Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
למרות שנותרה לה רק עונה אחת אחרונה, HBO מבטלת את "ווסטוורלד"
ירחם האל על נשמותינו. ווסטוורלד עונה 4 (צילום מסך: HBO)
היוצרים של סדרת המד"ב ביקשו רק עונה אחת אחרונה בשביל לסגור את כל קצוות העלילה, אבל נראה שהרייטינג של העונה הרביעית היה נמוך מכדי ש-HBO תוכל להצדיק לעצמה את ההשקעה - וכך עלילות הרובוטים ובני האדם ישארו ללא פתרון
לזה לא ציפינו: HBO הודיעה אתמול כי היא מבטלת את "ווסטוורלד" לאחר ארבע עונות. הסדרה, שהייתה חלק ממבול של סדרות מדע בדיוני ופנטזיה שצצו בניסיון למלא את החלל התרבותי שנותר עם לכת "משחקי הכס", ראתה ימים יפים יותר ופחות אבל מעולם לא הפכה ללהיט הענק וחוצה הקהלים ש-HBO ציפתה ממנה להיות. ועדיין, המהלך הזה הוא חריג בעיקר כי היוצרים שלה, ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, היו במשא ומתן סביב צילום העונה החמישית, שהם עצמם תכננו שתהיה האחרונה ותסגור את כל קצוות העלילה הפרומים – ולאחר שהיה נראה ש-HBO דובקת ב"ווסטוורלד" גם כשהיה ברור כבר מסוף העונה הראשונה שהיא לא עומדת בציפיות המסחריות ממנה, ההנחה הרווחת הייתה שיתנו להם להגיע לקו הסיום. אבל נראה שהם פשוט לא יכלו להצדיק את ההוצאה התקציבית עליה לאור ההתרסקות המוחלטת של הרייטינג שלה: בעונה הרביעית, הסדרה ירדה לשפל רייטינג (בארה"ב בלבד) של כ-350,000 צופים בלבד, כשבריר מה-1.85 מיליון עמם הם יצאו לדרך ב-2016. לצורך ההשוואה, "משחקי הכס" טיפסה לאורך העונות שלה מכ-2.5 מיליון צופים לפרק בממוצע לשיא של 12 מיליון בעונה האחרונה שלה.
"ווסטוורלד", שהייתה מבוססת על סרט מד"ב די נשכח משנות ה-70, שהיה בתורו מבוסס על רומן של מייקל קרייטון ("פארק היורה"). העלילה שלה החלה בפארק שעשועים עתידני דמוי המערב הפרוע, המאוכלס ברובוטים תבוניים שאינם מודעים לרובוטיותם ולעובדה שכל הקיום שלה קיים רק על מנת לבדר, לעניין ולמלא את הפנטזיות (הלעיתים מיניות ו/או רצחניות) של מבקרי הפארק. עונות מאוחרות יותר הרחיבו את עולם ההתרחשות לכדור הארץ כולו, הנסחף בהדרגה למלחמה של ממש בין הרובוטים לבני האדם שרצו לשלוט בהם.
למרות הבעיות שהיו בה,"ווסטוורלד" הייתה סדרה טובה מאוד שאהבנו לאורך כל הדרך, לפעמים לא מפוקסת אבל דווקא בעונה האחרונה שלה היה נראה שהיא מוצאת מחדש את הכיוון שלה.רק אתמול כללנו אותה ברשימת 15 סדרות המד"ב הטובות של זמננו, וכתבנו עליה כך: "בעונה הראשונה שלה נחשבה 'Westworld' לסדרת מד"ב גבוהה העוסקת בסוגיות פילוסופיות של הקיום האנושי והשפריצה יומרות עם כיסוי לכל הכיוונים. מאז כבר למדנו והפנמנו שהמטרה היחידה והבלעדית של יוצריה היא לשחק לנו בראש ולקיים יחסים שלא כבדרך הטבע עם המוח שלנו, וחייבים להודות שבעונה הרביעית שהסתיימה לא מזמן זה היה די מענג. אתם כבר מכירים את התרגיל: רובוטים ואינטליגנציות מלאכותיות, בני אדם שהם אולי רובוטים ורובוטים שהם אולי בני אדם, מציאות מוטלת בספק, סימולציות בתוך סימולציות, צירי זמן נפרדים, חידות עטופות באניגמה עטופות במסתורין, כל טריק בספר כדי להמם ולבלבל את הצופה ולהכריח אותו לחשוב. סדרה שהיא בעצם סוג של מתקן עינויים בלונה פארק, ממש כמו בלונה פארק החולני שבו היא מתחילה".בינתיים, היוצרים של ווסטוורלד כבר נחתו באמזון פריים עם פרויקט חדש – "The Peripheral", לפי רומן של אבי הסייברפאנק, וויליאם גיבסון.כרגע נראה שהיא הולכת להיות מבלבלת ושאפתנית לא פחות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הכי רחוק שאפשר לברוח: סדרות המד"ב הטובות ביותר בעשור החולף
מדע בדיוני טלוויזיוני במיטבו. "המרחב/ The Expanse (צילום: ג'ייסון בל/Syfy)
המדע הבדיוני פורח בזמנים קשים, כי הוא לוקח אותנו אל קצה הדימיון האנושי ולא רק מאפשר לנו לפנטז על העתיד, אלא גם על להבין דברים על ההווה, מלכודת אסקפיסטית שתמיד מתחברת בחזרה למציאות. בחרנו ודירגנו את 15 סדרות המד"ב הטובות ביותר של העת הזאת בדיוק בשביל זמנים קשים כאלה
זה לא זמן טוב לדבר בו על טלוויזיה שאינה מתרחשת באולפני האקטואליה, אבל מדי פעם מומלץ מאוד להתנתק מבליל הצעקות בפאנלים והדיווחים הריקים ולמצוא מפלט זמני בסדרה טובה או סרט טוב להפוגה והסחת הדעת. אין ז'אנר יותר טוב מהמדע הבדיוני כדי לעוף איתו רחוק רחוק, אל קצה גבול הדימיון האנושי, ובעשור החולף הוא נהנה מתנופה גדולה של המצאה, כישרון טלוויזיוני ותקציבים גדולים כדי להגשים כמה חלומות מד"ב מרהיבים. אבל זאת מלכודת.
כי בניגוד לתדמית שלו, מד"ב טוב אינו אסקפיסטי כלל. הוא לוקח אותנו אל המקומות הכי מרוחקים בגלקסיה ובעתידים האפשריים רק כדי להחזיר אותנו אל קרקע המציאות, לפעמים בחבטה, עם פרספקטיבה חדשה או לפחות נוספת על ההווה. ז'אנר המד"ב פורח בתקופות קשות בדיוק בגלל הטריק הזה, שהופך את סדרות המד"ב הטובות ביותר לאלגוריות רבות עוצמה על המצב האנושי ולסדרות מעולות באופן כללי, גם למי שאינו ממעריצי הז'אנר. כשערכנו את הדירוג הזה בדסק הטלוויזיה של "טיים אאוט" לא הייתה כאן מלחמה, אבל זה רק הופך את חלק מהסדרות שמופיעות בה לרלוונטיות אפילו יותר.
***
15. "ריק ומורטי" / "Rick & Morty"
זה כבר תשע שנים (מה? מתי זה קרה?) ושש עונות שהסדרה של ג'סטין רוילנד ודן הרמן לועגת לכל קלישאות הז'אנר, אבל בו זמנית מצליחה לתפקד כקומדית סיי-פיי בזכות עצמה. איך? ובכן, הם ממש ממש משקיעים בצד המד"בי, מפרקים את ההיגיון הפנימי בכל אחת מהקלישאות שהם מעלים על הגריל, ולא פעם מציעים גם פתרונות משל עצמם לבעיות שגילו. מסע בזמן? בואו נצחק על הפרדוקס. יקומים מקבילים? בואו נחקור את כולם, אבל את כולם. זן חייזרים מתקדם תוקף אותנו? בואו נירה להם ברקטום. בניינטיז היו קוראים לזה המד"ב מת מצחוק, אבל היום, גם אחרי שאיבדה גובה ואת ג'סטין רוילנד הדוש – זה פשוט קאלט מיידי.
באיזה זכות סדרה מצוירת שמבוססת על מותג משחקי מחשב מצליחה להיות כל כך טובה? "Cyberpunk: Edgerunners" היא אחת מיציאות האנימה המוצלחות ביותר של נטפליקס עד כה (נעשתה על ידי האולפן היפני היוקרתי Studio Trigger), שהצליחה מספיק בשביל להחזיר מיליוני שחקנים (לא פחות) ל-"Cyberpunk 2077", המשחק עליו היא מבוססת ושיצא שנתיים קודם לכן. העלילה כאן די מינימליסטית, ומזכירה קלאסיקות ז'אנר סטייל "אקירה", אבל זאת לא סדרה שרואים בשביל הסיפור. אנחנו כאן בשביל הויזואליה המטורפת, עם שימוש אינטנסיבי בסלואו-מושן, טיפוגרפיה פסיכית, פריז-פריימים ושאר טריקים, פלטת צבעים מושלמת וטונות של אווירה. ועדיין, עם כל פרק מתחזקת התחושה שהגיבורים שלנו לא הולכים לשום מקום טוב, וכשהסדרה סוף סוף תופסת ומושכת חזק במיתרי הרגש לקראת הסיום שלה – זה עובד על 200%.
13. "המנדלוריאן" / "The Mandalorian"
צריך להגיד את האמת: בשלב הזה, תשעה פרקים פנימה, מסתמן ש"אנדור" עומדת להחליף את "המנדלוריאן" בתור היציאה הטלוויזיונית הגדולה של "מלחמת הכוכבים". אבל עם כל הכבוד, "אנדור" טרם סיימה עונה, ולפחות לבינתיים המקום של "המנדלוריאן" מובטח: אם "מלחמת הכוכבים" המקורית הייתה אגדת אבירים בחלל, הרי ש"המנדלוריאן" מבליטה את האלמנטים המערבוניים שתמיד היו שם. הסיפור של אקדוחן-קשוח-שנאלץ-לשמור-על-ילד הוא קלישאת מערבונים ידועה ("אומץ אמיתי" היא דוגמא טובה מהשנים האחרונות, או הכבר לא כל כך אחרונות), אבל כשהילד הזה הוא בכלל בייבי יודה, הדבר הכי חמוד שנראה על המסך מזה זמן רב, אז ברור שיש כאן משהו מיוחד. בעוד שהסרטים האחרונים של "מלחמת הכוכבים" (ועל הפריקוולים אנחנו בכלל לא רוצים לדבר) הרגישו דחוסים מדי, עמוסים מדי, "המנדלוריאן" מראה בדיוק כמה הפרנצ'ייז הזה, לנצח היקום הקולנועי מס' 1, יכול להרוויח מפורמט טלוויזיוני. ב"מנדלוריאן" יש אקשן, ויש דרמה, אבל היא גם יודעת לקחת את הזמן.
12. "אהבה, מוות ורובוטים" / "Love, Death & Robots"
אחד הממתקים הכי כיפים שהרעיפה נטפליקס על מנויה המופתעים: סדרת אנימציה אנתולוגית, כל עונה מכילה מספר סרטונים קצרים לא קבוע, באורכים משתנים מיוצרי אנימציה וקולנוע שונים, והדבר היחיד שמשותף להם הוא העיסוק באחת המילים שבכותרת על רקע עולם עתידני כלשהו. התוצאה היא התפוצצות יצירתית סוחפת ולא אחידה ברמתה, וחוסר האחידות הוא איכשהו חלק מהכיף. יוצר הסדרה, טים מילר (שהוא גם הבמאי של "דדפול"), עבד יחד עם המפיק שלו, אחד דיוויד פינצ'ר, במטרה לייצר סדרת טלוויזיה שתהיה עדכון ללהיט האייטיז המיתי "Heavy Metal", ובסוף יצא להם משהו שונה לחלוטין ולא בלתי משונה. כולם הרוויחו.
11. "מסע בין כוכבים: עולמות חדשים ומשונים" / "Star Trek: Strange New Worlds"
מעריצי "מסע בין כוכבים" אמנם התברכו בשנים האחרונות בהחייאה של הפרנצ'ייז האהוב, ועוד עם רוחב היריעה המאפיין מותגי ענק בימינו: לא סדרה אחת אלא חמש (ויש עוד בדרך). הבעיה הייתה באיכות: "דיסקאברי", הראשונה שבהם, התחילה טוב ואיבדה כיוון מהר מאוד; "פיקארד" התחילה מצוין ואיבדה כיוון אפילו יותר מהר; "Lower Decks" היא חמודה מאוד, אבל היא קומדיה מצוירת קלילה שלא באמת סוגרת את הרעב ל"סטאר טרק" חדש. ואז הגיעה "Strange New Worlds", שמשמשת למעשה פריקוול ל"מסע בין כוכבים" המקורית – ומצליחה בו זמנית גם להחזיר את הרוח שלה, עם כל מה שהיה חסר לסדרות החדשות (תחושת הגילוי האינסופית בכל פרק, בעיקר) וגם לעדכן אותה לזמננו. חוץ מזה, אנסון מאונט/כריסטופר פייק הוא פשוט הקפטן הכי טוב שהיה למותג הזה מאז ימי בנג'מין סיסקו.
10. "ארקיין" / "Arcane"
אנחנו שוב אומרים: באיזה זכות סדרה מצוירת שמבוססת על מותג משחקי מחשב מצליחה להיות כל כך טובה? הרי במשך שנים הרגילו אותנו שעיבודים למשחקים הם פשוט לא זה, ושהם מיועדים רק למכור מרנצ'דייז. אבל "League of Legends", אחד המשחקים הגדולים ביותר בעולם, ממש לא צריך עזרה בלמכור מרצ'נדייז, ואולי זו הסיבה ש-"Arcane" יצאה כל כך טוב: במקום לנסות להוסיף למותג גודל, היא מנסה להוסיף לו עומק והערכה. "Arcane" (שלא דורשת שום היכרות מוקדמת עם המשחק) בנויה, לכאורה, כסיפור מעלה-מטה קלאסי: עיר עליונה של עשירים מנותקים ועיר תחתונה של עניים דפוקים. אבל היא חכמה מספיק בשביל לא בהכרח להשמיץ את כל ה"מעלה" וגם לא להלל את ה"מטה". מה שכן יש פה זה סיפור על שתי אחיות מה"למטה" שמתמחות בלגנוב מה"למעלה", עד הפעם הזאת שהן גונבות משהו שלא בטוח שהן בשלות להתמודד איתו. יש כאן עולם סטימפאנק עשיר ומעניין המשלב קסם וטכנולוגיה, סיפור קלאסי שמצליח להיות לא בנאלי, עיצוב דמויות מרהיב ובימוי מעולה (שימו לב שבניגוד למקובל בז'אנר, כאן ברגעי אלימות המצלמה דווקא אוהבת לברוח ולהשאיר עבודה לדמיון, סטייל קוונטין טרנטינו).
9. "ווסטוורלד" / "Westworld"
בעונה הראשונה שלה נחשבה "Westworld" לסדרת מד"ב גבוהה העוסקת בסוגיות פילוסופיות של הקיום האנושי והשפריצה יומרות עם כיסוי לכל הכיוונים. מאז כבר למדנו והפנמנו שהמטרה היחידה והבלעדית של יוצריה, ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, היא לשחק לנו בראש ולקיים יחסים שלא כבדרך הטבע עם המוח שלנו, וחייבים להודות שבעונה הרביעית שהסתיימה לא מזמן זה היה די מענג. אתם כבר מכירים את התרגיל: רובוטים ואינטליגנציות מלאכותיות, בני אדם שהם אולי רובוטים ורובוטים שהם אולי בני אדם, מציאות מוטלת בספק, סימולציות בתוך סימולציות, צירי זמן נפרדים, חידות עטופות באניגמה עטופות במסתורין, כל טריק בספר כדי להמם ולבלבל את הצופה ולהכריח אותו לחשוב. סדרה שהיא בעצם סוג של מתקן עינויים בלונה פארק, ממש כמו בלונה פארק החולני שבו היא מתחילה. ביטולה המפתיע בידי HBO הותיר צופים מאוד לא מסופקים ויש סיכוי שהיא תחזור בפורמט זה או אחר כדי לסגור את הסיפור.
8. "עבור כל האנושות" / "For All Mankind"
העולם שאנחנו מכירים היה מאוד שונה אם ברית המועצות הייתה נוחתת ראשונה על הירח. "For All Mankind", סדרת ההיסטוריה האלטרנטיבית-מד"בית המרשימה של אפל TV+ מתחילה מנקודת המוצא הזו ומגיעה בעונה השלישית שלה אל 1992, בעולם שבו המרוץ לחלל נמשך, הטכנולוגיה מפותחת משמעותית משלנו והאסטרונאוטים של רוסיה, אמריקה ואיזו חללית פרטית של איזה אילון מאסק וונאבי במרוץ להקמת התיישבות אנושית ראשונה על המאדים. מעבר להפקה המושלמת, המבט אל המציאות החלופית הזאת מעלה שאלות קשות על סדר העדיפויות העולמי במציאות שלנו, וההתמקדות בחייהם של האסטרונאוטים ואנשי נאס"א בתוך ההיסטוריה המדומיינת הזאת מעניקה ל"For All Mankind" את כל המטען הרגשי-אנושי שהשם שלה מבטיח. היינו עוברים לגור במציאות הזאת.
7. "Made For Love"
"מראה שחורה" אולי הפכה את כל הגישה המד"בית של "זה העולם שלנו אבל עם שינוי טכנולוגי קטן אחד" לקלישאה, אבל "שבב של אהבה" מצליחה לתרגיל הזה את הקסם, ולאו דווקא בזכות האלמנט המד"בי, אלא דווקא בגלל כמה שזה מרגיש קרוב למציאות. מיליארדר תמהוני א-לה אילון מאסק יוצר שבב שמאפשר לו לראות, לשמוע ולמדוד כל פיסת אנושיות של אשתו, שבתגובה, באופן די הגיוני, מנסה לברוח. מכאן הסיפור מסתחרר, והשבב נשאר רק אלמנט בודד בקומדיה נהדרת שכוללת, בין היתר, את ריי רומנו במערכת יחסים עם בובת מין. וזה הרבה יותר מתוק ממה שזה נשמע. לפעמים כל מה שצריך זה תרגיל מד"בי קטנטן כדי להפיח חיים בסדרה שלמה.
6. "בובה רוסית" / "Russian Doll"
בשנים האחרונות כולם רוצים לעשות סיפורי לולאות זמן (אתם יודעים, בגלל עודף תסריטאים שעדיין תקועים בלולאת זמן ל"לקום אתמול בבוקר"). מעטים הצליחו לעשות את זה טוב, מגניב, יצירתי ומדויק כמו נטשה ליון ב"בובה רוסית", בתור מעצבת משחקים (והבחירה במקצוע ממש לא מקרית) עם רעמת שיער ג'ינג'ית מפוארת והרבה הרגלים גרועים שמגלה ערב אחד שהיא פשוט לא יכולה למות, בין אם היא מנסה או לא. לסדרה אמנם קוראים "בובה רוסית" (מה שאנחנו מכירים בתור בובת בבושקה והרוסים בתור מטריושקה), אבל היא יותר מזכירה קוביה הונגרית – כשהחלקים שלה מחליקים בדיוק למקום הנכון, זה כל כך מספק שממש אפשר לשמוע את הקליק.
5. "Station Eleven"
בינואר שודר הפרק האחרון של "Station Eleven" ב-HBO ומאז לא נרגענו. כמה יופי. כמה קסם. העלילה סהרורית וחלומית, והיא מתמקדת בקבוצת ניצולים שמתלכדת כקבוצת תיאטרון נודד ומחפשת ניצולים אחרים להופיע בפניהם, והכל מוזר ויפה ופואטי.כמו לחש שאמאני עתיק שנולד מחדש, בקעה "Station Eleven" מתוך רב המכר של אמילי סיינט ג'ון מנדל מ-2014, והראתה לעולם איך עושים סדרה על עתיד פוסט-אפוקליפטי מלא אימה וכאב בלי להידרדר לקלישאות דיסטופיות ובלי לאבד את מנעד הרגש האנושי. היוצר פטריק סומרוויל (שאחראי גם לתסריטים של "הנותרים" ו-"Maniac" ומתפקד כשואו-ראנר ב"שבב של אהבה") מגיש כאן יצירת מד"ב נטולת מדע, בעולם שאיבד את מרבית יכולותיו הטכנולוגיות אחרי מגפה דמויית שפעת שחיסלה את מרבית האנושות. יצירה טלוויזיונית ייחודית שהשתמשה בכל חומר המקור של הנובלה הגרפית וספק רב אם תשוב לעונה נוספת. יש דברים שהם יפים מכדי להימשך.
4. "Undone"
הפנטזיה הפסיכדלית של רפאל בוב-ווקסברג, היוצר של "בוג'אק הורסמן" הענקית, הולכת הכי רחוק מהסדרה הקודמת שלו (הוא מוכיח כאן, וסליחה על משחק המילים הנוראי, שהוא ממש לא סוס של טריק אחד). גם היא סדרה מצוירת, אבל בסגנון שונה לחלוטין (רוטוסקופינג – צביעה עדינה של וידאו, מה שיוצר מראה ריאליסטי וחולמני בעת ובעונה אחת), היא איטית, מהורהרת וגם כבדה יחסית – אולי הדבר היחיד שיש לה במשותף עם "בוג'אק" הוא היחס הליברלי מאוד לזמן. רוזה סלזאר היא עלמה, בחורה צעירה ודי אבודה שבעקבות תאונת דרכים מתחילה לראות את אביה המת בכל מקום, והניסיון שלה להבין האם היא באמת נמצאת על התפר בין קיום לאי-קיום או שמא היא פשוט סובלת מנזק מוחי הוא הנושא המרכזי של העונה הראשונה.
3. "המרחב" / "The Expanse"
פשוט אופרת החלל הטובה ביותר שנעשתה מזה שנים והסדרה שרצינו ש"באטלסאטר גלקטיקה" (זוכרים? זוכרים איזה כיף היה בשתי העונות הראשונות שלה וכמה נורא היה אחר כך?) תהיה. שש עונות מושלמות של אינטריגות פוליטיות בחלל, על רקע מלחמה קרה (שמתחממת לפעמים) בין כדור הארץ למאדים, מולקולה הרסנית וצוות אחד של ספינה שתקועה באמצע של כל הבלאגן הזה. הסדרה הסתיימה בינואר האחרון, ולמי שלא צפה בה מעולם, יש לנו חדשות טובות: הסוף מספק לחלוטין ואפשר להתחיל אותה בלב שקט.
2. "הבנים" / "The Boys"
רק נסו להגיד לנו ש"הבנים" היא סדרת גיבורי-על יותר משהיא סדרת מד"ב, ונגיד לכם שלא אכפת לנו (חוץ מזה, מקור הגיבורים הוא בתמיסה סודית שיוצרה על ידי תאגיד ענק. זה מספיק מד"ב עבורנו). פארודיה על גיבורי על, סאטירה על המציאות החברתית-פוליטית, דרמה באמת מלחיצה על גורל גיבורינו ומספיק שוטים מגעילים/סוטים כדי לספק את המעריצים מהאינטרנט. "הבנים" היא לא רק אחת מסדרות המד"ב הטובות כיום, היא גם אחת מהסדרות הכי טובות של העשור, למרות חוסר יציבות מסוים בשלבים האחרונים. מה לעשות, כשאתה מציג בשלמות דמות כמו הומלנדר, חורים עלילתיים מרגישים כמו עניין די זניח.
1. "ניתוק" / "Severance"
פיץ' המעלית של "ניתוק" היה יכול להפוך בקלות לעוד מעשייה מאוסה של הקפיטליזם המאוחר: עובדים בתאגיד ענק עוברים הליך רפואי פולשני שמאפשר להם לחיות חיים נפרדים לחלוטין בעבודה ובבית, מבלי לזכור את העבודה בבית או את הבית בעבודה. ברור שבמהרה זה הופך לסיוט.
הרעיון מקורי, אבל "ניתוק" מובילה את הרשימה הזאת לא בזכות הקונספט אלא בזכות הביצוע, וגם בגלל שפעם אחר פעם היא מתחמקת מכל דבר שמזכיר קלישאה אפילו במעורפל. חשבתם שקיבלתם סאטירה חברתית? קיבלתם הרבה יותר מזה. התסריט, שנבנה במדויק סביב העובדה שהצופה תמיד יודע בדיוק פי שתיים מהגיבורים שלו (לפחות אלו שעברו את הניתוק). הצילום הקלאוסטרופובי המופרע (בעיקר במסדרונות התת-קרקעיים של לומון, התאגיד-בואכה-כת בו עובדים הגיבורים) שמזכיר את "ברזיל" של טרי גיליאם ואת "פליי טיים" הקלאסי של ז'אק טאטי. המשחק הנפלא של אדם סקוט, ג'ון טורטורו, פטרישיה ארקט וכל שאר הקאסט (כריסטופר ווקן!), בעצם. וכמובן, נעימת הנושא הכי קליטה בטלוויזיה. אפילו יותר מ"יורשים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: האם זו סדרת המד"ב החדשה שתטריף את כולנו?
מתוך The Peripheral
היוצרים של "ווסטוורלד" עוד לא סגרו את כל הקצוות של חללית האם שלהם וכבר חוזרים עם פרויקט חדש באמזון פריים שהולך לבלבל לנו את השכל, בקטע טוב - "The Peripheral", על פי רומן של וויליאם גיבסון הענק
לפני שאתם מתחילים לצפות ב"The Peripheral", כדאי שתתאמו עם עצמכם ציפיות. זאת הפקת המד"ב החדשה והיוקרתית של אמזון פריים, שמחברת את היוצרים של "ווסטוורלד" ג'ונתן נולאן (אח של) וליסה ג'וי (על תקן מפיקים) עם הסופר האדיר וויליאם גיבסון, שאתם אולי מכירים בתור ממציא המונח "סייברפאנק". אבל לכל האמור לעיל יש משמעויות ומחירים, והמשמעויות והמחירים הם – אין לכם מה לצפות להבין מה הולך פה בטרם תשקיעו בזה כמה שעות טובות. האם זה שווה את זה? בינתיים שודרו רק שני פרקים, אז גם אנחנו, למען האמת, לא יודעים לענות לכם על זה. יכול להיות שנתאכזב נורא בסוף העונה הזאת, או בתחילת הבאה, או אפילו בפרק הסיום, יבוא מתי שיבוא.
מה אנחנו כן יכולים להגיד לכם? שבינתיים זה נראה מסקרן, ושזה מופק נהדר, ושקלואי גרייס מורץ ("קיק-אס") שם. שאנחנו מתחילים בעתיד הקרוב של 2032, ושאנחנו קופצים לעתיד היותר רחוק של המאה ה-22, ושהם מחוברים איכשהו באמצעות משחק VR מופרע וריאליסטי נורא, כל כך ריאליסטי שהוא, בעצם, אולי, העולם האמיתי. ואולי לא. מה בדיוק הולך שם? ובכן, רמז אחד שאפשר לתת לכם הוא שהשם שאול מעולם הגיימינג ומתייחס לבקר חיצוני המשמש למשחק מחשב (נגיד, הגה נייד למשחקי מירוצים). וגם שוויליאם גיבסון עמוק בענייני המטאוורסים למיניהם יותר זמן מאשר שמארק צוקרברג מהלך בינינו.
לפחות על דבר אחד אנחנו יכולים להתחייב לכם: הסדרה כבר חודשה לעונה שניה, אז לפחות ההפקה לא הולכת לדפוק לכם ברז בסוף העונה הראשונה ולהשאיר אתכם עם קליפהאנגר (אנחנו מסתכלים עליכם, אמזון ו"פייפר גירלז". הו, כמה שאנחנו מסתכלים עליכם).
"The Peripheral", שני הפרקים הראשונים עכשיו באמזון פריים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: סדרת הדגל של HBO חוזרת להקריפ אתכם
ירחם האל על נשמותינו. ווסטוורלד עונה 4 (צילום מסך: HBO)
"ווסטוורלד" חוזרת לעונה רביעית של מדע בדיוני פילוסופי עתיר אקשן, אסתטיקה ופיתולי עלילה על אנשים ורובוטים, רובוטים שלא יודעים שהם רובוטים, רובוטים עם נשמה ואנשים בלי נשמה. תכינו את עצמכם למיינדפאק שבין יומרנות מוצדקת לטראש נפוח
שלוש עונות של מדע בדיוני פילוסופי כבר עברו עלינו בעולם של "ווסטוורלד", ועדיין אין לנו תשובות לשאלות הגדולות כמו "מהי משמעות החיים?" ו"מהי נשמה?" אבל נראה שיוצרי הסדרה ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי ממש עובדים על זה. העונה הרביעית של הסדרה נפתחה אמש בשאגה ועולה גם אצלנו במיידי בפלטפורמות של HOT, yes וסלקום TV, ויהי מסקרן לראות אם סדרת הדגל המושקעת הזאת של HBO תמשיך בתנופת האקשן העלילתית שהציגה בעונה השלישית או תשוב לדשדש בהתפתלויות היומרניות שאפיינו את העונה השנייה שלה. איכשהו רכבת ההרים הזאת בין סדרה מעולה לטראש נפוח היא חלק מהכיף שבה.
https://www.youtube.com/watch?v=2l4tuNYvPa4
"ווסטוורלד", כזכור, מבוססת על ספרו של מייקל קרייטון מ-1973 שמתאר מין דיסנילנד של רובוטים שיוצאים מדעתם ותוקפים את בני האדם. הסדרה לקחה את הרעיון הזה, עדכנה אותו ושכללה אותו, ובעונה הקודמת פרצה לחלוטין את גבולותיו של הסיפור המקורי ודהרה אל העולם הפתוח. המרד והנקמה של הרובוטים בבני האדם שהתעללו בהם מעלה כמובן שלל שאלות מוסריות, אבל הסדרה עם האסתטיקה המהפנטת עסוקה הרבה יותר בלנסות ולחולל מיינדפאק בקרב צופיה הנאמנים, להכריח אותם לחשוב. הצורך לאמץ את המחשבה תוך כדי הצפייה – חוויה נדירה בטלוויזיה של ימינו – הוא גם חלק ממה שכיף בה.
"ווסטוורלד" היא אחת מסדרות המד"ב הבולטות של הזמן הזה, ב-HBO מאוד קיוו שהיא תירש את הפופולריות של "משחקי הכס", וזה לא קרה ולא היה קרוב לקרות. אבל לפי הטריילרים והפרק הראשון מסתמן שהקאסט המצוין של הסדרה (בעיקר אד האריס המעולה ואוון רייצ'ל ווד הנפלאה, אבל גם ארון פול מ"שובר שורות" וטסה תומפסון) חוזר במלואו לעוד סיבוב של טוויסטים עלילתיים בלתי פוסקים, בין רובוטים, רובוטים שלא יודעים שהם רובוטים, אנשים שחושבים שהם רובוטים אבל הם לא רובוטים והסדרה ממשיכה להתפתח בכיוונים מקריפים ומלחיצים, וכבר באמת קצת קשה לדעת בדיוק לטובת מי אנחנו אמורים להיות. גם זה חלק מהכיף.
>> "ווסטוורלד 4", פרק חדש מדי יום שני ב-HOT, yes וסלקום TV
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"אם יש משהו אחד שהבנתי על המין האנושי, זה שהטיפשות שלכם חוסה רק בצילה של העצלנות שלכם", אומרת ווסטוורלד לצופים שלה, ואם נביט סביב יהיה קשה מאוד להתווכח איתה
עכשיו, כן דווקא עכשיו, זה בדיוק הזמן לסדרה שגורמת לך להטיל ספק בכל מה שאתה מאמין תוך שהיא מטרידה אותך בשאלות פילוסופיות עמומות. עכשיו, כמו שאומרת דולורס אברנת'י, אנחנו הסופרים של הסיפור שלנו. ואנחנו לגמרי מוכנים לעונה שלישית של "ווסטוורלד", כשברור לכולנו לחלוטין שכל מטרת קיומה ומהותה היא מיינדפאק אחד עצום ומתמשך לצופים. ככה אנחנו אוהבים אותה.
ואכן, פרק הבכורה של העונה מגיש לצופי "ווסטוורלד" מיינדפאק אחד עצום כבר בדקה הראשונה שלה: זאת פשוט לא אותה סדרה. מרד הרובוטים מאחורינו של העונה השנייה מאחורינו, יצאנו מהמרחב הקלסטרופובי של פארק הסטיות החולני ומולנו נפרש עולם חדש מופלא, כמה עשורים אל תוך העתיד. הפרק השני פורש יריעה רחבה אפילו יותר. היקום של ווסטוורלד הופך לפתע אינסופי, כולל אופציה ליקומים וירטואליים שמושתלים בתוכו כדי לתעתע ברובוטים ובצופים. הכל נפתח מחדש.
https://www.youtube.com/watch?v=pDJbFA32_QY
חבר המושבעים הגלובלי עדיין לא החליט אם "ווסטוורלד" היא יצירת מופת מורכבת או טראש מדמם בפיתה. סיום העונה השנייה הטה את הכף לכיוון העמבה ההוליוודית. אבל מבחינת מצוינות ההפקה אין כרגע סדרה שמשתווה ל"ווסטוורלד". היא מלוטשת עד לרמת הפרטים הקטנים ביותר, בית ספר לטלוויזיה ש-HBO עושה לנטפליקס.
התנעתו מחדש של התסריט, כולל דמויות חדשות ומבטיחות וקווי נרטיב שמזדרזים להתלכד באלגנטיות עשויים להטות אותה שוב. זה לא שיש לכם משהו יותר טוב לעשות כרגע.
העונה השלישית של "ווסטוורלד" פוגשת את צופיה כשהם בבידוד והמציאות סביבם פריכה מתמיד. זאת הזדמנות נהדרת לחשוב על המקום שאליו האנושות צועדת. הסדרה מציעה פנטזיה על אוטופיה טכנולוגית שהופכת לסיוט, כאילו מאפשרת לנו להרהר אם זה העולם שהיינו רוצים לחזור אליו פוסט-קורונה, כמו נורת אזהרה מהבהבת על ההארד-דיסק של תרבות המערב.
"אם יש משהו אחד שהבנתי על המין האנושי, זה שהטיפשות שלכם חוסה רק בצילה של העצלנות שלכם", אומרת בפרק השני הרובוטית הסוררת מייב מיילי (טנדי ניוטון הנפלאה), ואם הצופה יביט סביבו יהיה קשה לו מאוד להתווכח איתה. יש יסוד להניח שהדמות שמגלם אהרון פול – דמות שהיא אולי צאצא רחוק של ג'סי פינקמן מ"שובר שורות" – נועדה להציג את המין האנושי באור קצת יותר מורכב ופוזיטיבי מחלאות האלפיון העליון שנתקלנו בהן בפארק השעשועים של העונות הקודמות. תהיה לו עבודה קשה.
בימים שבהם המציאות היא עניין פריך ושברירי לחלוטין, "ווסטוורלד" דוחפת את הרעיון לקצה. בפרק הראשון מעלה דמות שולית את התהיה הסטלנית לגבי האפשרות שהמציאות עצמה היא סימולציה בתוך סימולציה. בפרק השני כבר מתברר שהמטריקס חיי וקיים. "העולם הזה לא אמיתי. אנחנו לא כאן. אז איפה אנחנו?", שואלת מייב רטורית. התשובה היא כמובן "אנא עארף, למה סדרת טלוויזיה שואלת אותנו שאלות מעצבנות". כי זו כנראה לא הסדרה שאנחנו צריכים עכשיו. אבל זו הסדרה שמגיעה לנו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
