כש"הכבש השישה עשר" ניסתה להופיע עם האלבום שלה בשנות השבעים, זה נגמר בכישלון די חרוץ. 46 שנה אחר כך הכל התהפך – הדורות שהאזינו לאלבום כילדים התבגרו, ורפרשו את האתרים בהתלהבות כדי להשיג כרטיסים להופעה. האם היה כאן צורך בנוסטלגיה כדי להרגיש יותר טוב עם המציאות המבאסת? תנוחו.

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה של 7 באוקטובר
>> מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא חודש היסטורי בתולדות ההיפ הופ הישראלי

אני שונא את הניסיון לחפש סימבוליות בשקל, את הניסיון של כל מיני אנשים לתייג את ההופעה כ"אשכנזית" או כ"כזו שמתגעגעת לארץ ישראל הישנה והלבנה והיפה" (כפי שניסו לעשות לאריק איינשטיין ז"ל אחרי מותו). "הכבש", למרות הזהות הברורה של היוצר שלה, היא יצירה כלל-ישראלית שבאמת באמת מחבקת את כולםוהניסיון הסוציולוגי-עאלק לייחס להופעה איזה געגוע לארץ אבודה – הוא ניסיון דלוח וחסר ערך בעיניי. קודם כל כי הארץ האבודה ההיא לא הייתה נהדרת כמו שמספרים בדיעבד, ודבר שני כי "הכבש" מקבלת את האהדה שלה קודם כל בגלל שהיא יצירה מוזיקלית מדהימה, על-זמנית, מרגשת ונוגעת בכל נימי הנפש. וזה לא משנה מאיפה באת, מה צבע העור שלך או לאיזה מפלגה אתה מצביע. חלאס.

אבל אם "הכבש השישה עשר" היא ביטוי למשהו, הרי שהיא ביטוי ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן לאורך עשורים – לא רק של "הכבש", אלא גם שורת השירים המטורפת שהיתה בחלק השני של ההופעה. מ"מתחת לשמיים" ל"באה מאהבה", מ"לקחת את ידי בידך" ל"אין עוד יום", "סיגליות" ו"עטור מצחך" – שירים מתקופות שונות של יוצרים שונים, כולם חלק מתוך חתיכת קטלוג ישראלי שעומד בסטנדרט הכי גבוה שיש בעולם. וזה רק ממי שהופיע על הבמה בהיכל התרבות אתמול. יש עוד עשרות יוצרים כאלה בדיוק. במובן הזה, האירוע שחגג את המוזיקה המדהימה הזאת – של גפן ורכטר וסנדרסון ורוטבליט, הוא אחד האירועים הכי פטריוטיים שהייתי בהם בחיים שלי. כל כך הרבה דברים טובים עשינו כאן בתרבות העברית ששווה להילחם בשבילם.

למלכה יש כתר: יהודית רביץ ניצחה את הפחד

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לגידי גוב, דייויד ברוזה ובוודאי ליוני רכטר – החגיגה אתמול הייתה של יהודית רביץ שחזרה לבמה אחרי שמונה שנות היעדרות. אפשר היה להרגיש את זה מתחילת ההופעה ועד סופה – מהפאנצ'ים הקטנים והמחודדים שנזרקו לעברה (כולל היא עצמה, שאמרה: "לא יודעת מה אתכם, אני ישנתי שמונה שנים"), ועד הרגע שבו יוני רכטר שר ב"שוב היא כאן" – "היא עזבה את הבמה, והנה חזרה" (כשכולם יודעים למי הוא התכוון).

רביץ, מבחינתה – אחרי שמונה שנים שבהם לא הופיעה – הרגישה כאילו מעולם לא עזבה. הקול הצלול, הכריזמה המטורפת, ה"פיל" והרגש שהיא מבטאת – הכל נשאר שם. כנראה שהיא היתה צריכה את הנוכחות של גוב, רכטר וברוזה יחד איתה כדי לעבור את פחד הבמה המסוים שהיה לה – אבל כשהמיקרופון בידיים שלה, הפחד נעלם לחלוטין (כך לפחות זה הרגיש כצופה מבחוץ).

גם אריק איינשטיין ז"ל היה מאוד נוכח בהופעה הזו. לא מפורשות, כמובן – אין לו קשר אמיתי ל"כבש השישה עשר" – אבל כמעט יכולת לשמוע את קולו מבצבץ מבין השירים. מחרוזת שירי הילדים שלו, "מה עושות האיילות" שקפץ פנימה בין שירי האלבום וכמובן הרגע המדהים שבו "עטור מצחך" פרץ קדימה – ניסו למתוח את הקו שמחבר בין "הכבש" לבין היצירה של אריק לילדים: היכולת לדבר בגובה העיניים, ליצור לילדים כמו שיוצרים למבוגרים, עם נושאים טיפה אחרים. זה מה שהפך, גם את שירי הילדים של אריק וגם את "הכבש", לקלאסיקות ואולי קצת חסר ביצירה שנעשית היום לילדים.

ד"ש מכוורת (ובלי הולוגרמה של יהונתן גפן)

והיה עוד אדם אחד, שלא היה באולם – אבל רוחו ריחפה מעל העסק. כנראה שיהונתן גפן ז"ל היה מתייחס בצורה קצת צינית למופע הזה; אם הוא היה על הבמה, כנראה הוא היה זורק איזו בדיחה סאטירית עוקצנית כלפי הממשלה, או נתניהו, או בן גביר. ועדיין, א-פוליטית ככל שההופעה הייתה, זו היתה האנדרטה המושלמת ליצירה של גפן – אגב, לא רק דרך השירים של "הכבש"; אלא גם דרך שירי סולו כמו "סיגליות" ו"יהיה טוב", וכמובן דרך קטעי הקריאה (שהצליחו להימנע מהקרינג' של לעשות AI או הולוגרמות – מה שהיה החשש העיקרי שלי) והקול המאוד מזוהה שלו.

הרפרנס הברור של ההופעה, בין אם הוא מפורש או לא, היה הופעת איחוד גדולה אחרת – האיחוד האחרון של "כוורת" באוגוסט 2013. יש הרבה הבדלים בין שתי ההופעות – "הכבש", בסופו של דבר, היא אקט של אלבום אחד; "כוורת" חגגה רפרטואר של שלושה אלבומים. "כוורת" כבשה את פארק הירקון ובריכת הסולטן, "הכבש" הסתפקו בהיכל התרבות (למרות שאם הם היו רוצים פארק – כנראה שהקהל היה שם בכל מקרה). גידי גוב ויוני רכטר אמנם כאן, אבל גם יותר מבוגרים ב-12 שנה.

ועדיין, יש גם לא מעט קווים מחברים – הייתה רוח מאוד "כוורתית" שריחפה מעל ההופעה הזו. גם הוידאו ארט ברקע (שמאוד הזכיר את מה שהלך על הבמה של "כוורת"), כמובן גידי גוב ויוני רכטר – אבל בעיקר, נדמה לי, המתח המתמיד בין הרצון לחדש ולהפתיע לבין הלחץ הגדול (מהקופות, בעיקר) להישאר בגבולות הגזרה ולשמור על הביצועים כמו שהם. בסרט "שק של סנטימנטים", שעשה אבידע לבני על האיחוד של כוורת, יוני רכטר סיפר איך הוא היה זה שניסה למתוח את הגבולות – לפתוח את השירים, לייצר עיבודים חדשים, להפתיע; אבל די נתקל בחומה בצורה מצד דני סנדרסון וגידי גוב, שהם היו במידה רבה האבות המייסדים של הפרויקט הנ"ל. הם רצו לחזור למקור וזה מה שהיה.

על ההופעה הזאת קשה להגיד את זה. הביצועים מהאלבום הישן של "הכבש" הצליחו לקבל חיים חדשים על הבמה – "ברקים ורעמים" התפתח לשיר קאנטרי-טקסני, "כשאהיה גדול" שגם במקור קרץ לרגאיי הפך לשיר רגאיי פאר אקסלנס על הבמה, שלא לדבר על הברקות קטנות כמו הרגע שיהודית רביץ אימצה מהופעה משותפת עם יוני רכטר ועלי מוהר (מ-2004) – בית נוסף ב"יוסי, יוסי" שבו היא שרה (על אותו הלחן) על יתר חברי הלהקה "האחד הביא גיטרה, השני רק מזמר, השלישי בחור גבוה, מנגן על הפסנתר". רגע שגם העלה חיוך וגם הציף רגשית.

להגניב ולהפתיע: יוני רכטר עשה את זה שוב

לצד הרצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה, רכטר הרשה לעצמו גם למתוח טיפה את הגבולות וזה רק שירת את החוויה. הקהל קיבל חוויה הרבה יותר עשירה מאשר אם הם היו מסתפקים בשירים מפעם, כמה ביצועי סולו ויאללה הביתה. רכטר נתן לאנשים תמורה מלאה לכספם עם שירים שגם הצליחו לרגש ולנחם – אבל גם להגניב ולהפתיע. לא אני האיש שידבר על הזכויות שיש לרכטר בעולם המוזיקה, אבל עוד אחת נוספה לו אתמול.

"הכבש השישה עשר" נפלו על תקופה שבה מצב הרוח הלאומי קצת הפכפך, נע בין חזרת החטופות רק כמה ימים קודם לבין המציאות שעדיין מבעבעת ותחושת הערפל. ההופעה לא חיפשה לתת פתרונות למצב הזה – היא לא חיפשה להטיף, אלא בסך הכל באה לנחם. ויש בזה ערך.נחמה היא לא דבר שבהכרח צריך להיות מפורש; כל אחד בא להופעה עם הסרטים שלו, וכנראה שכל אחד התרגש משירים אחרים (אני פשוט בכיתי חצי ליטר דמעות כל ההופעה) – אבל נדמה לי שאם היה משהו קולקטיבי, זה עצם הרצון ביד המנחמת הזאת. זו קלישאה מאוד גדולה לשיר "יהיה טוב" כדי להאמין שבאמת יהיה טוב, אבל לפעמים זה כל מה שהיינו צריכים. גם אני באופן אישי לגמרי.

לחיות בישראל בשנה וחצי האחרונות הרגיש כמו לשחות באוקיינוס של כאב, מה-7.10, דרך החיילים שנהרגו כל יום והחטופים שעדיין בשבי, התחושה היא שמשהו עמד באוויר. זה קצת השתחרר עם החזרה של אמילי, דורון ורומי (שגם הוזכרה על ידי רביץ, שנייה לפני הביצוע הממיס ל"מילה טובה"), ועדיין כנראה שזה המטען שאיתו נכנס הקהל הגדול להיכל התרבות.אבל מה שקרה בתוך ההיכל, כשההופעה הזאת השתחררה, זה אוקיינוס של אהבה. אהבה שבאה מהאמנים על הבמה אל הקהל, והגיעה אליהם חזרה. היפי? קלישאתי? סאחי? תקראו לזה איך שתרצו. זו היתה פשוט חוויה שכזו שפירקה את כל מה שעמד על הלב, בדרך לא קלישאתית, עם הרבה הומור ומודעות עצמית, ובעיקר עם מוזיקה גדולה מהחיים.

"הכבש השישה עשר" הגיעה לסיבוב הזה עם ציפיות בשמיים. קשה לעמוד ברף הגבוה שמוצב לך כשאתה סולדאאוט תוך כמה שעות. נדמה לי שאיכשהו, הם הצליחו להתעלות אפילו על הציפיות האלה. מי שיילך להופעה הזאת, בין אם הוא מחפש איזה רגש נוסטלגי ובין אם הוא סתם רוצה להרגיש כמו הילד שהוא היה, יקבל תמורה מלאה לכספו ובדרך, אולי, גם קצת ירגיש יותר טוב.

• ביקורת הופעה
• הכבש השישה עשר
• מוזיקה ישראלית
• יהודית רביץ
• גידי גוב
• יוני רכטר
• דיוויד ברוזה
• יהונתן גפן

כמעט חצי שנה עברה מאז מותו של יהונתן גפן ז"ל. תחושת האבל העצומה, נדמה לי, לא נרגעת – אלא רק הולכת ומתעצמת. הריק שהשאיר אחריו גפן, מהתרבות ועד האמירה הפוליטית, מורגש כמעט בכל רגע. בינתיים, כל מה שנשאר – כמו אצל הרבה אמנים בסדר הגודל שלו – הוא להיזכר ולהתגעגע.

על בסיס הגעגוע הזה, ואולי סתם כי נתקעו עם ערב פנוי בחול המועד, בחרו בקשת 12 לבנות את לוח השידורים שלהם אתמול (שלישי). מאוחר יותר שודר מופע גדול לזכרו, אבל עוד לפני היה המוקד – הסרט בעל השם הלא-מאוד-מקורי, "אבא, סיפור", שיצר אביב גפן וכותרתו – "סיפורו של יהונתן גפן". הפרומואים, כמיטב המסורת, הלכו צעד אחד קדימה ואף התיימרו להציג את "יהונתן גפן שלא הכרתם".

האמת היא שההבטחה הזו היא יומרנית ממש – בעיקר כי כנראה שאין סיפור שסופר כמו הסיפור של יהונתן גפן. הוא בעצמו, בשורה של ספרים ומחזות, כתב את חייו ללא רחמים וללא צנזורה. ואת מה שהוא לא עשה, עשו אחרים – בין אם זו היתה ענת גורן בסדרה הדוקומנטרית (המצוינת) על משפחת דיין, ובאופן אירוני גם אביב גפן בעצמו, בשירים (חושפניים למדי) כמו "עונות" או "עכשיו מעונן". את רוב מה שהיה להגיד על יהונתן, הוא כבר אמר על עצמו באלף דרכים. אז מה כבר אפשר לחדש?

ובכן, הסרט לא באמת מחדש. לפחות לא למי שקרא קצת את כתביו של גפן. הוא מציג גלריה מרשימה מאוד של מרואיינים שליוו את גפן מקרוב לאורך חייו – אשתו נורית גפן (הנהדרת), אחותו ענת, שלום חנוך, יהודית רביץ, דני ליטני, דייויד ברוזה, ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד ואפילו ליאור דיין (כי בכל זאת, היינו חייבים דיין אחד לרשימה) – אבל קשה להגיד שהם שופכים אור שלא ידענו על החיים של יהונתן. בזה אחר זה עוברים בסך הלם הקרב ממלחמת יום כיפור והיחסים המעורערים עם הילדים, הכבש השישה עשר וחבורת לול, נהלל ותל אביב, האלכוהול והסמים.

ובתוך החיים המלאים הללו, סיפור המסגרת נגע למספר, אביב גפן, הילד שהולך בעקבות אביו ומנסה לחבר את קרעי האהבה שלא היתה ביניהם. שוב ושוב, במהלך הסרט, חוזר הדימוי שבו אביב השתמש על הקבר של אבא בלווייתו – דימוי קרב האגרוף בין שניהם. שני אנשים שחיו ביחד, אבל לא באמת הכירו אחד את השני. בכלל, התחושה היא שהרבה יותר הולם היה להגדיר את היצירה הזו ככזו שמספרת את הסיפור של אביב ויהונתן, מאשר את זה של יהונתן עצמו.

פרקים שלמים בסיפור של גפן לא ממש הגיעו לדוקו הקצר – האמירה הפוליטית האמיצה הוזכרה רק בחטף (ברוח התקופה, אולי גם ברוח המחבר), העבודה המשותפת עם ברוזה, לא פחות מ-50 ספרים שונים שכתב (רק אחד, "חומר טוב", הוזכר בסרט – ובהקשר שלילי), מערכת היחסים השנייה בחייו (שעלתה רק ברמז) – בקיצור, סיפור ששווה הרבה יותר מאשר סרט באורך של 58 דקות. החבר מפעם, אריק איינשטיין, קיבל דוקו (מצוין) בן שישה פרקים,"שיר אהבה סטנדרטי". יהונתן, לטעמי, ראוי ללא פחות מזה.

זו לא הפעם הראשונה שאביב גפן יוצר סרט שמוגדר כדוקומנטרי. לפני שמונה שנים הוא ביים סרט על "קשר השתיקה" (שקשור באישיו אחר של גפן – רצח רבין), ויש הרבה דימיון בין שני הסרטים. מלווה בקריינות דרמטית (על גבול ה-ASMR), פחות עבודת ארכיון – ויותר אסופה של ראיונות שקיים אביב עם מרואיינים שונים. ובכלל, כשמסתכלים על הסרטים האלה רואים פחות את מושא הסרט – ויותר את המחבר שלו.

אביב גפן מופיע בסרט הזה כמעט כמו יהונתן. וזה דבר מוזר, בהתחשב בעובדה שבמקור הגענו לספר את הסיפור של האבא. במהלך הסרט, מוזכרת בחטף הקנאה של יהונתן באביב על ההצלחה המסחרית שזכה לה. לאחר מותו, נראה שאביב קצת התקנא ביהונתן ולכן הקפיד להכניס את עצמו לפריים, גם כשלא ממש היה צורך.

פרט אחד, בכל זאת, יצא החוצה (כמעט בטעות) – וזה הוידוי בקשר לימיו האחרונים של גפן, שעד עכשיו נשארו בסוד. בתוך הפתיחות הרבה שהפגין במהלך חייו, דווקא הדרך שבה הלך מן העולם נשארה בערפל – וגם בסרט הזה לא התגלה עד הסוף מה באמת הרג אותו. אולי מפלט קטן של אנונימיות, בסוף חיים שהיו פרוסים לעיני כל – כמו של כל שושלת דיין.

ראינו כבר לא מעט סרטים בסגנון הזה: סרטים תיעודיים על הנייר, שמתמקדים בעיקר בפרטים סנסציוניים, ראיונות עם ידוענים, ומספר כוכב שעומד במרכז והסרט סובב סביבו, לפעמים יותר מאשר סביב מי שהסרט אמור להיות עליו. ועדיין, רגע אחד קסום שבו יהונתן גפן מקריא שיר – נראה ששווה את הכל. הדמעות שאיתן אתה יוצא מהסרט כנראה חזקות יותר מכל מה שנאמר במהלכו – או ייאמר אחריו.

בתחילת הסרט, אביב גפן מקפיד לציין ש"זה לא סרט זיכרון". ובאמת שקשה לשפוט אדם שמתאבל על אביו, אבל אם לשפוט את הסרט כפשוטו – הוא לא ממש עשה שירות טוב ליהונתן גפן. את אביב, לעומת זאת, הוא שירת לא רע. ואולי זאת, באמת, היתה הסיבה שנתכנסנו.לדוקו האמיתי על יהונתן גפן, זה שיספר את הסיפור המלא, נצטרך כנראה לחכות עוד קצת.

• ביקורת טלוויזיה
• אביב גפן
• יהונתן גפן
• קשת
• ערוץ 12
• דוקומנטרי

ביום שישי נערכה בנהלל הלווייתו של יהונתן גפן ז"ל בטקס מרגש ותרבותי, בנוכחותם של מאות חברים ובני משפחה שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. מכונת הרעל של נתניהו התנפלה כמוצאת שלל רב על החולצה עמה הגיעה בתו של גפן, שירה, ועליה הכיתוב "אין דמוקרטיה עם כיבוש", סלוגן שהפך פופולרי במיוחד מדי מוצ"ש ברחוב קפלן לאורך 16 שבועות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. הרשתות החברתיות הוצפו בנאצות, איומים ודברי ביקורת של מיטב ומירע השופרות, מפי אותם אנשים שסירבו להספיד את המשורר האהוב בגלל עמדותיו הפוליטיות. הבוקר החליטה גפן להגיב בפוסט קצר ומדויק בפייסבוק:

"סורי שהרסתי לכמה את ההלוויה של אבא שלי", כתבה גפן. "סליחה על ה'אצבע בעין' של אלה שציפו להלוויה ממלכתית מרגשת ומאלחשת, ונהרסה להם החוויה בגלל חולצה עם המילה השערוריתית -כיבוש. המאוכזבים כותבים שבבתי קברות עלינו 'לשים בצד' עניינים פוליטיים. אז זהו, שבצדדים כבר היינו, לא רואים משם, קל להתעלם ולהדחיק, וכשהאדמה בוערת אין יותר צדדים. כל המקומות כשרים למחאה, על אחת כמה וכמה בתי הקברות שמלאים בין השאר בקורבנות הסכסוך האינסופי. הגיע הזמן להנכיח את מה שרוצים שנשכח, היכן שרק אפשר. זו היתה דרכו של אבי ואעשה ככל שביכולתי להמשיכו".

גפן חתמה את הפוסט בציטוט מתוך שירו של דילן תומס, המשורר הנערץ על אביה, "אל תלך אל הלילה":
And you, my father, there on the sad height
Curse, bless, me now with your fierce tears
I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light

התגובות הקשות לחולצתה של שירה גפן מצד תומכי הדיקטטורה אינן מפתיעות במיוחד, לאור ההתעוררות בשיח נגד הכיבוש – אחת מתופעות הלוואי המפתיעות והמבורכות נגד ההפיכה המשטרית, עליה דיווחנו בהרחבה בסוף השבוע. במהלך הפגנת מוצ"ש השבועית אמש הושמעו לאורך הלילה כולו שיריו של יהונתן גפן ז"ל, כולל ביצוע מרגש במיוחד של השיר "יונתן סע הביתה" בביצועם של אושיק לוי ונפתלי אלטר. דגל פריסה עצום ועליו נר זיכרון שחור והכיתוב "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" לזכרו של גפן נפרס בשיאה של ההפגנה. עכשיו כולם יודעים: אין דמוקרטיה עם כיבוש.

• מחאת הדמוקרטיה
• הבועה
• ❤ תרבות
• כיבוש
• יהונתן גפן

איך שיר נולד? כמו הצחוק. זה מתחיל מבפנים, ומתגלגל החוצה. אבל גם העצב הוא כזה. מגיח פתאום כשאתה לא מוכן ותוקף אותך כמו אגרוף.וההודעה על מותו של יהונתן גפן הייתה בדיוק ככה.מכה אדירה בבטן הקולקטיבית של התרבות הישראלית. של תל אביב. שלנו, שגדלנו על השירים שלו.

לפני 40 שנה, יהונתן גפן היה תשובה הגיונית לחלוטין לשאלה "מה ישראלי בעיניך". הוא היה התגלמות החלום. נהלל, הצנחנים, חבורת לול. גפן היה האב טיפוס של הישראלי המודרני. זה שצמח מהאדמה, נלחם עליה ואז הבין, אחרי הטראומה של יום כיפור, שאולי במקום למות בעד ארצנו, כדאי לחיות בעדה. מעטים האנשים שידעו לעשות עם השפה העברית דברים כמו גפן. דברים שהם באותו הזמן מופלאים כל כך ומגונים כל כך.

הוא היה אמן של מילים. איש שידע להגיד את הדברים הכי כואבים והכי נפלאים, באופן הכי ברור והכי נכון. הוא שלט באופן נדיר בכל הספקטרום. מהממלכתיות האבלה של "הנסיך הקטן" לחתרנות הקומית של "לוקח ת'זמן". מהנוסטלגיה העגמומית של "יכול להיות שזה נגמר" לנבואה המתקתקה של "יהיה טוב". צחקנו איתו, בכינו איתו, אהבנו איתו. גדלנו איתו. הוא היה חלק בלתי נפרד מכל פלייליסט ישראלי.

לאורך השנים, גפן נשאר גפן, אבל הישראליות הלכה והתרחקה ממנו. הוא היה שמאלני מדי, אשכנזי מדי וכמו כל בני גילו גם קצת שוביניסט מדי. ישראל של שנות האלפיים לא אהבה את הפוליטיקה שלו, את אורח החיים שלו, את הדעות שלו, את הדיבור המוזר שלו. יש אנשים שהיו מנסים להשתנות. אבל גפן, אחד הפובליציסטים היותר אמיצים שהיו כאן, בחר לא הוריד את הראש. הוא המשיך להגיד ולכתוב את דעתו גם כשזה לא היה פופולרי, גם כשאף אחד כמעט כבר לא רצה להקשיב.

אבל כל הטקסטים שגפן כתב עומדים בצל ליד יצירת המופת האמיתית שלו, הכבש ה-16. על הנייר זה אלבום ילדים. בפועל זו אומנות נשגבת. אלבום אחד שהוא מדריך הפעלה לחיים לילד דובר העברית. כל השאלות, כל הפחדים, כל האהבות, כל המריבות, כל הגעגועים שילד רק יכול לחלום עליהם. הכבש הוא המונה ליזה של גפן. הוא "החמניות" שלנו. יצירה על זמנית, חוצה דורות, שהיא לא רק מאסטרפיס. היא תרבות ומסורת ובעיקר, הכי ישראלית שיש.

• ❤ תרבות
• יהונתן גפן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?
• ספרות

אומרים שבמסורת היהודית, גם אור קטן יכול לגרש חושך גדול. בפרשנות האישית שלי, תמיד חשבתי על המוזיקה, על המילים, בתור האור הזה – משהו שהוא לא תמיד גדול, אבל כזה שמצליח לפלס דרך – להראות את הכיוון בתקופות שבהן הכל נראה אבוד. ודווקא בתקופה שבה החושך הולך וגדל מסביב (לפעמים באופן מבהיל), האור של יהונתן גפן כבה.

כמו פנס בחושך, הוא ליווה את כולנו. לא משנה מתי נולדנו ולאן התפתחנו, הוא היה שם בדרך שלו. עם השירים הנפלאים שכתב, עם הטקסטים המאלפים, עם האומץ הבלתי נתפס לעמוד על שלו ולעמוד איתן גם כשהרוחות מסביב נושבות חזק. לא היו אמיצים כמוהו, גם בתקופות שבהן הדעות שלו היו לא פופולריות. (אבל באמת לא פופולריות, לא סתם דל"פ לא מצחיק בטוויטר).

מהרגע שהגיעה אלי הידיעה – לא נשאר שום דבר חוץ מהשירים. הם רצו לי במוח בלי הפסקה. "דניאלה" שליווה אותי כל שנה עם הגשם הראשון, ו"יהיה טוב" כשחיפשתי קצת אופטימיות כשהכל נראה רע, ו"לוקח ת'זמן" כשרציתי לתפוס ראש, ו"יונתן סע הביתה" במסעות הארוכים (הפיזיים והנפשיים), "הכבש" שהיה שם כשהייתי ילד, ו"מכתבים למערכת" שחרשתי עליו כשהתבגרתי, והטורים ב"מעריב" שהיו שם פעם והיום, כל הזמן.

יהונתן גפן לא היה רק יוצר מרהיב ופזמונאי ענק ומשורר גדול וכותב בלתי נתפס, אלא גם סמל – סמל לאומץ ציבורי, לעמוד שדרה אידיאולוגי שאפשר רק לקנא בו, לכישרון שאין לו גבול. הוא לימד אותי, ודורות שלמים של בני אדם, לכתוב ולאהוב ולצחוק ולהישאר אמיתיים ולראות את הדברים כמו שהם. ישיר וחד וכן, כזה שפתח את הלב תמיד, שנשאר נאמן לאמת גם כשהיא הרגיזה את כל העולם, שעמד איתן מול האופנות המשתנות והסערות בחוץ.

הוא האיש שפתח את סיפור חייו לכל – לפעמים באופן שנראה פומבי מדי. את משפחתו ב"אישה יקרה", את החבורה שאיתה צמח ב"חומר טוב". בתוך עולם שהרבה פעמים סלד מגילוי לב, שלא אהב את הישירות והעדיף את הפוליטיקלי קורקט – הוא הלך עם הלב עד הסוף. גם במקומות שבהם שילם על כך מחיר. גם בכך, הוא היה פורץ דרך.

ובסוף, מעבר לכל הסופרלטיבים והדברים היפים שעוד יאמרו עליו – הוא היה איש כותב. איש שהמילה הכתובה היתה הכלי שלו, בעולם שהולך ומתקהה. היתה לו שפה שדרכה הצליח לבטא את עצמו, ולמצוא את הדרך לומר את אשר על ליבו. וכל מי שאי פעם התנסה בכתיבה בעברית לקח ממנו משהו. מיותר לציין שגם אני. את הפואנטות ההפוכות, את הציטוטים מהשירים (שלו ושל אחרים), את השימוש הבלתי נדלה ברפרנסים – מכל תחום שבעולם.

זה יום עצוב לתרבות הישראלית, למוזיקה הישראלית ובעיקר לישראל. כי מאחורי העמדות הפוליטיות והתרבותיות הברורות, אותן לא הסתיר אותן לעולם, היצירה שלו חיה ונושמת הרבה מעבר. המוזיקה שלו המשיכה להתנגן ברדיו כל הזמן, דורות של ילדים גדלו על "הכבש השישה עשר". בתקופה שבה המונח "קונצנזוס ישראלי" נשמע כמו סתירה פנימית, היה בגפן – עם כל העמידה הברורה שלו – משהו שהצליח להיות מחובר ושורשי למדינה הזאת. עם כל המורכבות, שהיתה ותהיה, עם הכיוון שאליו הלכה לאורך חייו.

יש אמנים שאני מדבר עליהם בהערצה. אצל יהונתן גפן, אני מדבר באהבה. אהבת אמת, גם אם בחיים לא דיברנו. אהבה לאמת שבו, להומור שלו, לדרך שלו לשזור מילים אחת בשנייה, ליכולת לכתוב את הכאב, ואת הרוך, את הרומנטיקה ואת הקושי, את השלום ואת המלחמה.

העולם שלנו זקוק עכשיו, יותר מתמיד, לאנשים חזקים. לאנשים שלא מפחדים לומר את האמת. ובזמנים כאלה, אישיות ברמה של יהונתן גפן בוודאי תהיה חסרה. אבל אולי זה גם הזמן שלנו לשחרר. לתת לאיש הזה, שנלחם בשוחות של התרבות הישראלית – לפעמים לגמרי לבד, לשים את השריון בתוך תיבה. סע הביתה, יהונתן. ותודה על כל האור שהשארת לכל חיינו.

• ❤ תרבות
• יהונתן גפן
• הכבש ה-16
• הספד
• מוזיקה
• שירה