בריקאפים קודמים של "ארץ נהדרת", הזכרתי את הפיק האמנותי העונתי של התכנית – שבדרך כלל מגיע באיזורי החגים. ספציפית זה נכון לשלושה חגים עיקריים – פורים (תמיד מצחיק בהווייה שלו), פסח (שתמיד אפשר להתכתב איתו) ויום העצמאות (בדרך כלל פרק סיום העונה החגיגי, אפילו סוג של מנהג חדש בחג יחד עם המשואות וחידון התנ"ך).השנה המלחמה קצת דפקה להם את הסייקל. "ארץ" התכנסה לפרק פסח באנרגיה נמוכה, עם פלאשבקים לפסח של הקורונה. אווירת החג לא ממש קיימת על רקע המלחמה המדשדשת, הדיבורים על הפסקת אש והירי עלינו שלא נפסק כבר ארבעה שבועות. תסתכלו עליהם, ותראו את העיגולים השחורים מסביב לעיניים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

מערכון הפתיחה היחסית מושקע התייחס לפער החברתי בין שתי אוכלוסיות, בעלי הממ"דים ויושבי המקלטים, תחת דימוי של מעמדות במאה ה-19. זה שוחק מעולה, אבל האמירה קצת הוחמצה. הפאנץ' שבו בעלי הממ"דים ליהגו על "מלחמת אין ברירה" ויושבי המקלטים תהו "למה אין אסטרטגיית יציאה" היה חביב, אבל לא הלכו עם הסאטירה החברתית עד הסוף. בסוף, זה היה נחמד ולא יותר.

בחלק הראשון והפוליטי ראינו בעיקר ביקורת על המלחמה והיעדר הפוקוס שלה. דרך הדימוי של ההגדה ושירת "די דיינו", עבר הפאנל על מטרות המבצע הלא מושגות – וקינח ב"אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר / והעסק שלכם כמעט נסגר / והבן שלכם מעשן כמו רס"ר / ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר / והג'ינס עליכם עכשיו לא נסגר / נאשים בזה את דדי ברנע שיפוטר / דיינו". ועוד נתייחס לביקורת על "החוסן" בהמשך.

לצד זה, התבלט עוד חיקוי כהיילייט של הגל הנוכחי: איתן בן אליהו, עם הקריינות הסמי ארוטית שלו (והתגובות הנהדרות של ניר דבורי). יותר מבני סבטי, שקצת מרגיש ממוחזר מהסבב הקודם, השמש בבן אליהו מצליח גם להעביר ביקורת אבל גם מאוד להצחיק בזכות היכולות המעולות של יניב ביטון. דמות שככל הנראה תמשיך איתנו הלאה.

ח"ח נוסף מגיע לעוד ראנינג גג נאה בעונה הזאת, בדמותו של מוג'תבע חמנאי (בגילומו של דור מוסקל). זה היה בינגו – המחשה שלא רק אצלנו, גם בצד השני לא ממש יודעים מה הם עושים סביב המלחמה הזאת. או בקיצור, שכל מי שמנהל את הסבב הזה, בשני הצדדים, לא ממש כשיר להנהגה במלחמה שהיא לכאורה "חשובה מאין כמוה".

זה לא היה פרק לגמרי נטול היילייטים, אבל התחושה העמוקה סביבו הייתה של עייפות מצטברת. בסופו של דבר לא קרה הרבה השבוע ואווירת אי הוודאות בהחלט השפיעה על הטון הכללי של הפרק. וכשאין הרבה בהווה, הולכים לעבר – מחפשים רפרנסים נוסטלגיים שאפשר להוסיף בעזרתם גלאם לפרק.דוגמא פחות מוצלחת לכך הייתה מערכון ה"איחוד" של הפיג'מות, סדרת הקאלט שצמחה בערוץ הילדים בשנות האלפיים. לא פסול להשתמש ברפרנס נוסטלגי – כל עוד יש אמירה או טייק מרענן. כאן התחושה היא של רפרור לשם הרפרור, בהקשר קצת מאולץ לפיג'מות שלובשים במקלטים. מה שכן, זה בהחלט הבהיר לי שאני קשיש. תודה על זה.

מצד שני, קיבלנו רפרנס מבורך מעוד דמות שהועלתה באוב: אחרי גילה אלמגור בשבוע שעבר, הפעם הגיעו אסתי וראובן. זו הייתה הברקה – קודם כל כי ליאת הרלב וזרחוביץ' טובים מאוד בדמויות האלה והכימיה ביניהם מצוינת מהרגע הראשון, וגם כי הדמויות האהובות הן שובר קרח מושלם באווירת חוסר המעש וחוסר האונים סביב המלחמה. הכתיבה היתה מעולה, הביצוע היה מצוין, זה היה רגע נהדר בפרק, שגם הדליק איזה ניצוץ של הומור בתקופה די עגמומית.

ואחרי שאמרתי את כל זה, שוב נהג המונית אשר (יובל סמו) מתבלט כ-MVP בתקופות חירום. כבר דיברנו על כך בפרק עם ילדי הממ"דים, הפעם זה היה עם "הלביאות" – הנשים שנשארו בבית ומנסות להתמודד עם המציאות המשוגעת. ומי שבלטה במיוחד בסגמנט הזה היתה גיתית פישר.פישר, שחקנית בקאסט של "ארץ", עשתה משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים בתכנית: השחקן בתפקיד עצמו. בדרך כלל, האמירה של השחקנים נובעת דרך הדמויות שהם מגלמים, בין אם הן אמיתיות או פרי הדימיון. כאן, את המסר הסאטירי קיבלנו מפישר עצמה, וזה היה קטע.

מעבר לעובדה שגיתית פישר היא קומיקאית בחסד, משהו בעייפות שהיא שידרה ביטא את העייפות של לא מעט צופים. "יש לי מלא חוסן", היא פתחה בדבריה והסבירה: "חוסן זה כשמחרבנים לך על הראש ואתה צריך להעמיד פנים שלא מחרבנים לך על הראש". זה היה משפט מאוד "גיתית פישרי" בבוטות שלו, אבל הוא היה מאוד נכון.

ונדמה לי שזה הסאבטקסט לפרק של "ארץ נהדרת", ואולי ליחס של "ארץ" כולה למלחמה: היא מצליחה לראות דרך הבולשיט של הססמאות וההתלהמות ושאגות הארי. בפועל, לא רק שהמטרות לא קוהרנטיות וגם לא ממש מתגשמות במציאות (כי כמו שאמרו פעם בשיר, אי אפשר לפוצץ מדינה לשלום), אלא שתוך כדי המלחמה המזעזעת הזאת אנחנו נגמרים.האנשים שאמורים להיות העורף החזק נחלשים מיום ליום, בהיעדר טיפול ובהזנחה ארוכת השנים, והממשלה שתוך כדי המלחמה זורקת פנימה עוד קיטוב ועוד חוקים דתיים קיצוניים על הראש שלנו שגם ככה כואב. ממשלת ישראל אומרת שהיא מנסה להתיש את המשטר האיראני, אבל בתכל'ס מתישה אותנו הרבה יותר. זה הסאבטקסט החזק שלא נאמר מפורשות, אבל הורגש יותר מכל דבר אחר.

"ארץ נהדרת" יוצאת לפגרה שממנה תשוב עם פרק סיום העונה המסורתי ביום העצמאות. נדמה לי שבקטע הזה, לכולנו יש תקווה שמהפגרה הזאת הם ואנחנו נחזור פחות עייפים – ואולי נוכל סוף סוף לצחוק בלי להרגיש מוזר.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מלחמת איראן
• סאטירה ישראלית

ההיסטוריה שלנו מלאה בשילוב הזה שעל פניו יכול להיראות תמוה: דווקא בתקופות קשות, טראגיות ומעוררות חרדה, הישראלים (היהודים?) רוצים לצחוק. זה קרה עם "ניקוי ראש" אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, עם "זהו זה" במלחמת המפרץ, עם "החרצופים" פוסט רצח רבין והפיגועים הגדולים של שנות התשעים, וכנראה שזו דרך אנושית להתמודד עם פחד וקושי.בסוף כל אלה, נמצאת "ארץ נהדרת" שהפכה לחלק מההוויי של כל מה שעברנו בעשרים השנים האחרונות. ממלחמת לבנון השנייה, דרך המבצעים בעזה ועד טראומת 7.10, כשהיא מגלמת תפקיד כפול: מצד אחד אמירה סאטירית נוקבת, מצד שני בתקופות רבות היא יותר רכה, יותר מחבקת ואמפתית לרגש הישראלי שרק מחפש מנוחה לנפש ומשהו לצחוק איתו.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

זה גם היה הטון העיקרי שבקע מהפרק ששודר אתמול: פחות סכינים, יותר פיל גוד. מערכון הפתיחה, שבדרך כלל מוקדש לאמירות סאטיריות-סרקסטיות, התמקד הפעם בהומור על הוויי המקלטים והטיפוסים שחיים בתוכו. לא פחות (ואולי יותר) משהפרק התמקד בנתניהו ובכתמים שלו, הוא היה כזה שרפרר למציאות של הישראלים, לטרנדים (משיר הכטב"ם, דרך הבריסטה ועד "כשהגלים מתחזקים"), ולדמויות המשונות שצמחו סביב המלחמה (לירן משקף לבן).

במובן הזה, היא הזכירה הרבה יותר את "זהו זה" במפרץ – משהו שנגע בדופק הישראלי בתקופה הזאת, והוא בעיקר עייף וזקוק למנוחה, הרבה יותר מאשר ביקורת. זה לא אומר שהביקורת לא היתה קיימת; היה שם את החיבור המחודש של נתניהו ואוריך (עם משחק מילים קצת צולע) וההפיכה המשטרית שחזרה לראש האג'נדה וחוסר התפקוד של ישראל כץ, אבל זה לא היה הפוקוס. זו היתה תכנית ברוח הרבה יותר קלילה, שייצגה את הנפש המטורטרת של הצופים בנקודת הזמן הזו.

החלטה מערכתית מעניינת של "ארץ", אולי כסוג של מהדורת חדשות אלטרנטיבית, הייתה בנוגע למצב בצפון. רשתות החדשות, כולל ערוץ 12, ספגו לא מעט ביקורת על תת ייצוג לטילים הבלתי פוסקים שנפלו שם בשבועות האחרונים. נשים בצד את הטענה שלפיה מה שהאנשים בממ"די הצפון צריכים זה עוד חדשות (טענה שאני כופר בה), במובן מסוים היה צדק בכך שהתקשורת בהכללה הרבה יותר קרובה אצל עצמה, ומעדיפה לעסוק ברסיס שנופל מתחת לפנס (לפעמים, מילולית מתחת לפנס בבן יהודה פינת נורדאו).

"ארץ" בחרה לתת לעניין הזה מקום מרכזי יחסית. הפרק התחיל מדיאלוג עם שני נציגים מהצפון שהתעמתו עם נתניהו, והביאו (גם אם דרך דמויות) את הזעקה שלהם. זאת הייתה פעם נוספת שבה דווקא "ארץ", התכנית הסאטירית, עקפה את מהדורות החדשות המנותקות בייצוג של המציאות הישראלית כהווייתה. זו לא תהיה הפעם האחרונה, אפילו לא בפרק הזה.

ברמת ההומור, שני חיקויים (לדעתי) בלטו לטובה. הראשון הוא של דובר צה"ל אפי דפרין (יניב ביטון המשובח עשה את העבודה הזאת). ייתכן וזה דל"פ, אבל בעיניי העבודה של ביטון על החיקוי הספציפי הז טובה אפילו מאשר החיקוי של דניאל הגרי מתחילת ימי המלחמה. הוא שם אצבע רגישה על האוקוורדיות של דפרין, על הקלישאתיות, ובאופן כריזמטי הבליט את חוסר הכריזמה המובהק של הדובר שמופיע לנו על המסך כל יום.

רגע נוסף של אושר (שלא לומר אושר צרוף) הגיע עם שובה המבורך של גילה אלמגור – אין מילים לתאר כמה הדמות הזאת באה טוב, אולי גם בהשפעת המצב. זרחוביץ', באחת הדמויות היותר טובות וקלאסיות שלו, נגע בפער התרבותי שבינה לבין גיבורי ההווה (מר חולצה אפורה ואדון משקף לבן), וזה היה רגע של כיף מזוקק עם דמות שבהחלט התגעגענו אליה.

אבל, כאמור, זה היה פרק רך ואמפתי וזה בלט במיוחד בקטע הסיום של התכנית. בגלים הקודמים של המלחמה, דובר רבות על התפקיד החדש והמעניין שלקחה הדמות של נהג המונית אשר (בגילומו המבריק של יובל סמו). מה שהתחיל כמעין התפתחות אבולוציונית לדמות "הישראלי היפה" שלו, סוג של בוראט ישראלי שמשתמש בעוברים ובשבים כחומר לקומדיה, הפך להיות תיעוד נפלא של המציאות הישראלית המתוסבכת:מהפעם שבה ליווה את הצפון המפונה בתחילת מבצע "חרבות ברזל", מהראיונות עם משפחות החטופים ועם החטופים שחזרו מהשבי, והפעם – באמצעות סטייטמנט סביב מה שהוגדר "ילדי דור הממ"דים", הילדים שניסו לגדול בשקט ונולדו לעולם שהרעיף עליהם טראומות ממגפת הקורונה, דרך 7.10 ועד שתי מלחמות בליסטיות עם איראן.

כמו תמיד אצל אשר, היה כאן שילוב של ההומור הבאמת מעולה של סמו עם היכולת שלו לדבר בגובה העיניים עם כל נוסעיו, ודרך ההומור לגעת באמיתות כואבות. המונולוג של הילדה שחוותה טיל שנפל על ביתה היה כואב, גם אם נמצא הצד המצחיק בו. בתוך העטיפה הקומית, קיבלנו דברים שאנחנו לא ממש רואים על המסך – גם במהדורות הלכאורה רציניות יותר.

וזה המקום ש"ארץ נהדרת" תופסת נכון לעכשיו: ביטוי לעם שעבר התשה מוחלטת במלחמה הזאת שנמשכת כבר שנתיים וחצי – לא רק ב"בועה התל אביבית", אלא בכלל במדינת ישראל, היכן שמיליוני אנשים לא רק חווים טראומה מטורפת מטילים שמתעופפים להם מעל הראש, אלא גם יורדים ועולים לממ"דים ולמקלטים הציבוריים בלופ שנראה כי לא ייגמר. במובן הזה, המשפט של קיציס בסיום על זה ש"עדיין, יש לנו ארץ נהדרת" אמר את הכל. ובערב הזה, התכנית הצליחה – אולי קצת כמו בתכנית ההיא אחרי 7.10 – להיות רגע קטן של חיוך אמפתי בתוך תקופה מחורבנת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית
• מלחמת איראן

נתחיל מהסוף: אחרי כמה פרקים מוצלחים, כמו בקבוצת ספורט, גם כאן הורגשה ירידת המתח. אולי זו העובדה שהמציאות מסרבת להבקיע או לייצר סיפורים משמעותיים, אבל הפרק של "ארץ נהדרת" ששודר אתמול (רביעי) היה פחות טוב מהממוצע. הוא חיפש ולא מצא שיאים משמעותיים או דברים שייזכרו הלאה (למעט מערכון אחד, שממש תכף אגע בו). התחושה העמוקה היא שזה היה פרק של "לסמן וי", להתייחס לדברים שהיו על הפרק ברפרוף, בלי שער ניצחון.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת
>> באנו לעזור: עוז זהבי, אולי במקום לכעוס על ביקורת, תנסה להקשיב

הפרק דווקא התחיל טוב במגמה נוספת של העונה הזאת: העלאת המודעות לנושאים חברתיים פחות מדוברים. במקרה של מערכון הפתיחה (ה"קולד אופן" שמשודר לפני הפתיח שהתקצר), מדובר בגל הרציחות במגזר הערבי. זה היה רגע מצוין של "ארץ", כי הוא נגע במציאות של התושבים הערבים בישראל ובעיקר בהתעלמות הגורפת של רשויות החוק, נושא שהמיינסטרים הישראלי לא אוהב לעסוק בו.

במערכון, אזרח מתלונן שיורים לו מתחת לבית ונתקל בשוטרת בקו השני, שמנסה כל הזמן לחלוב ממנו את השאלה החשובה האמיתית: האם הוא ערבי או יהודי? זה נעשה בדרך מאוד "ארצ-נהדרית", בערך עם כל בדיחות הערבים שאפשר לדמיין, אבל נדמה לי שהפעם זה היה במקום כי הבדיחה לא היתה על הערבים, אלא על המשטרה שמסתכלת עליהם דרך הסטריאוטיפ (רוח המפקד לא הופיעה מפורשות, אבל בוודאי מרחפת מכל הצדדים). זה היה רגע טוב של "ארץ ולא מובן מאליו מול הקהל הישראלי המיינסטרימי שאליו היא משדרת.

כשכבר יצאנו לדרך רשמית, ההמתנה לאיראן עדיין הופיעה על ראש שמחתנו, אבל נדמה שמקומה של איראן הולך ופוחת ככל שהאיומים הולכים ופוחתים. הפעם ראינו סגמנט קצר יחסית, בכיכובם של ניר דבורי (שייצג את החרדה הישראלית) והדמות של חמנאי (בגילומו של יניב ביטון), שהיא אחד ההיילייטים של העונה. אגב, דונלד טראמפ נעדר מהפרק, אולי בגלל שגם ביקום הסינמטי של "ארץ", קצת נמאס מאיומי הסרק שלו.רגע של אמת סאטירית התפלק דווקא בתוך אחד המונולוגים של דבורי (ליאור אשכנזי), שדיבר על שכבות ההגנה הישראליות: מערכת החץ, כיפת ברזל, ההדחקה והדודה שלך שאומרת "אתם יודעים כמה קשה ליהודים באירופה?"; זה היה רגע קטן (שאולי אפשר היה להרחיב בו יותר) שממנו בצבץ מסר חשוב – קצת חבל שהוא נאמר ואז התפוגג במעלה הפרק.

עוד מישהו שכיכב בפרק היה מרדכי דוד, על רקע הטרדתו את נשיא העליון לשעבר, אהרון ברק. קודם כל כיכב, כי דוד העבריין מגולם בכישרון רב על ידי דניאל חן, מה ששוב מגלם קומפלקס לא קטן של "ארץ", והיא הדרך שבה הם מגלמים דמויות קיצוניות. זה כבר קרה בעבר עם אביגדור ליברמן (אסי כהן), עם נפתלי בנט כשהוא עוד היה מפחיד (טל פרידמן ואח"כ זרחוביץ'), וגם עם איתמר בן גביר שגולם על ידי שחר חסון. כל השחקנים שציינתי הם אנשים מאוד אהובים על הקהל הישראלי והטריק ב"ארץ נהדרת" הוא שהשחקנים האהובים, בכשרונם הרב, עשויים גם "לנחמד" ולנרמל את הדמות האלימה.

זה המלכוד שבו הם נתקלים גם העונה עם תופעה כמו מרדכי דוד (או ינון מגל, שזרחוביץ' מגלם בכישרון רב), כי גם דניאל חן הוא קומיקאי אהוב; אבל נדמה לי שבמקרה הזה טיפלו בדמות שלו נכון. הוא הוצג לא כאיזה דמון מפחיד וקיצוני, אלא כמישהו שלא ממש מבין על מה הוא מדבר, מריונטה שנשלחה על ידי הצמד נתניהו ובן גביר.וזה הדבר הכי חשוב בסגמנט הזה – המסגור. "ארץ" ידעו לשים את ההתפרעויות של דוד בהקשר, לא של מתפרע בודד, אלא של שליח השלטון שמחפש לרדוף מתנגדים פוליטיים על רקע המציאות המעורערת. אבל קשה להגיד שהמערכון השנוי במחלוקת התרומם מדי ברמת האנרגיות של הפרק, זה היה "נחמד" ולא יותר מזה, וזאת בדיוק הבעיה. כך או כך, יש לקוות שניפרד בזאת מדמותו הבסיג'ית.

החיקוי המרכזי של התכנית, גם ברמת זמן המסך, שוב הכיל את תשדיר השירות לקשת. הפעם עם התכנית החדשה של יום שישי שחיברה בין אופירה אסייג, ברק סרי ואלי אוחנה. הסיפור האמיתי הוא אוחנה (גילוי נאות: דמות נערצת עליי מילדות, ואיש שדעותיו… מורכבות בעיניי), שהולך והופך מפרשן כדורגל לפאנליסט פוליטי מן המניין; בהתחלה ב-I24News ועכשיו בבמה המרכזית של קשת בתכנית פוליטית נצפית למדי. ה"וי" האחרון במטמורפוזה שהוא עובר הוא החיקוי ב"ארץ", שכמו מסמן: הגעת לליגה של הגדולים.

חוץ מהחיקוי הדי מוצלח של אוחנה (מסתבר שזה עומר עציון, היה קשה לזהות מרוב האיפור), שקלע בול לדיסוננס שבין הטון הנחרץ והחד-משמעי לבין המילים שבדרך כלל מאוד מנסות להתנחמד, הנקודה המעניינת היתה המחשה ברורה של השיח, קריעת מסכות על היריבות בין סרי לאוחנה, שאמנם נתפסת כמאבק בין שני צדדים שונים אבל בסופו של דבר היא תחרות מי יותר ימני מביניהם, ועסוקה הרבה יותר בשאלה אם ביבי בלוף או לא (הוא בלוף, אבל נשים את זה בצד). הדעה ההפוכה והשמאלית פשוט לא היתה על השולחן. ודווקא בצעד הזה, באין אמירה, "ארץ" אמרה את הדבר הכי מהדהד בפרק.

מעבר לזה היתה בעיקר תחושה ש"ארץ" גם גלשה קצת למחוזות הביזאר: זה התחיל במערכון שרה נתניהו (הטריילר לסרט, א-לה הדוקומנטרי על מלאניה טראמפ) שבו היתה נוכחות AI מוגברת, והגיע עד השלב שבו פשוט ראית את אייל קיציס משוחח עם היפופוטם (על רקע הכוונה של עיריית רמת גן להזיז את הספארי). יותר מהכל, זה הרגיש כמו הלילה הזה בסופרבול שאתה נתקל בפרסומת ממש מוזרה ולא ממש מבין מה אתה רואה. התשובה הישראלית ל"פאפימאנקיבייבי", אם תרצו (תחפשו בגוגל אם אתם לא מכירים, זה משונה כמו שזה נשמע).

אקורד הסיום היה סדרת מערכוני פרדס חנה שהגיעה בשעה טובה לפרק השני – רגע שיא בעונה הזאת, הן מבחינת השחקנים והן ברמה היצירתית וכמה ש"ארץ נהדרת" מוכנה לשלוף ולהיות קצת יותר קיצונית בהומור שלה. בפרס הופעת האורח המרהיבה זכה אורי גוטליב שמבליח שם לכמה דקות, ומוסיף לא מעט מהכישרון שלו. מה הסוד של מערכוני "פרדס חנה"? אולי כי היא קצת מצילה את כבודו האבוד של הסחיזם. נורא חבוט לרדת על הבינוניים והסבירים, אבל נדמה לי שכשבוחנים את האלטרנטיבה ההיפית וה"חיה את הרגע", יותר עדיף להישאר ולשתות תה.

אם נחזור למטאפורה הספורטיבית, כידוע (בעיקר לי כאוהד בית"ר) אף רצף ניצחונות לא נמשך לנצח וגם הירידה ברמה ובמתח, במידה מסוימת, מובנת. אבל אם דבר אחד הפריע לי, זו התחושה שהיו יותר מדי נושאים שפשוט "צריך להתייחס אליהם" ולא נמצא לזה צידוק אמנותי מספיק. דני אבדיה וזופי נשלפו פשוט כי הכדורסלן נבחר השבוע לאולסטאר ולמרות שהחיקוי של זופי (אלי פיניש) תמיד מצחיק, זה הרגיש קצת מאולץ ומתאמץ.לא תמיד חייבים להתייחס למשהו סתם כי הוא בכותרות, ולפעמים דווקא החוזקה – בתקופות שבהן אין נושא חדשותי מיינסטרימי גדול שבולע הכל – היא למצוא את הנושאים הקטנים, שאפשר להאיר אותם בפנס. כמו הדבר היחיד שניקח איתנו מהפרק ה-14 של העונה: מערכון קטן על יריות במגזר הערבי.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

ענן חוסר הוודאות שעליו דיברנו בפרק הקודם עדיין מרחף מעלינו, ו"ארץ נהדרת" הגיעה לפרק חצי סיכומי בשבוע שבו אחרון החטופים, רן גואילי ז"ל, חזר מעזה. כמו במציאות, גם כאן הסוף לא היה אמוציונלי מדי ו"ארץ" חתמה את מאבק החטופים במערכון פתיחה קצר מאוד וסמלי, בלי ביצועים מרגשים ואמוציות גדולות, כי המציאות הישראלית המתוסבכת מעידה שכבר עברנו הלאה, למלחמות ולחשבונות של המחר.

>> זאת לא קומדיה נשית. זאת קומדיה אנושית. וזה פאן פאן פאן
>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם

ואם היה טון מיוחד לפרק ה-13 של העונה ה-23, הוא העיסוק הרב בשקר. או בשם הנפוץ יותר – "פייק". "ארץ נהדרת" תמיד עסקה בפער שבין הזיוף לאמת, אבל הפעם אפשר היה לראות כמה מופעים של הדגמת תרבות השקר שבה אנחנו חיים. זה התחיל בחלק הפוליטי, שבו בנימין נתניהו, ינון מגל ועידית סילמן הרהיבו והציגו את מלחמת שבעה באוקטובר בתור הישג מזהיר של מנהיג אמיץ – ולא בתור מה שהיא הייתה, בין תיקו מאופס עלוב להפסד מחפיר, כאשר השלב השני של תוכנית טראמפ מתחיל, מעבר רפיח נפתח ללא נוכחות ישראלית, וחמאס עדיין חמוש מעל הראש ושולט בעזה.

"ארץ" ידעה להמחיש את הפער הזה, כמו גם את העובדה ששלוש הצלעות של מכונת הרעל הוכיחו שוב חוסר מוחלט בעקרונות. זה נעשה היטב ברמה הקומית, אבל חשוב מזה הייתה פה אמירה סאטירית חשובה ולא קלה לעיכול למיינסטרים הישראלי: לא באמת ניצחנו. אחרי שנתיים שבהן החברה הישראלית שילמה מחירים נוראיים (בכל הרמות), חזרנו במידה רבה לנקודת ההתחלה. לאותו "6 באוקטובר" מפורסם. זה לא נאמר מפורשות וגם הפרק היה די קליל – אבל בתוך הדיאלוגים ובתוך חגיגת השקר הסתתרה גם האמת המרה הזאת, שאי אפשר להחביא מאחורי זעקות ה"שכוייח" של מגל וערוץ 14.

גם ההופעה של דונלד טראמפ (כנראה הדמות שמופיעה הכי הרבה בעונה הזאת, ולא בכדי) המשיכה את מופע תרבות השקר בהצגה של "מועצת השלום" (תוך שימוש ב-AI) שבה משתתפים הקטארים, הטורקים, סקאר וגם וקאנה מ"דברים מוזרים". גם כאן, מה שגרם להזדהות הרגשית הוא התחושה שיש שקר ענק שנמכר לנו, הפעם השקר של "מועצת שלום" שבאה לפתור סכסוכים, אבל מכילה בתוכה את כל מי ששופכים דלק על המדורה המזרח תיכונית, פשוט כי טראמפ החליט. יו גאטה לאב סקאר. היז א טאף קוקי.

בדרך, קיבלנו עוד היילייט קומי בלתי צפוי ששוב מגיע משחקן הנשמה בסגל של "ארץ", יובל סמו, הפעם בתור יו"ר רשות שדות התעופה פנחס עידן (על רקע התחקיר עליו ב"חדשות 12"). זו דוגמא טובה למה ש"ארץ" יכולה לעשות במיטבה: גם להציף נושא יחסית משעמם ולא סקסי (מינויים פוליטיים בחברה ממשלתית) וגם לעשות את זה בצורה מאוד מצחיקה (עם היכולות הקומיות המצוינות של סמו). זה לא יעשה רעש או כותרות, אבל אותי אישית זה כבש.

חוזרים לשקר ולאמת – הפעם באמצעות המטאפורה של "המירוץ למיליון". מערכון החוץ, בכיכובו של יהודה לוי (בגילומו של יניב ביטון), היה מקרה נדיר שבו הכוכבים הסתדרו בשורה עבור הכותבים: קודם כל, זה עשה משהו ש"ארץ" אוהבת לעשות (לקדם פורמטים של "קשת" במסגרת התכנית), ומה שיפה פה זה שלא נעשו הנחות – להפך, הפאנץ' של המערכון (אחד מהם, לפחות) היה המחשה לכמה הפורמט הוזל עם השנים. מיליון ש"ח לא ממש שווים הרבה (בטח אחרי מס), מונטנגרו זה לא יעד מאוד סקסי ואם כבר טסים לחו"ל – אז בדרך כלל רוצים להישאר שם, פשוט כי שם אפשר לחיות טוב יותר. השימוש בטקסט מוכר (כמו להיט ריאליטי) כדי להגיד משהו עמוק יותר הוא המהות של "ארץ" כשהיא טובה.

אחרי ה"עוד כותרות" – הגענו לפאנל השני ובליבו אתגר בדמות החיקוי של אמילי דמארי על רקע האירוסין שלה לדניאל עמית. בחודש אוקטובר פרסם רן בוקר ב-ynet כי הדמות של דמארי כבר היתה על השולחן ב"ארץ", אבל הוחלט לוותר עליה ברגע האחרון. עכשיו, דמארי מופיעה על המסך ואולי גם זה סמל לכך שהמלחמה הסתיימה. עבר יחסית מספיק זמן (יותר משנה מאז ששוחררה בשעה טובה מהשבי) ואולי זו גם המחשה לכך שבאמת עברנו הלאה, שדמארי הפכה ממישהי שחוותה אירוע טראומטי לעוד סלבית ישראלית רגילה, לבחורה בת 29 שמתאהבת באמצע החיים. לא ירדו עליה, זה היה חיקוי ברוח טובה ומכבדת שאפילו הוציא אותה גדולה, ובכל זאת זה היה אתגר שאפשר היה ליפול בו – וכך לא קרה.

החיקוי השני שעשה כותרות ברשת היה של טונה, בפעם הראשונה. הראפר עלה על הרדאר של "ארץ" בעקבות שני אירועים: הראשון הוא בחירתו ל"רווק השנה" והשני הוא הסדרה שהפיק ביחד עם "קפה טורקי עלית" (סדרה שגם היא משודרת ב-12+). איך היה? דווקא בתוך פרק טוב זה התפספס. החיקוי של טונה, למרות שנפל לידיים של חקיין אדיר בדמות אלי פיניש, לא היה מדויק מספיק ולא זיהה את המניירות. כן הצליחו לפצח את טונה מוזיקלית (בעיקר ידעו לחקות את הפלואו הייחודי שלו) אבל גם נפלו לקלישאות ראפרים כמו מעיל פרווה (מתי הוא לבש כזה?) או ביטבוקס (כי הוא ראפר, הבנתם? הוא גם מתחיל משפטים ב"יו יו"). גם כאן, זו סוג של מחמאה לטונה שעלה לליגה של הגדולים אבל אפשר היה לעשות את זה בצורה טובה ומצחיקה יותר.

שני נדבכים אחרונים היו לפרק, הראשון הוא סדרת מערכונים חדשה (עוד אחת שמושקת במהלך העונה הזאת), הפעם כזו שמקורה בקהילה ההיפית של פרדס חנה. כמו "חירטאקוס" זצ"ל, גם הסדרה הזו היתה אמורה לעלות בעונה שלא התממשה בגלל ה-7.10; אבל הביצוע שלה היה מצוין, בעיקר הודות לשני מגלמי דמויות מעולים: תמיר בר וגיתית פישר. את שניהם כמעט לא רואים בפאנלים הפוליטיים, אבל הם כן מצליחים לגלם דמויות במערכונים בצורה פנטסטית. הייתי רוצה להאמין שיש כאן להיט חדש, אבל ב"ארץ" לא הוכיחו יציבות עם סדרות מערכונים (ע"ע מערכוני נתב"ג) אז אני לא אופטימי ומקווה לטעות.

אחרונה הגיעה גם ליב יאטאנוב – אני מודה שאני פחות התלהבתי מהסדרה הזו, אבל הפעם דווקא הצליחו להבריק איתה. ההוצאה שלה "החוצה" אל טקס "משפיעני השנה", עשתה רק טוב לדמות שמגלמת תום יער. היא שלפה אותה מהמערכונים, הפכה אותה למעין גרסה חדשה של "הישראלי היפה" של סמו, דמות שנטמעת בתוך סביבה אמיתית ומביכה את המרואיינים. זה היה מוצלח וגם התחבר לתמת השקר של התכנית סביב תופעת משפיעני הרשת והפייק הגדול שבליבה.

בסוף, מה שהכי בלט הוא דווקא הנוכחות על המסך של דמות אחרת בביצוע יער – ריקי קיטרו. לא סתם מתקשרת-שרלטנית הופכת להיות כל כך מרכזית בתוכנית – הבריחה למיסטיקה, כנראה, היא העניין כולו. פסיכולוגית, הרצון להתעמק בעולמות הנסתר מפצה על כך שגם ב"ארץ", כמו החדשות וכמו המנהיגים עצמם, לא ממש יודעים מה יילד יום. אבל בניגוד לפרק הקודם, שבו סימני השאלה קצת הקהו את ההומור, נדמה שהפעם ידעו לשבור אותו. זה היה פרק כמעט מושלם של "ארץ נהדרת" שבעיקר המחיש כמה היא חשובה בתור ספקית אמת במציאות שקרית, אי של ודאות בתוך ים של אי ודאות.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

נדמה שאת הטון הדומיננטי בפרק ה-12 של "ארץ נהדרת", ששודר אתמול (רביעי), אפשר לסכם דווקא במשפט הלפני אחרון שיצא למגיש, אייל קיציס, מהפה. "אנחנו נהיה כאן ברביעי הבא – או שלא. עדיין מחכים לראות מה טראמפ יחליט". גם בהקשר הזה, נדמה ש"ארץ" מצליחה לגעת ברגש הישראלי הקולקטיבי: מצד אחד, הזמן ממשיך ללכת, אבל במקביל כולנו מרפרשים את עצמנו לדעת בניסיון לדעת: מה יהיה?

>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש
>> אביר חלומותינו: כמו "משחקי הכס", רק בקטן, עם בדיחות פלוצים

חוסר ודאות בדרך כלל לא עושה טוב ל"ארץ נהדרת". היא במיטבה כשיש נושא ברור ומרכזי שאפשר לנעוץ בו שיניים. אבל הפרק הנוכחי התקיים בתוך המציאות המבולגנת והיה מבולגן בעצמו – קצת מועצת השלום, קצת נושאת מטוסים אמריקאית, קצת האופוזיציה (עוד נגיע לזה); התחושה היתה של היעדר פוקוס, מה שקצת הוריד מהאנרגיות (המעולות) שפגשנו בפרק הקודם.

דבר בהחלט שוחזר גם הפעם: אלמנט הבדיחה החוזרת. בפרק הקודם זה היה טראמפ וההתלבטויות שלו, הפעם זו הייתה נסרין – אפרופו פרשת העימות בין בן זוגה לפדוי השבי רום ברסלבסקי. נסרין הופיעה שוב ושוב במהלך הפרק (תחת הסיסמא "אתה רוצה בלגן? בוא נעשה בלגן"), וזה בהחלט עבד והיה משעשע. כל היתר? מערכון הפתיחה שכלל את גלי בהרב-מיארה נשא פרמיס מעניין ופוטנציאל מצמרר, אבל הפאנץ' לא התלבש; גם קטאר וטורקיה משקמות את עזה יכול היה להיות יותר עוקצני וסאטירי.

מה שבאמת עמד בלב הפרק הוא ההתייחסות הברורה לאופוזיציה ולמנהיגיה. בנט, לפיד, אייזנקוט, גנץ, ליברמן ויאיר גולן – אותו משושה לא ברור שמוביל את מי שאמורים להיות האלטרנטיבה – התארחו בפאנל הפותח והמחישו את בעיות המנהיגות במרכז-שמאל. עוד הבהרה של "ארץ נהדרת" לפיה הם אמנם תוקפים בחמת זעם את הממשלה, אבל לא מחויבים לצד הפוליטי ההפוך. בטח לא מראש.

פאנצ'ים כמו גנץ שאומר "אני לא רוצה ממשלה עם ערבים, וגם לא עם בן גביר הגזען – שלא רוצה ממשלה עם ערבים" מדגישים היטב את הדיסוננס: אנשים שמתיימרים להחליף את השלטון, אבל לא מסוגלים להחליט (ליטרלי) איפה הם יושבים ומה הם אומרים. יש כאן מסר ברור לאנשי האופוזיציה: תתאפסו על עצמכם, כי אנחנו אמנם יותר קרובים אליכם מאשר לממשלה הביזיונית שמנהלת אותנו, אבל גם לנו מתחיל להימאס מחוסר הכיוון וחוסר עמוד השדרה. ועד שמופיע מישהו שיש לו עמוד שדרה, עושים קולות של סלכלום ומנתקים לו את הטלפון.

מה שמעניין במיוחד התחבא דווקא בחלק שבו יאיר גולן מופיע – כאשר הוא מקפיד לדבר בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ואז קיציס שולף את הרצון של גולן לסגור את ערוץ 14 (למרת שגולן הבהיר שזו לא הייתה כוונתו) – וגולן הגיב: "זה בגלל שהם הגזימו עם חופש הביטוי". הגנה מעניינת על הזכות של ערוץ 14 (שהותקף לא מעט על ידי "ארץ" בשבועות האחרונים) להתקיים, דווקא מצד יריבים.

בחלק השני, היותר בידורי, עמד במרכז האירוע שהתקיים יום קודם – גמר "הכוכב הבא" והניצחון של נועם בתן שייצג אותנו באירוויזיון. כאן ראינו את הלימבו הידוע ש"ארץ" עושה עם גוף השידור שלה, קשת: מצד אחד מקדמת, במידה מסוימת, את המוצר; ומצד שני יודעת לשלוח את חיצי הביקורת וההגחכה, הפעם בעיקר כלפי רותם סלע שלא יודעת באיזה סדרה, מבין ה-952 שלה, היא נמצאת. קצת מוזר היה להציג את אסף אמדורסקי כ"שופט הקשוח", כשהוא מזמן לא ממש כזה.

בתן, בכל מקרה, הופיע בגילומו של אמיר שורוש ושווה לציין שלצידו, הייתה רק שירה זלוף. שתי המועמדות האחרות לא זכו לדמות – מה שאולי מעיד משהו גם על החוסר שלהן בסיפור טוב שאפשר היה לצחוק עליו (או להתייחס אליו). מי שעוד זכו בדמותם הם אסף ליברמן ועקיבא נוביק – שני העיתונאים הרציניים שהפכו למגישי האירוויזיון. החיקוי שלהם היה מדויק ומצחיק מאוד, ואחד מרגעי השיא הבולטים המעטים של התכנית ששודרה אתמול.

למעט הבלחות, "ארץ נהדרת" דשדשה הפעם. זה היה פרק פחות טוב שהושפע מאווירת חוסר הוודאות מסביב. פרק של מדינה בדרך, רק כזו שלא ממש יודעת לאן הולכים. אם בשבוע שעבר חשרת המלחמה והחרדה מהפעולה המיידית ייצרו אש ורצון בפורקן, הפעם נמנמנו מול איומי הסרק ותופי הטם טם שמתעקשים להכות בהם בחדשות. אז יש לנו ארץ נהדרת – או שלא, תלוי מה טראמפ יחליט. שורה אחת שסימנה את הטון של הפרק כולו – וגם של מצב הרוח הלאומי של הצופים, לקראת סוף ינואר 2026.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית