"ארץ נהדרת" היא הקונצנזוס. הינון מגלים יכולים רק לצווח בטוויטר

בפעם השלישית העונה, "ארץ נהדרת" עושה כותרות. היה לנו את מערכון "כמה טוב שבאתי הביתה", והיה המערכון עם עידן עמדי, והפעם נדמה שהתוכנית חידדה את חיצי הסאטירה שלה היטב. אם במערכונים הקודמים, האמירה של "ארץ" היתה חריפה, אבל נותרה בגבולות הקונצנזוס וניסתה לשדר מסר מאחד למרות הכל, במערכון המדובר אמש היא כבר מתחילה לגעת בליבת הסכסוך הפנימי, בבעיות שהמלחמה לא יכולה לכסות, בפער שבין ישראלי לישראלי.

>> עופו על זה: 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם עכשיו
>> ג'ון סטיוארט חזר לדיילי שואו והוא במיטבו. איזה ייאוש

שני חיילים (שני כהן ומריאנו אידלמן, שבמקרה או לא חובש במערכון כיפה סרוגה) דופקים בדלת בסוף מסדרון בבניין רב קומות. ז'בוטינסקי 45. אחרי שהם דופקים, פותח להם חרדי (יובל סמו). הוא מספר להם שנורא נבהל ולא ציפה לקבל את הבשורה הזאת. "אני לא מתגייס עכשיו, שמעתם?", אחר כך הם מגלים לו שהם בכלל קציני נפגעים, ושהם הגיעו בטעות לבני ברק במקום לרמת גן (קורה לכל מי שעושה את הטעות של לצעוד על ז'בוטינסקי). החרדי אומר להם שהם צריכים להיזהר בתקופה הרגישה הזאת. "אבל תגידו שהתפללנו עליהם", הוא צועק להם בסוף. "עשינו כל מה שיכולנו".

וכל העם רואים את הקולות. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אחרי המערכון מיד רעשה הארץ. או לפחות חלק מהארץ. כי האמת היא שהזעם האוטומטי שהמערכון עורר לא באמת ברור לי. "ארץ" הציגה כאן מציאות שאיש לא יוכל להוכיח כלא נכונה – בוודאי על רקע חוק הגיוס, שמנסה תוך כדי מלחמה לפטור קבוצת אוכלוסיה מרכזית משירות צבאי. את המסר ש"ארץ נהדרת" העבירה ביטאו השבוע לא מעט אנשים במיינסטרים של המיינסטרים, כולל אנשי ימין, כולל עיתונאים ששייכים לימין, ואפילו כולל כמה חברי כנסת בליכוד שיודיעו כי לא יתמכו בחוק.

אז יש את הינון מגלים שמטרתם ברורה – לנסות ולאחד טוב טוב את אותו גוש ה-64, ליישר קו עם החרדים על הכל ובעיקר להימנע מכל צורה של ביקורת – אבל האם הציבור נמצא באותו מקום? כל כך לא. גם במקרה הזה כמו במקרים רבים מאז פרוץ המלחמה, "ארץ נהדרת" מצליחה לגעת בדייקנות בקונצנזוס הישראלי. זה שב-7.10 הבין שאנחנו באמת צריכים את כולם, שהמציאות אחרי האסון המטורף שקרה לנו כבר לא יכולה להתחשב באינטרסים הפוליטיים של פעם. גם לא בקדושת הקואליציה.

מי שומר על קדושת הקואליציה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אפשר להבין את הזעם אולי בשתי נקודות ספציפיות: הראשונה הוא עצם שבירת הטאבו. מוסד הדפיקה בדלת של קציני הנפגעים הוא משהו שלא קל לגעת בו, אחרי ארבעה חודשים שבהן השכול נגע כמעט בכל משפחה (חוץ מאלה שלא מתגייסות, כמובן). השנייה היא ההיסטוריה של "ארץ נהדרת", שלאורך השנים הייתה מאוד ארסית וביקורתית כלפי אנשים דתיים, חרדים וגם כלפי הימין הישראלי בכללותו. הרבה מאוד מהאש שהם חוטפים עכשיו היא רטרואקטיבית, מאנשים שנפגעו מתכניות אחרות בעבר ויסגרו איתה חשבון בכל הזדמנות, גם אם ההזדמנות אינה מוצלחת במיוחד מבחינתם.

המערכון הזה השתמש בכלי שבו "ארץ" משתמשת כבר שנים: הסאטירה החדה והכואבת, מעוררת האי נוחות, זו שלא באה להצחיק בהכרח אלא להבהיר נקודה דרך כלים לכאורה-קומיים. ובישראל של אחרי השבעה באוקטובר יש יותר ישראלים שכואבים ומסכימים איתה מאשר ישראלים שמתנגדים, גם אם מהציוצים הצווחניים בטוויטר זה נראה קצת אחרת. דבר אחד בטוח: מערכון כמו ש"ארץ נהדרת" הפיקה כעת, היא לא היתה מרימה לפני חודשיים. נדמה שככל שהמציאות בארץ יותר מקצינה, כך גם ל"ארץ" יש יותר מרווח להקצין את הסאטירה. והם עושים את זה טוב יותר מהפוליטיקאים.

לא בטוח שבצד הנכון של סף השפיות. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הפרק עצמו היה טוב משמעותית משני הפרקים האחרונים. הנאום של נתניהו, אפרופו המבצע המוצלח לשחרור החטופים, היה נהדר והציג שוב את הטיפול החדש של מריאנו בדמות – פחות נוכל ממזרי ושובב ויותר בן אדם על סף השפיות ולא בטוח שבצד הנכון של הסף – וכך גם חזרתו המבורכת של יהורם גאון, בגילומו הקורע של ערן זרחוביץ'; חיקוי קצת נשכח, שבעיקר הופיע בתכניות הרדיו של טייכר וזרחוביץ' (ואחר כך גם בתכנית הטלוויזיה קצרת הימים "שינויים בלוח השידורים", ששודרה בימי שישי בלילה בערוץ 10). זה היה רגע מצחיק באמת, מהבטן, ואפילו קצת משחרר לאור התקופה האחרונה.

כמה טוב שבאת הביתה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

דמות שאני פחות מתחבר אליה היא דמותו של ניר דבורי – שלטעמי, קצת מפוספסת. ליאור אשכנזי הוא הברקת ליהוק מדהימה ב"ארץ", אבל דווקא בדמות שאמורה להיות הדגל שלו בתקופת מלחמה, לא ברור מה התפקיד שלה. הקרביות המורעלת ישבה הרבה יותר מדויק על דמותו של רוני דניאל ז"ל מאשר על דבורי, ואין פה איזה שריטה שאפשר להידבק אליה יותר מכל כתב צבאי אחר. יש תחושה ש"ארץ" פשוט שמים את דבורי בפאנל כדי לשמש תמונת מראה של החדשות – אבל הטיקט שלו בתכנית נותר מעורפל, אולי כי הביקורת על "חדשות 12" היא זו שה ב"ארץ" באמת מפחדים לגעת.

הביקורת שבה באמת מפחדי לגעת. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בהמשך, הפאנל שינה את ההתייחסות האקטואלית מהמבצע המרהיב והמרגש – אל הנושא הכלכלי וירידת דירוג האשראי. כאן נכנס החיקוי של בצלאל סמוטריץ' – שעושה עימו חסד גדול. הבחירה בגאיה באר גורביץ' הנעימה לגלם את השר התוקפני מוציאה אותו טוב (אפרופו "תסביך ליברמן"), כסוג של אהבל לא מזיק. האמת היא שסמוטריץ' לא באמת אהבל, אלא איש מאוד מתוחכם – וכמו שראינו עם ההתבטאות בסוגיית משפחות החטופים, גם די חסר גבולות. נדמה לי שטיפול קצת יותר אגרסיבי כלפיו היה נדרש כאן.

אהבל לא מזיק? תחשבו שוב. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

החיקוי של כתבת הצרכנות מעיין פרתי (שני כהן) היה אחת ההברקות – כזה שזיהה לא מעט מהמניירות של הכתבת המקורית, ובעיקר הצליח להוריד את הססמאות של הפוליטיקאים אל הקרקע, לחבר אותן אל המציאות שצופי "ארץ נהדרת" יפגשו. זה היה רגע שבו אחרי כל העיסוק בפוליטיקה הגבוהה, "ארץ" שיקפה איך הצהרות המלחמה החלולות אשכרה הולכות להשפיע על הכיס שלנו, והיא עשתה את זה בחן גדול.

אחת ההברקות הגדולות. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הפאנל השני של "ארץ", שכרגיל עסק בנושאים בידוריים/תרבותיים, הוקדש לוולנטיינס דיי שהתקיים אתמול. בסוג של חיבור לא מאוד טבעי נכנסו לפאנל אליקו וזוגתו, בני הזוג אסי ועדי בוזגלו, וגם אלון אבוטבול וגרושתו שירה, עם קצת חיזוק מרותי ברודו. מול פאנל כזה יש תחושה שחוזרת על עצמה, גם מעונות קודמות, שהמטרה כאן היא לקדם את "מטבח מנצח VIP" דרך חיקוי משעשע בתכנית. זה נעשה בכישרון, כי ליאור אשכנזי שוב מבריק בתור אלון אבוטבול ועל המאסטריות של רועי בר נתן באמת אין חולק, אבל ערך גדול לא היה שם.

בשביל מה באתם. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הפתעה לטובה הגיעה דווקא ממערכון "כיתת הכוננות" – שחזר לפתע אחרי הפסקה של כמה שבועות, עם עוד משהו ש"ארץ" מצליחה לעשות היטב בסדרת המערכונים הזו: להכניס את הסאטירה החריפה בדלת האחורית של המערכון הקליל והמצחיק. הפעם זו היתה הדמות של ענבר (תמיר בר, ממצטייני העונה הזאת לטעמי), שמקבלת נשק ובאמצעותו מצליחה להשיג כל מה שהיא רוצה (עד שהכוח נלקח, ואיתו גם כל האוויר החם יוצא באחת). פה היתה אמירה כמעט פילוסופית של "ארץ", על כוח ואיך הוא משנה אותנו.

בכוננות להביא לכם כאפה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

זה בדיוק שורש כל הבעיה ברעיון "כיתות הכוננות" – הוא מתחיל מכוונה טובה, לחזק אוכלוסיות שזקוקות להגנה, אבל בסוף זה תמיד נגמר באנשים שרק רוצים כוח בידיים ומשהו שיקצר להם את הדרך, שירגיע דחוף את השכנים שמרעישים, שיקמבן איזה מקום טוב בבית קפה, רחוק מאנשים אמיתיים עם פחדים אמיתיים. בקיצור, הרגע שבו הקומבינה תפגוש את חלוקת הנשקים הפראית הוא לא רק רגע מסוכן, אלא גם רגע די מגוחך. מגוחך כמו "כיתת הכוננות" הרמת גנית.

וגם בפרק הזה המלחמה נדחקה כמעט לקרן זווית. רבות מדובר על הפער שיש בין שדה הקרב לבין המציאות – כמה בתוך רצועת עזה הדברים נראים אחרת לגמרי מאשר בחיים האמיתיים שלנו. ובכן, "ארץ נהדרת" משקפת את מצב החיים בתוך הבועה שלנו – וגם של הפוליטיקאים – שחזרה להתעסק בחוקי גיוס, במחירים בסופר ובוולנטיינ'ס דיי. ואם מדי פעם הם מחזיקים ביד רובה, זה רק כדי לאיים על ההוא עם הקלמנטינה שהגיע הזמן לעבור מקום. ככה אנחנו נראים.