החל מהשבוע הבא (17.2) יציין העולם המוסלמי את חודש הרמדאן, וכמיטב המסורת של העשור האחרון הוא מלווה בסקרנות גוברת מצד הציבור הלא-מוסלמי שיוצא בהמוניו לסיורי רמדאן וארוחות איפטאר ביישובים הערביים הגדולים, וכאן אצלנו ביפו. זו תמיד הייתה מסורת יפה, אבל עכשיו כשהממשלה מאיימת בווליום גובר על מרקם החיים המשותפים זו גם מסורת חשובה. כך, כמדי שנה וביתר שאת השנה, תציין עיריית תל אביב-יפו בשבוע הבא את חודש רמדאן עם שלל פעילויות במרכזי הקהילה, התרבות והספורט ביפו. ויש לנו את ההיילייטס:

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה

1. מיצבי אמנות במרחב הציבורי

"דיוואן הזהב" יוצב בגן השניים, פינת הרחובות יפת וד"ר ארליך ביפו, ויהפוך את המשרבייה המסורתית למקום מפגש חי. הספסלים המשולבים במבנה יוצרים "דיוואן" מודרני, מרחב עוטף המזמין את הקהילה לעצור, לשבת ולחלוק רגעים של חיבור ושיח ברוח חודש רמדאן.

"סהר יפו" יוצב ברחבת כיכר השעון, כשהסהר המפורסם מוצב באוריינטציה אופקית כפי שהוא ניצב על מסגדי העיר יפו. המיצב מזמין את המבקרים ליהנות מהזדמנות צילומית ייחודית וחגיגית כאשר ברקע התמונה יופיע מגדל השעון האייקוני של יפו.

2. תהלוכת רמדאן

ב-17.2 או ב-18.2, תלוי במועד תחילתו המדויק של רמדאן, תתקיים תהלוכת רמדאן מסורתית שתעבור ברחובות יפו החל מהשעה 19:00. הקהל הרחב מוזמן להשתתף בתהלוכת משאית מקושטת בתפאורה, ועליה שחקנים ואפקטים מיוחדים. המשאית תנגן מוזיקת חג, תשמח את התושבים והמבקרים ותחלק הפתעות מתוקות.

מסלול התהלוכה: יציאה מהמועדון המוסלמי (יפת 110) לכיוון דרום – פנייה שמאלה לרח' עבודת ישראל – פנייה לרחוב ציהתל"י (עד סוף הרחוב) – ישר לרח' דב ממזריץ'- ימינה לרח' כ"ץ יעקב יוסף – שמאלה לרח' רבי נחמן מברסלב – ימינה לרח' יפת – הגעה לכיכר חג' כחיל (יפת 130) הדלקת פאנוס רמדאן וחלוקת ממתקים – וחזרה לכיוון המועדון המוסלמי.

3. צעדת עיד אל פיטר

ב-19.3 או ב-20.3, תלוי במועד סיום הרמדאן, תתקיים צעדת עיד אל פיטר חגיגית ברחובות יפו בשעות 18:00-15:00. מסלול הצעדה: יפת 110 (דרום) עד צומת הרחובות הבעש"ט/יפת – מבצעים פניית פרסה – רח יפת (צפון) עד המועדון המוסלמי (יפת 110) – סיום.

4. ארוחת איפטאר קהילתית יפואית

כמדי שנה עורכת המישלמה ליפו של עיריית תל אביב-יפו סעודת איפטאר משותפת ליהודים וערבים. זוהי ארוחת האיפטאר הגדולה ביותר בארץ ומגיעים אליה כ-500 איש. הקהל מוזמן להגיע (חינם בהרשמה מראש באתר העירייה) וליהנות מארוחת איפטאר גדולה ומפעילויות לכל המשפחה ברוח החודש.
חמישי, 12.3 17:00, המרכז הערבי-יהודי, קדם 109 יפו

5. מארחים רמדאן: משפחות נפגשות סביב השולחן

לקראת חודש רמדאן, עיריית תל אביב-יפו מזמינה את תושבות ותושבי יפו להשתתף בפרויקט קהילתי חדש, "מארחים רמדאן", מיזם המחבר בין שכנים דרך הדבר הכי פשוט והכי מקרב: אוכל, אירוח ומפגש אנושי. המעוניינים להתארח ולארח יוכלו להירשם באתר העירוני. עם הנרשמים תיערך שיחה מקדימה לחיבור, ליווי ותיאום. כל משפחה מארחת תקבל שוברי תשלום לסיוע במימון רכישת מוצרי מזון בעסקים ביפו. המפגשים ייערכו לפי שעת השקיעה.ההרשמה כאן.

• הבועה
• רמדאן
• יהודים וערבים
• יפו

אולי זו תשובה של עולם הטלוויזיה למיינסטרים הישראלי, אולי זו סתם התפתחות ספונטנית שמחפשים להדביק לה כותרת – אבל התחושה היא שנכון לינואר 2026, השפה הערבית בטלוויזיה הישראלית זוכה לעדנה מחודשת. זה התחיל ב"נוטוק", הסדרה של רועי עידן ב"קשת" על המגזר הדרוזי, המשיך בדרמת המתח "יאפא" של התאגיד, והגיע בשבוע שעבר ל"סאדה", סדרת הדרמה החדשה (והמצוינת) שעלתה בערוץ מכאן. שלוש סדרות דרמה דוברות ערבית שנמצאות על הרדאר שלנו – משהו שלא חווינו כמותו המון זמן.

>> פברואר מפחיד: 8 סדרות שבטח תרצו לראות החודש בנטפליקס
>> מה חדש בדיסני+: 14 סדרות וסרטים שבטח תרצו לראות בפברואר

ובכל זאת, לפני שמתחילים לחגוג את רנסנס הדו-קיום הפתאומי הזה על המסך, לפני שמתחילים לטעון שההתעוררות הזאת לא מקרית ומפתחים סביבה תיאוריות ואולי איזה חיבור אקוטאלי להפגנת התמיכה בציבור הערבי שתתקיים הערב (מוצ"ש 31.1) בתל אביב, כדאי להסתכל רגע על המציאות, זו שבדרך כלל לא מספקת המון סיבות לחגוג.

ההיסטוריה של הייצוג הערבי בטלוויזיה לאורך השנים לא מספרת שום דבר טוב. אם רוצים לבחון איך נראה "הערבי" דרך המסך הישראלי או איך הטלוויזיה הישראלית מציגה את אזרחי המדינה הערבים (שהם כ-20 אחוז מתושביה המדינה), מדובר בעצם בסקירה ממש מהירה. יש כל כך מעט מהם, והם זוכים לייצוג כה מועט, שבפרספקטיבה של עשורים, כפי שהם משתקפים מהמסך, כמעט ונדמה שבפועל אין ערבים בישראל ואולי מעולם לא היו.

חשוב לזכור שבלי הערבים שהקיפו אותנו, כנראה שלא היתה קמה כאן טלוויזיה כלל. ההיסטוריה של המסך הישראלי החלה ב-1968, כשאחרי מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל (ששנים נלחמה בטלוויזיה ולא איפשרה לה דריסת רגל בארץ, בעיקר דרך ראש הממשלה המיתולוגי דוד בן גוריון ז"ל) חיפשה כלי במלחמה על התודעה והקימה את הטלוויזיה הישראלית, קודם כל כדי לשמש קונטרה לתעמולה הערבית.רשות השידור שידרה בהתחלה מספר שעות מצומצם, כשזמן המסך נחלק בין ארבע שעות ערבית ורק שעה אחת של עברית. המסר נועד לשדר כלפי חוץ, לים הערבי שהקיף אותנו: ישראל לא מאיימת כמו שאתם חושבים, היא גם הרבה יותר יפה ממה שנדמה – ובעיקר, היא לא הולכת לשום מקום.

עם הזמן, כמובן, הפרופורציות השתנו, כוחות חדשים נכנסו לרשות – ביניהם מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון וחיים יבין יבדל"א – ובנו את הטלוויזיה בעברית. מכאן, הייצוג הערבי על המסך הלך ונחלש, נדחק לשעת שידור אחת לפנות ערב ולפינת "הסרט הערבי" של שישי אחה"צ, עד לגל השני שהגיע בשנות השמונים: שייקה אופיר ניסה ללמד ערבית בפרים טיים, ברדיו בלטה דמותו הסאטירית של האשם תמיד בגילומו של יאיר ניצני מ"מה יש" המיתולוגית של גלי צה"ל, אבל את חומת הניכור והככחשה הבקיעה יותר מכל הסדרה הקומית "המסעדה הגדולה".

באמצע שנות השמונים, גם על רקע האינתיפאדה שבדיוק התחילה להתבשל בשטחים, קיבלנו על המסך אידיליה – את המסעדה הערבית ("מזרחית") בכיכובו ובבעלותו של אבו ראמי (ז'אק כהן), כשמסביבו שורה של טבחים ומלצרים ערבים משעשעים, כשלאורך הסדרה שאלת היהודים-ערבים כלל אינה עולה ובטח שלא מפריעה לאף אחד – להפך. כמו ששרה באותה התקופה להקת פיקוד המרכז – "רק צריך לשבת מסביב לשולחן", לנגב משהו ולשיר ביחד. סביב השולחן ישבו לא מעט כוכבים בולטים מהתקופה – כולל גדי יגיל, ציפי שביט וספי ריבלין שהתארחו בה – והיא הייתה להיט של ממש במשך שלוש עונות בן 1985 ל-1988. בעקבותיה הגיעה גם "שכנים", עוד סדרה קומית של ערוץ 1 על בית משותף, שלוקחת את הקונפליקט בקלות.

דווקא עם פרוץ שידורי ערוץ 2 המסחרי, הנוכחות הערבית על המסך דעכה בבת אחת. קברניטי הערוץ החדש החליטו לתת לציבור לראות רק מה שהציבור רוצה לראות, והחליטו במקביל שהציבור לא רוצה לראות ערבים על המסך. המיינסטרים הישראלי החל בנקודה זו לבנות לעצמו גטאות של תודעה – מעין מקום מבודד שהמציאות אינה חודרת, מקום שבו אין ממש מקום לציבור הערבי ולמאוויים שלו, לתרבות שלו, להוויה שלו. באותן שנים אם פגשתם ערבים על המסך, זה בדרך כלל היה בקומדיה ובצורת הגחכה, כשהמנעד נע בין מהדמות של ערפאת ב"חרצופים" ובין הדמות של ערפאת ב"זהו זה", ודור שלם של קומיקאים התמחה במבטא ערבי גרוע.

מה ששבר את הטאבו פעם נוספת היה דווקא הריאליטי, הז'אנר הלוהט החדש חייב נוכחות של אנשים אמיתיים על המסך, וכך, אחרי תקופה ארוכה מאוד של הדחקה, שוב ראינו ערבים על המסך. ערבים אמיתיים מהארץ האמיתית. מפיראס חורי, זוכה העונה השנייה של פרויקט Y, דרך רנין בולוס שכיכבה בעונה הראשונה של "האח הגדול" (וסיימה במקום התשיעי), נידאל קראניתג'י שזכתה ב"דוגמניות" ומעל כולן – פותנה ג'אבר, שסיימה במקום הרביעי בעונה השנייה של "האח". ב-2014 זכתה גם ב"מאסטר שף" מתמודדת ערביה – נוף עתאמנה איסמעיל. העובדה שבריאליטי נוצר קשר אישי-רגשי עזרה מאוד לערבים לדלג מעל המחסומים, להגיע ללבבות של הישראלים ואפילו להתחבב עליהם.

עליית המדרגה הבאה, במקביל לעליית הריאליטי, שודרה גם היא בערוץ של "מאסטר שף" ו"האח הגדול" והייתה אולי נקודת השיא של הייצוג הערבי על המסך – "עבודה ערבית". ושוב אנחנו חוזרים להומור בתור שובר הקרח ומפרק הפחדים הגדול מכולם, כשהפעם, סיפור חייו של סייד קשוע הביא סדרה דוברת ערבית לפריים טיים של הערוץ המסחרי. הסדרה פרצה דרך וגם הצליחה מאוד – ארבע עונות בטופ של המיינסטרים הישראלי הקשוח, ואי אפשר היה שלא להתאהב בה (גם אני בשנות העשרים לחיי התאהבתי בדמות של אמג'ד ובסיפור חייו). "עבודה ערבית" לא רק הצליחה ברמת הרייטינג, היא גם שברה מחסום מסוים של שפה ותרבות בסביבה שמפחדת ממנה ומעדיפה לא לשמוע אותה.

אגב, מתוך "עבודה ערבית" בקעה כסוג מיוחד של ספין אוף אחת הסדרות הכי משמעותיות שנוצרו כאן, "התסריטאי". סייד קשוע ושי קפון, שעמדו מאחורי הסיטקום המצליח של קשת, יצרו את הסדרה בת עשרה הפרקים (עונה אחת בלבד), ששודרה בימיה האחרונים של רשות השידור הישנה, טרם ימי התאגיד. זו כבר היתה סדרה הרבה פחות נוצצת, אבל גם הרבה יותר אמיתית ומתוחכמת, על סיפור חייו של קשוע, כמי שכותב בדיוק את הסדרה המצליחה ההיא אבל מנסה להתנתק ממנה. היא הייתה חשובה כי היא לא שמה את הערביות במרכז – אלא את כאתב (יוסף סוויד) ערבי שחי בסביבה יהודית מובהקת ומתלבט על החיים בתוכה.

האידיליה הזאת של יצירה ערבית בפריים טיים היהודי היא, בסופו של דבר, רק טיפה בים. במרץ 2025, "מדד הייצוג" שבוחן הופעה של ערבים בשידורי האקטואליה בטלוויזיה הראה שרק 1.6% מהמרואיינים בישראל הם ערבים. בקשת, שלכאורה נתנה את המנדט ל"עבודה ערבית", זה ירד לאחוז בודד. באולפני האקטואליה גם לא תפגשו הרבה כתבים ופרשנים ערבים, לוסי אהריש היא נציגה כמעט בודדה של המגזר על המסך כבר יותר מעשור, גם טאלנטים צעירים ומוכשרים כמו סולימן מסוואדה ומוחמד מג'אדלה מגלים מהר מאוד שתקרת הזכוכית נמוכה מאוד עבורם.

בשנים האחרונות, אם ראינו ערבים על המסך – זה היה דרך "פאודה". כלומר, דרך הקונפליקט בצורה הפשוטה שלו: יהודים מסתערבים שנלחמים בערבים הרעים שבצד השני של הגדר. את הקול הערבי המורכב העדפנו להדחיק, בטח אחרי טבח שבעה באוקטובר והסנטימנט האנטי-ערבי שהתחזק בעקבותיו.

הציבור היהודי לא מקבל באהדה את הקול הערבי ולא מוטרד מהיעדר הייצוג הערבי במציאות שלו, זה לגמרי שקוף לנו בשלב זה, אנחנו לא רואים שאנחנו לא רואים. אבל יש מספר רגעים של חסד שבהם, כשהכוכבים מסתדרים בשורה, גם העיוות הזה מצליח להיתקן. ודווקא עכשיו מגיע הגל החדש של היצירה הערבית – שלא מחפש להצחיק או להקליל, סדרות שנוצרו על ידי ערבים ויהודים עבור ערבים ויהודים.

להבדיל מ"נוטוק", שעוסקת בקהילה הדרוזית שהצליחה לחדור את המיינסטרים היהודי (בגלל השירות בצה"ל), "יאפא" ו"סאדה" הן לא סדרות נחמדות לעיכול. שתיהן נוגעות בבעיות קשות של המגזר, לא מתחבאות מהקונפליקטים ומבקרות גם את החברה הערבית וגם את היהודים שמסביב, שמתייחסים לבעיות במגזר במשהו שנע בין אדישות מוחלטת לבין פאניקה רבתי.האם "יאפא" ו"סאדה" הן בשורה חדשה או עוד טיפה בים של גזענות? הזמן כנראה יגיד. אבל הנה, אפשר גם לא להדיר אותם לגמרי מהמסך. צריך לנסות את זה גם במציאות מתישהו.

• המסך
• סדרות ישראליות
• יהודים וערבים

אחרי המתקפה של שר התרבות והספורט מיקי זוהר על "הים" ועל "כן", אני תוהה אם מישהו כבר סיפר לו על "בלה". מצד אחד מדובר בקומדיית מסע קצרה (75 דק'), קלילה וחביבה, שלא נועדה להרגיז אף אחד. מצד שני היא מתרוצצת בין שני צידי הקו הירוק, מה שאומר שגיבוריה נתקלים ביותר ממחסום אחד ובחיילים שעומדים בו, ויש לציין שהם לא נחמדים במיוחד. הם אפילו פחות מנומסים מהחייל שמוריד את הילד מהאוטובוס ב"הים".

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>זוכרים את רמי הויברגר: אירוע מיוחד עם חברי החמישיה הקאמרית

"בלה" נכתב ובוים על ידי זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, אישה וגבר, יהודייה וערבי, והם הקפידו על איזון גם בעלילה ובדרמה. הסרט עוקב אחר שני זוגות, יהודי וערבי, שנדחפים למכונית אחת, ואחרי כן לאחרת, במרדף אחר יונה לבנה מתולתלת שעל שמה נקרא הסרט. היונה היא כמובן סמל לשלום החמקמק, אך גם לחלום על התעשרות מהירה – בלה שווה כמה עשרות אלפי דולרים ויש איזה נסיך אמירתי שרוצה לקנות אותה. אבל כשהיא כמעט מתה מחום ומיובש, וכולם יחד, יהודים ופלסטינים, מנסים להציל אותה, הדימוי הפיוטי שלה מתיבת נוח ומהשיר של להקת פיקוד דרום גובר על האירוניה. אף שהסצנה מבוימת כמו קומדיה, יש בה נימים של עצב.

במסגרת האיזון המלא, הגיבורים נתקלים בדרכם גם במחסום ישראלי וגם במחסום פלסטיני – מראה פחות נפוץ בסרטים ישראלים. וזה, אולי, מה שמקל על יוצרי "בלה" להציג את החיילים הישראלים במחסום כפחות סימפטיים מהמקובל בסרטים שקדמו לו. בכל אופן, לכל אלה שתקפו את "הים" עם השאלה הקנטרנית (שגרסאות שונות שלה קראתי בשלל תגובות ברשתות החברתיות) "למה לא עושים סרט על ילד יהודי שרוצה להגיע לשכם?" – "בלה" הוא הסרט בשבילכם.

יקי (אלישע בנאי), מוזיקאי גולה בבריסל, שב ארצה להלוויית אביו, שאיתו לא היה בקשר זמן רב. הוא לא בדיוק ציוני נלהב, ודרכו אצה לו לחזור לבלגיה יום אחרי הלוויה. אלא שאז הוא מגלה את שוויה של היונה שאביו טיפח, והוא מבין שעשה טעות כשמסר אותה לידי בילאל (חנא ביראך יפה העיניים מסדרות הטלוויזיה "הטבח" ו"פטריק"). הנסיבות לא לגמרי ברורות, אבל אנחנו מבינים שיקי ובילאל גדלו יחד, ואף היו שותפים לחדר.

נרג'יס (אסיל פרחאת המצוינת מ"סינמה סבאיא" והסדרה "בוגד"), רעייתו של בילאל, חושבת שבעלה רך הדיבור צריך לפתח עמוד שדרה, ולא להחזיר את היונה שאותה גידל יחד עם אביו של יקי, שאיתו שמר על קשר טוב. לכן נרג'יס לוקחת את היונה לחתונה משפחתית בגדה המערבית, מה שמאלץ את יקי וזוגתו ההרה לימור (ג'ייד דייכס וויקס מהסדרה "קיבוצניקים") לנסוע עם בילאל לחתונה. הם מקווים שהדרכונים הזרים שלהם והצרפתית השוטפת שבפיהם יאפשרו להם להיכנס לשטח A הנמצא בשליטה פלסטינית. אבל כמו שמגלים ישראלים רבים שמנסים להצניע את זהותם מחוץ לגבולות ישראל, זה לא כל כך פשוט.

"בלה" הופק על ידי תומא אלפנדרי ("כן") בשיתוף עם האחים אדרי והאחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן. הדארדנים עצמם הם קולנוענים מהוללים ומאוד מחויבים חברתית. "בלה" שונה מאוד בסגנונו וברוחו מהסרטים חמורי הסבר שהם כותבים ומביימים. ראוי לציין שסרטם החדש, "אימהות צעירות", עלה בשבוע שעבר למסכים בארץ, ובספרו על אימהות קטינות השוהות במוסד לנערות כמותן, זה אחד הסרטים היותר מדכאים שלהם.

ז'אנר ההרפתקאות בדרכים מקבל ב"בלה" רובד פוליטי דק, בלי להציף את הסרט במסר. ארבעת השחקנים עושים עבודה טובה, ובעיקר אסיל פרחאת בתפקיד הרעיה חדת האבחנה והלשון. המוזיקה הנעימה שהלחין ישראל ברייט תורמת לטון הידידותי. לאור האירועים בשנתיים האחרונות, "בלה" (שצולם לפני ה-7.10) נחווה כרך מדי. אבל אולי זה דווקא חיובי, כי הוא מאפשר לנו לחייך, ועל אף כל הריבים שבדרך יש בו אחווה יהודית ערבית שברירית.

3.5 כוכבים
בימוי: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה. עם אלישע בנאי, חנא ביראך, ג'ייד דייכס וויקס, אסיל פרחאת. ישראל 2025, 75 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• יהודים וערבים
• סרטים מומלצים

בטרנד מוזר (שהוא כנראה מקרי לחלוטין, בהתחשב בעובדה שלוקח לסדרות שנים להיווצר בישראל), פתאום דווקא בתקופה הזו נדמה שיש עדנה כלשהי לסדרות דוברות ערבית בפריים טיים – ומה שהתחיל עם "נוטוק", דרמת המתח של רועי עידן בקשת 12, מגיע כעת לכאן 11 עם מטען כבד הרבה יותר.
>>

"יאפא" היא סדרת מתח חדשה שבמוקד שלה עומדת יפו – המיקרוקוסמוס של הבלגן הישראלי בין יהודים לערבים למשטרה שמנסה (לפחות עד השנים האחרונות) לתמרן ביניהן. רצח של יהודיה שנקלעה לסכסוך בין עבריינים הופך לאירוע מכונן שמעמיד במבחן את אמיר (שאדי מרעי), שוטר קהילתי שמחליט להיכנס למשימה עד הסוף – ומסכן את כל מה שסביבו.

הקונטקסט של הסדרה יצא (שוב, במקרה) מעניין במיוחד, בדיוק בימים שבהם ביפו האמיתית הוכרזה שביתה כללית במשך שישה ימים, לאחר ששלושה צעירים יהודים ריססו בגז פלפל ותקפו אישה ערביה בחודש התשיעי להריונה. משטרת בן גביר, כרגיל, עמדה מנגד. כך שגם אם לא באופן מכוון, הסדרה הזאת כבר עושה את מה שהתאגיד הציבורי אמור לעשות במיטבו: לתת קול מרכזי לחלקים בציבור שאלמלא שידור ציבורי חזק, לא היו מקבלים ביטוי.

מי שעומדת מאחורי הסדרה היא יוצרת הטלוויזיה ליאורה קמינצקי, שמוכרת לקהל המילניאלי בתור היוצרת של "החבר'ה הטובים" הקאלטית מערוץ הילדים (ואפילו כתבה את שיר הפתיחה המדבק שחי עד היום), היא היתה תסריטאית בעונה הראשונה של "פאודה" והיצירה המרכזית ברזומה שלה היא סדרת המתח המצליחה "כפולים" ששודרה בקשת במשך שלוש עונות.

כבודה של "נוטוק" במקומה מונח, אבל "יאפא" חשובה ומשמעותית ברמה אחרת. לא מובן מאליו לראות סדרה כמוה, שמביאה לא את הקול הקונצנזואלי (יחסית) של הקהילה הדרוזית, אלא את יפו הערבית – זו שקרובה פיזית למרכז של תל אביב, אבל רחוקה מאוד ברמת האמפתיה וההזדהות. זה עוד יותר לא מובן מאליו במציאות שבה בחיים הציבוריים שלנו הערבים רחוקים מאוד מלהיות נוכחים. אווירת החשדנות הכללית בחברה היהודית אחרי ה-7.10 הובילה למצב שבו הרצון בשותפות יהודית-ערבית הופך לנדיר יותר ויותר מול רוחות הקסנופוביה שמגיעות מכיוון השלטון.

"יאפא" שונה מאוד מ"נוטוק", גם באופי הסדרה. אם "נוטוק" מרחפת בין המציאות לאיזורי המיסטיקה והפולקלור, "יאפא" היא 100 אחוז מציאות. לעתים עד כאב. היא חשופה, כואבת, מצלקת ולא מפחדת לאתגר הן את הצופים היהודים והן את הערבים בשאלות קשות. כל הסיבות הללו הופכות את "יאפא" לסדרה בהחלט חשובה, אבל צריך לשאול אם היא גם, איך לומר את זה, טובה.בדרך כלל במחלקת הדרמה של כאן יודעים למצוא שבילי זהב בין סדרות שמביאות קול חברתי חשוב ובין יצירה טלוויזיונית איכותית. "מנאייכ" (אפרופו רועי עידן) נשאה בתוכה אג'נדה שחשוב היה שתראה אור, אבל הגבהים אליהם הגיעה נבעו מכך שהייתה איכותית, מעניינת, מלוהקת לעילא ובנויה כמו סדרה מנצחת. "יאפא", במבחן הזה לפחות, קצת לוקה.

קשה להגיד ש"יאפא" מנצלת את הכוח והפוטנציאל שטמונים בה. נושא טוב ומעניין בהחלט יש, וגם שחקנים טובים (תכף נגיע אליהם) – אבל ברמת העלילה והדיאלוגים היא מפספסת. יותר מדי רגעים יותר מדי לא אמינים שבהם היא לא מרגשת ולא מקרבת את הצופים אליה. נדמה לי שהמרכיב שמעט חסר לה הוא רגש. היא מאוד הארדקור, וזה יכול להיות מבדר, אבל בסיפור היהודי-ערבי המורכב הזה היה צריך לטפל עם קצת יותר אמפתיה שיכולה היתה להפוך אותה לסדרה טובה יותר.

בצד החיובי, היא בהחלט מותחת ומרתקת, ויש לה צוות שחקנים מנצח. לא רק שאדי מרעי, שמגיע לשיאו האמנותי בסדרה הזו כגיבור, אלא גם ארכאן טריף בתפקיד פריצה נהדר, נטע ריסקין (שעבדה עם קמינצקי ב"כפולים") ונטע רוט – שאמנם מופיעה לתפקיד קצר יחסית, אבל עושה עבודה מצוינת. אין פה כוכבים או שמות גדולים, אבל יש פה שורת שחקנים מצוינת שכן מצליחה לעשות את העבודה.

ועדיין, קיים פער מסוים בין העיקרון של הסדרה לבין הביצוע שלה. "יאפא" כנראה שהיא לא תיזכר בתור הרגע הטלוויזיוני החשוב שהיא היתה יכולה להיות. וזה חבל, אבל טוב שיש מי שנותן הזדמנות לסדרה כזו לעלות לאוויר ומנרמל את קיומם של ערבים במרחב הישראלי. במצב הדברים היום זה בכלל לא מובן מאליו.
"יאפא", כאן 11, מדי יום א' ו-ד'

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• יפו
• יהודים וערבים

ביום שבת הותקפה ביפו אישה בחודש התשיעי להריונה בידי שלושה צעירים שריססו אותה בגז פלפל מדמיע. אם היא הייתה יהודיה והתוקפים היו ערבים, זה היה פותח את המהדורות באותו הערב. אבל לאישה קוראים חנאן ח'ימל והתוקפים היו יהודים, כך שמשטרת בן גביר כבר ממהרת לטעון שלא מדובר בהכרח בפשע שנאה גזעני וכי נבדקת האפשרות שמדובר בסכסוך-כביש סטנדרטי. ביפו טוענים כי התוקפים הגיעו מהגרעין התורני שהוקם ביפו לפני כעשור וחצי במטרה לדחוק ממנה את תושביה הערבים.

>> זה או יפו או גרעינים תורניים. העירייה חייבת להפסיק לתמוך בהם
>> סוכנים של שנאה: המדריך המקוצר לגרעינים תורניים בתל אביב

בעקבות התקיפה סערו הרוחות ביפו, ותושבי הרובע הערבים והיהודים גם יחד יצאו בגינוי חריף נגדה ודרשו מהמשטרה לבלום את האלימות המשיחית נגד התושבים. אתמול בערב (ראשון) צעדו יחדיו מאות ערביות ויהודיות ברחוב יפת, במחאה על הפקרת ביטחונה של האוכלוסיה הערבית ביפו. בראש הצועדות עמדה ח'נאן חימל המותקפת, והצועדות נשאו שלטים ועליהם הכיתוב "נשות יפו דורשות ביטחון".

בסיום הצעדה הצטרפו להפגנה מנהיגי המועצה המוסלמית הנבחרת ביפו ונשאו נאומים, בעקבותיהם עצרה המשטרה כעשרה אנשים, ביניהם גם סגן יו"ר המועצה עיסאם סטל, בן אחת המשפחות הגדולות והחשובות ביפו. על פי הדיווח של יאיר פולדש ב"הארץ", אמר סטל בהפגנה כי "זה המסר לחולדאי: אנחנו לא רוצים את המתנחלים ביפו, תסתדר לבד ותוציא אותם מפה כפי שהבאתם לנו אותם. הסכמנו לגינת כלבים, אבל לא נסכים לבתים של כלבים", ועל פי המשטרה נעצר בגלל "קריאות גזעניות נגד יהודים".

מיד לאחר המעצרים הכריזה המועצה המוסלמית הנבחרת על שביתה כללית ביפו היום (שני, 15.12) וקראו גם לתושבי הרובע היהודים להצטרף אליה. עסקים רבים היו אכן סגורים הבוקר, כשרבים מדברים על התחושה שהמשטרה נותנת אור ירוק לתקיפת ערבים ביפו. במשך שנתיים של מלחמה שמרו תושבי יפו על סולידריות שקטה עם הקורבנות בצד הישראלי והפלסטיני, אבל נראה שהפעם הגרעינים התורניים הצליחו במשימתם להדליק את השטח.

מעומדים ביחד נמסר: "התקיפה של חנאן ח'ימל היא לא אירוע חריג. חוסר הבטחון ברחובות יפו הפך לשגרה עבור האוכלוסיה הערבית בעיר. המשטרה מפקירה את האזרחים לטובת אנשי הגרעין התורני, שכל תכליתו להתריס ולפגוע בחיים המשותפים ביפו. המטרה של הממשלה היא לייהד את המרחב ולגרום לאזרחים הערבים לחיות בפחד. אנשי הגרעין התורני מסתובבים עם נשקים ואין מי שעוצר את התופעה האלימה הזאת. צריך להוציא את הנטע הזר הזה מיפו לטובת כולנו".

• הבועה
• יפו
• עומדים ביחד
• יהודים וערבים
• גרעינים תורניים בתל אביב