תאהבו את איך שמדונה מתבגרת בעשור השביעי לחייה או לא, מלכת הפופ היא עדיין מלכת הפופ, וכל הנסיכות שמסביב מתקשות לדגדג אותה מבחינת אומץ, חדשנות ונועזות, ולא פחות מכך מבחינת סיפור החיים המסחרר של עלייתה מאשפתות ניו יורק אל הטופ העולמי של תעשיית המוזיקה. הסיפור הגדול הזה אמור היה להפוך לסרט ביוגרפי גדול לא פחות בכיכובה של ג'וליה גארנר, אך מדונה הקפיאה את הפרויקט לטובת סיבוב ההופעות המצליח שלה בין 2023 ל-2024, "The Celebration Tour". עכשיו, כך נראה, הניסיון להסריט את סיפור חייה מקבל חיים חדשים, והזוכה המאושרת היא נטפליקס.

>> כל הדברים הבוערים: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> הוליווד הולכת לעיבוד: 15 הטעויות הכי מעצבנות שהרסו לנו הכל

על פי מגזין תעשיית הבידור "וראייטי", כל הצדדים המעורבים בפרויקט אישרו שהוא נכנס לשלבי פיתוח מוקדמים, בדרך אל סדרת דרמה על חייה של מדונה והמוזיקה שעשתה לאורכם. למרות שהסיפור שלה יכול די בקלות להחזיק כמה עונות עסיסיות ביותר, הכוונה בשלב זה היא לייצר Limited Series בת עונה אחת בלבד, ולא ידוע בשלב זה אם הסדרה תתמקד בסיפור עלייתה בצעירותה או בקריירה המפוארת שלה כולה.

הידיעה התקבלה בהתלהבות גדולה בעיתונות הבידור האמריקאית, בין היתר כי מי שאמור להיות מופקד על ההפקה הוא שון לוי, האיש בעל מגע הזהב שמאחורי "דברים מוזרים" ו"דדפול & וולברין". לוי חתום על חוזה מולטי-שנתי עם נטפליקס, במסגרתו גם יצר את סרטיו האחרונים של ריאן ריינולדס, "Free Guy" ו"The Adam Project". למרות הביקורת שהוטחה במדונה בתקשורת בשנים האחרונות בגלל סירובה להתנהג בגילה, סיבוב ההופעות האחרון שלה הכניס יותר מרבע מיליארד דולר, כך שגם זו כנראה סיבה להתלהבות.

מדונה עצמה צפויה להיות מעורבת בהפקה במידה רבה, כמו בכל פרויקט שלה, ולשלוט בו יצירתית אם לא ממש להשתתף בכתיבת התסריט. במהלך העבודה על הסרט שהוקפא, כתבה מדונה לפחות שתי טיוטות של תסריט יחד עם דיאבלו קודי וקרסידה ווילסון, ואף זימנה את כל המועמדות לגלם אותה למחנה אימונים של שירה וריקודים, בסיומו בחרה בגארנר על פני פלורנס פיו ואודסה יאנג. נחזיק אצבעות לליהוק טוב גם הפעם ונשתחווה בפני המלכה.

• המסך
• מדונה
• נטפליקס
• פופ

מכירים את שירי הדאנס-פופ האלה שמדברים על לרקוד, לחגוג, לשתות, להרים כוסות באוויר, להיות צעירים ופרועים? כאלה שהמילה "tonight" ככל הנראה חוזרת בהם כמה וכמה פעמים? אם קפץ לכם לראש שיר שיצא בין השנים 2010-2007 – יש לכך סיבה: כלכלה.

>> פסטיבל הבלוק: כל כך הרבה די.ג'ייאים מחו"ל לא ראינו כל 2024

המשבר הכלכלי העולמי של 2007–2009, שנגרם מהתפוצצות בועת הנדל"ן בארה"ב, כונה "המיתון הגדול" והשפיע על כל תחומי החיים -. ובהם גם המוזיקה. שירים כמו Just Dance של ליידי גאגא, Tik Tok של קאשה ו-I Gotta Feeling של בלאק אייד פיז – ולמעשה כמעט כל שיר שעסק בלברוח מהמציאות ולחגוג (טונייט, כמובן!) – הפכו ללהיטי ענק בזה אחר זה וחרכו את המועדונים. צעירי דור המילניום, שנפגעו ישירות מהמשבר, מצאו נחמה במוזיקה האסקפיסטית. קאשה, למשל, שרה על כך שהיא מצחצחת שיניים עם בקבוק ג'ק דניאלס, ובכך העניקה אישור סמלי למאזיניה לצאת, לבלות ולשתות – גם כשהם מתקשים לשלם את החשבונות שלהם.

במהלך העשור שלאחר מכן הפופ הפך למורכב ומגוון יותר, בעוד שהדאנס-פופ נסוג לאחור לטובת סאונד שמושפע יותר מהיפ-הופ ו-R&B. הפופ של סוף שנות ה-2000 ותחילת העשור הבא כונה "Recession Pop" ("פופ מיתון") והפך עם הזמן למושא ללעג וזלזול, במיוחד בקרב דור הטיקטוק שגדל על מוזיקת מיינסטרים עם ליריקה משמעותית יותר.

התפנית חלה כאשר במהלך 2024 צבר המונח "Recession Pop" יותר אזכורים ברשתות מאי פעם, והטון הלועג התחלף בטון נוסטלגי הצמא שוב לאסקפיזם. השילוב של כלכלה בלתי יציבה, מגפת הקורונה ומציאות פוליטית מורכבת יצר תחושת חוסר ודאות שמזכירה את תקופת המיתון הגדול. בדיוק כמו באותם ימים רחוקים לפני כמעט 20 שנה, צעירים מוצאים עכשיו נחמה בפופ קליל ומרקיד שמציע בריחה זמנית מהמציאות.

מספר האזכורים של המונח "Recession Pop" באינטרנט על ציר הזמן

בשנה שעברה יצא Brat, אלבומה של צ'רלי XCX, שסימן את שובו של פופ המיתון למצעדים ולמיינסטרים. בעוד שכוכבות פופ אחרות התאמצו להיתפס כעמוקות ומהפכניות, צ'רלי בחרה דווקא לשיר על סמים ומסיבות, כשהיא עטופה באוטו-טיון כבד וביטים מסונתזים – ממש כמו שעשו כוכבות הפופ 15 שנה לפניה. האלבום הוליד את טרנד ה-Brat Summer, שמבוסס למעשה על אותם עקרונות שהפכו לפופולריים בקרב דור המילניום בזמן המיתון הגדול – לחגוג את החיים ולהיות פחות אחראיים.

לפי כל הסימנים, 2025 מסתמנת כשנת הקאמבק של Recession Pop. בסילבסטר האחרון, במשדר הנצפה ביותר בארה"ב, Dick Clark's New Year's Rockin' Eve, הופיעה קאשה עם המנון המיתון שלה Tik Tok בן ה-15 שנה. במקביל, הסינגל החדש של ליידי גאגא, Abracadabra, הופך להצלחה מסחררת דווקא בגלל הדמיון שלו ללהיטי העבר שלה מתחילת העשור הקודם, כמו Bad Romance. רק בשבוע האחרון הודיעו הראפרית דב (Dev) ו-The Cataracs – ההרכב שאחראי על להיטים כמו Like a G6 ו-Bass Down Low – על קאמבק ראשון לאחר למעלה מעשור של שתיקה. בהצהרה המשותפת כתבו "It's 2010 in 2025" וסיפרו על כך שהחיבור הגיעה מדרישת קהל לאותה המוזיקה שהוציאו בתחילת דרכם.

ומה אצלנו? דומה, אבל שונה. הישראלים, אולי יותר מכל אוכלוסיה אחרת כרגע, זקוקים לאסקפיזם. בשנה הקרובה ייתכן שנראה גל של "פופ מלחמה" – מוזיקה שתעסוק בהכול חוץ מהמלחמה. רמזים לכך הופיעו כבר השנה, כאשר דווקא השירים הפופיים והקלילים ביותר זכו להצלחה הגדולה ביותר, על חשבון בלדות ושירים שמתייחסים ישירות למציאות הנוכחית.

החל מ"נאדי באדי" של שחר טבוך, "צ'יק צ'ק" של סטטיק, "תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, ועד ל"לא לפנות אליי" של נסרין, שמאכלס כעת את המקום הראשון בגלגלצ – נראה שגם הקהל הישראלי מחפש מוזיקה שתאפשר לו להתרחק, ולו לרגע, מהכבדות של היומיום. הקהל לא מחפש שירים שידברו על המציאות – אלא כאלה שיעזרו לו לשכוח אותה. ההיסטוריה מוכיחה שאסקפיזם בתרבות ואמנות בכלל ובמוזיקה בפרט אינם ניתוק מהמציאות, אלא דווקא תגובה ישירה ודרך הכרחית להתמודד איתה. כוכבי וכוכבות הפופ צריכים לקחת זאת בחשבון אם הם שואפים להצלחה מסחרית.

• ❤ תרבות
• פופ
• מוזיקה
• ליידי גאגא
• משבר כלכלי
• יוקר המחייה

אני לא יודעת מה אמר מייקל גרייסי לרובי וויליאמס כדי לשכנע אותו לשתף פעולה עם הרעיון הפרוע שלו, אבל הנה פיץ' אפשרי: "תשמע, אני רוצה לעשות עליך סרט ויש לי רעיון יוצא דופן, שיבדל אותו מכל הביוגרפיות המוזיקליות הבינוניות שמסביב. תקשיב עד הסוף לפני שאתה אומר לא. השירים שלך נהדרים, אבל הסיפור שלך לא כזה מיוחד. אתה יודע, התקבלת ללהקת בנים שהפכה אותך לכוכב בגיל 16, התמכרת לסמים, הועזבת מהלהקה, פתחת בקריירת סולו מצליחה עוד יותר, נגמלת ועכשיו אתה נשוי עם ארבעה ילדים. בקיצור – עלייתו, נפילתו הזמנית ושוב עלייתו של כוכב, the end.

>> במבט לאחור: 11 הסרטים הכי איכותיים שראינו ב-2024
>> עם דמעות בעיניים: 11 סרטים שכדאי לראות בפסטיבל חיפה

"אז ככה, אמרת לי פעם שאתה מרגיש כמו קוף מרקד, וזה נתן לי רעיון – במקום לחפש שחקן שנראה כמוך עם רבע מהכריזמה שלך, אני רוצה שיגלם אותך שימפנזה דיגיטלי, כמו ב'כוכב הקופים'. זאת גם מטאפורה פוריה, גם יותר נוגע ללב לראות קוף מסניף קוקאין – 'האגו נחת' זה שם טוב לאלבום אבל הוא עשוי להיות בעייתי בסרט שרוצה לעורר סימפטיה לגיבורו – וזה ישחרר אותנו ממחויבות לדיוק בפרטים. ככה נוכל לטוות פנטזיה מוזיקלית על החיים שלך, עם שירים וריקודים ברחובות. מחזמר אמיתי – כמו שעשו ב'רוקטמן' על אלטון ג'ון – אבל עוד יותר טוב. מה אתה אומר?"

איזה יופי שוויליאמס אמר כן. "Better Man: סיפורו של רובי וויליאמס" הוא הברקה אמיתית, שמומלץ לראות על המסך הגדול כדי לחוות אותה במלואה. זה מחזמר שנון, סוחף ומבדר, והקוף הדיגיטלי עשוי לעילא ושובה את הלב מרגע הופעתו על המסך. הוא גם רובי וויליאמס, וגם דמות עצמאית שמתפתחת באופן משכנע מילד כאפות חמוד, לנער חצוף, ולנרקומן סדוק שמתנשא בגסות על החברים שלו ונע בין שיאים של התנפחות עצמית לתהומות של חוסר בטחון.

ג'ונו דיוויס, שחקן תיאטרון שהתפרסם כשגילם את אלכס בגרסה בימתית של "תפוז מכני", הוא האיש שהופעתו תורגמה לדמות השימפנזה באמצעות motion capture, והוא מצוין. מגיעה לו מועמדות לאוסקר לא פחות משהגיעה לאוסטין באטלר ולראמי מאלק שגילמו את אלוויס פרסלי ואת פרדי מרקורי, אבל בהוליווד עדיין לא נפתחו לרעיון של הענקת פרסים לשחקנים עם איפור דיגיטלי. קולו האמיתי של וויליאמס, האגו בכבודו ובעצמו, נשמע בפסקול כמספר המגולל בחן את סיפורו בגוף ראשון, ומעטר באבחנות ערמומיות וכנות. והוא כמובן שר את השירים, אותם הקליט מחדש עבור הסרט.

לרובי יש אמא (קייט מלווייני) וסבתא (אליסון סטדמן, הזכורה מסרטיו של מייק לי) אוהבות ותומכות, אבל לב הדרמה של הסרט הוא יחסיו עם אביו פיטר (סטיב פמברטון), שהנחיל לו אהבה לפרנק סינטרה ולדין מרטין לפני שנטש את משפחתו במטרה להגשים את חלומו לשיר מול קהל. רוברט – השם שהוענק לו בלידתו – תמיד מחפש את אישורו של אביו, והוא שב ומתאכזב ממנו ואף כועס עליו, משום שנראה שפיטר מעוניין יותר באבק הכוכבים שאופף את רובי וויליאמס מאשר באדם האמיתי והפגיע שהביא לעולם.

יחסיו של וויליאמס עם חברי להקת "טייק ד'את" ועם הזמרת ניקול אפלטון, שהיתה ארוסתו במשך כשנה (לפני שהתחתנה עם סולן "אואזיס" ליאם גלאגר), מטופלים בעיקר באמצעות שני קטעי מחזמר מעולים, מצולמים וערוכים טיפ טופ. בראשון, חברי להקת הבנים שרים את "Rock DJ" ורוקדים ברחובות בכוריאוגרפיה סוחפת שעושה חשק להצטרף. כזכור, זה שיר של וויליאמס, ולא של הלהקה – למה להסתבך עם זכויות? ואולי זאת גם נקמה קטנה בלהקה, שסירבה לבצע שירים פרי עטו.

בשני, רובי מתוודע לניקול במהלך נשף תחפושות על יאכטה מפוארת (לא כך הם נפגשו במציאות), והשניים מתאהבים תוך כדי בלט יפהפה לצלילי "She's the One". התפרקות היחסים היא כמובן פחות כיפית. החרדות המשתקות שדוחפות את וויליאמס לסמים (וגם מתעצמות בגללם) מעוצבות כהשתקפויות עצמיות שצצות מולו בעת שהוא מופיע על הבמות הכי גדולות ואומרות לו שהוא אפס. זה דימוי אפקטיבי, אלא שהסרט חוזר עליו קצת יותר מדי.

שלב הפיכתו של וויליאמס מ"קוף מרקד" לאמן יוצר אינו מפותח מעבר לפגישה קצרה עם המפיק המוזיקלי גאי צ'יימברס, שיהפוך לשותפו לכתיבה. אבל זה מתאים לקונספט הייחודי של הסרט, שהוא יותר מחזמר אימפרסיוניסטי מאשר דרמה בנויה היטב. זה סרטו השני של אמן האפקטים הוויזואליים מייקל גרייסי. הראשון היה המחזמר המאוד פגום "האמן הגדול מכולם" בכיכובו של יו ג'קמן, שזכה להצלחה קופתית מפתיעה ב-2017. היה זה ג'קמן שהכיר בין הבמאי לכוכב הפופ, ונראה שהמפגש הוציא מגרייסי את המיטב. אז כן, הסיפור של וויליאמס לא כזה מעניין, אבל הסרט מהנה מאוד, מלא השראה, ובסופו של דבר גם מרגש כראוי.

4 כוכבים
בימוי: מייקל גרייסי. עם רובי וויליאמס, ג'ונו דיוויס, אליסון סטדמן, סטיב פמברטון. בריטניה/ארה"ב 2024, 135 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים מומלצים
• רובי וויליאמס
• פופ

גם אם היו לנו את כל ההכנות האפשריות, הידיעה על מותו של הזמר אדם היכתה בנו בדרך אחרת. אחד מכוכבי הפופ הגדולים של שנות ה-80,\ נפרד מן העולם בדרך טראגית ובנסיבות עצובות מאוד. שבעה אלבומים הוא השאיר אחריו, אבל בעיקר נדמה לי שהדבר הגדול שנשאר הוא התופעה שהיה. אדם, מילה אחת, השם הכי בסיסי, וכוכב הפופ הטהור ביותר בארץ.

>>

יש משהו בישראליות שמנוגד להיותך כוכב. בתוך השכונה הישראלית יצא שם רע לאנשים שהם כוכבים לשם הכוכבות – אנחנו מעדיפים את האיידולים שלנו באיזורי הצניעות, מה שפעם קראתי לו "אריק איינשטיין פינת עידן עמדי". אנשים שההצלחה נפלה עליהם מלמעלה, שאסירי תודה על כל דבר קטן, שמחפשים ליצור ולא להתפרע. אולי גם משהו בשמרנות הישראלית התערבב פנימה. ולכן, במשך הרבה שנים היה באליטה הישראלית משהו שבז לתרבות הפופ. אפשר לראות את זה ביחס לצביקה פיק ז"ל כשהיה בחייו, אפשר לראות את זה גם היום ביחס לזמרים כמו עומר אדם. אפשר להצליח, אפילו להצליח מאוד, אבל לא בצורה "מנקרת עיניים". במוזיקה הישראלית תמיד יועדף הרוקר עם הגיטרה על הכתף, מאשר ילד הפופ שבא עם זרקורים, העושר והמעריצות הצורחות.

וכנראה שבמבט על אדם זה הכי בלט. כי בשנות השמונים הזמר היה כוכב אמיתי – כזה שמכר אלבומים וייצר סביבו הערצה, אבל לא זכה להערכה בקרב המבקרים. תפסו אותו בתור רדוד מדי, שטחי, כזה ששר על נושאים קטנים – ולא, כפי שהיה נהוג לא מעט באייטיז, להתעסק בנושאים הגדולים. לעדנה, כמו תמיד בהיסטוריה של כוכבי הפופ הישראלי, הוא הגיע רק שנים אחר כך כשהעשן התפזר. אדם היה החבילה השלמה – זמר עם כריזמת על, פרפורמר מצוין וגם איש יפה תואר. אבל בארץ לא אוהבים דברים מושלמים מדי – ולכן המוזיקה המצוינת שייצר זכתה לכבוד רק בדיעבד, שכן בזמן אמת אדם אולי שלט במצעדים וזכה לאהבת הקהל, אבל הגוורדיה הוותיקה עיקמה סביבו את האף. בסוף, כמו תמיד, גם היא השתכנעה.

כי מבעד לענני הפופ, היצירה שהשאיר אחריו היא נהדרת בכל סטנדרט – הוא עבד עם גדולי המפיקים, המלחינים והפזמונאים, וידע גם לתרגם את זה היטב ביכולות הביצוע. שירים כמו "נוסע רחוק" או "סוד", אפילו להיט מטורף כמו "אין מוצא" נשארו בתודעה הישראלית עד עצם היום הזה. גם כשאדם שקע, והתרחק לאט לאט מאור הזרקורים. כי ככה זה בישראל: אנחנו תמיד אוהבים להתגעגע למה שהיה, ולא כל כך להעריך את ההווה. יש לנו נטייה להקטין את הדברים שקורים היום, ולפעמים זה פוגע גם ביכולת שלנו להגדיר נכונה תופעות שאנחנו רואים. אבל גם זה מתחיל להשתנות – הכניסה של הרשתות החברתיות ואפליקציות כמו ספוטיפיי, כמעט מכריחות אותנו להסתכל באמת על מה שמצליח, ולא רק על מה שנוח לאוזן של האליטה המוזיקלית ההולכת ונעלמת.

ובעיקר, היה באדם משהו שסימל חיים: הוא היה היכולת לרקוד, וליהנות ממוזיקה, ולהשתחרר מהכבדות שהחיים בישראל לפעמים משאירים. הוא היה הנאה צרופה, כזו שלא מחשבנת או מנסה להתחכם. ונדמה לי שבגלל זה, גם המוות שלו יותר עצוב ממה שחשבנו. אז מה המורשת שהוא משאיר? אולי קצת מהיכולת להעריך את הפופ. כי כמו שאמר מי שאמר, זה לא פשוט להיות פשוט. בתרבות שמעריכה הרבה יותר את היצירה המורכבת והסינגר-סונגרייטר והטקסטים הנוקבים, ועד כמה שזה נשמע אבסורד – דווקא היכולת לייצר פופ מושקע ואיכותי היא החתרנות. היא ההליכה נגד הזרם. אדם ז"ל עשה את זה בצורה מושלמת, וגם סלל את הדרך במידת מה לכוכבי הפופ של היום.

באופן סמלי, נראה שהמסר האחרון שהוא השאיר היה דווקא בקאבר לשיר ישן שהוא ביצע – באלבום האחרון של נונו מופיע קאבר שלה לשיר "סוד". נונו מבצעת את הבית הראשון, רוני דואני את הבית השני, ואדם נכנס בסוף. הכניסה שלו היא היתה כמו תצוגת עילית של סטאר. עם כל הכבוד לנונו ולרוני, הוא השאיר להן אבק – וזה המחיש כמה הוא היה גדול. הזמר המוכשר הופיע כמעט עד הרגע האחרון, נתן הכל על הבמה, חי עד הסוף. ועכשיו, הוא נוסע רחוק. יהי זכרו ברוך, ונוצץ כמותו.

• מוזיקה
• מוזיקאים ישראלים
• אדם
• פופ
• פופ ישראלי
• הספד

הלילה הגדול של תעשיית המוזיקה בארצות הברית מאחורינו: טקס פרסי הגראמי הסתיים לפני שעה קלה בלוס אנג'לס, כשבניגוד לציפיות המוקדמות אף אחת מהמועמדות לפרסים לא לקחה את כל הקופה, בלילה שבו התבררה הדומיננטיות של זמרות הפופ והאר'אנ'בי שסחפו כמעט את כל הפרסים המשמעותיים בכל הקטגוריות המרכזיות.

במירב הפרסים – ארבעה במספר – זכו פיבי ברידג'רס וההרכב בוי ג'ניוס בקטגוריות הרוק האלטרנטיבי, כשבשאר הפרסים הגדולים חולקות טיילור סווייפט, בילי אייליש, מיילי סיירוס ו-SZA שהשלימו הרכב נשי מנצח. סוויפט, שניצלה את ההזדמנות כדי להכריז על אלבומה הבא שבדרך, זכתה בפעם הרביעית בפרס אלבום השנה וניפצה את השיא הקודם שהוחזק על ידי סטיבי וונדר, פול סיימון ופרנק סינטרה.

מי שבהחלט גנבה מסוויפט את ההצגה הייתה מיילי סיירוס, שזכתה סופסוף בגראמי הראשון (והשני) שלה על השיר "Flowers" – אותם קיבלה ממריל סטריפ ומריה קארי – וגם החליפה ארבע תלבושות פרובוקטיביות לאורך הערב והעיפה את הגג של האולם בהופעה חיה שבה העלתה באוב את דמותה של טינה טרנר. SZA, פצצת האר'אנ'בי הלוהטת שהייתה מועמדת לתשעה פרסים וזכתה בשניים בלבד בקטגוריות הפחות חשובות, יכולה להרגיש מקופחת.

רגשות קיפוח נוספים צצו על הבמה כשג'יי זי עלה על הבמה כדי לקבל את פרס ד"ר דרה לאימפקט גלובלי, פרס הגראמי ה-24 שלו במצטבר, והתלונן בנאומו על כך שאשתו, ביונסה, מעולם לא זכתה בפרס אלבום השנה. תכלס צודק.

דרמה מאחורי הקלעים הייתה גם הייתה: רגע לא פשוט בתולדות הטקס נרשם כשהראפר בן ה-48 קילר מייק, איש ראן דה ג'ולס, זכה בשלושה פרסי גראמי ונשא נאום מרגש על ההצלחה הפתאומית בגיל מבוגר, אך נעצר מאחורי הקלעים לאחר קטטה ונלקח מהמקום כשהוא אזוק בידי שוטרים. העיקר שלא היה משעמם.לרשימת הזוכים המלאה.

רגעי השיא המרגשים ביותר של הערב נרשמו, כצפוי, עם הופעותיהם האייקוניות של ענקי המוזיקה האמריקאית, ג'וני מיטשל בהופעה חיה ראשונה בגראמיז בגיל 80, סטיבי וונדר, טרייסי צ'פמן ובילי ג'ואל, כמו גם בהגעת המפתיעה לטקס של סלין דיון המתמודדת עם מחלה קשה ועלתה לבמה כדי להעניק לסוויפט את הפרס על אלבום השנה, בהופעתה הראשונה בציבור מזה כחצי שנה. רק בריאות שתהיה.
>>טקס פרסי הגראמי®ה-66 שודר בשידור ישיר ב-yes. הגרסה הערוכה והמתורגמת תשודר היום (שני) בשעה 21:00 ב-yes VODוב-+STING.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פופ
• פופ אמריקאי
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס