בתקופה הזאת שבה לחץ הדם עולה שש פעמים ביום בעקבות איום הטילים האיראני, חשוב למצוא משהו שירגיע אותך. זה יכול להיות קלונקס, שאכטה או בקבוק יין, אבל יש גם לא מעט סרטים שיכולים לסייע לשמור על רוגע ושלווה גם בעת מלחמה, לא רק כי כולנו צריכים אסקפיזם, אלא כי כולנו צריכים גם קצת יופי וקצת שקט. זה יכול להיות סרט עם פסקול מרגיע במיוחד, סינמטוגרפיה עוצרת נשימה או אווירה מדיטטיבית, זה לא משנה, העיקר שזה עושה לכם את העבודה ולוקח אתכם לבקר שעה קלה בעולם אחר, רגוע יותר.

>> יורים וצוחקים: 10 מערכוני מלחמה שהפכו לקלאסיקה ישראלית
>> אקדחים מתים מצחוק: 10 קומדיות מלחמה קלאסיות לעשות איתן שלום

השכן הקסום שלי טוטורו (1988)

לא בכל אנימה הייתי ממליץ לצפות כדי למצוא את הסנטר שלכם, אבל כשמדובר בסטודיו ג'יבלי, קשה לבחור סרט אחד. עם זאת,אין הרבה סרטים כמו "השכן הקסום שלי טוטורו". הסיפור עוקב אחר שתי בנות שעוברות לגור ליד אימן החולה, שם הן פוגשות את טוטורו, הרוח החברותית של היער, ויוצאות איתו להרפתקה. כל האלמנטים בסרט פשוט מקרינים רוגע ושלווה. למרות המוזיקה הקסומה ולמרות האנימציה המשגעת, מה שבאמת עובד כאן זה עיצוב הדמות של טוטורו שנראה פשוט כמו בובת פרווה ענקית. לחבק.

עץ החיים (2011)

רק הפרמיס של הסרט הזה, שאותו ביים טרנס מאליק, נשמע מרגיע להפליא: בשנות השישים גברת אובריין מקבלת את ההודעה על מות בנה; בהווה, ג'ק אובריין מביט על עץ שנשתל מול משרדו ונזכר בחייו מילדותו בשנות החמישים, דרך חוויות הנעורים שלו ועד ההווה. הקצב איטי מדיטטיבי, צילום שמדגיש טבע ואור לצד המסגרת הקוסמית של הסיפור, כל אלה הופכים את הצפייה למסע של התבוננות אל תוך העצמי.

קלאוס (2019)

כן, זה סרט אנימציה על סיפור המקור של סנטה קלאוס. זה לא רק סרט שכיף לשבת מולו עם כוס שוקו חם כשיש גשם בחוץ, זה סרט אנימציה שעושה הכל קצת אחרת, עם בחירות אמנותיות וסגנוניות מובהקות. במרכז הסרט עומד ג'ספר, מתמחה כושל בדואר המלכותי בנורווגיה, שנשלח לשקם את סניף הדואר המקומי בעיירה נידחת ומסוכסכת. כדי לעשות זאת הוא משתף פעולה עם נגר מבוגר שבונה צעצועים ויחד הם מוכיחים לעיירה שאם תעשה טוב, תקבל טוב. ונכון, אכן מדובר בסרט כריסמס ועכשיו כבר מרץ, אבל בזמנים כאלה לפעמים עדיף לשקוע באנימציה היפהפיה על המסך ולחשוב שכל יום הוא חג מולד.

רומא (2018)

אלפונסו קוארון הוא מאסטר בבניית עולם דרך סינמטוגרפיה והוא מוכיח זאת גם בסרט הזה, שמתרחש בשנות ה-70' בשכונת רומא העשירה במקסיקו סיטי. גיבורת הסיפור היא קליאו, המשרתת בבית שבו התא המשפחתי מתפרק. כל שוט בסרט הזה שווה התעכבות. פשוט לעצור את הסרט לרגע, להתבונן ולשקוע באמנות של אחד הבמאים הטובים בעולם. בניגוד לזאק סניידר, הוא יודע לעשות את זה ולספר גם סיפור קוהרנטי. גם הקצב האיטי של הסרט עוזר לרוגע. לא כל סרט צריך קצב כזה, אבל זה עובד כל כך יפה כשכל פריים יכול להיות מוצג במוזיאון.

חיי פיי (2012)

ילד הודי תקוע על סירה בלב ים עם נמר. זה כל מה שצריך לדעת על הסרט הזה, וזה די פשוט. אם גם מצליחים להתעלם מההדתה המובנית בעלילה, אתם יכולים להרוויח את אחת מהחוויות הקולנועיות הכי מהפנטות שהיו על המסך בשני העשורים האחרונים. בעת יציאתו לבתי הקולנוע כל סרט שני היה בתלת מימד ולמרות שהטרנד הזה נהיה מעיק עם השנים, זאת זכורה לי כאחת הפעמים הבודדות שבהן זה היה מוצדק. לא משנה בכלל שהכל ממוחשב, כי הכל נראה כל כך חי שזה פשוט ישאב אתכם להרפתקה שתגרום לכם לשכוח שיש מלחמה בחוץ. לחוויה האולטימטיבית אני ממליץ לצפות בסרט הזה על מסך גדול ככל האפשר.

הכחול הגדול (1988)

לוק בסון לא ידוע כבמאי מעודן במיוחד, אבל כאן יש חוויה אחרת לגמרי מכל סרט אחר שלו. מדובר בסרט איטי, עם מעט דיאלוגים, סצנות ארוכות ועם פסקול מצוין שמספר על תחרות בין שני צוללנים חופשיים. הצפייה בסרט תגרום לכם להרגיש כאילו אתם באקווריום ענק ולוק בסון מייצר שם רגעים סוריאליסטיים שמרשימים גם בסטנדרטים של היום. זוהי כנראה החוויה הכי אימרסיבית ברשימה.

חלומות רכבת (2025)

בסרט הזה ג'ואל אדגרטון משחק פועל מסילת רכבת בתקופה שבין המאה ה-19 למאה ה-20. רוב הסרט מתנהל על פני הנוף האמריקאי היפהפה של איידהו. זה סרט מדיטטיבי שדורש סבלנות ולא לפחד למלול לעומקים של התבוננות פילוסופית, אבל אחרי הסרט הזה אתם תרגישו כאילו יצאתם מסשן של דמיון מודרך.

החיים הסודיים של וולטר מיטי (2013)

לפני שעשה את "ניתוק", בן סטילר שיחק את וולטר מיטי, שנוהג לשקוע בדמיונותיו על מסעות והרפתקאות ויוצא למסע מרהיב ביופיו כאשר עבודתו נמצאת בסכנה. בן סטילר יצר סרט שקופץ בין לוקיישנים באופן חלק ומרהיב שמרגיש כמו מתקן בלונה פארק. לא רכבת הרים, אלא יותר שיט באגם הברבורים או הגמל המעופף בלונה פארק תל אביב. כך או כך, די מרגיע.

טמפופו (1985)

הסרט הזה נקרא "מערבון הראמן הראשון" והוא מספר על נהג משאית שעוצר במסעדת ראמן כושלת ומחליט לעזור להפוך אותה למסעדת הראמן הטובה באזור. זאת קומדיה חמודה שמרגישה לעתים כמו סרט בורקס ישן (בקטע טוב) ולפעמים כמו מערבון, ולמרות שהוא נחשב לקומדיה פרועה יחסית, הוא די מרגיע. קודם כל, ההתמקדות באוכל כמרכז רגשי וחושי והסצנות שמתמקדות באכילת הראמן מזכירות לעתים ASMR. אם אתם חובבים את הז'אנר – צפו לאורגזמה באוזניים.

ממלכת אור הירח (2012)

אפשר לא לאהוב את ווס אנדרסון, אבל אי אפשר להתעלם מהיכולת שלו לייצר את הסרטים הכי יפים שיש על המסך. גם כאשר המסך לא סימטרי לחלוטין כל הזמן הוא מבין איך להניח אובייקטים בתוך הפריים ועדיין שומר על תחושה של איזון. גם בסרט הזה, שמספר על שני ילדים שבורחים מהבית ומקימים ממלכה משלהם על יד האגם, הוא משרטט כל שוט ביד אומן וזה כל כך מספק לראות את זה על המסך. אנשים עם OCD שחייבים להירגע – זה בשבילכם.

הנסיכה קאגויה (2013)

הסרט הזה, שמבוסס על אגדה יפנית מהמאה העשירית לספירה, עוקב אחר חוטב במבוק שמוצא ילדה מיניאטורית באחד מהעצים. החוטב מייחס לילדה תכונות אלוהיות, ומגדל אותה כנסיכה על כל המשתמע מכך, וזאת רק ההתחלה של המסע המדיטטיבי והקסום ב-"הנסיכה קאגויה", עם סגנון אנימציה שבכלל לא תואם את הקבוע של סטודיו ג'יבלי. הבמאי איסאו טקהאטה, שהלך לעולמו ב-2018 בגיל 82, יצר אנימציה מינימליסטית שמזכירה ציורים בצבעי מים מסורתיים שמאפשרת לאנימטורים ליצור תמונות עוצרות נשימה דרך סיפור אגדה לא מוכר. הצפייה בו מרגישה כמו אגדה ולרגע אנחנו נשאבים לעולם שבו נסיכות צומחות על העצים – ואי אפשר להוריד מזה את העיניים.

2001: אודיסאה בחלל (1968)

הקלאסיקה הקולנועית של סטנלי קובריק הוא סרט שמצד אחד לא ייתן למוח שלכם מנוחה, אבל מצד שני, אם תתמסרו לחוויית הצפייה, הוא ייקח אתכם למסע מופלא בין כוכבים. גם הסרט הזה ניחן באפקטים מרשימים והדיוק המדעי בנוגע לטיסות לחלל, שנה לפני הנחיתה על הירח, הופך את כל החוויה לסוריאליסטית. למרות שכדאי ואף רצוי להתעמק ברבדים הפילוסופיים שמאחורי הסרט, אפשר גם לשחרר את הצורך בהסבר רציונלי ופשוט להנות במשך 143 דקות מסצנות שיגרמו גם ל"בין כוכבים" להחוויר.

אמלי (2001)

הסרט הצרפתי הזה עוקב אחר צעירה שעובדת כמלצרית בפריז ומנסה לעזור לאנשים למצוא את האושר שלהם. זהו סרט חמוד ואופטימי ואני לא יודע מה אתכם, אבל עבורי אין מרגיע יותר מהליכה ברחובות אירופיים לצד הארכיטקטורה הקלאסית. עם זאת, מה שבאמת גורם לי להישען אחורה בהנאה זה הפסקול המפורסם של המלחין יאן טירסן. הסגנון המינימליסטי שלו רחוק שנות אור מהסאונד האפי של הקולנוע ההוליוודי ואם זאת הפעם הראשונה שאתם צופים בסרט, תגבירו את הווליום, שבו על הספה, שחררו את הגוף ותהנו.

סרטי פדינגטון(2014-2024)

סדרת הסרטים הזאת הפכה באופן מפתיע לאחת מההפתעות הגדולות של העשור האחרון. במרכז הסיפור עומד פדינגטון, דוב צעיר וסקרן שעושה את דרכו מפרו ללונדון. אלו סרטים שאני אמליץ לראות בכל מצב, וכמעט מהרגע הראשון הדוב החמוד והמוזר הזה מצליח להיכנס ללב הצופים ולתת להם תחושה נעימה. מחקרים מוכיחים שצפייה בסרט של פדינגטון משחררת את אותה רמת אוקסיטוצין שמרגישים בחיבוק. אין באמת מחקרים כאלה, אבל אני מוכן לשים כסף שזה נכון.

עם הזרם (2024)

מדובר באחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר של השנים האחרונות – והוא בכלל סרט אילם. הסרט עוקב אחר חתול שמנסה לשרוד אסון טבע עם חיות נוספות. זה לא סרט פיקסאר עם חיות מדברות ושרות, אלא סיפור על חיות שמתנהגות כמו חיות ופועלות על פי האינסטינקטים שלהן, אך לכל חיה יש אופי. החתול הוא אגואיסט, הקפיברה היא סחבקית של כל החיות, הלמור שמצטרף אליהם לא מסוגל להתרכז ודעתו מוסחת בקלות וכן הלאה. האנושות בסיפור הזה, כך לפחות נראה, נכחדה, והעולם הפסטורלי של הסרט הופך לרגוע ושקט הרבה יותר בלעדיהם. כן, לפעמים כדי להירגע צריך עולם ריק מבני אדם.

• מלחמת איראן
• סרטים מומלצים
• עם הילדים
• עם המשפחה

מלחמה! למה זה טוב? לפי השיר המפורסם לשום דבר, ושירים תמיד צודקים, אבל כנראה שהאבסורד שבמצב המלחמתי יכול לספק כמה צחוקים. עכשיו כשאנחנו בעיצומה של מלחמת איראן השנייה (או השלישית, מי סופר), מדפדפים ברשתות בין סרטונים קומיים על שכנים במקלט בזמן שאנחנו במקלט (חה חה), זו הזדמנות טובה להסתכל על כמה קומדיות מוצלחות שעשו צחוק מהאלמנט הזה של הטבע האנושי וסייעו לנו להתמודד עם הזוועה בדרך הטובה ביותר: הומור. לפחות עד שבאה זוועה גדולה יותר. הקשב!

>> יורים וצוחקים: 10 מערכוני מלחמה שהפכו לקלאסיקה ישראלית
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף

רעם טרופי (2008)

"רעם טרופי" הוא לא ממש סרט מלחמה, אלא יותרסרטעלסרטי מלחמה. זה אולי נשמע מסובך, אבל בעצם זה מאוד מצחיק. הסאטירה ההוליוודית של בן סטילר, מציבה מספר שחקנים הוליוודים מפונקים בג'ונגלים של אסיה, כשהם מנסים ליצור סרט המבוסס על מלחמת ויאטנם. "רעם טרופי" היא קומדיה שמראה שאפשר לקחת את הכוכב מהוליווד, אבל לא את הוליווד מהכוכב. הסרט זכור בעיקר בגלל ההופעות הקורעות ומלאות האיפור של טום קרוז ורוברט דאוני ג'וניור, אבל מכיל בתוכו גם מספר הומאז'ים לסרטי מלחמה כגון "פלאטון", ולמעשה הרעיון המקורי לסרט צץ אצל סטילר כאשר שיחק תפקיד קטן בסרט המלחמה הרציני מאוד של ספילברג, "אימפריית השמש".

מ.א.ש (1970)

רוברט אלטמן ז"ל היה במאי דגול, שהצליח לשים זווית סאטירית על עולמות כמו תעשיית המוזיקה ב"נאשוויל", הוליווד ב"השחקן" וגם מלחמת קוריאה (ובעצם, מלחמת ויאטנם) ב"מ.א.ש". הקומדיה הזאת עוסקת בחבורה של רופאים צבאיים בבית חולים שדה, הכוללים את אליוט גולד, דונאלד סאת'רלנד ורוברט דובאל הצעירים. באמריקה הסרט ידוע יותר כבסיס לסדרת הטלוויזיה המצליחה בכיכובו של אלן אלדה, שרצה יותר שנים מאשר שמלחמת קוריאה התקיימה. אבל הסרט המקורי הוא יצירת מופת שגם הביא לנו את השיר הבלתי נשכח "Suicide is Painless". זה אולי לא "ח'רבו ד'ארבו" אבל זה די טוב.

שים פס על הפס (1981)

אם אתם אוהבים את הקומדיות הצבאיות שלכם עם פחות פאתוס, אז הנה ביל מארי בצבא! התסריט של "שים פס על הפס" התחיל את דרכו כפיץ' של "מה אם צ'יץ וצ'ונג היו מתגייסים לצבא?", אבל כאשר צוות הסטלנים הזה לא היה זמין, המפיקים גייסו את כוכב "סאטרדיי נייט לייב" ו"מהומה במועדון" ביל מארי וחברו (באותו זמן) הארולד ראמיס, שיככב איתו אחר כך ב"מכסחי השדים" ויביים אותו ב"לקום אתמול בבוקר". "שים פס על הפס" ידוע כסרט שמאבד קצת מומנטום בחצי השני שלו, אבל עדיין: ביל מארי בצבא! זה כיף!

לרקוד עם טייסים (1991)

אם אתם מחפשים משהו עוד יותר מטופש, אז יש את "לרקוד עם טייסים", הפארודיה הקלאסית של ג'ים אברהמס על "אהבה בשחקים" ומגוון סרטים הוליוודים אחרים מאותה תקופה. הסרט, בכיכוב רוב הקאסט של "שני גברים וחצי", מכיל כמות גאגים מטורפת לדקה, בדיחות ויזואליות, משחקי מילים, סאטירה הוליוודית והופעות אורח מטורפות, וזכה אף לסרט המשך (יש שאומרים אפילו טוב יותר) בשם "לרקוד עם לוחמים" שהיווה בעיקר פרודיה על סדרת "רמבו".

סודי ביותר! (1984)

לפני שביים את "לרקוד עם טייסים", ג'ים אברהמס היה חלק משלישיית צוקר, אברהמס וצוקר, שהביאה לנו את "סרט מטוגן" ו"טיסה נעימה", אך יצירת המופת האמיתית שלהם היא כנראה "סודי ביותר!", פרודיית אלביס מטורפת על זמר אמריקאי (ואל קילמר) שנשלח לסיבוב הופעות בגרמניה המזרחית בזמן המלחמה הקרה וחובר למחתרת סודית של לוחמי חופש. "סודי ביותר!" הוא כמו מדריך להומור, יש שאומרים שהוא מכיל כל סוג של בדיחה שקיימת, והיווה השפעה על יוצרים כמו אלון גור אריה הישראלי ואפילו המוזיקאי הקומי ווירד אל ינקוביק.

המוסד (2019)

ואם כבר מדברים על אלון גור אריה: היוצר הקומי הישראלי מאחורי יצירות קאלט כמו "היפופוטם" ו"המוסד הסגור" הביא לנו ב-2019 את "המוסד", פרודיית סלאפסטיק ישראלית כשרה למהדרין. "המוסד" הוא סוג של הרחבה של "המוסד הסגור" לאורך מלא, ועוסק בסוכן מוסד ישראלי (צחי הלוי) שיוצא למסע מטורף ומלא גאגים ונונסנס להצלת העולם החופשי. הסרט אף זכה להפצה בינלאומית, אך אנחנו מניחים שהיום הציבור העולמי פחות ישמח לראות קומדיה על כוחות הביטחון הישראליים. ניחא, יותר בשבילנו.

דוקטור סטריינג'לאב (1964)

עם כל הכבוד ליוצרים כמו ג'ים אברהמס, האחים צוקר ואיוון רייטמן, יש במאים… ויש את סטנלי קובריק. הגאון היצירתי מאחורי "הניצוץ", "התפוז המכני" ועוד ועוד ביים גם את סרט הקומדיה הסאטירי הבלתי-נשכח "ד"ר סטריינג'לאב". סרט עם תסריט מושחז מלא במשפטים שאפשר לצטט ואף להפוך לממים גם אחרי 60 שנה, בימוי קובריקי מוקפד ושלוש הופעות מדהימות של פיטר סלרס האגדי, כולל אותו מדען גרמני משונה בשם הסרט. עד היום, "ד"ר סטריינג'לאב" נחשב לשיא של קומדיות מלחמה אנטי מלחמתיות, וגם הופך מדויק יותר בכל שנה שעוברת.

ג'וג'ו ראביט (2019)

הסרט העדכני ביותר ברשימה הזאת, "ג'וג'ו ראביט", עוסק בילד גרמני שחברו הדמיוני הוא אדולף היטלר, בגילומו של במאי וכותב הסרט, טאיקה וואיטיטי. מלחמת העולם השנייה היא לא אירוע היסטורי קומי במיוחד, אבל בזכות הבימוי והכתיבה של וואיטיטי וגילומו של הדיקטטור המשופם, "ג'וג'ו ראביט" מצליח להיות סרט שובה לב, מרגש וגם ממש ממש מצחיק. איפה עוד תוכלו לראות את היטלר אוכל חד-קרן לארוחת ערב או סצנה שמבוססת על המנגנון הקומי של נאצים שצריכים להתחיל כל משפט ב"הייל היטלר"? אוי, הנאצים האלה. מה יהיה איתם?

טים אמריקה (2004)

ב-2004 הסתגרו יוצרי "סאות' פארק" טריי פארקר ומאט סטון בחדר עם הרבה בובות, ויצרו סאטירה מלחמתית על-זמנית. "טים אמריקה" הוא בהחלט סרט מ-2004, עם כל הרפרנסים הדרושים למלחמת עיראק בהנהגת ג'ורג' בוש הבן, עלילה מגוחכת על שחקן שמגוייס לסוכנות ממשלתית, הנבל קים ג'ונג איל (זוכרים אותו?), סצינת הקאה קלאסית ושיר נושא אפילו קלאסי יותר ("אמריקה! פאק יה!"). מאז עברו יותר משני עשורים ופארקר וסטון עדיין מייצרים סאטירה אמריקאית בקצב מסחרר, ויש להם הרבה על מה לצחוק. כיף להם.

גבעת חלפון אינה עונה (1976)

חשבתם שתתחמקו מפה בלי זה? תשכחו מזה. אנחנו אתר ישראלי ואנחנו מחוייבים להכניס את הקומדיה הישראלית הצבאית הגדולה בכל הזמנים, "גבעת חלפון אינה עונה". למזלנו, מדובר בסרט ממש טוב, אז אין ניגוד אינטרסים. כן, עם תסריט משובח של אסי דיין ונפתלי אלטר, בימוי מוקפד של דיין, הופעות בלתי-נשכחות של שלישיית הגשש החיוור, וגם טוביה צפיר, מיקי קם וניצה שאול, מדובר בקלאסיקה שבהחלט ראויה למקום שלה בפנתיאון הישראלי. יש לסרט גם כמה דברים להגיד על מלחמה, צבא, וכל הגורמים שמביאים אותנו למצבים האלה שוב ושוב. מוזמנים להכניס פה בסוף איזה ציטוט מהסרט שאתם הכי אוהבים, אנחנו סומכים עליכם.

• מלחמת איראן
• סרטים מומלצים
• קומדיה

ואיכשהו, שוב, מלחמה. הפחד באוויר, האזעקות, האתרעות וההגבלות של פיקוד העורף, מקומות הבילוי והתרבות שנסגרים, הכדורגל ששובק חיים. נראה שכמעט התרגלנו ללופ הזה. חיים מתמידים תחת תחושת חירום. השנים האחרונות הגבירו את המחנק הזה, אבל אם מסתכלים בפיכחון – גם בעבר תמיד היינו מדינה שמלחמות הן חלק מהחיים שלה.וחלק מההווי הלאומי, בכל מדינה, משתקף גם בתרבות ועוד יותר מזה, בהומור שלה. ההומור העברי תמיד עסק גם במלחמות שלנו וזה נכון לדורותיו, עוד לפני קום הטלוויזיה. מתיאטרון האוהל והחמאם וחנוך לוין – כולם עסקו, בדרך כזו או אחרת, במציאות הבעייתית שלנו.לרגל תחושת החירום שמכה בנו שוב, חזרנו אל עשרה מערכונים שניסו להסתכל על המלחמה מהצד המצחיק שלה. קלאסיקה ישראלית.

>> מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

הגשש החיוור // המכונית המגויסת

קשה להאמין, אבל המערכון הזה הוצג לראשונה ב-8 ביוני – תוך כדי מלחמת ששת הימים. אבל כמו שנראה תכף, בלא מעט מערכונים ברשימה זה יהיה הסיפור – לכתוב על האש תוך כדי שהיא דולקת. וזה היה המערכון הקלאסי שבו הגששים צחקו על זווית קטנה ומוזרה של המלחמה: המכוניות שגויסו לחזית, ולא נשאר מהן זכר. מערכון שבמידה מסוימת חזה גם את גבעת חלפון ואת כל ההומור הצה"לי שנבנה עליו – כשכל העם צבא, ורובנו לבשנו פעם מדים, גם ההומור שמגיע מהצבא קולע לכולם.

ניקוי ראש // הסכסוך היהודי-ערבי

ממשיכים קדימה אל תכנית הסאטירה שהקדימה את כולן. רוב המערכונים של "ניקוי ראש" (שעלתה בעקבות מלחמה גדולה אחרת – מלחמת יום כיפור) עסקו פחות בשכול ובכאב ויותר בעולם שאחרי המלחמה: הסיאוב של שלטון מפא"י, האלימות ובעיות נוספות שהטרידו את מנוחתם של הישראלים. אבל מדי פעם יצאה להם גם תובנה כזו, דרך מערכון קטן ונשכח, על הטבע ההזוי של האיזור הזה ועל שני עמים שלא מסוגלים לחיות ביחד בשום דרך.

זהו זה // הבאבא בובה

החרדות של היום הופכות לקומדיה של מחר. זה השיעור שמתקבל ברבים ממערכוני המלחמה האלה, בטח במה שנחשבת לתקופת השיא של "זהו זה": מלחמת המפרץ, שהכניסה אותה סופית לכל בית. זו הייתה התכנית שצחקה בזמן אמת על החרדה הישראלית המטורפת, מספריות הווידאו ועד האנשים שלא יודעים להפעיל את האזעקות. והיה גם את הבאבא בובה – שייצג את החרדה הזאת במלואה. דמות כאוטית ונוירוטית (בגילומו האדיר של מוני מושונוב) שקצת מזכירה את האולפנים של היום: הרבה אנשים שמחרטטים בביטחון בלי שמץ של מושג מה יהיה.

החמישיה הקאמרית // פרחים בקנה

לחמישיה הקאמרית היו לא מעט מערכונים שעסקו בצבא. יוצריה שיצאו ממלחמת לבנון ו"חרבנו להם על הראש" (כמו שאמר פעם רמי הויברגר ז"ל), רק חיפשו לצעוק את זה בכל דרך. ממערכונים מצחיקים דוגמת "מה שאני הכי שונא בצבא", ועד מערכונים כמו "לבנון" (זה קרה בגללי) או מלחמת יום כיפור (אם לא הירואי, לפחות קונטרוברסיאלי) – היא עסקה בצה"ל במקרים רבים, במלחמות ובפולחן המוות. אבל אני רציתי לבחור את הקטע הזה – שיר שעקרונית אמור להיות אופטימי. אבל תסתכלו טוב טוב בעיניים של מנשה נוי ותבינו את כל הטראומה שעוברת כאן מדור לדור.

החרצופים // סתיו

אמצע שנות התשעים, דור אחר של כאב – ומלחמה אחרת. "החרצופים" עלתה לאוויר דקה אחרי רצח רבין ועם תחילת הפיגועים הגדולים ששטפו את הרחובות. זו הייתה הטראומה, וככה ניסו להתמודד איתה – דרך הביצוע ל"שיר סתיו", שיר ישראלי ישן, במילים חדשות ובביצוע של הנשר. זה שאוכל את הפגרים של המוות המיותר, ושאף פעם לא חסרה לו עבודה. עד עצם היום הזה.

מ.ק. 22 // ימ"מ נגד סיירת מטכ"ל

עוד סדרה שבאה מהצבא, אבל לא ממש מהצד הקרבי שלו. "מ.ק. 22", קצת כמו שורה של יצירות שיבואו אחריה – מ"אפס ביחסי אנוש" ועד "המפקדת" או "שישו ושמחו", חגגה את צה"ל הלא הירואי, זה שנשאר מאחור, שעסוק הרבה יותר בעבודה משרדית אפורה, שנרקב באפסנאות כזו או אחרת. שוב ושוב הצליחו שם להכניס איזו בעיטונת להירואיקה הצה"לית הגדולה. למשל, בפרק העשירי והאחרון (לצערנו הרב), שבו סצנת ההשתלטות על האולפן של יאיר לפיד הופכת למלחמה פנימית ענקית בין הימ"מ לסיירת מטכ"ל. אולי גם עקיצה למלחמות הפנימיות שלנו, שמלוות אותנו עד היום.

מקום לדאגה // הגמד

"מקום לדאגה", שלפחות בעיניי היא היורשת החוקית של "החמישיה" בתור סאטירה כואבת ולאו דווקא מצחיקה – לא היתה ממש סאטירה לפרצוף. היא היתה הרבה יותר מופשטת ונונסנסית, וסיפרה את המציאות הכואבת בכלים קצת יותר אמנותיים. למשל, במערכון הזה – שבו היא לוקחת את המלחמה של הדור שלנו, הכיבוש בשטחים, ומגחיכה אותו עד כאב.

הפרלמנט // מלחמת עולם

גם "הפרלמנט", בניגוד לאמא המולידה שלה "ארץ נהדרת", לא תמיד התייחסה למציאות הישראלית במישרין. היא תמיד יצאה משם לעולמות הנונסנס – לקומדיה איכותית מאוד, אבל לא ממש סאטירית. ופתאום, בתוך כל אלה, נפל המערכון הזה. מערכון שהשתמש במטאפורת הספורט והכדורגל כדי להמחיש את החרדה הקיומית של המקום הזה. יש בו מלחמות עולם ושואה ברקע ואיום איראני – כל הטראומות רוקדות בתוך מערכון של דקה, שבסוף יוצא ממש מצחיק. אלה החיים שלנו.

היהודים באים // פתח ת'גדר

לצד היכולת שלה לצחוק על סיפורי התנ"ך, היכולת המדהימה הנוספת של "היהודים באים" היתה גם לספר וגם לתקוע סיכה בבלון של המיתולוגיה הישראלית. כמו בקטע הזה, שבו – בדרך מאוד מצחיקה, כיאה למערכון שמשלב את מעיין בלום, יניב ביטון ומוני מושונוב – נחשף המתכון לטראומת העל של מלחמת לבנון. הדרך שבה שרון ורפול השתמשו במנחם בגין על מנת להוביל אותו למטרה שלהם – מלחמה בכל מחיר. ורק בסוף, כשאתה אמור לצאת עם חיוך – הסכין מסתובבת, באשר לאחת המלחמות הכי טראגיות ומכעיסות שהיו כאן.

ארץ נהדרת // ונזכור (כמעט) את כולם

זה לכאורה לא מערכון מלחמה. אין בו חיילים משעשעים או חיילים בכלל. ובכל זאת, אודי כגן הביא כאן את הסיפור כולו. בתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ניצל את המצב כדי לספר את הסיפור על אלה שמתים בחושך, לא בגבורה הזוהרת של היום הזה. אלה שמסיימים את חייהם אחרי שהשתחררו בגלל הטראומה שהם סוחבים וכולם מתעקשים לזלזל בה במקרה הטוב, או לנצל אותה לצרכיהם במקרה הרע. כתב האישום הכי חריף ש"ארץ נהדרת" הגישה – ושנעשה בדרך הכי כגנית. אותנטית, ישירה וכואבת עד דמעות.

• מלחמת איראן
• המסך
• קומדיה ישראלית
• קומדיה
• ארץ נהדרת
• היהודים באים
• מ.ק 22

כמה מהקולנוענים המעניינים ביותר בעולם חיים ויוצרים באיראן. לרוב הם פועלים בניגוד להכתבות של המשטר, ולכן מסתבכים איתו ושוב ושוב. אך הם לא מוותרים. הסרטים שמגיעים למערב (חלקם נאסרים להקרנה באיראן) מציגים שילובים ייחודיים בין ריאליזם קשוח ואף ביקורת ישירה, לפיוט ולרפלקסיביות קולנועית. בחרתי תשעה סרטים נהדרים של תשעה במאים שונים, אך ארבעה מהם קשורים ליוצר מהולל אחד.

>> שלום המשפחה: 12 סדרות וסרטים מושלמים לצפייה עם הילדים בדיסני+
>> בריחה מהירה: 14 סדרות וסרטים מושלמים לאסקפיזם בדיסני+

קלוז אפ (1990)

סרטו של עבאס קיארוסטמי מדורג במקום ה-17 בסקר הסרטים הגדולים של כל הזמנים שנערך ב-2022 על ידי מגזין "סייט אנד סאונד". הסרט הבלתי ניתן להגדרה הזה משחזר מקרה מוזר בהשתתפות האנשים שלהם זה קרה. זה סיפורו של סינפיל קשה פרנסה, שהתחזה לבמאי הנערץ עליו מוחסן מח'מלבאף, התייצב בביתה של אישה שפגש באוטובוס, וסיפר לבני משפחתה שהוא רוצה ללהק אותם לסרטו הבא. הוא שב וביקר אצלם כמה פעמים, ואף ביקש כסף למונית הביתה, עד שתמונה של הבמאי המהולל שהתפרסמה בעיתון עוררה את חשדם, והם הזעיקו את המשטרה. במשפט שנערך לו (בסרט מתועד המשפט האמיתי), חוסיין הסביר שהוא הזדהה עמוקות עם סרטיו של מח'מלבאף, שתיארו במדויק את הסבל שלו. משום שהוא עצמו עני וחסר השכלה הוא אינו יכול לעשות סרטים, ולכן אימץ לכמה ימים את הפנטזיה. זה סרט חכם והומניסטי וחד פעמי, והסיום מרגש להפליא.

גאבה (1996)

שם סרטו של מוחסן מח'מלבאף ("רגע של תמימות", " ליקוי חמה בקנדהאר") לקוח משטיח שבטי מסורתי, שצבעיו והדימויים הארוגים בו מספרים סיפורים על חיי נוודים. כאשר זוג קשישים רוחץ שטיח בנהר, צעירה בשם גאבה מגיחה מתוכו ומספרת את הסיפור השזור בו. לדבריה, היא משתוקקת בכל ליבה וגופה אל רוכב מסתורי, אך מנהגים שבטיים וסמכות משפחתית אינם מאפשרים את האיחוד ביניהם. במקום נרטיב קונבנציונלי, מח'מלבאף ארג את הסרט כמו שירה חזותית, שבה זיכרון, אגדה ודמיון משתלבים יחד, והצבעים העזים הופכים את הנוף האיראני לאריג חי.

הלוח (2000)

קבוצת מורים יוצאת לחפש תלמידים בהרים שעל גבול איראן-עירק. כל רכושם בעולם הם לוחות כתה שחורים, שהם נושאים על גבם כמו צלבים. הם יילמדו בעבור פת לחם, אם מישהו רק ייתן להם הזדמנות. אבל לאנשים באזור הקרבות יש דברים יותר דחופים לעשות. כשהמורים מותקפים על ידי מסוקי מלחמה, הלוחות מוסבים לשימושים מעשיים יותר – הסוואה מהאויב, אלונקה לסחיבת זקן חולה, מחיצה להפרדה בין חתן וכלה, הכל פרט לשימוש המקורי שלו נועדו. הלוחות השחורים והריקים מתוכן עדים למעגל שלם של חיים ומוות. סרטה של סמירה מח'מלבאף (על פי תסריט שכתבה עם אביה) צולם בתנאים קשים מאוד וללא אישור השלטונות באזור מרוחק בכורדיסטן. הפיזיות של ההפקה היא חלק מעוצמתו של "הלוח", שהוא לסירוגין ברוטאלי מאוד וגם פיוטי ומרגש. הסרט המלא:

היום שבו הפכתי לאישה (2000)

סרטה של מרזייה מח'מלבאף (זוגתו של מוחסן מח'מלבאף ודודתה/אמה החורגת של סמירה מח'מלבאף) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים על שלבים בהתבגרות של אישה באיראן. הראשון, המתאר את השעה האחרונה בחייה של ילדה לפני שהיא נדרשת לעטות חיג'אב לראשה, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, בתארו את מאבקה הנואש לינוק את שארית החופש שנותר לה. שני הסרטים הבאים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים ומותירים רושם עז. מראה חבורת הנשים בשחור הרוכבות על אופניים לצד הים, ומסרבות לעצור לדרישתם של גברים על סוסים הוא בלתי נשכח.

המראה (1997)

סרטו האחרון של ג'עפר פאנאהי "זו היתה רק תאונה" מועמד עכשיו לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, אבל אני רוצה לחזור לסרט מוקדם יותר שלו. כשאמה של מינה בת השש, שזרועה נתונה בגבס, לא מגיעה לאסוף אותה מבית הספר, מינה מחליטה לחזור הביתה לבד. הרחובות הסואנים של טהרן מציבים בפניה שלל מכשולים, ולא כל האנשים נחמדים. כשהיא עולה על אוטובוס, הנהג מורה לה לעבור אחורה, לאזור שהוקצה לנשים. ואז, באמצע הסרט, מינה מתבוננת לעבר המצלמה ואומרת שנמאס לה מהגבס והיא לא רוצה להשתתף בצילומים יותר. הצוות שמאחורי המצלמה קצת המום, אבל כשהם קולטים שהיא לא הורידה את המיקרופון, הם מחליטים להמשיך לעקוב אחריה מרחוק, ללא ידיעתה. היא הרי עדיין צריכה להגיע הביתה, כך שהסיפור הוא עדיין אותו סיפור, אבל עכשיו הוא נחווה כתיעודי, וכאילו אמיתי יותר. "המראה" מציע שילוב מפתיע, שנון ונפלא בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו. הסרט המלא:

אין רשע בעולם (2020)

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין צולם בסתר, ובתגובה לזכייתו מוחמד רסולוף ("זרע התאנה הקדושה") הואשם ביצירת "תעמולה נגד השיטה", ובית המשפט אסר עליו לעשות סרטים. הסרט מורכב מארבעה סיפורים קצרים בתבניות ז'אנריות שונות, שעוסקים בנושא של הוצאות להורג (באיראן עושים את זה בתלייה), ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה, אך יחד יש להם עוצמה מצטברת – תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדמיון מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית, ומייצר רגע מטלטל. הסיפורים חושפים את מהותם בהדרגה והדרמה האנושית לוכדת אותנו בגרון. זאת יצירה הומניסטית עזה ואמיצה, שתכניה וסגנונה משלימים זה את זה.

פרספוליס (2007)

אמנם מדובר בהפקה צרפתית, אבל היוצרת והסיפור הם איראניים לגמרי. העיבוד של מרג'אן סטראפי (בשיתוף עם ונסן פארונו) לרומן הגראפי והאוטוביוגרפי פרי עטה, מתאר את ילדותה כבת למשפחה משכילה באיראן של השאה, את השינויים הקיצוניים שהביאה המהפכה האיסלאמית, את שנותיה הקשות באוסטריה לשם שלחו אותה הוריה כדי להרחיקה מאימי המלחמה עם עירק, ואת החזרה הקשה למולדת שבה סתם ללכת ברחוב זאת הרפתקה מסוכנת בשביל אישה צעירה. הסרט ניחן במראה של קומיקס, ומעוצב באנימציה שטוחה ויפהפייה בשחור לבן, עם פריצות בודדות של צבע. הוא מתאר בכנות מרגשת ומלאת הומור את הפיכתה של הגיבורה שובת הלב מילדה דעתנית ומרדנית לנערה מבולבלת ומרדנית ולאישה למודת אכזבות, ומשלב בתבונה את הסיפור האישי וההיסטוריה הלאומית באופן מאיר עיניים וחודר קרביים.

הגיבור (2021)

ראחים יושב במאסר זה שלוש שנים בשל 150,000 טומאנים שהוא חייב לבהראם, אחיה של גרושתו. בתחילת הסרט ראחים יוצא לחופשה בת יומיים, במהלכה הוא מקווה לשכנע את בהראם לבטל את התלונה, ואומר לו שהוא יכול לשלם לו חצי מהחוב עכשיו, והשאר בתשלומים. מאיפה יש לו כסף פתאום אחרי שלוש שנים? זאת תחילתה של מעשיית מוסר על תיק עם 17 מטבעות זהב שנמצא ברחוב. אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן") הוא תסריטאי בחסד עליון. הבחירות שעושים ראחים, אהובתו פרקונדה וכל האנשים סביבם מניעים עלילה שהולכת ומשתרגת, עוטה רבדים ומחליפה טונים ככל שמעמיקה היכרותנו עם הדמויות ועם הסדים שבהם הן נתונות. מה שמתחיל כדרמה צנועה, מכה גלים שהולכים ומתרחבים כשהתקשורת והרשת החברתית מגלות את הסיפור, ועושות מה שהן נוהגות לעשות – לבנות גיבורים ואז להרוס אותם. הסרט חוקר את כל ההתפלגויות וההשתמעויות האנושיות והמוסריות של הסיטואציה, ואינו נופל למהמורות של נאומים ומוסרי ההשכל.

צבע גן העדן (1999)

סרטו הכה מרגש של מג'יד מג'ידי ("ילדי גן עדן", "באראן") מספר על הילד העיוור מוחמד שחוזר מבית ספר ללקויי ראייה בטהרן לחופשת קיץ בביתו שבכפר. בזמן שמוחמד יוצא עם אחיותיו לחוות את הטבע באמצעות צליל ומגע, אביו האלמן מתבייש בעיוורונו ומסתיר אותו מהוריה של האישה שהוא מתעתד לשאת, בחששו שהם יבטלו את החתונה. עיוורונו המוסרי של האב מוצג למול המודעות המתעצמת של מוחמד ליופי ולנוכחות אלוהית. בהיותו קשוב לחוויה של הילד העיוור, זה סרט חושי וחושני מאוד, והוא משקף מוטיב מרכזי בקולנוע האיראני שלאחר המהפכה: ילדים כעדים מוסריים לחולשותיהם של המבוגרים. הסרט המלא:

• המסך
• מלחמת איראן
• איראן
• קולנוע זר
• קולנוע
• סרטים מומלצים

כשאנחנו מילולית מדלגים בין אזעקה לאזעקה, איכשהו מצאנו לנו זמן לשמוח ממשהו טוב באמת. יש לנו שיר חדש לאירוויזיון. קוראים לו "מישל", והוא של נעם בתן, הנציג שנבחר לפני חודש וחצי ב"כוכב הבא". השיר, שלוש דקות בסך הכל להזכירכם, הוצג כמיטב המסורת במשדר ההצגה השנתי והחגיגי ששודר אמש (חמישי) ב"כאן 11".

>> איראן זה כאן: המלחמה סידרה ל"ארץ נהדרת" עוד רגע שיא מצמרר
>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

אבל גם סביב השיר וגם סביב טקס ההצגה שלו, יש תחושה שמבצע "שאגת הארי" קצת שיבש לתאגיד את התכניות. בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הצגת השיר התרחשה במשדר קטן ואינטימי יחסית שכלל כמה ראיונות וקפיצה לקטעי וידאו חיצוניים, הפעם הלכו שם על גדול. הסט של "הכוכב הבא" נבחר, קיבלנו לא פחות מארבעה נאמברים מוזיקליים (לא כולל קליפ העברת השרביט המסורתי), והתחושה היתה שרוצים לייצר כאן שואו – זה היה אמור להיות "מופע החזרה לחיים", אחרי שנתיים של בלדות עצובות סביב טראומת ה-7.10.

מה שקצת הפריע בדרך היו הנחיות פיקוד העורף – האולם, שכנראה היה אמור להיות מלא בקהל, היה ריק, וגם הנאמברים הרגישו קצת המוניים מדי בהתחשב באווירה הטיפה מדוכדכת שהצופים הגיעו איתה. התאגיד קצת טעה כשהחליט ש"דה שואו מאסט גו און". אפשר היה לצמצם קצת את הנאמברים ואת הג'זינג אפ (אולי לבחור שירים טיפה יותר אינטימיים), וזה היה הולם יותר את רוח הזמן סביב המלחמה מול איראן וגם קצת יותר מתאים לסיטואציה של המופע.

ואף על פי כן, לפחות בבחירת המנחה פגעו בול. הילה קורח המשיכה מהעונה שעברה והיתה מדויקת להפליא, הכירה במבוכה הגדולה של להגיש משדר כל כך פומפוזי בעיצומה של האש, וידעה לצחוק על זה כמו שצריך. המונולוג שלה בפתיחה וההגשה שלה לאורך כל הדרך היתה מקסימה – מלאת הומור, מלאת חן, קורח כמו שקורח יודעת להיות. לפחות במובן הזה, אפשר להעריך מאוד את הבחירה ואת המודעות העצמית. רק הערה אחת קטנה, הגב' קורח: ההישג של יובל רפאל הוא לא "חסר תקדים". היה תקדים, כי זכינו ארבע פעמים בתחרות הזאת. נו דיסריספקט.

משדר הצגת האירוויזיון השנתי מתחלק, כמו תמיד, לשלוש מטרות: השלישית, והפחותה בחשיבותה, היא להציג את השיר (גם ככה הרוב המכריע של הציבור ישמע אותו בספוטיפיי); השנייה היא ניסיון לתת פייט לאופ"א בשבירת השיא העולמי במשיכת זמן למרחק (או: איך לקחת שיר של שלוש דקות ולמרוח אותו על כמעט שעה ברוטו של טלוויזיה) – ובמקום הראשון, לדחוף כמה שיותר תכנים מהתאגיד כי זה המאני טיים.

אז מה היה לנו שם? החבר'ה של "מה שתגידו" זרקו הערות סרקסטיות (נחמד, אבל טיפה מאולץ), "קופה ראשית" תרמו את שלהם (במערכון שהיה מאוד מצחיק), בתן אפילו קפץ לביקור אצל רוני קובן, וכמובן שהשתמשו בבמה כדי לקדם את שידורי המונדיאל. באמת שהדבר היחיד שהיה חסר כדי להשלים סרייה זה שאיילה חסון והפאנל שלה היו זורקים קונספירציות שבתן בעצם משת"פ של היועמ"שית או חרטא אחרת. אם לקדם, אז עד הסוף.

אחרי כל משיכת זמן אפשרית, ניתנה הבמה לשיר עצמו, והאמת? באתי עם ציפיות נמוכות יחסית והופתעתי לטובה. "מישל", כמו נועם בתן, רץ חזק מאוד על הטיקט הצרפתי, אבל האמת היא שכמו בשיר של דנה אינטרנשיונל הוא "אומר צרפת אבל הוא די מרוקו". יש פה משהו מאוד מזרחי בוייב (אולי קריצה לצרפת של עכשיו), קצת ישראל (כינורות מזרח תיכוניים), קצת צרפתית, קצת אנגלית – במעין ניסיון לפגוע בכל הקהלים האפשריים עם משהו שיקלע לכולם, ודווקא שם השיר קצת הולך לאיבוד.

אבל "מישל" הוא שיר פופ טוב. הוא כיפי, הוא מזיז את הראש, הוא עדכני מאוד ברוח המוזיקה הצרפתית של עכשיו, והוא אמנם לא קצבי כמו שהובטח, אבל זו בהחלט עליית מדרגה (או שמא נאמר, עליית BPM) ביחס לשני השירים העצובים עד מוות ששלחנו בשנתיים האחרונות. אגב, עוד ספיח מעניין: יש בשיר הזה גם הרבה יותר עברית – בית שלם בתחילת השיר, אחרי שבשנים הקודמות קיבלנו לא יותר ממשפט בסופו. אולי גם זה סממן לשינוי.

הבלגן סביב איראן אמנם פינצ'ר את טקס ההצגה (ולכו תדעו כמה נזק הוא יגרום לנו כשיספרו את הקולות), אבל הנראטיב של ישראל ברור: זכרנו את מתינו, מחינו את הכאב, החזרנו את החטופים – ועכשיו זה הזמן שלנו להתחיל לדבר אירוויזיונית, לייצר שירים שנשמעים כמו יתר השירים בתחרות – יותר מזיזים, יותר גרוביים, פחות דכאוניים וגשומים. זה שיר אחר עם אופי קצת פחות אמריקאי וקצת יותר "ערבי", עם גבר שעומד בפרונט (לראשונה מאז מיכאל בן דוד, שכידוע לא נגמר משהו משהו), ועם ישראל שחוזרת לדבר בשפה של התחרות במקום לצעוק את המסר שלה.

האם זה יעבוד לנועם בתן? אני מהאסכולה שסוברת שכל הדיבורים על פוליטיקה הם די בולשיט. כששלחנו שירים טובים וכיפיים, זה תמיד עבד (למרות כל ההפחדות מה-BDSים, כולל בשנתיים של מלחמה בעזה – שבהן הגענו לנתונים מדהימים מבחינת אהבת הקהל). כששלחנו שירים לא טובים, צקצקנו על האנטישמיות. הפעם שלחנו שיר טוב וזה לכאורה אמור לעבוד. בכל מקרה, כל מה שהתאגיד יכול לעשות זה לשלוח את השיר הכי טוב שיש לנו – והם שלחו של יופי של שיר. כל היתר כבר תלוי באירופאים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אירוויזיון
• מלחמת איראן