האמת העצובה היא שמה שהתחיל ב-2023 המשיך עמוק לתוך 2024: כנראה שזו היתה השנה-פלוס האפלה ביותר שאני זוכר. יום אחד נשרף משהו, ועשן עלה לאוויר וערפל את הכל – אבל שנה שהערפל לא משתחרר. ב-17 ביוני, 2024, הראפר והמפיק כהן הוציא את אלבום הסולו השני שלו. הוא נקרא "הביתה" – מילה שקיבלה כל כך הרבה משמעויות בתוך השנה הארורה הזאת – וזה הרגיש כמו האלבום הנכון, בזמן הנכון, לנפש פצועה. אלבום שיש בו שירים מרימים ועצובים, שיש בו ניו סקול ואולד סקול היפ-הופ, נגיעות של טראפ ואפרוביט, את ג'ימבו ג'יי ואת אלון עדר ואפילו את דורי בן זאב – אבל מעל כולם יש בו את כהן. היוצר שמכולם, הכי התחברתי אליו בשנה האחרונה.

>>מועדים לשמחה: 42 הדברים הטובים שבכל זאת קרו בתל אביב ב-2024

בתקופות קשות, אמנים שאני שומע הם כמו חברים רחוקים. אני לא פוגש אותם, אין לי דיבור (לפחות לא עם רובם), אבל הם שולחים לי מסר של חיזוק. ואם פלד הוא החבר מהשכונה שאתה יודע ליהנות אותו, ורביד פלוטניק הוא האיש החכם שתמיד יודע הכל נכון – כהן הוא פשוט החבר שאפשר להזדהות איתו. איש של שיחות נפש. מישהו שהצליח לשים את האצבע על המקום הנכון בלב, לגעת במבוכות, בחולשות – לגרום לך להרגיש שאתה לא לבד. גם בתקופה שהרגשת הכי לבד שאפשר.

הפקת האלבום "הביתה" אמנם החלה עוד לפני הבור השחור של היום הטראגי ההוא, אבל זה אלבום פוסט 7.10 מרהיב – אולי הכי טוב שנעשה מאז. והבשורה הכי גדולה ממנו, לפחות בעיניי, הוא שלמעט שיר אחד שכן מדבר פוליטיקה – הוא כמעט לא עוסק במלחמה באופן ישיר. אבל הוא כן מדבר אל הרגש, אל הפחדים, אל המנעד שאתה חי בתוכו בתוך התקופה המוזרה הזאת.

ב"סקס אמיתי", דרך המטאפורה הנהדרת, הוא מדבר על היכולת להיחשף (פיזית אבל גם נפשית). "שקרים לבנים" מדבר על היכולת להגיד לאנשים את מה שאתה חושב באמת. "עד הקיץ" עוסק בהשתבללות, ברצון להתחבא במערה. כולם דברים שהרגישו הרבה יותר נכונים ואקטואליים בעקבות המלחמה. אני לא יודע אם זו היתה הסיבה שהם נכתבו, אבל לא בטוח שזה משנה כל כך – כשהשיר פוגש את המאזין, הוא בכל מקרה נוגע בו בדרך חדשה ושונה.

ויש כמובן גם את "גבול" – השיר שאני הכי שומע מאז שנחשפתי לאלבום. וזה שיר שהוא בעיניי לא פחות מחשוב – בעיקר כי הוא הצליח לסמן בחול את המקום שבו יותר מדי אנשים נמצאים, אבל לא מצליחים לבטא זאת כלפי חוץ. הסביבה שאנחנו חיים בה מפוצצת במשוכנעים – כאלה שלפחות כלפי חוץ, יודעים הכל או מתנהגים ככה. כאלה שצועקים את דעתם, שמאמינים באופן דתי בתפיסת העולם שלהם. ומי ששומע את "גבול" יודע בהחלט איפה כהן ממוקם על המפה. אבל הוא הכי לא משוכנע בעולם. הוא נמצא באותה המבוכה שמאפיינת אותי בשנה הזאת.

"ושוב בטלוויזיה צועקים הליצנים כאילו הם יודעים// גם הם מפחדים", הוא כותב שם בלעג, אבל כשאני חושב על השורה הזאת אני חושב על הרבה משוכנעים סביבי. כמה בקלות אפשר לייצר פוזה של ביטחון עצמי, של שכנוע עמוק, במציאות כל כך הפכפכה ולא צפויה. "גבול" הוא לא מניפסט – הוא לא טקסט פוליטי שאמור לשאת דגל – הוא ביטוי למצב מסוכסך, לסיטואציה קשה, לתחושה העמוקה שאתה לא מזדהה עם אף אחד מהצדדים, אבל כל מחשבה שתכתוב מיד תשומש נגדך. "שואלים אותי מה עם ראפ מחאתי/ אבל מה יקרה אם באמת אומר את דעתי". תחושת הבדידות, החרדה, החשש מלהגיד איפה אתה. הכל שם.

"הביתה" גם חוגג את התל אביביות. היא לא מפורשת כמו ביצירות אחרות של כהן, אבל יש בו מעין רוח שמאוד מחוברת לעיר – וגם הקליפים שיצאו ליוטיוב, כולם מסתובבים סביב העיר העברית הראשונה. בכל הקליפים כהן הוא הדמות הקטנה ביותר בפריים, בעוד שהלונג שוט מציג את תל אביב במלוא יופיה. גלויה קטנה של אהבה, בתקופה שבה תל אביב צריכה את האהבה הזאת. היפ-הופ הוא סגנון שבו בדרך כלל ראפרים אוהבים להאדיר את עצמם. יש כאלה שהשוו את עצמם לאלוהים, יש כאלה שסתם צעקו שהם "מלך הראפ של המזרח התיכון" (ואחר כך התחרטו). אצל כהן כמדומני אין שום רצון בהאדרה. לפעמים הוא חוגג את ההצלחה, לפעמים הוא נהנה ממה שהוא (ויש ממה ליהנות), אבל האלבום הזה – מעבר לגרוביות ולכיף שיש בו – הוא בעיקר אלבום של איש שלא מפחד להאיר גם את הצדדים החשוכים. להתעמת עם המקומות הלא יפים, הלא זוהרים, שיש בנשמה שלו.

שם הוא פוגש אותי כמאזין. בתוך השנה המחורבנת הזאת, בכל פעם כשפתחתי את האלבום הרגשתי בנוח. הרגשתי שאפשר להיות אני כשהשירים האלה באוזניות. "הביתה" לא מנסה להגיד לך שהכל בסדר – אבל הוא כן מאפשר לך לפרוק את המקומות שלא בסדר, כדי לראות את האור. וזו בעיניי אופטימיות אמיתית. קצת כמו התחושה הזאת שאריק איינשטיין ז"ל כתב פעם בשיר אחר: "אם בוכים, אז נהיה קצת קר בלב/ ואחר כך טוב". ככה זה מרגיש בבית. המקום שבו אתה יכול להיות לגמרי עצמך, בלי החליפות והקליפות שהעולם שבחוץ שם עליך. המקום שבו אתה במאה אחוז כנות, ביושר עצמי, במקום שבו אתה יכול להגיד כל מה שאתה חושב בלי לחשבן. במובן הזה, "הביתה" החזיר אותי הביתה. וזה היה כל כך טוב וחשוב בשנה הזו.

• מוזיקה
• מוזיקאים
• מיכאל כהן
• ראפ

הפנר, הלוא הוא הראפר והמפיק המוזיקלי יונתן הפנר, יציג בפסטיבל סאונדטראק הקרוב את "שלאגרים", אי.פי בן ארבעה קטעים שמחבר בין היפ הופ מקומי להיסטוריה של הקולנוע הישראלי. משתתפים בו הפנר (שגם אחראי על הניהול האמנותי בפרויקט), כהן, ארגוב, אושיק מאפיה וג'ני פנקין, ששילבו בטראקים החדשים דגימות מסרטים ישראליים ישנים, כשהפנר עצמו מסמפל את "לאן נעלם דניאל וקס?" מ-1972, שכתב וביים סבו, אברהם הפנר ז"ל, ונחשב לאחד הסרטים הטובים של הקולנוע הישראלי. הפרויקט, שהופק באדיבות NMC United, טרנספקס הפקות ומשפחת הפנר, יושק בהופעה חגיגית בפסטיבל.כרטיסים ופרטים נוספים אתם יודעים איפה.

>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // דנה קסלר וישיב כהן
>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // בטינה פיינשטיין
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

1. הבית שלי

אין מה לעשות אני אינטרוברט של החיים ואני נורא אוהב להיות בבית,יש פה די כל מה שאני צריך:אולפן,מרפסת,מטבח מדהים שאני מבשל ומכין בו לחם מחמצת וספה נוחה להתבטל עליה.

2. פארק קריית ספר

יש מלא ספסלים ודשא לשבת עליהם ולרוב כלבים חמודים ואפשר לקחת קפה וסנדוויץ׳ מגרציאני ולבהות במקום כי הוא די יפה אסתטית. רק לא להרים את העיניים יותר מדי כי יש כל מיני בניינים מכוערים שמקיפים אותו.

3. אולפני פלוטו

כבר תקופה הבית השני שלי בכל מה שנוגע במוזיקה שלי,המקום הכי עוטף ומפרגן ואוהב עם הציוד הכי מדהים.לאחרונה גם נפתח בתוך אולפני פלוטו האולפן של עמי בן צבי(שממקססת את כל השירים שלי)ורועי ברזוביץ,המקום שהכי נעים לעבוד בו בעולם(אחרי האולפן שלי בבית).לבנדה 45

4. אאוטבק בייקהאוס

חנות האופניים של רן לדין.לא מכיר חנות אופניים שמתאימה בכזאת שלמות את האופניים ללקוח כמו שרן עושה את זה+הוא נראה לי הבחור הכי מגניב שאני מכיר וזה גורם לי לפקפק בעצמי לפעמים.

5. מקדונלדס // לונדון מיניסטור

אני לא יכול להסתיר את העובדה שלאכול מקדונלדס זה אחת מההנאות הכי גדולות בחיים,כל מה שצריך זה כמה חברים ושולחן במקדונלדס/לעשות וולט לספסל בפארק המסילה ויש לכם ערב מלא זכרונות טובים.סורי נוט סורי.אבן גבירול 30

מקום לא אהוב בעיר

העלייה של שדרות בן ציון.מי לעזאזל עולה את העלייה הזאת ברכיבה על אופניים ולא רוצה למות בסוף שלה? פלוסכמה אנשים כמעט דרסתם כשירדתם אותה במהירות?אני יודע שזה לפחות10,אל תעבדו עליי.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרוןסידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעת ההשקה של האלבום החדש של כהן, ״הביתה״, בבארבי.מעבר לזה שכהן הוא קולגה כבר הרבה שנים הוא הראפר הישראלי האהוב עליי בפער,ההופעות שלו תמיד מדויקות ומהנות(שאאוט אאוט להרכב שלו,לירי אחאי ודיג׳יי מש)ופוגעות בול ברגשות(כיף,שמחה,אהבה,כעס,דאגה).

איזו יצירהנתנה לך כוח,תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"איך זה שכוכב" של מתי כספי–כשהתחילה המלחמה הקשבתי להמון מוזיקה ישראלית ישנה ונתפסתי בפרט על המוזיקה של מתי כספי. השיר הזה נותן לי תחושת אופטימיות, ובלי קשר אני מת על זה שכל המילים שלו זה איזה שני משפטים אבל השיר הוא מסע ארוך ויפה למרות זאת.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים–לא רואה משהו יותר חשוב כרגע מלהחזיר אותם הביתה ולעזור למאבק של המשפחות

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יעל זלינגר.התל אביבית הלא תל אביבית האהובה עליי,זמרת מדהימה וחברה עוד יותר מדהימה,זה רק עניין של זמן עד שהיא הדבר הכי גדול בארץ.

מה יהיה?
מסתמן שהולכים למקום לא טוב, אבל מנסה לקבור את עצמי בעבודה כדי לא להרגיש את זה ולדמיין כאילו לעשות מוזיקה בעברית במדינה מתמוטטת זה הגיוני.עדיין מנסה להאמין שיהיה טוב,אני מאוד אוהב את ישראל ואת תל אביב3>

• העיר שלי
• פסטיבל סאונדטרק
• היפ הופ ישראלי
• קריית ספר
• אופניים
• מקדונלד'ס
• מיכאל כהן
• מתי כספי

תאהבו את זה או לא, ללכת להופעה בזמן מלחמה מלווה בתחושת דואליות מבלבלת. כן נו, אותו מעגל מוכר מדי של "הכל נורא –> אולי מגיע לנו קצת להינות –> מרגישים אשמה על שנהנים –> סעמק תחזירו כבר את החטופים –> הכל נורא". גם המוזיקאים עצמם, כך נראה, נושאים על גבם את הדיכאון התקופתי, וזה מרגיש כאילו כל הופעה שראיתי לאחרונה נפתחה בחצי התנצלות. גם זה מרגיש מוזר, אבל בהתחשב במוזרות הכללית של פחות או יותר הכל (מישהו יודע אם הפיראטים התימנים עדיין נגדנו?), נראה לי שזו מוזרות שאפשר לשאת.

>>למה להרוס? הקולנוע הישראלי סוף סוף בכיוון הנכון, אל תעצרו אותו

ובכל זאת, מדי פעם המוזרות הזו עולה שלב, כמו במופע השקת אלבום הסולו השני של כהן, "הביתה", שהתקיימה ביום רביעי האחרון (14.8) במועדון הבארבי החדש. כלומר, היותר חדש. הבאים לנמל יפו המתינו בסבלנות לעלייתו של הכהן הגדול, גם אם נהנו מהסט הקצרצר של די.ג'יי מש, אבל במקומו עלה למרכז הבמה אחד, אלון עדר. זה היה כל כך מפתיע (כי ממתי פותחים הופעה עם אמן אורח לבדו על הבמה?) עד שהוא נאלץ לשבור את הקרח עם בדיחה חמודה, ואמר למיקרופון "היי, אני כהן". רק כשהתחיל לשיר את "כיף לי", השת"פ שלו עם כהן באלבום, הבנתי מה קרה פה.

הסיבה שדווקא השיר הזה פתח את ההופעה היא כדי להגדיר את הטון לכל מה שבא אחריו, וכאילו לסמן לקהל שכאן מותר קצת להינות, אבל גם להכיל את העובדה שהכל מבאס כרגע. האחד לא נגד השני, אלא חי יחדיו כדיסוננס קוגנטיבי ישראלי למהדרין. "גם כיף לי, וגם לא". כמה פשוט, ככה קולע. אחרי שעדר ירד מהבמה, כהן התחיל מההתחלה. סליחה, "מההתחלה", שיר הפתיחה המצוין של האלבום, שהכניס את הקהל לזיגזג שהולך להיות בהמשך הערב. מה לעשות, זה אלבום כזה, שנע בין השלווה שמספק בית טוב לבין החרדה שמחכה שם בחוץ. זו בדיוק הסיבה שהקהל צעק בקול גדול ומשוחרר את הפזמון של שיר הדיכאון/באנגר הקיצי "עד הקיץ", ויא אללה איזה כישרון הוא אוחנה.

גם האירוח של ג'ימבו ג'יי התאים לתוכנית האמנותית הדואלית הזו, ולא רק כי השיר המשותף שלהם מדבר על ניסיון לשמור על השפיות, אלא גם בשל המטען שקיבל הראפר מהעוטף בתור תושב מפונה. זה גם היה המשך טבעי לשיר אהבה לעוד חבל ארץ שננטש, "נוסע לצפון" שבוצע בטון רך יותר, שאז המשיך ל-"כוכב אחד" מהאלבום הקודם, סוג של זריקת אופטימיות מוזיקלית בתוך כל הדאון על הצפון והדרום הפצועים. נראה כאילו אפילו כהן הרגיש מוזר עם הזיגזוג, כי ברגע אחד הוא ממש אמר "טוב, בואו נחזור לחלק המבאס". מודעות עצמית תמיד היתה אחת מהתכונות היותר מוצלחות של הראפר.

עד שהאחיות קרקוקלי עלו לביצוע של הסינגל "שקרים", הקהל כבר היה לגמרי בתוך הסירה המתנדנדת המוזיקלית הזו, מרשה לעצמו להיסחף לכל כיוון, בין אם זה "חוזר" הפנומנלי, "לא כזה עמוק" המדבק או ההפתעה שהיא סקשן הראפ-האוס שנולד בקטלוג של כהן. החלק הזה נבנה להופעה באופן חכם ביותר – זה התחיל בביצוע נהדר ל"שמיניות", בו גם בלט המפיק לירי אחאי, שתפקד על הקלידים והמוזיקה יחד עם די.ג'יי מש. משם הגיע השיר המאתגר "סקס אמיתי", שהצליח לעבור ללא מבוכה למרות שהוא מציג שיח פתוח על מיניות בהופעה של ראפר מבלי להשתמש במילה ביצ'ז. הסיום של "מתפזר", עם הופעת האורח של הכישרון העצום יא נה, הרים את הבארבי לאטמוספרה עם שיר שהוא משבר אקזסטינצאליסטי מרגיע, כי כולנו רק אבק של כוכבים, הולכים ומתפזרים.

את ההדרן פתח כהן לבדו, עומד מאחורי עמדת הדי.ג'יי כדי לבצע את השיר הקשוח ביותר באלבום – לביצוע, לכתיבה ולעיכול – "גבול", שמבטא באופן ישיר מאוד את התסכול ההולך ומתגבר מהמציאות שסביבנו. זה היה ביצוע ערום, חשוף ועוצמתי ביותר, במיוחד לאור הנאום הקצר שנתן כהן על המשמעות החדשה שנטענה למונח "הביתה", שהיה שם האלבום עוד לפני המלחמה. הנאום נחתם במילים "שכל מי שצריך לחזור כבר הביתה כבר יחזור הביתה. ושכל מי שצריך ללכת הביתה כבר ילך הביתה". הביצוע של "גבול" כבר הרגיש כמו שחרור קיטור בפני עצמו.

ובהתאם לתזזיתיות, גם הפעם אחרי האגרוף הגיע הליטוף, עם שיר הנושא של האלבום, שנטען בכל המשמעות שכבר נטען. הביצוע של כהן עם קטלין אלגדו לשיר הנושא היה קסום, והרגיש בעיקר כמו שחרור של המון רגשות שנטענו במהלך התקופה האחרונה, המופרעת הזו. זה עדיין מרגיש מוזר לצאת להינות מקצת מוזיקה בתקופה מטורפת שכזו, לכן טוב שיש גם הופעות דואליות שכאלו. משהו שעוזר לעבור דרך כל הרגשות כדי שבסוף, אחרי הכל בתקווה אמן, נצליח כולנו לחזור הביתה.

• ביקורת הופעה
• מוזיקה ישראלית
• ❤ תרבות
• מיכאל כהן
• מוזיקה

לכל סטלן יש את סיפור הוויד שלו: השכטה הראשונה, סטלה רעה בלתי נשכחת, או אפילו להיות בראש טוב במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אתם יודעים על אילו סיפורים אני מדבר. אז לרגלאליפות הקנאביס Holyflowerשמתקיימת ביום שבת, ה-4.20 בכולי עלמא, שוחחנו עם כמה אנשים מתוך האירוע כדי שישתפו אותנו גם במה שמצחיק את כל הכיתה. אלו סיפוריהם של המוזיקאים המשתתפים באירוע, אך ישנם גם כמהסיפורים נהדרים של שופטי התחרות ואנשי המקצוע. אלה סיפורי הוויד הטובים ביותר של אליפות הקנאביס הישראלית.

>>תשאירי לי פרח: 11 חנויות הפרחים הטובות בתל אביב (ועוד אחת)

אם אין פייסל, אל תאכלו עוגות

ג'ני פנקין
הטריפים הכי מטורפים זה מחשיש איכשהו, אצלי לפחות. מצאתי במקפיא לפני שנה או שנה וחצי עוגת חשיש שחבר הביא במתנה. עכשיו, אני לא יודעת כמה זמן היא שכבה שם, אבל היא שכבה שם איזה חצי שנה. הייתי חולה ולא יכולתי לעשן, והגעתי למסקנה שאני חייבת לאכול חשיש. אולי זה החולי, אולי זה פשוט ישב יותר מדי ונהיה מקומפרס ודחוס, אבל תקשיב, אכלתי פרוסת עוגה – אפילו את הפרוסה לא אכלתי, איזה רבע – ואני יושבת עם חברה שלי, רואה איזה דוקו משהו מפחיד על מרלין מנסון, ושכחתי מהעוגה. אני צופה בטלוויזיה ופתאום מתחילה לאכול סרט. אני אומרת לה "נועה, תקשיבי, משהו לא בסדר. משהו לא בסדר". היא שואלת "מה לא בסדר?", "תקשיבי", אני אומרת לה, "אני לא מצליחה לקרוא את הכתוביות. אני לא מבינה מה כתוב שם. אומייגאד, אומייגאד, אומייגאד, אני משתגעת, אומייגאד, אני הולכת למות".

זה בחיים לא קרה לי ככה. פשוט התקף חרדה, מתחילה לרעוד, רעידות כל הגוף. ואני פשוט לא מצליחה לדבר מרוב שאני רועדת. "תקשיבי נועה את צריכה להזמין עכשיו אמבולנס". ואז היא אומרת לי, "ג'ני, אכלת עוגיית חשיש, בואי לא נגזים, חכי זה יעבור". אמרתי לה "אל תעזבי אותי!". כל הזמן הזה היא ניסתה להצחיק אותי, אמרה לי "בואי עכשיו ניכנס לטינדר ונסתכל על בנים מצחיקים", כאילו אנשים מוזרים בטינדר. והיא התחילה להקריא לי תיאורים של אנשים בטינדר וזה אשכרה עזר, פשוט הצחיקה אותי ברמות. נגיד, "סהר, מחפש שלישייה, אבל לא חייב", או "מחפש בחורה דיסקרטית שובבה".

היא החזיקה לי את היד איזה שעתיים, עד שלאט לאט לאט זה התפייד. אתה יודע מה מצחיק? שאחרי שאתה עובר את זה אתה אומר, אה קול זה עובר. אז כאילו, הכל קטן עליך אחר כך כי אתה יודע שלא משנה איזה טריפ רע עובר לך, הוא יעבור בסוף. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה שאתה עובר את השיט הזה, פעם הבאה זה לא יקרה כי אתה לא תילחץ מזה באותה מידה. ברור שאני חרדתית ויש גם שאכטה אחת יותר מדי שעושה חרדות, אבל זה לא קורה לי הרבה. עד היום אין לי מושג מה היה שם ולמה.

הג'וינט ששבר אותי

גל דה פז
אני מעשנת כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה סוגים של וויד, גם את הכי בררה של תחילת שנות האלפיים, כזה של מלא-מלא זרעים וענפים, גם וויד מטורף מקליפורניה וגם מקנדה. ומכל הסיפורים – הסיפור הזה נשאר איתי. היה לי חבר בקנדה ונסעתי אליו לקיץ. הייתי בת 18, זה היה איזה 42 מעלות חום, קיץ מטורף ולא שתיתי כל היום, ואני רגילה לוויד של הארץ. זה היה פעם, לא כמו היום שכל הוויד ממש חזק, דאז וויד של חו"ל היה עניין, לטוס לאמסטרדם היה עניין.

הוא נתן לי כמה פאפים מהוויד ואני בכלל לא הכרתי את הוייב הזה של לעשן נקי. לא אכלתי כל היום ולא שתיתי כל היום. הלכנו עם אחותו לספר שלה או משהו כזה, חיכינו לה, ואמרתי לו שאני קצת לא מרגישה טוב, אז ירדנו למטה לשירותים של המקום. אני זוכרת שהתיישבתי כזה על אסלה סגורה והסתכלתי עליה, וכל החדר התחיל להסתובב והכל היה בסלואו מושן ופשוט איבדתי הכרה. הוא סיפר שאמרתי לו "אני… קצת… מרגישה… לא… טוב…", ואז כזה פשוט איבדתי את ההכרה לכמה דקות. התעוררתי על ספה בחדר אחר, לקחו אותי למעלה ונתנו לי מיץ רימונים ואמרו לי שזה טוב בגלל הסוכר.

חבר שלי דאג לי כי אני הבת זוג שלו והוא נבהל כי התעלפתי, אבל ברגע שהתעוררתי כל האווירה נהייתה מאד קלילה ומצחיקה. אתה יודע, כשאתה צעיר אתה פחות נלחץ מהדברים האלה. שם גיליתי שכשאתה מתעלף אתה משתין על עצמך. זה היה סצינה. כמובן שכבר באותו יום בערב שוב עישנתי וויד, זה לא גרם לי להפסיק לעשן. שום דבר לא יגרום לי להפסיק לעשן. אני אוהבת את הוויד, אבל זאת הייתה הפעם היחידה שממש התעלפתי מוויד, ומאז אתה יודע, למדתי סוכר. למדתי כוס מים. את כל הדברים החשובים. זה היה הג'וינט ששבר אותי, מאז לא היה אחד כזה, ועישנתי דברים מאד חזקים. הסיבולת שלי מאז רק הלכה וגברה, פגשתי מעט מאד אנשים שיכולים לעמוד בקצב שלי.

הופעה בלעדית

ישגב דותן
פעם בהופעה של לוסיל קרו עישנו משהו מאד קיצוני, בגרמניה, והיינו בבקסטייג', חיכינו להופעה. יש דבר כזה במוזיקה שנקרא חזרה איטלקית, שזה פשוט לשיר את התפקידים שלך – כזה לוודא שאתה זוכר את המבנה ומה שזה לא יהיה. ואנחנו בכיף שלנו, בראש טוב כזה, ומתחילים לעבור על איזה שיר, ומגיע המפיק שאומר לנו, "עוד חמש דקות". אוקיי מעולה, ממשיכים בעניינו. עוברות שבע דקות, עשר דקות, ואנחנו שרים עם עצמנו. התחלנו הופעה אקוסטית כבר בבקסטייג', ואז הבן אדם נכנס ואומר, "אתם יודעים שאתם אמורים לעלות?". ואנחנו כזה, "אה… נכון". זה היה באמת איזו תפילה קולקטיבית.

לאכול בגדול

מיכאל כהן
מאז שהתחלתי לעשן ועד היום, יש חוויה אחת שלא מאבדת מהעוצמה שלה – לעשן עם די.ג׳יי מש. אני לא היחיד שיעיד על כך, לעשן איתו זאת תמיד חוויה אינטנסיבית שגם גדולי הסטלנים לא מצליחים בהכרח לעמוד בה. אז כשהייתי בן 23, לא הרבה זמן אחרי שהתחלתי לעשן, זה בכלל היה לא פשוט. עשינו חזרה לאיזשהו מופע, ואני ומושון היינו אצל מש בדירה בפלורנטין. עישנו לאורך החזרה את הוויד המפלצתי שלו, ובסטלה עמוקה הלכנו לאכול חומוס. מושון השכיל לעשות, והלך הביתה.

אכלנו לשובע את המנה, פלוס שתיה, ואחרי זה כמובן – עוד ג׳וינט. אחר כך הלכתי הביתה והחלטתי להנות מהסטלה וללכת ברגל. מהר מאוד הבנתי שהסטלה הזאת, שמשלבת מנת חומוס של אחרי הצהריים עם וויד חזק מאוד, לא מאפשרת הליכה למרחקים ארוכים וחיפשתי איפה לקרוס לנוח קצת.

דיברתי עם שוחט, שגר בדרך, והחלטתי לקפוץ אליו. כשהגעתי, הוא בדיוק חימם שניצלים ושאל ״אתה רעב?״. כמובן שמיידית אמרתי ״הממ שניצלים, בטח!״.אכלתי ארוחה של שניצל, עם פירה (!), ורק בסופה הבנתי שזו בעצם ארוחת הצהריים השניה שלי – בשעה. החלטתי לקום רגע לשירותים, ובדרך לשם חלפתי על פני חדר השינה של שוחט, והופ – התעוררתי שלוש שעות אחר כך על המיטה שלו. הוא אמר לי שפשוט התעלפתי לו על המיטה, והוא המשיך לעבוד. תודה מש!
>> גביע הולי פלאוור 2024, כולי עלמא 20.4.2024, החל מ-16:00. פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• וויד
• מיכאל כהן
• קנאביס
• סטלן

תל אביב, יא סאטלה, רשמי ביומנים שלך את ה-20 באפריל. כן, זה היום הידוע ברחבי העולם כ-4.20 Day, יומו הבינלאומי של צמח הקנאביס הפופולרי שמקושר למספר 420 מכל מיני סיבות מתישות שסטלנים תמיד שמחים להוסיף עליהן הסברים מתישים לא פחות. כך או כך, תל אביב אינה ידועה כמי שמתרגשת מהיום הזה באופן מיוחד – אחי אצלנו 4:20 כל יום כל היום אחי – אבל השנה זה הולך להשתנות. וזה הולך להשתנות בכולי עלמא.

>> נפתח מועדון הקנאביס הראשון בתל אביב. זה אומר מה שאתם חושבים

תחת הכותרת "הולי פלאוור 2024", יתקיים אירוע היסטורי ובו יוענקו לראשונה פרסים למגדלי זני הקנאביס הטובים ביותר בישראל שיאבקו על התואר "הפרח של ישראל. חמש חברות גדולות שמייצרות קנאביס כחול לבן יתמודדו על הכתר – קבוצת מדוקאן, בזלת פארמה, גרינקום אגרו, פלאנטיס וקנאבר – וכל אחת מהן הגישה לתחרות שלושה זנים שיבחנו על ידי צוות שופטים מקצועני בבחינה עוורת, על פי קריטריונים מקובלים בעולם של נראות, טעם, ריח והשפעה.

האירוע יקבל גם מעטפת תרבותית לוהטת, עם הופעות של אלילי ההיפ הופ טדי נגוסה, מיכאל כהן וג'ני פנקין (עם הופעת אורח של שאזאמאט), כשגם בצוות השופטים המיומן אפשר למצוא שמות מוכרים מה-Hood כמו די.ג'יי מש וישגב דותן מלוסיל קרו, כך שאפשר להיות בטוחים שלאירוע יהיה את הביט הנכון ואת הגרוב הנכון כדי להכתיר את המנצחים בסטייל.

פרט למש ודותן, צוות השופטים כולל גם אתדניאל אסיאג, מייסדת ריפר, פלטפורמת מרקטפלייס שמחברת בין בתי מרקחת לבין מטופלים;נטע קובלבסקי, מנכ”לית קובלסקי – מרכז לטיפול באמצעות קנאביס ורפואה אינטגרטיבית; אלי לוי, יזם חברתי ומנכ״ל מעל"ה – מרכז עוז להחלמה ושיקום באמצעות קנאביס רפואי;אורן דולפין, יזם ואיש חיי לילה. הבעלים של הג'ימי הו, שקט קלאב, ג'יה וג'ון דו, מייסד חברת "הדולפין הירוק" לגידול קנאביס רפואי וממקימי מועדון המטופלים "עץ החיים"; ואורנלה טל, מרצה, מעבירה סדנאות ומורה ליוגה בשיטה שיצרה עבור מטופלים בתחום ה-PTSD וכאב.

באירוע עצמו לא תהיה אפשרות לדגום את זני הקנאביס הרפואי שהשתתפו בתחרות, כמובן. ואם תרצו לעשן משהו תצטרכו להביא אותו מהבית, אבל אתם לא תביאו אותו מהבית כי עישון קנאביס עדיין אינו חוקי בישראל ולכן גם אין לכם קנאביס בבית ואתם בדיוק בודקים בגוגל מה זה קנאביס בכלל.

>> גביע הולי פלאוור 2024, כולי עלמא 20.4.2024, פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• קנאביס
• כולי עלמא
• היפ הופ ישראלי
• מיכאל כהן