כשצגאי ברהה, מבקש מקלט מאריתריאה בן 44, נתן למטופלת שלו בהוסטל למתמודדי נפש ופיגור שכלי את הציור שצייר של שניהם, היא נעה בתנועות ריקוד מרוב התרגשות. צגאי צייר את הציור במסגרת סדנה לאמנים מבקשי מקלט שהעברתי בשנה שעברה, יחד עם חוקרת ההגירה הצרפתיה ד"ר קארן אקוקה והאמנית-אקטיביסטית ענבל אגוז. בסדנה חקרנו ביחד עם האמנים והאמניות – צגאי ברהה, סלאם ממוש, נאקה פיטיה וטספעלם פיסהא – את סוגיית המבט: שאלנו איך הם רואים את עצמם, את הסביבה הקרובה שלהם ואת החברה הישראלית?

>> אור בקצה המנהרה: 17 תערוכות חדשות שיאירו לכם את השבוע
>> עדיין שבעה באוקטובר: הצצה לתערוכת הצילום המצמררת של זיו קורן

במפגש שהתייחס לחברה הישראלית, צגאי הסביר שבעוד שישראלים רגילים לראות את מבקשי המקלט כמנקי רחובות וכשוטפי כלים, כשהם מבקרים בתערוכות שלו, הם פתאום רואים אותו באור אחר, כאמן וכיוצר. בציור "עזרה ואנושיות" רואים אותו עומד לצד המטופלת שלו היושבת בכסא הגלגלים ומניח יד מרגיעה על כתפה. משני צידיהם, קירות המוסד האפורים כמו סוגרים עליהם, אבל מאחורי דמותו של צגאי יש פתח לחורשה ירוקה, כמו כדי לרמז על הרוגע והאור שהוא מביא עמו מבחוץ אל תוך המוסד. משני צידי הציור מתנופפים דגלי ישראל ואריתריאה, המצביעים על החיבור בין שתי התרבויות.

טספעלם פיסהא גם הוא מבקש מקלט מאריתריאה, בן 39. בימים הוא עובד כפועל בניין. לפני שהוא מסייד את קירות הבניין, הוא מצייר עליו עם מברשת הצבע והסיד. לאחר העבודה, הוא יושב בבית הקפה "שאפה" ביפו ומצייר במחברתו ציורים מיסטיים ונרטיביים בסגנונו האישי והמיוחד. הוא אוהב לראות את מבטיהם הבוחנים של האנשים סביבו המתעניינים בציוריו.

כשנשאל איך הוא רואה את החברה הישראלית טספעלם בחר לצייר את רגע כניסתו לישראל. לאחר שברח משירות צבאי לכל החיים תחת השלטון הדיקטטורי באריתריאה, הוא חי במשך שנתיים במחנה הפליטים באתיופיה. משם נדד לסודן וצפונה למצרים עד שהגיע לגבול הישראלי. הוא הלך עם קבוצת אנשים קטנה בלילות ובשבילים מחוץ לערים, ללא מים ומזון. בציור "גבול סיני" (בתמונה הראשית) הוא מתאר את היריות של החיילים המצרים שירו עליהם כשניסו לחצות את הגדר לצד הישראלי. מהצד השני של הגדר עומדת משפחה חרדית המגישה לו מזון ושתייה.

בציור טספעלם מבטא את הכרת התודה שלו לחברה הישראלית ולמדינת ישראל על המקלט שהוא מקבל כאן. כאדם נוצרי, יש לישראל מקום חם בליבו. עם זאת, בריאיון שערכתי איתו לאחרונה, הוא סיפר לי שלא הצליח לחדש את רישיון השהייה שלו (רישיון 2א5 שמאפשר שחרור מהכלא בתנאים מגבילים עד שיתאפשר גירוש למדינת המוצא) בגלל שרירות ליבו של פקיד רשות ההגירה. הוא אמר לי שזאת הפעם הראשונה מאז שהגיע לישראל שהוא הרגיש שהוא פליט, שאין לו אותן זכויות כמו לישראלים.

בנוסף, רישיון השהייה הרעוע שלו והעובדה שלא בודקים את בקשת המקלט שלו (כמו גם את הבקשות של קרוב לעשרים אלף האריתראים האחרים שחיים בישראל), מונעים בעדו מלצאת הארץ למדינה בה יוכל להיפגש עם אימו. היא בת 75, הוא לא ראה אותה כבר שני עשורים והוא מפחד שלא יזכה עוד לראות אותה.

לעומת נקודת המבט של צגאי וטספעלם השייכים לדור שהגיע לישראל כבחורים בוגרים, סלאם ממוש, מבקשת מקלט חצי אריתראית–חצי אתיופית שנולדה בסודן, הגיעה לארץ עם הוריה כקטינה בת 8. סלאם, בת 24, היא בוגרת תואר ראשון בחינוך ובאמנות בסמינר הקיבוצים ועומדת לעבור עם משפחתה לקנדה בקרוב, במסגרת מסלול הגירה באמצעות תמיכה של אזרחים קנדיים שבאמצעותו עוזבים את ישראל אריתראים רבים. סלאם, שמגדירה את האמנות שלה לרוב כא-פוליטית, בחרה לצייר מבקשי מקלט העומדים בהפגנה.

פניו של המפגין העומד אל מול הצופה צבועים בלבן והוא מחזיק שלט לבן ללא כיתוב. את הציור היא ביססה על תמונה שמצאה מאחת ההפגנות בתל אביב. לגבי הפנים הצבועות, היא אמרה שבכל יצירותיה היא מציירת "אנשים שחורים", לא מסיבה פוליטית או עיסוק בגזע, אלא מפני שאלו האנשים שהיא רואה סביבה – המשפחה והחברים שלה. למרות זאת, במכללה, חברותיה ללימודים והמרצים היו מפרשים את ציוריה כעוסקים בגזענות. כתגובה, בציור הזה, היא בחרה לצייר אדם שחור צבוע בלבן כדי להבחין בין הציור הזה – פוליטי ושעוסק במצב מבקשי המקלט בישראל – לבין ציוריה האחרים.

לאורך השנים מבקשי המקלט נאלצו להפגין נגד גזרות שונות של הממשלה במסגרת מאמציה "להמאיס עליהם את חייהם" כדברי שר הפנים לשעבר אלי ישי. לכן, השלט שמחזיק המפגין נותר לבן וללא כיתוב, מוכן לכל גזרה חדשה. סלאם, שגדלה והתחנכה בישראל, מספרת שגדלה עם תודעה פוליטית ושהיא חווה בעיקר כעס על מדיניות הממשלה נגד פליטים. לאור הנסיעה הקרובה לקנדה, שם תקבל מיד תושבות קבע ולאחר מכן אזרחות, היא כבר לא מרגישה "פליטה".

כמו סלאם, גם נאקה פיטיה, מבקשת מקלט בת 27 מדרום סודן, מציגה נקודת מבט מפוכחת. נאקה, שהגיעה לארץ כקטינה וגדלה בנהריה, הייתה מלווה בילדותה את אמהּ להפגנות בתל אביב נגד החלטת הגירוש של מבקשי מקלט לדרום סודן. דרום סודן נוסדה ב-2011 לאחר הפרדתה מסודן, אך לאחר הקמתה פרצה בה מלחמת אזרחים. למרות המלחמה המתמשכת, ב-2012 נאקה גורשה יחד עם אמה, אחיה ואחותה לדרום סודן. משם, הם נמלטו לסודן ובהמשך לאוגנדה, שם שהתה במשך שנה. היא הצליחה לשוב לישראל עם אשרת לימודים, והשלימה תעודת בגרות מלאה בתיכון בינלאומי בכפר הירוק.

האקטיביזם שבו עסקה לפני הגירוש הוביל אותה ללמוד לתואר ראשון בלימודי ממשל באוניברסיטת רייכמן. ביחס לשאלת יחסה לחברה הישראלית, בחרה נאקה לצייר את הנוף הנשקף מנהריה: את הים, הגבעה ובראשה הכנסייה. היא הסבירה שכשתחושות קשות מציפות אותה, היא הולכת לים להירגע. הציור הוא גם מקום המפלט שלה מהעיסוק הפוליטי, המקום בו המחשבות נשארות בחוץ. מותשת מהמאבקים הפוליטיים, בציור "כנסיית הלב הקדוש" נאקה בחרה במבט הצופה אל הים, כמו עומדת בגבה אל החברה הישראלית ומשקיפה אל האופק, אל מחוץ לישראל. אמה של נאקה ואחותה חיות היום במצרים וממתינות להליך יישוב מחדש בצפון אמריקה. נאקה מקווה להתאחד איתן בשנים הקרובות באמצעות הליך איחוד משפחות.

ארבע נקודות המבט של ארבעת הציירים והציירות – של טספעלם שמכיר תודה לישראל על אף הקשיים, של צגאי המטפל התומך במטופלת הישראלית שלו, של סלאם המבקרת את מדיניות הממשלה ושל נאקה שמביטה אל העתיד שלאחר ישראל – משקפות את המורכבות באופן בו מבקשי מקלט רואים את החברה הישראלית ואת המקום שלהם בתוכה.

בעוד מבקשי מקלט מוצגים לעיתים קרובות בתקשורת באופן אחיד ולעיתים מגמתי, הגיוון בסגנונות הציור וברעיונות שהם נושאים מראה לא רק את כישרונם, אלא גם את העושר התרבותי של האמנים. ציוריהם מאפשרים היפוך של המבט: במקום לדבר על מבקשי המקלט ולייצג אותם באמנות ישראלית, אנו צופים בייצוג העצמי שלהם ומקשיבים לחוויות שלהם בישראל. התבוננות בציורים שלהם, מאפשרת לנו ללמוד על עצמנו כחברה ועל היחס שלנו ל"אחר".

חמוטל סדן היא סטודנטית לדוקטורט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, החוקרת אמנות של ציירים מבקשי מקלט בישראל ורכזת פיתוח משאבים ב"מוקד לפליטים ולמהגרים". ב-19.5 ייפתח בבית לאמנות ישראלית הקורס"אפריקה מעוררת"שיעסוק באמנות אפריקאית בעבר ובהווה והשפעתה על היצירה הישראלית. בסוף יוני תשתתף בו חמוטל סדן בהרצאה אודות אמנות של מבקשי מקלט.

• ❤ תרבות
• מבקשי מקלט
• פליטים
• אמנות

אנחנו ידענו שזה מה שיקרה. כל קהילת הפליטים האריתראית בישראל ידעה שזה מה שיקרה. כולם ידעו שהפסטיבל של תומכי הדיקטטורה באריתראה ייגמר במהומות, כי זה מה שקרה בכל מקום בעולם שבו הם רודפים את מי שנמלטו על נפשם מהרצחנות של שלטון הנשיא איסאיס אפוורקי. כולם ידעו והודיעו למשטרה, והודיעו לרשויות, וביקשו לעצור את זה. אף אחד לא עשה כלום וכולם יודעים למה.

הייתי עם חברות שלי ליד גינת לוינסקי, כמו בכל שבת, ידענו שיהיו מהומות ורצינו להתרחק, אבל המהומות הגיעו אלינו. ראינו גברים אריתראים בורחים מתומכי משטר אריתראים ואת כולם בורחים מהשוטרים, שמענו את השוטרים צועקים ואז הם התחילו לירות אל כיוון הקהל. אני לא יודעת אם הם ירו כדורי גומי או אש חיה, אני לא מומחית, אני כן יודעת ששני גברים נפגעו מהכדורים ושכבו מחוסרי הכרה על הארץ, באמצע הגינה. ירו בהם כי הם שחורים. ברחנו משם ופחדנו על החיים שלנו.

לא ידענו לאן ללכת. בכל מקום היו שוטרים אלימים ומאיימים שצעקו עלינו למרות שהלכנו עם ידיים מורמות בכניעה, כדי שיהיה ברור שאנחנו לא קשורות למהומות. בשלב מסוים נתקלנו בשני תומכי דיקטטורה מאריתראה והם קיללו אותנו והניפו מקלות. ברחנו גם משם. אחרי שעה שהתחבאנו בחדרי מדרגות הצלחנו להגיע לבית של חברה בכניסה עמד שוטר שלא רצה לתת לנו להיכנס. ביקשנו בעברית מנומסת ובדמעות שיתן לנו להגיע לבית של חברה שלנו, והוא איים עלינו עם הרובה שלו. בדיוק באותו זמן קראו לו במכשיר הקשר והוא הלך, אבל לפני שהלך קילל אותנו "מסתננות שרמוטות".

אחר כך דיברנו קצת בבית. בכינו הרבה. ניסינו ליצור קשר עם משפחה וחברים כדי לדעת שהם לא נפגעו. דיברנו על מתווה האו"ם שנתניהו הסכים לו ב-2018 וכמה נורא שתוך יום אחד הוא חזר בו ולקח מכולנו את התקווה לחיים טובים יותר במקום אחר. תחזירו את המתווה הזה מחר ולא יישאר אצלכם אריתראי אחד. הממשלה שלכם השאירה אותנו פה בכוח, מתוך כניעה לקיצוניים. מעטים מאוד מאיתנו, אם בכלל, היו רוצים להישאר כאן. הממשלה והמשטרה פה לא רואים בנו בני אדם. בשבילם אנחנו כמו חיה שאפשר להתעלל בה.

יש הרבה ישראלים טובים בתל אביב שעוזרים לנו, ובזכותם אנחנו מצליחות לשרוד פה, אבל אחרי שברחנו מאריתריאה כדי שלא ירצחו אותנו אנחנו מזהות מקומות שמסוכנים לנו. תל אביב מסוכנת לנו עכשיו. הממשלה שלכם משתפת פעולה עם הדיקטטורה באריתריאה ועוזרת לתומכי הדיקטטור אפוורקי לרדוף אותנו. איך זה שמדינת ישראל כל כך רוצה להעיף אותנו, אבל מאפשרת למי שתומכים בשלטון הרצחני באריתריאה להישאר כאן?

מה שקרה אתמול בתל אביב לא היה צריך לקרות, אבל הממשלה שלכם נתנה לו לקרות כדי שאחר כך תוכל להשמיץ את הקהילה האריתראית כולה ולדבר שוב על הגירוש שלנו. את בקשות המקלט שלנו עדיין לא בודקים. אני מקווה שיש מספיק ישראלים שיזכרו שאנחנו כאן כי נתניהו השאיר אותנו כאן, שיזכרו שגם אנחנו בני אדם, שיזכרו איך ההורים שלהם והסבים שלהם ברחו ממקומות שבהם ניסו להרוג אותם. חזרתי הביתה וראיתי את ההרס ברחובות ואת החלונות המנופצים וקראתי הודעות בווטסאפ על חברים שנפצעו ומאושפזים. ירדו לי דמעות כל הדרך.

• הבועה
• אריתראים
• פליטים
• ❤ תל אביב
• דרום תל אביב
• טור אישי

עד לפני שמונה שנים התגוררתי ב־Bukavu, עיירה בדרום קיוו (Kivu) השייכת לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. גדלתי במשפחה מוזיקאית. אבי היה זמר ומלחין ידוע ושימש פסטור (כומר) של כנסייה בת כ־10,000 חברים. בקונגו ניצחתי על מקהלת צעירים כנסייתית שמנתה 150 זמרים וזמרות, וכן על מקהלת בוגרים כנסייתית שמנתה כ-200 זמרים וזמרות. לישראל הגעתי לפני שמונה שנים, בשנת 2016. לצד פעילותי המוזיקלית שימשתי בקונגו כעיתונאי בנושאי זכויות האדם. נאלצתי לברוח לאחר שהובהר לי על ידי השלטונות שעליי לחדול מכתיבה ביקורתית נגדם ושאם אמשיך בכך – חיי וחיי משפחתי יהיו בסכנה.

בעקבות חבר קונגולזי שהגיע לישראל לפניי החלטתי להגיע לכאן גם אני. בקונגו הותרתי את אשתי לילי ואת שתי בנותינו הצעירות. לילי עברה להתגורר עם אחיה בביתו אבל בעת שהותה שם נרצח האח על ידי גורמים עויינים – ויש הרבה כאלה בקונגו. בעקבות הרצח עזבה לילי לאחותה באוגנדה. היא גידלה שם את הבנות ואני סייעתי להם כספית, מישראל. לפני ארבע שנים הצליחה להגיע לילי ארצה, אבל בנותינו לא הורשו להיכנס והן חיות עד היום עם אחותה באוגנדה. בינתיים, נולדו לנו בארץ שתי בנות נוספות, צבריות – בת ציון וחן. אנחנו מאוד מקווים שבנותינו הגדולות יוכלו להגיע לישראל ושנוכל לאחד את המשפחה. לילי עצמה היא זמרת נפלאה ושנינו מופיעים גם כזוג באירועים שונים.

חודש אחרי שהגעתי ארצה בשנת 2016 הצטרפתי לכנסייה האוונגליסטית החדשה בדרום תל אביב, ושם יצרתי את ההרכב "חיים חדשים" (בצרפתית Chorale Vie Nouvelle). המקהלה שלנו הוקמה ביוזמת הפסטור-הכומר-הרועה הרוחני של הקהילה הקונגולזית, שאמונתם נוצרית אוונגליסטית. החזרות מתבצעות בכנסיה עצמה, ברחוב לוינסקי בתל אביב. אנחנו מקווים שיום אחד יבינו שגם אם אנחנו נראים שונים – כולנו אחים, ויש הרבה מה ללמוד מאיתנו. במקום לשפוט אותנו מרחוק ולתייג אותנו, עדיף שייגשו אלינו ויקשיבו לנו. לא מצאנו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר באמצעות מוזיקה

רוב משתתפי המקהלה מתגוררים בדרום תל אביב ובבת ים. הפעילות שלנו ממומנת מקופה קטנה של ההרכב ומהכנסות ממופעים. עד כה הופענו בהיכל התרבות בהוד השרון, במועדון הג'אז שבלול בתל אביב, במתחמי דיור מוגן ובבתים פרטיים. כדי לשרוד, כולנו עובדים לפחות 12 שעות ביום – עבודה פיזית עם שכר שכמעט ולא מכסה את החודש. אחרי העבודה אין לגוף רצון אחר מלבד לנוח. אבל לנו אין את הלוקסוס הזה של מנוחה. 99% מחברי המקהלה הם בעלי משפחות עם יותר משני ילדים (תודה לאל). מה שעוזר לנו להחזיק מעמד הם האהבה שיש לנו לארץ ישראל, התשוקה למוזיקה, אבל בעיקר האמונה שיש לנו באלוהים. אנחנו מהמקהלות הבודדות שיש להן שתי חזרות בשבוע, למרות כל האחריות המשפחתית והציוויים החברתיים האחרים.

מוזיקה היא הדרך היחידה שבאמצעותה אנחנו יכולים להציג את עצמנו בפני הציבור הישראלי, שלצערי יש לו עדיין תפיסה מוטעית מסוימת של מי אנחנו באמת. אנחנו מקווים שיום אחד יבינו שגם אם אנחנו נראים שונים – כולנו אחים, ויש הרבה מה ללמוד מאיתנו. במקום לשפוט אותנו מרחוק ולתייג אותנו, עדיף שייגשו אלינו ויקשיבו לנו. לא מצאנו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר באמצעות מוזיקה. אי אפשר שלא להודות למי שכבר מבין אותנו ושהכיר אותנו ומסכים ללוות אותנו, כדי שנוכל להיות במקום שמגיע לנו. כן זה לא קל, אבל עם האהבה שיש לנו לישראל והתשוקה למוזיקה – נגיע לשם.

רוב החברים במקהלה בכלל לא עסקו במוזיקה לפני כן, והיום הם חלק ממנה לכל דבר. למרות שבתחילת דרכה הייתה מיועדת לשיר שירים צרפתיים, המקהלה שרה היום ביותר מחמש שפות. אנחנו מנגנים מוזיקת גוספל שבמקורה היא מוזיקה דתית נוצרית, בכמה סגנונות. מטרתה של המוזיקה היא להביע אמונה אישית או ציבורית ודבקות בחיים נוצריים, ובמקביל לתת חלופה דתית למוזיקה הפופולרית החילונית.

הגוספל התפתח משני סגנונות: הראשון הוא ה"ספיריטואלס" – שירת העבדים האפרו-אמריקאים שהגיעה איתם מאפריקה והתפתחה בארצות הברית, והשני הוא מזמורי הדת הכנסייתיים שהגיעו לארצות הברית מאירופה. בהמשך התפתח הגוספל גם לשירה רוחנית מודרנית. ההרכב שלנו מבצע בעיקר את הגוספל המקורי בסגנון הקונגולזי אפריקאי הייחודי שלהם, כשהרעיון המרכזי העובר כחוט השני במילים ובלחן של מוזיקת הגוספל המקורית הוא האדרה, שבח ותודה לאלוהים, לצד הטפה לחיזוק האמונה באל. זהו מופע ייחודי שמשלב את הגוספל המסורתי ונגיעות מהמודרני המובעים בשירה, תלבושות וריקוד. בשלב מסוים במופע הזמרות פוצחות בריקודים מקונגו והקהל מצטרף ורוקד בהתלהבות.

בהרכב שלנו שר ישראלי אחד: אמנון אגסי. הזמנתי אותו להצטרף אלינו לחזרה אחרי ששרתי איתו בהרכב אפריקאי אחר, והוא נשבה בקסמי המוזיקה האפריקאית הקונגולזית. מעל חמש שנים שהוא חלק מאיתנו, ופועל להרחבת מעגל החשיפה שלנו לציבור הישראלי. הוא למד לשיר בצרפתית, בלינגאלה ובסוואהילי, ובמהלך ההופעה הוא פונה בעברית לקהל ומספר על המצב הקשה בקונגו ועל מצבם של מבקשי המקלט.

בסוף חודש יוני (25-28.6) יופיע ההרכב שלנו במסגרת זמריית "בין קודש לחול" בהיכל התרבות החדש בעכו העתיקה. אנחנו נהיה ההרכב הלא-ישראלי היחיד שיופיע באירוע כשלצידנו יופיעו מאות זמרים, עשרות מקהלות ומנצחים מובילים מחו"ל. במהלך הימים הללו יתקיימו גם סדנאות ומפגשים באולמות האבירים ובהיכל התרבות החדש של עכו.

זמריית בין קודש לחול, 25-28.6 בהיכל התרבות החדש ואולמות האבירים, עכו העתיקה. מחירי כרטיסים: 80-320 ש"ח.לפרטים

• טור אישי
• מוזיקה
• מבקשי מקלט
• פליטים
• מהגרים
• מוזיקה שחורה
• הופעות
• עכו
• דרום תל אביב

הימים הם לא ימים טובים למיעוטים, ועל רקע כוונותיה של ממשלת העבריינים של נתניהו לחוקק את חוקי ההפיכה המשטרית, נראה שעוד צפויים למיעוטים (ולכולנו) ימים קשים עוד יותר. בארגון א.ס.ף המסייע לקהילות הפליטים ומבקשי המקלט, יוצאים בימים אלה לקמפיין מימון המונים חדשכדי לחזק את מעמדם של הפליטים ומבקשי המקלט בצל יוזמות החקיקה שמבקשות להרע אותו. מי שהתגייס לקמפיין לפני שיצא לדרך הוא במאי הדוקו המוערך ועטור הפרסים תומר הימן ("אני לא", "תומר אגסי הציל את חיי", "מיסטר גאגא") שביים לטובת הקמפיין סרטון תיעודי קצר.

"היה לי ברור שצריך לעשות סרטון שיביא את קולם של מבקשי המקלט ויחשוף אותם לציבור הישראלי, ואני מקווה שכמה שיותר אנשים יחשפו לסרטון הזה שנעשה ברגישות, מחשבה ואהבה גדולה, ובתקווה שהוא יוכל לגייס כסף בתקופה המאוד מורכבת הזו לארגון א.ס.ף", אמר הימן, תושב שכונת שפירא בעצמו, שכבר ביים בעבר סרט תיעודי על קהילה זרה אחרת בדרום תל אביב ("בובות נייר", על מהגרי העבודה הפיליפינים ומופעי הדראג שלהם).

"כשהזמינו אותי לפגישה במשרדי הארגון באזור תחנה מרכזית, לקח לי זמן למצוא את המקום כי לא היה כל שילוט וזה עצבן אותי", מספר הימן. "כשמצאתי את הכניסה ועליתי למשרדים שלהם, הופתעתי מהיופי של המקום, מהביטחון שהוא משרה על מי שנכנס אליו, על הפעילות שוקקת החיים של הפליטים, ושאלתי – למה אתם עושים לי חיים קשים להגיע אליכם? הם הסתכלו עלי במבט מוזר ואמרו – הקהילה יודעת איפה אנחנו. המטרה שלנו היא לא למשוך אש סביב העזרה והתמיכה בפליטים בתקופה הזו, בעבר כבר היינו מטרה וכמות הקללות, השטנה, האלימות שהפליטים והצוות שלנו חשוף אליהם ברשת וברחובות גדולה. לכן אנחנו מעדיפים לא לשים שלט גדול עם חץ שמוביל למשרדים שלנו".

מנכ"לית ארגון א.ס.ף, טלי אהרנטל, מספרת ש"כשהתחלנו לתכנן את קמפיין גיוס הכספים לארגון, חשבנו במי נוכל להיעזר כדי להוציא את הרעיון אל הפועל – והמחשבה על תומר הימן היתה כמעט מובנת מאליה, כתושב דרום תל אביב וכמי שמכיר מקרוב את המציאות פה, ולא פעם בוחן אותה בסרטיו בעין ביקורתית אך חומלת. ואכן, המפגש בין תומר לבין המתנדבים בארגון, פליטים ומבקשי מקלט, היה מפגש אנושי מרגש ובגובה העיניים, שהוליד סרטון המביא את סיפורם האישי והקשה בדרך הנה, ואת היחס הנורא לו הם זוכים בישראל – בין אם באופן רשמי באמצעות מדיניות מפלה ומדירה, ובין אם בגזענות והשפלה בחיי היום-יום".

"אני משוכנעת שכל מי שיצפה בסרטון יזכה לראות זווית אנושית על מבקשי המקלט, ואני כולי תקווה שהדבר יביא גם להתגייסות רחבה לתרומה לארגון ולחיזוק פעילותנו לקראת כל המאבקים שעוד נכונו לנו למען הגנה על זכויות האדם בישראל, ולמען חיזוקה של קהילת הפליטים ומבקשי המקלט החיה כאן", הוסיפה אהרנטל.

בישראל חיים כיום כ-33,000 פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה עם ילדיהם, ובנוסף עוד כ-35,000 פליטי מלחמה מאוקראינה. הם ברחו מזוועות המלחמה ורדיפות בארצות מוצאם – ובישראל הרשויות מתעמרות בהם ומונעות מהם מעמד וזכויות לאורך שנים. עמותת א.ס.ף הוקמה לפני 15 שנים והיא ארגון זכויות אדם שפועל על מנת לרכז את הסיוע לפליטים. לצד התמיכה הישירה בפליטים באמצעות סיוע פסיכוסוציאלי ופעילות מועדון הנוער, נאבק הארגון בזירה הציבורית להכרה, לזכויות ולחיים בכבוד לפליטים בישראל.
>> "בונים אלטרנטיבה, נותנים תקווה":קמפיין מימון ההמונים של ארגון א.ס.ף עכשיו באוויר. הקליקו כאן

• הבועה
• ❤ תל אביב
• פליטים
• ילדי עובדים זרים
• ארגון א.ס.ף
• מימון המונים
• תומר הימן

"המסע שלי התחיל בסירה, עברתי שנה במחנה פליטים, ואיכשהו הגעתי לכאן, לבמה הכי גדולה בהוליווד". במילים המרגשות האלו פתח קי הוי קוואן את הנאום שלו כשקיבל את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על הופעתו בסרט "הכל בכל מקום בבת אחת".

כמה סמלי ומרגש שדווקא סרט כמו "הכל בכל מקום בבת אחת" הביא פליט לשעבר, איש סירות, לבמה הגדולה ביותר בהוליווד. סרט שאולי המסר העמוק ביותר שלו הוא שאין גורל כתוב מראש – יש אינסוף אפשרויות, שמתפצלות בכל רגע נתון בהתאם לכל צעד שאנו עושים. ביקום שלנו, המסע של קי הוי קוואן התחיל בבריחה של משפחתו ממלחמת ויטנאם, בסירה, ובקבלת מקלט בארצות הברית. ביקום אחר, יתכן והם לא היו שורדים את המסע המסוכן בים, וביקום שלישי אולי הוא ומשפחתו קובעים ברגע זה את גורלם של פליטים ממלחמה אחרת?

גם ישראל קלטה אנשי סירות כמו משפחתו של קי הוי קוואן: הייתה זאת ההחלטה הראשונה של מנחם בגין כראש ממשלה, שלושה ימים אחרי השבעתו. "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה", הוא אמר אז. אי שם בשלהי מלחמת ויטנאם, בסוף שנות ה-70 שנראות היום כמו יקום אחר, קם ראש ממשלה ישראלי ואמר דבר פשוט – האנשים שבורחים ממולדתם בסירות, הם פליטים, ועלינו לקבל אותם. זהו.

כשלושים שנה לאחר מכן החלו להגיע לישראל פליטי רצח העם בדארפור ופליטי הדיקטטורה הדכאנית אריתריאה. הם עדיין מחכים שישראל תחליט מה יעלה בגורלם. קצת פחות מחמישים שנה אחר כך, ביקום שבו אנו חיים היום, מלחמה פרצה בלב אירופה וישראל קבעה מכסות לכמה פליטים היא מוכנה לקבל באשרות תייר זמניות שלא מעניקות להם שום זכות. כתבי חדשות עמדו במעברי הגבול ודיווחו בפנים המומות על פליטים על אדמת אירופה. אולי ההלם שלהם נבע מההבנה שבחיים אחרים, ביקום מקביל, כל אחד יכול להפוך לפליט. אולי לרגע אחד, מסלול החיים הזה, של בריחה וחוסר וודאות, יצא מנחלתם הבלעדית של אזרחי "העולם השלישי" והפך לאפשרות ממשית גם עבור מי שנולדו "בצד הנכון" של העולם.

המסע של קי הוי קוואן החל בסירה ונגמר על במת האוסקר. רק יקום שמקבל פליטים, ומעניק לילדים כמו קוואן את מגוון האפשרויות – היה יכול להצמיח סיפור כזה. "אומרים שסיפורים כאלה קורים רק בסרטים, אני לא מאמין שזה קורה לי", אמר קוואן, "זה החלום האמריקאי".

הזכייה של "הכל בכל מקום בבת אחת" בפרסים הגדולים באוסקר מרגשת ומיוחדת מהמון סיבות, אבל אולי הנסתרת אך החשובה שבהן היא שמדובר בסרט שבסופו (וסליחה על הספויילר) ניצבת הבחירה בטוב, באנושי, באימהי – כפתרון למשבר שמאיים להרוס את כל היקומים המקבילים כולם. אל מול הבחירה בפחד ובסגירת הדלת – ניצבת הבחירה באומץ, בסיכון, שיכול להפוך גם לסיפור סינדרלה כמו של קוואן. האחריות היא שלנו.

שירה עבו היא דוברת המוקד לפליטים ולמהגרים.

• ❤ תרבות
• פליטים
• הכל בכל מקום בבת אחת
• טור דעה
• קולנוע
• אוסקר 2023
• אוסקר