Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
תוכנית ההתנתקות: איך שורדים שבוע בלי אינטרנט בשנת 2019?
בלי ווטסאפ, בלי פושים, בלי מייל, פייסבוק או גט טקסי - עדי סמריאס, אדם מקוון וצרכן חדשות אובססיבי, התנתק מהאינטרנט לשבוע. מה אתם יודעים, בדרך הוא גילה את עצמו. מוכנים להשתתף בניסוי?
שלחתי את המייל האחרון והזמנתי גט טקסי בפעם האחרונה. ספקטרום הרגשות שלי נע בין ריקנות לגעגוע לאנשים שנמצאים מרחק אוטובוס ממני, או לכל הפחות שיחת טלפון. דמיינתי שיחות קולחות בקבוצות הווטסאפ שנמנעה ממני כעת הגישה אליהם, פניות נרגשות מאנשים בפייסבוק – "אתה לא תאמין מה קרה" – אבל אני לא יכול לדעת מה קרה, או מה קורה. מהאדם המקוון שנוכח בכמה מרחבים במקביל – שבשליפה מהכיס יכול להזמין כרטיס טיסה לקנקון, להזמין באפליקציה ריקשה שתאסוף אותי משדה התעופה למלון שהזמנתי באפליקציה אחרת – הלכתי אחורה בזמן. נותרתי רק עדי, בשר ודם, נוכח נפקד, מנותק לחלוטין מהתודעה המקוונת שלי שנותרה לא נגישה אי שם במרחב הקיברנטי. בלי אינטרנט לשבוע, ושאלוהים יעזור לי.
אני מבלה בממוצע יותר מעשר שעות ביום במרחבי האינטרנט – ארבע שעות של זמן מסך בסמארטפון ועוד שש מול המחשב במערכת והלפטופ הפרטי. כשזמן המסך שלי גווע החלו להיערם זרמי מחשבות בלתי פוסקים ללא הסחות הדעת שהפכו לשגרה. הבחנות, תובנות, רגשות, מחשבות על רגשות, רגשות שהם מחשבות – היכולת להביט פנימה הפכה לדבר הכי נוכח. זה הרגיש כאוטי, מה לעזאזל אני אמור לעשות עם כל העצמי הזה, כעת כשנמנעה ממני היכולת לפזר את הקשב שלי על פני רשתות חברתיות, אתרי אינטרנט ביזאריים, בדיקות תכופות של תיבת המייל שלי ועדכוני חדשות בלתי פוסקים? התקשורת שנותרה לי בהודעות סמס לא הייתה שוטפת כמו בווטסאפ. חיכיתי שהמכשיר יבשר על מידע חדש שהגיע אבל זה קרה לעתים רחוקות מדי. זרמי המידע התחלפו בזרמי מחשבות רציפים, צונאמי של מחשבות, דבר נדיר ביומיום. חלק גדול מהתודעה שלי שאוחסן והעלה אבק התעקש להתחבר כעת שוב. חבר שראה אותי בערב הראשון ללא אינטרנט אמר: "אתה נראה מוזר, מצד אחד שלו ומצד שני לא מחובר". הוא צדק, הייתי לא מחובר – אבל לא מחובר למה? מנותק ממי?
הפכתי להיות עץ בסתיו שעליו התייבשו, הרוח מכה בו ומכה והעלים מסרבים לנשור. מנוגד לטבע, מנוגד לקדמה. כל כך הרבה קשב ללא הסחות דעת להשיל אותו ממני. לפני שני עשורים, כשהאינטרנט החל להגיע לבתים בישראל, הוא היה אי מבודד שהיה צריך כוונה, זמן ומקום כדי להגיע אליו. אפשר היה להתאהב על האי הזה. אני זוכר שיחות בצ'אטים P2P בתוכנות כמו סולסיק שנמשכו עמוק אל תוך הלילה, חברויות שנרקמו על בסיס החלפת מילים. האינטרנט אז היה פחות ויזואלי והמילים שהופיעו על המסך היו חזות הכל, בלי אוננות עצמית כמו היום. האינטרנט שלח אותי לבד לתל אביב בפעם הראשונה בגיל 15. המילים הפכו לאנשים. המפגשים נרקמו לחוויות. האינטרנט היה קטליזטור אבל לא הדבר עצמו. אבל זה היסטוריה. האי המבודד הזה הוא היום חזות כל הפלנטה, זולל אותה ומשנה אותה תוך כדי תנועה. מה שנשכח הוא החוויה האנושית הטהורה שחיה את הרגע בלי סלפי. היא נפגמה, הפכה תלויה במדיום. שיחות שפרחו במרחבי הווטסאפ, מלוות בממתקים ויזואליים, הפכו רזות מדי בימי הניתוק שלי, עד שנבלו ומתו בחלל הסמס.
לפני שהתנתקתי עוד הספקתי לראות אנשים שמחליפים את תמונות הפרופיל שלהם בפייסבוק לתמונות מלפני עשר שנים. היו כאלה שנקטו פעולה אקטיביסטית והחליפו לתמונות של דובי קוטב שגוועים מרעב ולקרחונים שנמסים. המידע שנקלט אצלנו כל הזמן הוא מקסימלי אבל היכולת לפעולה מינימלית – תמונות זוועה מסוריה, משבר האקלים, מחנות כפייה להומואים בצ'צ'ניה, קצירת איברים בסין. אנחנו לא מסוגלים באמת להקשיב או לפעול, מקסימום נפרסם סטטוס, נעשה לייק או ניכנס לריב. האינטרנט, שהיה אמור להיות ניצחון הרוח האנושית, הפך לניצחון הטפל על העיקר, ואנו מטמטמטים את עצמנו בעזרתו לדעת, נתינים כנועים לכלי מלחמה פסיכולוגי של ממשלות וטרולים א־לה יאיר נתניהו.
אומרים שאם העולם היה יודע היה אפשר למנוע את אושוויץ. אני תוהה אם אושוויץ היה יכול להתקיים בעידן האינטרנט ונוטה לחשוש שכן. יש מי שלוחץ על אימוג'י עצוב בתגובה לתמונות של שלדי אדם במדי אסיר, אחרים משאירים תגובות שטנה. פייסבוק תחסום חלק מהם. עצומות יישלחו במייל. נכון, יש פעולות במרחב האינטרנטי שצולחות, שמשנות מציאות, אבל רעיון הכפר הגלובלי המקוון לא פתר את בעיית הסבל האנושי או את חוסר הצדק בעולם. האמת לא משחררת אותנו. גם לא הפוסט אמת שהאינטרנט יצר.
זן ואמנות הניתוק
כמי שצורך חדשות והודעות פוש תכופות דרך הטלפון הנייד באופן שלעתים גובל באובססיבי, עברתי קיצור קיבה אלים. ממאה לאפס. "אפי נווה התפטר מלשכת עורכי הדין" היה עדכון החדשות האחרון שקיבלתי. שלושה ימים אחר כך, בעת שנסעתי במונית, שמעתי דיון על אפי נוה ברדיו, 103FM אם אני לא טועה. האורח שעלה לשידור כינה את המגישה פשיסטית, היא ענתה בתגובה "אתה פשיסט". זה הרגיש לי רחוק. אני כבר לא אנוס להיות מעורב במתרחש על ידי הודעות פוש. אני לא אנוס להרגיש שמח, עצוב או כועס על ידי האינטרנט. אני ער יותר לשמחה ולעצב ולכעס ששייכים לי. זאת לא תמיד חוויה קלה, אבל היא הכרחית. רגשות שהודחקו צפו בלי יכולת לקבור אותם בהסחות דעת. האינטרנט מקהה את הרגשות שלנו, הבנתי שצריך לתת תשומת לב לדברים האלה. כשהבטתי על הכותרות בדוכן העיתונים בבוקר יום ראשון הבנתי שלא הפסדתי הרבה. אולי הרווחתי קצת שלווה בדרך.
הלכות היומיום הפכו מאתגרות. במקום להזמין באפליקציה, המתנתי למונית ברחוב או התפשרתי על מוניות שירות. כרטיס האשראי ודאי יודה לי בסוף החודש. בקרון הרכבת כשכולם היו עסוקים במסכי הטלפון ראיתי ברווזים שטים על שלוליות החורף. בשבת רציתי לראות משחק כדורגל. נבצר ממני ליהנות משירותי הסטרימינג המקוונים של פרטנר או מצפייה ישירה באינטרנט אז הלכתי לבר בפלורנטין. הזמנתי פיצה ובירה, לצדי ישב בחור שהגיע לראות גם הוא את המשחק. אני אוהד ליברפול, הוא מנצ'סטר יונייטד. הוא החמיא על הגול של סלאח, הודיתי בשמו והצעתי לו חתיכה מהפיצה. הוא אמר שהוא טבעוני. כשיצאתי מהמקום הוא בירך אותי לשלום.
הפעולות שלי הפכו רציפות יותר, ממקודות. צפייה בסדרה הפכה לטוטאלית. קריאה הפכה לטוטאלית. האזנה לג'וני קאש הפכה לטוטאלית. הן לא נקטעו על ידי הנייד. לעתים גם בדידות שהתגנבה הפכה טוטאלית יותר. בזמנים המתים מול המחשב בעבודה הלכתי לאכול מנה חמה עם חברה מול הים במקום להתבוסס בגלילה אינסופית של פידים כאלה ואחרים. זאת הייתה חוויה מרגיעה ובעלת ערך. הפשטות שבהוויה האנושית. נזכרתי פתאום שאפשר להתנהל בלי אינטרנט, שזה אפילו נחמד.
השינוי הגדול ביותר היה בצורה שבה אני מתעורר בבוקר. זה כבר הפך לשגרה להושיט יד אל המכשיר ולהתעדכן בזמן היקיצה במיילים והודעות. הדופמינים שמשתחררים כתוצאה מכך מספקים את הדרייב לצאת מהמיטה אל העולם. עכשיו היקיצה הפכה לאטית יותר. בהתחלה זה קשה, אחר כך זה מנחם. יהיה מה שיהיה פשר החיבור הזה, הניתוק מהרשת הפך אותי במידה מסוימת מחובר יותר לעצמי, גם אם זה היה אלים בהתחלה. כמו ויפסאנה, למדתי לשחות שוב בתוך גלי ההוויה של עצמי, גם אם לעתים נחבטתי בקרקעית. הייתי קיאנו ריבס שבזכות הניתוק מהמטריקס זכה ביכולת המחודשת להיות מודע.
רוברט מ' פירסיג, שכתב את "זן ואמנות אחזקת האופנוע", טבע את המונח כנסיית השכל בבואו להתייחס אל האקדמיה והפרדיגמה המחשבתית שהיא כופה עלינו – האלהת הרציונליזם ודחיית המופלא שבחיים. האינטרנט הוא אולי לא מקור הרציונליות בחיים שלנו, אבל הוא כופה עלינו מחשבה מסוימת ומנתק אותנו מהחיוניות שבחיים. השכל הגדול של האינטרנט הוא הכנסייה שכולנו עובדים. אין דבר שמשפיע על האופן שבו אנו חושבים ומביטים על העולם יותר ממנו. אנו מקדשים את החיבור ובתמורה מתנתקים מעצמנו. אנחנו חזות הידע שאנו צורכים. אני מקוון משמע אני קיים. הידע שאנחנו משיגים באינטרנט שווה משהו רק כשאנו מניחים את כף ידו של אדם אהוב בידינו, מביטים אל פניו, מאפשרים לעצמנו להרגיש ללא הסחות דעת, מתרגשים שלא דרך מסך מאפרוחי ברווז ששטים בשלולית חורף.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
המציג הינו פרסומת: מבינו עד ביבי, כל המותגים רוצים לעשות צחוקים בפייסבוק
מותגים ורשתות הבינו שהדרך ללב הגולש הישראלי היא להיות אנושי, מגניב, מעודכן, משעשע. אנשי סושיאל מובילים מנסים להסביר: איך זה שהדבר הכי מצליח בפייסבוק הוא עמודים שמתנהגים כמו בני אדם, ולמה אנחנו קונים את זה פעם אחר פעם?
השבועות האחרונים היו קשים במיוחד אם אתם אוחזים בחשבון ברשתות החברתיות ומחפשים תוכן מקורי. אפילו ביחס לשגרה הרגילה בישראל, שכוללת בעיקר תחרויות פאנצ'ים על פוליטיקה, תוכן גנוב ושרשורי ענק בקבוצת "כל התשובות נכונות", זה היה מעיק. הכל התחיל בליל הסילבסטר. חשבון הפייסבוק של עיריית תל אביב־יפו תייג את עיריית ירושלים, כתב "ערה?", ונתן את יריית הפתיחה לאורגיה הגדולה של אנשי הסושיאל, שגילתה עד כמה אין לנו בעיה שידחפו לנו פרסומות לפנים כל עוד זה "מצחיק". פתאום גילינו שגם טמבוריית הצומת מבינה את הכוח בריל טיים מרקטינג עם תגובות כמו "היי, אל תשכחו אחרי ליל הסילבסטר לקנות דיבלים!", והשרשורפלצת שהתחיל כמשהו שאסור להפסיד התגלה כבעל חיי מדף של שעתיים לכל היותר. מהר מאוד הוא גדל, הפך לבלתי ניתן לניווט והרקיב כשימים אחר כך חשבונות סושיאל קיקיוניים עוד ניסו לקושש על גביו לייקים.
השרשור הספיק להוליד מאז חיקויים, כולם על הספקטרום הקרינג'י, מרשת ועד "מדע גדול, בקטנה". יולי אדלשטיין ומירי רגב אף ניסו לתפוס עליו טרמפ במה שהפך להיות מסע הלוויה הרשמי של אחד הממים הכי קצרי ימים שראינו. אבל עדיין מדובר רק בסימפטום שהוא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר. השרשור הזה מתגמד לעומת מה שקרה בטוויטר, כש־HBO ביקשו מאנשים להגיב ולקבל את "שם המאפיה שלהם" במסגרת חגיגות 20 שנה ל"סופרנוס", ציוץ שגרר תגובות בערך מכל סלב או גוף מסחרי בפלנטה. מאז עוד נוספו לחיינו ביצה אחת שכולם משתפים בלי סיבה, אתגר עשר השנים המייאש וראש ממשלה שמגיש מבחן unseen לאזרחים בסטורי שלו. איכשהו, אף שתמיד מדובר באותו מהלך (קרי: גוף מסחרי או ציבורי שמתנהל בצורה קצת פחות מעונבת מול הקהל), אנשים בולעים את זה שוב ושוב ומבקשים עוד.
"כן, אוקיי, זה אני שלחץ אנטר על הפוסט הזה", מודה רועי כהן, מדוברות עיריית תל אביב־יפו. "תמיד יש ההפתעה שמשהו שמזוהה ביורוקרטית מדבר בצורה עדכנית. אני חושב שזה גם עניין דורי – אנשים רגילים לפרסומות ורשתות חברתיות זה עניין יחסית חדש".
אתה מרגיש שגופים מסחריים שחררו קצת חבל כדי להגיע לקהל?
"יש לקוחות שלא משחררים, ואז קורה דבר כזה ואתה פתאום רואה את זוגלובק שמגיבים 'נשארנו בבית עם הנקניק ביד'".
מצד שני חיי המדף של השרשור שלכם היו מאוד קצרים וזה נרקב ממש מהר.
"זה לא נרקב, אבל כן, זה מבאס לראות חיקויים, כמו שקרה עם יולי אדלשטיין נניח. אנשים לא תמיד מזהים מה חיקוי ומה לא, זה העניין. כל עמוד ויראלי מבוסס הרי על העתקות, זה חלק מהשפה בסופו של דבר. מי שמצליח יודע גם ליצור תוכן מקורי וגם ללכת על הקצה, אבל אפשר בכיף להתפרנס מחיקויים".
אחת הסיבות שאנשים מתפרנסים מחיקויים של תוכן כזה היא שנראה שאנחנו לא מסוגלים להישאר אדישים אליו. השנה היא 2019 אבל אנשים עדיין מגיבים בצורה מאוד אמוציונלית, חיובית או שלילית, בכל פעם כשגוף מעונב מוריד את המסכה ומנסה לדבר בשפה של הקהל שלו. "אנחנו פה נטו כדי להצחיק. תסתכל על 20 הפוסטים האחרונים ואין שם אפילו מבצע אחד", אומרת יראת טוכפלד, שעומדת מאחורי אחד העמודים הכי אהודים ולא צפויים ברשתות החברתיות – עמוד הפייסבוק של חסלט, שעד לפני כמה שנים היה מותג בולט בעיקר בקרב הציבור החרד"לי, עד שמנהליו ("חלקם אפילו בלי סמארטפון") החליטו במודע או שלא לפנות לקהלים חדשים. "חלק מהמנהלים לא ידעו מה זה פייסבוק. גופים בדרך כלל יחשבו על להמשיך את הקו השמרני, אבל הם לא הבינו את הטכנולוגיה ונתנו לנו בגלל זה יד חופשית. יש המון אנשים שחושבים שהם יודעים ואז עושים עבודה לא טובה, משחצנות. מותגים לפעמים מסבירים יותר מדי, לא נותנים קרדיט לקהל. הקהל עוקב אחרינו כי אנחנו משאירים לו לפצח את זה, והתגובות לזה נהדרות, הקהל מרגיש מתוחכם יותר".
חלק מהקטע זה שזה מגיע מחסלט.
"ברור שהפער תורם לנו ואנחנו משתמשים בזה. חסלט זו חברה חרד"לית, ירק מהדרין מגוש קטיף לשעבר, ימנים. אתה לא מצפה לזה מהם. אנחנו מדברים על הארי פוטר וסרטי מארוול והקהל תמיד מופתע, גם כשמכירים".
כן, אבל למה אנחנו קונים את זה? אנחנו יודעים שיש מנהל סושיאל מאחורי זה. זה לא חדש בשביל הקהל הזה.
"אנשים מצפים שמנהל סושיאל יאמץ את ערכי המותג, אבל בחסלט אני יכולה להביא את עצמי, ואנשים מזהים את זה. לא רק כי זה המותג אלא כי אני מביאה משהו מאוד אותנטי, הפוך מהטענה שזה זיוף".
גם אם אתם לא "מתייגים חבר שלא יכול בלי הפיצה שלו!" ומעקמים אף מול כל ניסיון של גוף מסחרי לרכוב על איזשהו גל, סביר שגם אתם לא חסינים. אוהבים את הנוכחות הדיגיטלית של חינוכית? לא? מה לגבי אלוף המזרונים או שווארמה בינו? כולנו קהל יעד, השאלה של איזה תוכן. "הקהל שמתלהב מבינו הוא לא הקהל שבסוף קונה ממנו שווארמה", מסביר עמרי פינשטיין, איש קריאייטיב ומתכנת אתרים בחברת המיתוג Hooligans שאחראי בין השאר לעמוד הקאלט "זהבה גלאון – עמוד המעריצים הרשמי", שמבוסס בדיוק על הפער שבין מותג שמרני ומרוחק לתוכן עדכני. "כנראה בינו ניסו לפנות יותר לתל אביבים. זה חלק מהמיתוג, הרי זה קהל עם פרופיל תקשורתי גבוה והם דואגים להפיץ את המותג ולתת לו תווית של מגניבות בעצמם. מי שאוכל אצלו הוא לאו דווקא מי שמפיץ את זה ברשת".
ההתלהבות היא גם מזה ש"הרשו להם"?
"ברור, זה עניין של 'וואו, איך הלקוח אישר את זה', זה מה שעובד במקרה הזה. כמו מילקי ורועי כפרי – קהל מהתחום יפיץ את זה כי הוא מתלהב דווקא מזה שמישהו שנראה כמוהם עושה מה שבא לו במותג הכי שמרני בשוק. הפוסטים האלה הופכים להיות ויראליים בזכות קהל כזה".
זה קשור לעניין הגיל? הקהל הצעיר יפסיק להתרגש בעתיד?
"זה יתפוס צורות שונות. כשאנשים מסוימים עושים את זה, זה נראה כמו הורים שנכנסים לפייסבוק ומנסים להיות מגניבים. מותגים בדרך כלל מגיעים לתוכן אחרי הקהל. זה נובע מכך שמותגים מחכים לראות שמשהו עובד ורק אז מסכימים לשתף פעולה".
ייתכן שחלק מההתלהבות נובע מהעובדה שיש אי שם גופים מסחריים שנותנים יד חופשית ולא מתערבים כמעט בקבלת ההחלטות של אנשי הסושיאל, בדיוק כי כל עיכוב יכול לעשות את ההבדל בין מיתוג צעיר לבין דוד מביך, אבל דווקא עניין הגיל אמביוולנטי. סתיו זיו, שמפעילה כיום את הטוויטר של תאגיד השידור הישראלי כאן, הייתה מהראשונות לתת אופי לעמוד פייסבוק מסחרי כשניהלה את עמוד הפייסבוק של החינוכית. "אמרנו לעצמנו, לחינוכית יש ארכיון כל כך עשיר, וכולנו, ההורים של היום, גדלנו עליה, אז למה לא לצלול לעבר ולהשתמש בחומרים האלה כדי להביא משהו קצת שונה? הפכנו ליצרני תוכן בפני עצמנו. זה היה דבר גדול, כי בפעם הראשונה הדמות של מותג בסושיאל נפרדה מדמות המותג באפיק המסורתי שלו, ולקחה כיוון קצת שונה".
זה טרנד חולף? צעירים עדיין מתרגשים מזה?
"זה בפירוש לא טרנד חולף. אני חושבת שאם יש דבר אחד שאפשר להיות בטוחים בו הוא שגולשים תמיד ירצו לצחוק ולקבל תוכן מעניין, מאתגר ומושך שלא נלעס ומוגש להם בכפית. אני חושבת שתמיד יהיה ביקוש לתוכן טוב שהוא בגובה העיניים, וזו גם העצה הכי טובה שאפשר לתת. אני חושבת שעכשיו לקראת הבחירות אנחנו מתחילים לראות דברים סופר מעניינים. לא רק גופים שמתחילים לדבר כמו אחד מהחבר'ה אלא גם פוליטיקאים, שמבינים שנגמר עידן הפוסטים הארוכים ושגם הם צריכים להתחיל לעשות סושיאל מדיה בדמותה כיום".
זה קשור לזה שאנשים נהנים לראות את המסכות נשברות? זה כמו לראות את החנונית של הכיתה הופכת למלכת הנשף.
"אנשים מגיעים לסושיאל מדיה כדי לעקוב אחרי גופים, לקבל מידע חשוב, אבל גם כדי ליהנות. אני חושבת שכל גוף שיוצק מידת הומור בעבודה שלו זוכה פעמיים – גם הגולשים שלו נהנים מאותם פוסטים שהם מחוץ לדמות המקובלת, וגם יש מידת קשב רבה יותר לפוסטים אחרים, שהם בכל זאת יותר אינפורמטיביים. אחרי הכל, גם לעיריית תל אביב יש עדכונים פה ושם על ארנונה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
