבלה על שפת הבריכה. עבר זמן עד שהעזתי לשאול: "עומר, האם קיבלת שיחת טלפון ובה נאמר לך שדאע"ש סימנו את פול?". התברר שהסיפור עוות במקצת במסגרת הטלפון השבור: עומר עצמו פנה לשירותי הביטחון, ליידע אותם שהוא מתכוון להצטרף ל"הליכה לגן עדן". במקצוע כזה ובמרחב כזה, הסביר, תמיד טוב שידעו איפה אתה. התורכים הסבירו לו שהם יודעים מיהו פול סאלופק, והוסיפו עצה מנדיבות לבם: "בשלב זה בהיסטוריה, לא היינו מתהלכים לאורך הגבול הסורי עם אמריקאי".
זה כבר היה הרבה פחות מלחיץ. למחרת שבנו לאורפה. פול נשאר בשטח לראיין פליטים. תנועת מאות אלפים פליטים מסוריה בשנים האחרונות היא אחת מתופעות נדידת העמים הבולטות ביותר של זמננו.
אני המשכתי מזרחה, לחוות את דיארבקיר ואת המרחב הכורדי. עומר בחר להישאר בהרים. הוא התייחס לאזהרת שירותי הביטחון ברצינות. כעבור שבועיים חטפו דאע"ש מפקד מורדים סורים שנפש במלון באורפה שבו שהינו. אבל פול כבר לא היה שם: הוא המשיך מזרחה עם מדריך תורכי אחר. בשלב מסוים נלכדו שניהם בידי כורדים כפריים חמושים שחשבו אותם למרגלים תורכים, אבל לאחר משא ומתן הם שוחררו.
אירן לא הסכימה להעניק לו ויזה, ולכן פנה לנתיב צפוני והגיע לטביליסי לפני כחודשיים, בתום נדודים אינסופיים בהרי הקצ'קר המושלגים. זהו נתיב בעייתי, כי המשכו עובר במדבר אדיר בטורקמניסטן. הליכה כזאת אפשר לערוך רק בחורף ולכן ימתין סאלופק בטביליסי עד יולי לפני שיצא שוב לדרך. צפי שבע השנים הולך ונראה שמרני יותר ויותר. האיש הזה עומד לבלות חתיכה אדירה מחייו בהליכה בכיוון אחד. בסוף הדרך – הוא יהיה היסטוריה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![מתוך "משחקי הכס"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/04/sizes/game-of-thrones-season-5h_wo_500_281.jpg "מתוך "משחקי הכס"")
