אחרי 12 פרקים, "זמן אמת" – תוכנית התחקירים הוותיקה של התאגיד – סיימה אתמול (שני) את העונה התשיעית שלה, עונת פוסט מלחמה קלאסית. אם העונה הקודמת, ששודרה תוך כדי מלחמת שבעה באוקטובר, התמקדה בעיקר באבל ובסיפורים הקשים, עכשיו הגענו לפתיחת שלב המסקנות שבו אנחנו נוברים במה שהיה, ומנסים לראות מה השתבש:מהתחקיר שפתח את פרשת שדה תימן, דרך המלחמה המטונפת של לשכת רה"מ במשפחות החטופים ועד תפקוד המשטרה ואפילו כתבת "בעלי הבית" על מחוללי ההפיכה ביהודה ושומרון – כל הכתבות נושאות בתוכן את אותו DNA: סיימנו לכאוב את האסון המטורף שעברנו, בכינו את כל הדמעות ועכשיו הזמן לנסות ולברר מה לעזאזל קרה. ומי אשם.

>> הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

ושאלת האשמה עמדה בלב תוכנית סיום העונה. זו שאלה שעוסקת פחות בשבעה באוקטובר ויותר במה שקרה אחריו – הקמפיין המאסיבי שנוצר כאן, על שלל שכבותיו, כדי להרחיק את האחריות על האסון מהממשלה וספציפית מבנימין נתניהו.התחקיר של בר שם-אור וארנון גל הלך אל נבכי מכונת הרעל ובחן איך פעל המגה-זורד התקשורתי שעסק בזריעת נראטיב ברור מאוד: כולם – אבל כולם – אשמים, חוץ מבן אדם אחד. הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ ויאיר גולן ושקמה ברסלר והפרקליטות ובתי המשפט – כולם גרמו לאסון, ורק האדם החזק במדינה לא היה חלק מזה.

יש משהו כמעט כואב פיזית בצפייה בתחקיר הזה. בעיקר כי אתה מבין לעומק כמה הפוסט-אמת ניצח, כמה הנראטיב של פוליטיקאי אחד מיומן והמון עושי דברו – הצליחו בסופו של דבר לנצח את האמת הפשוטה, האמת שלפיה שלטון שאחראי לטרגדיה כל כך גדולה חייב לשלם בכיסא שלו.כשאתה מביט בעיניים של האנשים שנשבעים בהן צדקם שלנתניהו אין גרם של אשמה – אתה כמעט מתייאש. ובעיקר אתה שואל את עצמך האם אתה והם חיים באותו עולם. כשאתה רואה איך אנשים שהיו אמורים לדאוג לביטחון שלנו היו אחראים להכפשה של גורמי הביטחון תוך כדי האש – ולהצתת מלחמות בין ישראלים לבין עצמם בזמן המלחמה הכי קשה שעברנו – זה הופך את הבטן מבפנים. לא פחות.

ואכן, יש והיה כאן ראש ממשלה שנחוש לשרוד פוליטית בכל מחיר, שגלגל את האשמה ממנו והלאה, לא רק דרך שריו חדלי האישים אלא גם באמצעות מכונה שלמה שכוללת את ערוץ 14 ואת נאמניו הפוליטיים מבחוץ, שהתפקיד של כולם היה לזרוק בוץ על כל גורם אפשרי – כדי לנקות את האיש ששלח אותם. אבל עם התחקיר הזה יש גם בעיה: הניסיון לשרטט את הקשר בין לשכת רה"מ וחבריה לבין תיאוריות הקונספירציה על "הבגידה מבפנים".

מי שצופה בתחקיר מקבל את הרושם שכמאמר שירו של דודו אהרון, "הכל זה מלמעלה": בתוך לשכת רה"מ יושבים מפעילי תיאטרון בובות ומושכים בחוטים, והם גם הפעילו את תיאוריית "הבגידה מבפנים". בעיניי זה רחוק מהמציאות. האם זה שירת אותם? בוודאי. אבל הצורך של ציבור מוכה טראומה בקונספירציות שיעשו לו סדר – לא התחיל ב-7.10 וגם לא במכונת הרעל.

כל טראומה לאומית, בכל מקום בעולם, מכילה בתוכה את הנתיב לקונספירציה. עוד מאז רצח הנשיא ג'ון קנדי בארה"ב, רצח רבין בישראל, הקורונה, 9/11 – כל אחד מהאירועים הקשים האלה הוביל אחריו גל של אנשים שניסו לחפש את "האמת" דרך תיאוריות קשר סבוכות. לא כולן הגיעו מהשלטון, חלקן היו ממש נגדו (למשל, התיאוריה שלפיה ג'ורג' בוש היה אחראי לפיגועים במגדלי התאומים; או שהקורונה הונדסה במעבדה על ידי חברות התרופות שרק רצו שנקבל חיסונים).הסיבה שבגללה אנשים הלכו שבי אחרי תיאוריות הקונספירציה, בעבר כמו באסון שהתרחש עלינו, היא כי הם מחפשים פשר למשהו שאין לו פתרון. אירוע טראגי כמו שבעה באוקטובר מייצר שבר אמיתי בנפש של בני אדם והם מחפשים מזור לכאב הזה, שלפעמים הוא גדול מנשוא.

וכאן נכנסת הקונספירציה – כנחמה הגדולה ביותר.אנחנו מחפשים הסבר או תשובות שיניחו את דעתנו והמציאות האמיתית אפורה וקשוחה מדי, אז מיד בורחים לתחם הפנטזיה בהסברים קונספירטיביים. הרבה יותר קשה להאמין שצה"ל הגדול קרס בשנייה ושסינוואר היתל בנתניהו כמו ילד, ולכן הרבה יותר נוח, באופן אבסורדי, לחשוב שהיה מישהו מבפנים ש"בגד". האלטרנטיבה לקונספירציה היא שהקיום שלנו כישראלים שביר מאוד – ולזה אנחנו ממש לא רוצים להאמין.

כא נכנסים הגורמים הזדוניים (שלחלוטין קיימים), שתפקידם הוא ליצור דיסאינפורמציה בשירות של פוליטיקאים וגורמים בעלי כוח, שיגרמו לנו להאמין בזה. אבל ההתפרצות העממית של הקונספירציה לא קרתה בגללם, וגם לא כתוצאה ממעשיהם. היא בקעה מהנפש האנושית ומהרצון שלה להסבר ולפשר – גם עבור מה שאין לו פשר. הם רק עשו בה שימוש זדוני.

אני שונא גדול של תיאוריות קונספירציה. אני חושב שקונספירטורים מצאו לעצמם סיפור טוב להאמין בו (ובעיקר שהם פשוט בלתי נסבלים), אבל אני מאוד מבין את מי שמחפש את הפיתרון הקל הזה. זאת הבריחה מהכרה במציאות הכואבת, הדרך שלהם להתמודד עם הדבר הכי קשה שעברנו כישראלים אי פעם. לצד העובדה שזה לא צריך לקרות ושמדובר בבולשיט טהור – אפשר גם להבין מאיפה זה בא. בסוף, לכולם היה קשה להתמודד עם האירוע הזה – וכל אחד ברח ממנו בדרך אחרת.

מה שבאמת מטריד הוא לא מה שהתפרסם בתחקיר הזה – אלא מה שלא היה שם. העובדה שבימין הביביסטי פועלת מכונת רעל אכזרית וקיצונית, היא דבר ידוע שכבר התפרסם בתחקירים בעבר ("החמ"ל הסודי של בלפור" של ספי עובדיה ב"עובדה", למשל). מה שחסר הוא המערכת החיסונית שהיתה אמורה להגן עלינו מהרעל הזה – התקשורת, ובעיקר האופוזיציה הפוליטית, שהיו אמורות להילחם בשקר ולהתנגד לו, אבל בעיקר שירתו אותו או התקפלו בפניו. לימין היה נראטיב ובקרב הישיר, במקומות שבהם דברים נחתכו, לא היה מולם נראטיב נגדי. רק ברחוב. לא יותר.

יש משהו אירוני בכך שביום שבו התחקיר מתפרסם – בני גנץ, מי שנחשב לאחד מראשי המחנה הליברל-דמוקרטי (ואולי כבר אינו כזה יותר), מסיר את "החרם מנתניהו" (שגם הוא מנטרה שקרית של מכונת הרעל), כי זו תמונת המצב הכואבת שיוצאת מהתחקיר הזה: צד אחד מגיע מאוד מוכן ומאוד נחוש למען המטרה שלו, בעוד חלקים נרחבים מהצד השני עדיין משתכנעים בקלות ב"אחדות" ריקה מתוכן, עם אנשים שמגדירים אותם – ממש תוך כדי מלחמה – כאויב מבפנים. בפרפראזה על השדר הגדול יורם ארבל – ככה לא מנצחים מכונת רעל. כך מנציחים אותה, ובדרך גם את הממשלה הכי רעה ומזיקה שהיתה אי פעם למדינת ישראל.

• ביקורת טלוויזיה
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• כאן 11
• זמן אמת

יום יבוא, לא עוד המון שנים, ובנימין נתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית. אנשים נוהגים לתהות מה יעלה בגורל המחנה שלו אחרי לכתו. עבור רבים מתומכיו, אשר רואים בו דמות אב כל יכולה, היום שאחרי ירגיש כמו בור שנפער מתחת לרגליים. יהיו שם הלם, יתמות פוליטית, מלחמות ירושה.אבל מי שעלול להימצא בסכנה גדולה אף יותר הוא המחנה השני– זה שהתפתח במשך שנים כמחנה רק לא ביבי, או בקיצור רל"ב. לא מפני שהוא טועה בהערכתו את נתניהו או מפני שהוא מוחלש פוליטית, אלא מפני שזהות המחנה, במשך שנים, התעצבה כמעט בלעדית ביחס אליו.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד // דעה

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות, מי שאמורים לספק לנו ביטחון, מסגרת ומשמעות. בהתאמה, אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב.כפסיכולוג נחשפתי פעם אחר פעם להשפעה של מערכת היחסים עם ההורה על תהליך הפרידה ממנו. בקשר הורה-ילד קיימת תלות עמוקה של הילד בהורה. כך גם בזירה הציבורית, אזרחי מדינת ישראל תלויים בראש הממשלה. כשהקשר ברובו מיטיב – האובדן מוביל לכאב עמוק, אך הזיכרונות החיוביים והכרת התודה מאפשרים לעבד אותו ולהמשיך הלאה. לעומת זאת, כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית.

בקשר בעל אופי פוגעני מתפתחות פנטזיות, לרוב לא מודעות, שההורה ישתנה או שיכיר בפגיעה ובנזק שהוא גורם. במקביל, מתפתחת אשליה שההורה הוא המקור לכל הצרות ורק לאחר שהוא ילך, אפשר יהיה להתחיל לחיות. לפנטזיות אלה יש כוח להמשיך ולאחוז בנפש באופן כפייתי גם אחרי שההורה עוזב את העולם: הוא הלך, אבל הצורך ש"הצדק יצא לאור" ממשיך לנהל את העולם הפנימי.

"ההיסטוריה כבר תוכיח כמה נזק ביבי עשה לנו".
"רק אחרי שהוא ילך נוכל להתחיל לתקן פה".

אלה משפטים שאנו שומעים יום יום בארוחות שישי, בשיחות בבתי קפה ואפילו מאנשי תקשורת וציבור מובילים. אבל מה יקרה אם ההיסטוריה לא תספק את "הצדק ההיסטורי"? אם אחרי שהוא ילך, השסעים החברתיים והכשלים המוסדיים לא ייעלמו? לנפש דרכים עקלקלות, היא לא נענית בקלות למגבלות המציאות החיצונית ולא מוותרת בקלות על דרישותיה. לכן עלולה להיווצר היצמדות עיקשת לצורך שנתניהו יוכר כאשם הבלעדי במצבנו, וקושי אמיתי לעבור הלאה עד שפנטזיה זו תתממש (מה שעלול לא לקרות לעולם). כלומר, נתניהו עלול להמשיך לנהל את סדר היום רק שהפעם כבר לא כאדם ממשי, אלא כצל שממשיך לאחוז בנו ולרדוף אותנו.

מחנה שבונה את עצמו רק דרך התנגדות מסוכן לעצמו. אם נתניהו ימשיך להיתפס כהתגלמות הרוע, ובמקביל גם כאוחז בכוח כמעט אינסופי, יהיה מאוד קשה להניח אותו מאחור. אם נתניהו ייצא מהזירה הפוליטית לפני שמחנה רל"ב ישנה את היחס אליו, יש סכנה אמיתית שנתניהו ימשיך לנהל את המחנה הזה מבפנים. כך בדיוק נראה "אבל לא פתור": אין פיוס, אין הסכמה, אין סיפור מורכב – יש דמון שהלך, אך השפעתו מסרבת לשחרר את אחיזתה בתודעה. כמו הילדים שעסוקים בהורה הפוגעני גם כשהוא כבר איננו, כך גם קבוצה פוליטית יכולה להישאר כבולה למנהיג שהודח, פרש או הסתלק.

ההקבלה ליחסי הורה-ילד משמיטה עניין דרמטי: ילד אמנם תלוי בהורה, אך כאשר יגדל, הוא יוכל לבחור להתרחק ולנתק את הקשר. אנחנו האזרחים, איננו ילדים חסרי ישע, אך לצד זאת איננו יכולים להחליט לנתק את הקשר מראש הממשלה. עובדה זו, מעצימה את הזעם כלפיו על ידי מתנגדיו ומובילה אותם להקדיש את כל המשאבים על מנת לנסות לדחוק אותו החוצה מחייהם, והוא מוכיח בכל פעם שלא יזיזו אותו לשום מקום.

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות. אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב. כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית

אבל אין זה אומר שאין ביכולתנו לפעול למען עצמנו. למרות הזעם המובן והרצון העז שהוא ייעלם כבר היום, אני רוצה להציע דרך אחרת המקדמת אותנו אל המחר. לאחר שהבנו שנתניהו כרגע עוד איתנו והוא עצמו לא ישתנה, אני מציע לשים את הזרקור עלינו. אנחנו עוד יכולים להשתנות. המהלך שאני מציע הוא לא להפסיק לבקר אותו, אלא להפסיק להשקיע בכך את כל המשאבים. אני מציע לנסות להפסיק לראות בו מפלצת ולהתחיל לראות בו דמות אנושית עגולה: פוליטיקאי עם הישגים לצד נזקים, רגעים מנהיגותיים לצד החלטות הרסניות. כי ההפיכה של נתניהו לדמון טוטאלי – כמו ההפיכה שלו לדמות משיחית – לוכדת אותנו באותו מלכוד: שניהם מונעים התקדמות.

גם אם אתה מתנגד חריף, היכולת להכיר בכך שהיו לו הישגים או רגעים מנהיגותיים – אינה בגידה בעמדותיך. היא לא כניעה, היא שחרור מהתלות. היא הפיכת הדמות לאדם, לא למרכז הכובד של כל זהותך. בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת, הסתכלות על נתניהו בצורה מורכבת, תעצים את מחנה מתנגדיו, לא אותו. פסיכולוגים מבינים שזהו תנאי הכרחי ליכולת לגבש אישיות עצמאית וזהות העומדת בפני עצמה, ולא מתקיימת רק כהתנגדות אל ההורה. זהו גם המפתח שיוביל לשחרור מנתניהו ביום שאחרי.

כדי שהיום שאחרי יגיע באמת, ולא רק פורמלית, מחנה רל"ב חייב להתחיל לעבוד כבר עכשיו: לפתח שפה פוליטית שאינה מתארגנת סביב אנטי, אלא סביב רעיון. לבנות זהות שאינה נובעת מהתנגדות, אלא מחזון. הוא צריך להפסיק להיות "נגד" ולהתחיל להיות "משהו בפני עצמו". מדינת ישראל נכנסה לשנת בחירות וזוהי הזדמנות ושעת מבחן עבור המחנה שתבדוק איך הוא מתמודד עם השאלה הטעונה ביותר: האם לשבת עם נתניהו בממשלה.

אני לא חושב שיש כאן תשובה "נכונה" אחת. העניין הוא לא מה תהיה ההחלטה – אלא איך מתקבלת החלטה כזו. אם עצם העלאת האפשרות לדיון תמשיך להיתפס כבגידה, כחורבן המדינה, כהוכחה לתבוסה מוסרית טוטאלית, סימן שנתניהו עדיין מרכז הכובד של הזהות. זו התנהלות שעלולה להוביל לאבל לא פתור. אבל אם המחנה יוכל לנהל את הדיון הזה באופן רציונלי, לבחון יתרונות וחסרונות, תרחישים ותוצאות בלי להרגיש ש"כן או לא ביבי" זה חזות הכל – אז אולי תהיה כאן אינדיקציה ראשונה לכך שאנחנו בתהליך של התבגרות. זו תהיה הבשלתה של האפשרות שביום שאחרי, נתניהו יירשם כפרק מרכזי בסיפור הישראלי, אבל לא כסיפור כולו.
>> יאיר ויהראוך הוא פסיכולוג קליני בהתמחות ופעיל חברתי

• טור דעה
• הבועה
• פסיכולוגיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• בחירות 2026?

"הישרדות" אמנם לא באוויר, אבל בכאן 11 יכולנו אמש לראות משימת חסינות מול עיניינו: הרגע שבו עיתונאי בכיר מחליט להיכנס, בפיכחון, לתוך שדה מוקשים אתי. במקרה הזה מדובר בעמרי אסנהיים שבחר במשימה קשה, כזו שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה נקי. כן, הגיע הזמן לדבר על הראיון ש"מסעיר את המדינה", זה שבו אסנהיים מראיין את אלי פלדשטיין החשוד כסוכן קטארי שפעל בתוך לשכת ראש הממשלה.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד

"יהיה טוב", תכנית התחקירים והראיונות של כאן 11, חזרה אמש לעונה שלישית כשהיא מקוזזת בחצי. מי שנהג להוביל אותה לצד אסנהיים היה חברו הטוב, רוני קובן; אלא שקובן נסע ללמד בחו"ל ואסנהיים נשאר לבדו. מהי "יהיה טוב"? מעין שיבוט תאגידי של "עובדה". תכנית שמתמקדת בראיונות הישגיים ובכתבות גדולות על נושאים אקטואליים. לא תחקירים אלא "כתבות חשובות". התוכנית נולדה שבועיים בלבד אחרי ה-7.10, ולאור הצלחה יחסית המשיכה הלאה, כולל שני הישגים משמעותיים; הראיון עם עופר וינטר, וכמובן העדות המצמררת של טאיסיה זמולוצקי בפרשת אייל גולן.

אבל עכשיו, למשהו אחר לגמרי. כי במקרה דנן אסנהיים לא מגיע בתור מראיין אובייקטיבי – ויש לציין לזכותו, ובאופן שלא מובן מאליו בתקשורת הישראלית, שהוא גם נוקט שקיפות ומודה בכך. אסנהיים מצהיר על היכרות ארוכת שנים עם מושא הראיון שלו, וגם על כך ששמו שורבב לפרשת קטארגייט, בתור מי שבשלב מסוים תיווך בין פלדשטיין לבין בכירים ב"ידיעות אחרונות". בימים אלה הפרשה חוזרת לכותרות – גם על רקע החשיפה של אבישי גרינצייג ב-I24News, שהציגה כיצד פלדשטיין ויונתן אוריך – בפשטות – מוכרים זבל לעיתונאים בשליחות האח הגדול מקטאר (והעיתונאים כמובן קונים).

פלדשטיין החליט לדבר בפעם הראשונה והמשימה שלו ברורה: לנסות ולהגן על שמו הטוב, בפרשה שבה הוא אחד החשודים המרכזיים. מי שלכאורה התגייס מתוך כוונות טובות ללשכת ראש הממשלה אחרי האסון הגדול בתולדותינו, והפך – בחלוף הזמן – למי שמשרת אינטרסים איומים בהרבה של מדינה אפלה, שמממנת ותומכת בגלוי בטרור של חמאס ואירחה אצלה את בכירי ארגון הטרור הרצחני שתכננו את הטבח הכי נורא שהיה כאן.

וכמו הידיעות שפלדשטיין דאג לדחוף לעיתונאים, גם כאן יש נראטיב די ברור: אני לא צדיק – עשיתי טעויות, אבל לא עד כדי ההאשמות נגדי. לא שאלתי שאלות מספיק טובות, אבל לא יכולתי לדעת שהכסף שקיבלתי היה כסף שמקורו בקטאר. כלומר,הסיפור של פלדשטיין הוא שאין כאן עבריין שפעל במודע אלא איש עם כוונות טובות, שהסתבך בפרשה לא לו. לא מאכער, אלא פטריוט ישראלי שמעד.

מה שמאוד בלט בראיון זו העובדה שפלדשטיין מקפיד מאוד ללכת עם ולהרגיש בלי (או להפך): מצד אחד הוא מדבר בעיניים נוצצות מהערצה כלפי נתניהו, ומגן עליו מול הטענה שתדרך נגד הצבא (מה עם הלוי והגרי? גם הם תדרכו); מצד שני הוא יודע טוב מאוד לשלוף גם את חיצי הביקורת: נתניהו היה צריך להתפטר, אני רציתי שייקח אחריות על ה-7.10, ושיחסו לחטופים היה אינסטרומנטלי במקרה הטוב ומאוד לא אכפתי במקרה הפחות טוב. פלדשטיין הוא איש מתוחכם, הוא יודע בדיוק מה לתת לכאן 11 ולקהל שצופה בו – אבל גם מנסה לשמור על עצמו מול החברים מפעם בלשכת ראש הממשלה.

הראיון עצמו היה טוב ומעניין, אסנהיים עשה עבודה טובה ולכאורה גם לא עשה הנחות. אבל הראיון הזה לא היה צריך לבוא לאוויר העולם. אסנהיים הוא עיתונאי רב זכויות, שתקצר היריעה מלתאר את הישגיו המקצועיים (מסיפורים עיתונאיים ועד יצירות דוקו יוצאות דופן). במקרה הזה, כאמור, קשה לו לצאת מזה טוב. הוא עומד מול אדם שנמצא איתו בהיכרות קרובה ומביא ראיון עמו בשני חלקים, ולא צריך להיות יותר מדי קונספירטיבי כדי לחשוד שהקשר החברי הוא גם מה שהניע את הראיון הזה. לפעמים גילוי נאות לא מצליח לנקות את הבעיה, על אחת כמה וכמה באווירה החשדנית שיש סביב התקשורת בפרשה הזאת.

פרשת קטארגייט מדכאת כי אתה מנסה לשווא למצוא בה דמות הגונה, וככל שאתה צולל בתוכה, אתה רק מגלה עוד ועוד סימני שאלה לגבי דמויות מפתח. זה לא רק נתניהו, מנהיג לאומי לכאורה, שמתגלה בקלונו כך או כך (ובאופן מדהים לא נחקר כחשוד בפרשה, על אף שהסיפור כולו מתרחש בין אדריכלי מכונת הרעל שלו); גם היועצים והדוברים שלו, גם פוליטיקאים אחרים שמדקלמים את הססמאות שנוסחו על ידי קמפיין התודעה הקטארי (נגד כל היגיון), וכן – בהחלט גם עיתונאים, למרבה הצער, שלא עשו את העבודה המינימלית המתבקשת מהם ופשוט בלעו את הפיתיונות שפלדשטיין ואוריך בישלו יפה יפה על החכה.

נגד אסנהיים לא עומד כמובן כל חשד, אבל כשיש כל כך הרבה חשדנות מסביב, גם למראית עין יש חשיבות. אסנהיים היה יכול לבחור מרואיין אחר לפתוח את העונה. גם אלי פלדשטיין היה יכול לבחור פלטפורמה אחרת להתראיין בה, כזו שאולי תשרת אותו יותר כי הוא יבוא מול מראיין "נקי" ויוכל לכאורה להבהיר את הגרסה שלו בצורה טובה יותר, ללא עננה של היכרות מוקדמת עם המראיין שמייצרת תחושה של משחק מכור. כך שמשני הצדדים לא ברור למה דווקא הבמה הזאת נבחרה.

אסור לשגות באשליות: פלדשטיין הוא צלופח לא קטן, ומעשיו כפי שתועדו אצל גרינצייג מעידים שהוא אינו האיש התמים שהוא מציג. אבל גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום, ופלדשטיין מביא למסך עובדה אחת יסודית: נחטפנו. נלקחנו בשבי על ידי ממשלה רעה ואכזרית, ועל ידי אדם שאמנם יושב בכס ראש הממשלה, אבל לא מתיימר להנהיג את העם ואפילו לא להסביר לו לאן הולכים. חוסר היכולת לקחת אחריות, חוסר היכולת להישיר מבט אחרי רצח ששת החטופים ובעיקר האמונה ששום דבר אינו קדוש – שאפשר לבגוד בכל אמון, כולל של אזרחיך בך, כדי להישאר בתפקיד ולהימנע מקריסה פוליטית. זאת עובדה.

אבל עם מה אנחנו נשארים מהסיפור הזה? עושה רושם שמתקיים מאמץ לייצר סיפור ישראלי קלאסי, כזה שבו "כולם אשמים" וכולם בו יוצאים רע והאזרח די נשאר נבוך בסוף. פלדשטיין מציג ברהיטות את הגרסה שלו, אבל ככל שאתה מביט בעיניים שלו ונזכר במעשיו, אתה שואל את עצמך: כמה אמת יש באמת הזאת? האם אפשר בכלל להאמין לאדם כזה כשהוא מדבר לכאורה בגילוי לב? זה העולם המצער שבו אנחנו חיים. לממשלה ולדובריה אנחנו מראש כבר לא מאמינים, אז לפחות התקשורת צריכה לשמור על אמינות גבוהה ככל האפשר. היממה של ה-22 בדצמבר 2025 לא עשתה טוב לאמון הזה ולא עשתה טוב לעיתונאי מצוין כמו עמרי אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• מחדל נתניהו
• מלחמת שבעה באוקטובר

מאז שנגמרה המלחמה וכמעט כל החטופים הושבו הביתה (לא שוכחות את רן גויאלי), יש תחושה באוויר שאמור להיות טוב יותר, קל יותר, נעים יותר. אבל בעצם עדיין יש חור בלב ותחושה ששק כבד תלוי על הגב, ולא ברור איך ומתי נצליח להניח אותו בצד, לרוקן ממנו חלק מהמשקל.

הסיבה היא שבמשך שנתיים של מלחמה הייתה מטרה אחת לנגד עיניינו, המטרה החשובה מכל: הצלת חיים.היינו בטוחים שכשנגיע ליעד הזה, כל השאר יהיה פינאטס, יהיה בר טיפול, יהיה לו את הזמן שלו. ואז החיים פה, כרגיל, מכים בנו בחוזקה. ומתברר שאותה ממשלה שדואגת למלך ולא לממלכה, שהעם הוא לא הראשון על סדר היום שלה, שהפקירה לפני המלחמה ובמהלכה – הממשלה הזאת עדיין כאן, וחופש הפעולה שלה גדול אפילו יותר מתמיד.

ואז מחלחל הייאוש, הייאוש הגדול, שהלך והתפתח ודגר בליבנו ובגופנו מיום הקמת ממשלת החורבן, עד השבעה באוקטובר ובשנתיים האחרונות. הייאוש שלא נצליח לתקן, שלא יכול להיות כאן טוב יותר, שהמדינה הלכה רחוק מדי, שאנחנו מעט אנשים, שהדמוגרפיה, שהפילוג, שהקיצוניים שולטים בשיח, שהכל יקר מדי, שצריך לעסוק בלסגור את החודש, שאין עתיד כאן. כל הקולות האלה מציפים אותנו, ויש מי שעוזר, מטפח, מעצים אותם.

אבל האמת היא שבשלוש שנים של ממשלת פושעים, הצלחנו, העם, לעצור את רוב החוקי ההפיכה המשטרית שניסו להעביר כאן. הצלחנו לצאת בהמונים לרחובות להשמיע את הקול הדמוקרטי-ליברלי שלא מוכן לוותר על מדינת ישראל. הצלחנו להתמיד במאבק אזרחי נחוש שלא נראה כמותו לאורך ההיסטוריה של העת האחרונה. הצלחנו להביא להשבת החטופים (אם נשיא ארה״ב אומר את זה, מי את שלא תאמיני?).

חשוב מכך: הצלחנו לשים במרכז השיח הציבורי נושאים שאף אחד מאיתנו (האנשים הפשוטים) מעולם לא חשב שידע לדבר, להסביר, לנהל עליהם דיון מושכל. הצלחנו לבנות מחנה שיש לו קווים ערכיים משותפים, שלא מפחד לדבר על שיוויון, סולידריות וכן, גם על שלום. הצלחנו להקים ארגוני חברה אזרחית שהיו נחוצים כל כך כשהממשלה פשטה את הרגל ברגע שהכי היה צריך אותה, ולעזור, להיות, לעשות אחת למען השני ואחד למען השנייה.

הצלחנו להיות עם שמתחיל ללכת.
אנחנו בחזית הוורודה מאמינות שקהילה היא כוח, היא המנוע לשינוי, היא הדרך שלנו להצליח להמשיך במאבק נחוש כל כך הרבה זמן, היא הדרך שלנו לעבור אירועים טראומטיים כמו השבעה באוקטובר ולהמשיך לפעול. אנחנו מאמינות שידע זה כוח, שאם נשתמש בו נכון נוכל לשנות דעות, לשנות את השיח הציבורי ולעצב את פניה של מדינת ישראל.

בואו לשפוך איתנו אור על נושאים בוערים ביום יום שלנו, נושאים שיכתיבו (בין עוד כמה) את מערכת הבחירות הבאה שהכי חשוב שנהיה מוכנות אליה.ביום רביעי הקרוב (24.12, 19:30, מיינדספייס תל אביב) נתכנס לערב שכולו אור:נשפוך אור על כלכלה וחברה עם עו"ד לינור דויטש, מייסדת שו רביתפה ומנכ״לית לובי 99, נשפוך אור על הקול הערבי בבחירות עם ינאל ג׳בארין, מנהל המחלקה הציבורית ביוזמות אברהם, ונשפוך אור על מאבק ותקווה, איתנו, החזית הוורודה. כל הערב יהיה מלא בוורוד, אור, שתייה כיפית ונשנושים, ומה שכולנו צריכות עכשיו: המון המון תקווה.
>> החזית הוורודה: שופכות אור, רביעי 24.12 19:30, מיינדספייס, אחד העם 54 תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• החזית הוורודה

למרות שאצלנו היא נתפסת כתכונה שלילית, לא תמיד כזה רע להיות ציני. יש לפעמים משהו בהרגשה האדישה הזאת ששומר עליך, מסמן לך מה בחיים באמת צריך לעצבן אותך ועל מה עדיף לא לבזבז אנרגיות. אבל גם בתוך החיים הציניים שלנו יש פה ושם אירועים שמסוגלים להוציא ממך את הרגש הישן שנקרא "כעס". פעם זה משחק כדורגל, פעם זו החוויה המענגת הקרויה נסיעה בכביש ופעם זו חוויית הצפייה במהדורות החדשות.

>> החדשות הטובות: צה"ל שוב סקסי. החדשות הרעות: זה לא מספיק
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

אתמול, הזדמן לנו יום כזה – עוד יום שבו המהדורות אמנם לא שירתו את תפקידן הציבורי, אבל כן שירתו תפקיד נפשי בדרך לתעל החוצה את הכעסים והמתחים. היה מרתיח מאוד לראות את המהדורות של שלושת ערוצי הטלוויזיה הלגיטימיים (11, 12 ו-13) סביב המכתב ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג, ובו ביקש ממנו לבטל את משפטו במופע מרהיב של גזלייטינג, שקרים והיתממות.בואו נגיד שאם גזלייטינג היה ספורט אולימפי, נתניהו היה משהו בין קרל לואיס לנדיה קומנצ'י. אם שקרים היו מוזיקה, הוא היה שילוב של בילי ג'ואל ושלום חנוך. אמן. אחד שעושה את הדברים ברמה אחרת לגמרי מכל יתר בני התמותה. ולפחות את היכולת להצטיין כל כך בלחרטט לנו את הצורה אפשר להעריך. בקטגוריה הזו נתניהו באמת נמצא בליגה אחרת.

בעיה האמיתית עם המהדורות היא שהן שיתפו פעולה עם המופע ההזוי הזה, אפילו ברמת בחירת המילים. כל המהדורות בחרו באותה מילה כדי לתאר את המכתב שהגיש נתניהו: "חנינה". יש כמה בעיות עם המילה הזאת: אחת היא שהמילה "חנינה" בכלל לא מופיעה במכתב של נתניהו. השנייה – חנינה מעניקים לעבריינים מורשעים (ונתניהו הרי טוען שאינו עבריין). והשלישית והזועקת לשמיים – כל חנינה בדרך כלל מחייבת איזושהי נטילת אחריות. הכרה והודאה בכך שפשעת, בתמורה לכך שהעונש שלך יופחת. כל זה לא מופיע במילה במכתב ששיגר נתניהו.

כלומר, המכתב הוא מכתב חד צדדי לנשיא הרצוג שקורא לו לבטל את המשפט. סה טו. לא יותר ולא פחות. אתה תשחרר אותי מבית המשפט ואני אתן לך כלום בפיתה. לא מתחרט, לא מכה על חטא, בטח לא לוקח אחריות ושנייה אחרי המכתב הוא גם מבהיר (דרך כל הכתבים המדיניים שבמהדורות) שהוא אפילו לא חושב לעשות את הצעד המינימלי המתבקש ולפרוש מהחיים הפוליטיים. נתניהו פשוט מבקש למחוק את האמת – מה שהוא פעם עוד טרח להכחיש והיום הוא כבר מודה בזה בריש גלי: להשתמש בכוח הפוליטי שלו כדי לעצור משפט פלילי ולהחריב סופית את מה שנשאר מסדרי השלטון בישראל.

אז איך התייחסו לאירוע החמור הזה? אפשר כמעט תמיד לראות את ההבדלי בין הערוצים: נתחיל עם חדשות 12 שכהרגלם, כשלוחה של קשת המיינסטרימית והמבדרת, התעסקה פחות באמת כהווייתה ויותר במה שקשת אלופה בו: שואו. מירוץ סוסים מרהיב בין ימין ושמאל, בין קואליציה ואופוזיציה, בין האמת והשקר שיושבים משני צידיו של הפאנל. גיא פלג עשה, כהרגלו, עבודה טובה ואמר את האמת הפשוטה – מי שאחראי לכך שמשפט נתניהו מעיב על חיינו כבר שמונה שנים הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ולא אחר.

זו גם התשובה לגלגול העיניים המתחסד והמיתמם של פרשננו לענייני גזלייט, עמית סגל, שבכה מרורים על "המחיר הכבד" שמדינת ישראל שילמה בגלל משפט נתניהו. הוא מזכיר את חמש מערכות הבחירות ואת הקרע בעם, ואת המלחמה שבאה כתוצאה מזה. אבל שוב, כמו תמיד, מתהפכים להם הסיבה והמסובב: הסיבה היחידה שבגללה ישראל תקועה במשפט נתניהו היא שראש הממשלה בחר – בהחלטה מודעת – להפוך את המשפט לקרקס פוליטי. הוא זה שבחר לא לעשות את הדבר המתבקש, לא לקחת אחריות עוד בהגשת כתב האישום, ולא ללכת להגן על שמו הטוב כאזרח חופשי.

מי שגרר אותנו למסלול הייסורים והמחדלים של השנים הארורות האחרונות, היה מי שבחר להתבצר בלשכת ראש הממשלה כמגן אנושי מגזר הדין. מי שהסביר לנו, בזחיחות אופיינית, שהוא בכלל סופרמן בן ג'ור אל ומסוגל גם לנהל את המדינה הכי מסובכת בעולם וגם להיות נאשם פלילי. זאת האמת הבסיסית והיסודית של האירוע שבו אנחנו חיים – אבל לא אצל עמית סגל, שמבחינתו היחידים שאשמים הם גלי בהרב-מיארה ואביחי מנדלבליט. אלה שברוב חוצפתם העזו להגיש כתב אישום נגד ירום הודו, נתניהו. בושה.

כאמור, במהדורה הקפידו לא לקחת צד. אחרי שטענות שני הצדדים נשמעו, הגיע שלב הריאליטי והנדסת התודעה שבו "הציבור מכריע": הסקרים, שאמינותם כידוע מוטלת בספק רב, ובהם נשאל הציבור מה דעתו. ביטול משפט פלילי – בעד ונגד. 20% רוצים ו-30% לא רוצים. ומה שהכי גרוטסקי בסיפור – היא שלנשאלים הוצגה האפשרות של "חנינה תמורת פרישה", אפשרות שנתניהו – כזכור – דוחה בקול גדול. אז על מה כל הרעש בעצם? אולי רק כדי לייצר רעש, שזה מה שהמהדורה אוהבת לעשות.

במהדורות האחרות, צריך לציין, המצב היה יותר טוב : בחדשות 13 לדוגמא, ידעו עם כל הכבוד לאיזון הקדוש להסביר כמה דפוקה הסיטואציה. גם הכתבת הפוליטית ליאור קינן וגם הפרשן המשפטי ברוך קרא (ה-MVP של הבליל הזה אתמול פשוט שמו את האמת הברורה על השולחן בלי פוזיציות: לא יכולה להיות חנינה בשום פנים ואופן, כל עוד האיש שמבקש חנינה בכלל כופר בכך שהוא אשם. הוא הרי צדיק, "לא היה כלום כי אין כלום", והעבריינים הם בכלל מי שמעזים לחקור או לשפוט אותו. ואם כך, אין עסקה בלי שנתניהו ייתן משהו בתמורה. ואם צד אחד מוותר על הכל והצד השני לוקח הכל, זו לא חנינה אלא כניעה מסוכנת על הגב של כולנו.

מי שעוד ראויה להערכה בנושא הזה היתה המגישה דוריה למפל (מישהי שאינה חשודה בפוזיציה כלשהי, לפי דעותיה האישיות), אבל פשוט עשתה את העבודה שלה כמראיינת מול השר מיקי זוהר. היי, זוכרים שלא מזמן הוא עוד ניסה למכור לנו את עצמו כמבוגר אחראי וממלכתי? אח, ימים יפים. כי בינתיים, זוהר חזר לסורו הישן, דקלם את הססמאות ההזויות של מכונת הרעל נגד מערכת המשפט והמשיך לשרת את אדונו הפוליטי בלי שום חיבור לאמת או להיגיון הבריא. למפל שאלה אותו שאלות נכונות, ומה שיפה באמת הוא שאתה יודע היטב שמול בנאדם בצד השני היא היתה נשכנית באותה המידה. וזה מה שקצת חסר בשנים האחרונות.

בכאן 11, לעומת זאת, שוב הוכיחו שאפור זו לא מילה גסה. שחדשות צריכות לפעמים להיות אפורות (למרות האולפן החדש והמגניב שהם השיקו). במוקד עמדה טלי מורנו, המגישה, שבפשטות סיפרה את הסיפור כולו: את הדרך שבה נתניהו עבר מההכחשה הגורפת והזחוחה לבין המכתב הזה, שמעל הכל משדר פאניקה. וברגע אחד נוסף של מורנו היא אולי גם גילתה את האמת מאחורי הקרקס שהחל אתמול בשעות הצהריים המוקדמות: שכל הסערה המגוחכת, על חנינה שלא תקרה, רק נועדה לחגוג על הקשב שלנו, כדי שלא נחשוב על האייטם הבא ברשימה: חוק ההשתמטות.

וזה מה שאולי הכי מרגיז בכל הסיפור הזה: שנתניהו שלח את המכתב הזה בדיוק בגלל התגובה הזאת. הוא יודע שהוא כנראה לא יקבל חנינה, ושגם אם הרצוג ייכנע ויתקפל (הפתעה מרעישה) כנראה שזה לא יעבור את היועמ"שית ואת בג"ץ. בינתיים, עד שהתהליך הזה יסתיים (וזה הולך לקחת חודשים), כולנו נתעסק שוב בנושא שנתניהו יציב על סדר היום, ספין ריק מתוכן שנועד להדליק עוד אש, לזרוע עוד פילוג ולמנוע מאיתנו להתעסק בדברים שאשכרה פוגעים בנו – ריסוק התקשורת החופשית, פירוק מערכות המדינה ומתן הפטור ההמוני לחרדים שיושבים בקואליציה.

כי בסוף, למרות שמקפידים לשכנע אותנו שהכל עניין של פוזיציה, יש אמת ויש בולשיט. והחדשות, שלכאורה אמורות להיות בצד של האמת, פעמים רבות בוחרות בבולשיט. לא כי הן בהכרח בעדו (יש כאלה שכן) אבל בהחלט כי הוא משרת את המטרה שלהן – שנצפה כדי להמשיך לצפות.אם יש משהו שלמדנו מהשנים האחרונות, זה שאמת לא ממש מושכת צופים. היא מכוערת, היא מעצבנת, היא קשה לעיכול ולהסבר, קשה לעטוף אותה בתוך גרפיקה מהודרת או מוזיקה מרגשת. אז מגישים לכם את הבולשיט ואת האמת גם יחד, בלי לספר לכם מי הוא מי. אתם תחליטו במה להאמין. אולי בסוף גם נפרסם את התוצאות של הסקר. עוד דקה נשוב. נשבעים.

• ביקורת טלוויזיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• קשת
• רשת 13
• כאן 11