עם כל הכבוד לדרמות, קומדיות, דוקו ואפילו חדשות – אין שאלה שהז'אנר הבולט ביותר בטלוויזיה הישראלית הוא תוכניות המציאות, או בשמן האהוב יותר, "ריאליטי". דווקא בתקופה שבה המציאות עצמה הפכה לקשה לעיכול, המסך התמלא בגיבורים מהחיים. תכניות שלא מבוססות על שחקנים או טאלנטים (למעט עונות VIP) אלא על אנשים מהיישוב שמייצרים הזדהות. השאלה האם זו מציאות אמיתית או מהונדסת כבר מאחורינו (מהונדסת ומתוסרטת, במקרה שחייתם על הירח בעשור האחרון), אבל הז'אנר קנה לעצמו אהדה רבה – מ"הישרדות" ו"האח הגדול", עד "חתונה ממבט ראשון" ו"מאסטר שף".

אחת ההתפתחויות המעניינות שקרו בז'אנר היא ההסתעפות מתוכו של תת-ז'אנר הדוקו-ריאליטי, הלחם בין הז'אנר הדוקומנטרי שמתיימר (ולא תמיד מצליח) לתעד מציאות אובייקטיבית, יחד עם האנשים הפשוטים כגיבורים שהתרגלנו לקבל בתחרויות הריאליטי הגדולת. שמים מצלמה בבית, ודברים מתחילים לקרות, ואם הם לא קורים אז עוזרים להם. היו לז'אנר הצלחות לא קטנות בישראל – "מחוברים/מחוברות" זכורה במיוחד, אבל גם "אמא מחליפה", "סופר נני" ובוודאי להיטים עכשוויים יותר כמו "בייבי בום" או "חתונה ממבט ראשון".

ובז'אנר הזה במיוחד, לצד הצלחות שקנו לעצמן את אהדת הקהל, היה גם הרבה מאוד טראש. המון טראש. מלא מלא מלא טראש. למעשה, לפעמים זה נראה כאילו כמה שיותר טראש – כך הסדרה תצליח יותר. זה כמובן לא נכון, רק תעיפו מבט אל"האמריקאים" הגרועה באמת שעלתה השבוע ברשת 13והוכיחה שגם טון וחצי טראש לא יצילו פורמטים מסוימים. אבל זה הספיק כדי להחזיר אותנו אל הארכיון ולסמן איך הגענו אל התחתית הזאת. קחו נשימה, אין הרבה אוויר בתהומות שאליהם נצלול.

>> איך לסחוט מדינה: ארץ נהדרת החזירה את נתניהו לפרופורציות
>> כן, "כן!" ואלף פעמים כן: את הסרט הזה כל תל אביב צריכה לראות

"הדוגמניות" // למדנו מה זה קרינג'

הימים הם ימיו הראשונים של ערוץ 10 שחיפש בנרות להיט גדול, משהו שיצליח לדגדג את פערי הרייטינג המטורפים מערוץ 2. היו שם כל מיני ניסיונות בכיוון, רובם כשלו כישלון חרוץ, עד שבאה הסדרה הזו: תרגום ישראלי של פורמט מצליח בארה"ב, "America's Next Top Model" בהובלת טיירה בנקס. בארץ זה הרגיש פחות טיירה בנקס ויותר קרלטון בנקס. המטרה: להכיר את הדוגמנית המובילה הבאה של ישראל, מי שתיכנס לנעליהן של אגדות התקופה, בר רפאלי ואסתי גינזבורג.

גלית גוטמן הובילה את התכנית (לפני שתגיע למקומות הרבה יותר ראויים) שזכורה פחות בגלל הקריירות הגדולות שלא צמחו מתוכה, והרבה יותר בגלל רגעי טראש מביכים בואכה דוחים. מההתבטאויות חסרות הרגישות של השופטת בטי רוקאווי, ויכוחים פנימיים שהקדימו את עידן "עקרות הבית מאטלנטה", ועד הלעג לטמטומן של חלק מהמתמודדות (לפנתיאון נכנס משפט המחץ היפהפה של הדוגמנית כריסטין פרידמן, "עוף זה ציפור, ופרה זה חיה"). שלוש עונות השיט הזה החזיק מעמד, אבל ההישג הגדול של הפורמט היה להביא את הקרינג' למסך עוד לפני שמישהו המציא את המילה.

"חי ב-LA LA לנד" // החלום האמריקאי ושברו

מדובר בסיפור עתיק שסופר פעמים אינספור לאורך ההיסטוריה – סיפורו של "הדג מחוץ למים". מה קורה כשלוקחים אדם מסביבה חברתית אחת, ושמים אותו בסביבה אחרת ולא מוכרת? אם תשימו לב, זה הסאבטקסט של לא מעט יצירות שנתקלנו בהן בתרבות המודרנית – מקלאסיקות כמו "המלך והעני", דרך סרטי הבורקס ועד הטלוויזיה של ימינו. אבל אז הגיע הפורמט שבו, כמאמר שיר הפתיחה הבלתי נשכח, הכל קורה בגדול. שנים לפני "הבוזגלוס", yes ניסו לקלוע לקהל העממי עם סדרת הדוקו-ריאליטי שבה נלקחו שישה זמרים, רובם מהז'אנר הים תיכוני, והגיעו למקום שבו הם לכאורה לא אמורים להסתדר. אמריקה.

ההיבט התחרותי היה הזדמנות להתחרות על חוזה בחברת גפן רקורדס (ספוילר: אף אחד מהם לא הפך לג'ון לנון, אפילו לא לדניס לויד), אבל עיקר האקשן היה במריבות המוגזמות בין המתחרים ובסצנות שבהן הסובייקטים לא ממש יודעים לדבר אנגלית. בדרך, היה גם ניסיון לשקם קריירות של אמנים כמו זהבה בן, מאיה בוסקילה ואפילו הראפר אלון דה לוקו שזכה בעונה הראשונה. כי אתם יודעים, ראפר. יו יו כזה. אמRיקה. "חי בלה לה לנד" החזיקה מעמד שתי עונות, ואז מישהו גילה שלשלוח שישה אנשים עם צוות צילום לחודש בארה"ב יוצא ממש יקר – אז חיזלשנו. לא נורא בכלל.

"המאסטרו" // איך להרוס כוכב

תת ז'אנר מעניין בדוקו ריאליטי היה הדוקו-ריאליטי-סלבז, שהצליח מאוד בארה"ב (איפה שאשכרה יש חיי זוהר שמתוגמלים בעושר מופרך) עם הסדרה המצליחה על/של משפחת אוסבורן, ואחר כך כמובן עם הקרדשיאנס ועוד עשרות רבות של סלבריטאי טראש מכל הסוגים והמינים. בארץ ניסו לאמץ את המודל, חיפשו וחיפשו, ואז מצאו את הבנאדם היחיד שקצת גלאם נדבק עליו במדינה המאובקת שלנו: צביקה פיק.

אלה היו שנים של רנסנס עבור פיק והיצירה שלו. ב-2005, כשהדוקו יוצא, הוא שוב אמן פורה למדי; הוציא אלבומים, כתב שירים לאירוויזיון (כולל "נדליק ביחד נר" לשרית חדד) וחזר לתודעה בתור שופט נוצץ וקפדן ב"כוכב נולד", הלהיט הגדול של התקופה. במקביל למינויו כשופט ולאימוץ התואר "המאסטרו", הגיע גם הדוקו ריאליטי באחות הקטנה של קשת, ערוץ ביפ מנוחתו עדן.מה לקחנו משם? האמת היא שלא הרבה. 10 פרקים ועונה אחת היו לסדרה, והיא הכילה בעיקר כמויות בלתי נסבלות של לעג סמוי לפיק ומניירות הכוכב שלו, אבל היא כן קיבעה את פיק בזיכרונם של רבים כדמות די עצלה, כוכב מזדקן שמנסה להיתלות בתהילה ומחזיק באישה צעירה ממנו בהרבה שאת שמה אי אפשר לשכוח. שירררההההה. כמובן שהגיע לו הרבה יותר.

"מעושרות" // גועל נפש עשוי היטב

קיץ 2011 זכור בישראל כקיץ של מחאה, ההפגנות הגדולות והאוהלים שצצו בשדרות רוטשילד הציפו את רחובות תל אביב, וגם השיח הישראלי (לפחות למראית עין) קצת השתנה. הדוגמות הישנות קרסו והעם – לפחות עד שהתחיל לרדת גשם – דרש צדק חברתי. דווקא כמה חודשים אחר כך (אוקטובר 2011), מגיבה ערוץ 10 עם משהו שנע בין התעלמות ללעג למחאה העממית ששטפה את הרחובות. אורנה בן דור, הבמאית המוערכת, זרקה לנו בפרצוף סדרה עשויה לעילא שחגגה עושר מופגן ומתריס של נשים שרובן השיגו את הונן באמצעות נישואים, והפגינו דלות רגשית ותרבותית בכל פעם שחלפו בפריים. בידור.

טלי סיני ריקליס, לאה שנירר וכמובן ניקול ראידמן – שהיא אולי הדבר הכי בולט ומדכדך שיצא מהסדרה הזאת – חגגו את החיים על המסך של ערוץ 10 במשך שלוש עונות וחוללו קרקס טראש בלתי מתנצל שהביא רייטינג לא רע לערוץ המדשדש. "מעושרות" הצליחה מאוד בעונה הראשונה וחודשה לשתי עונות נוספות שהצליחו הרבה פחות. בסופו של דבר היא לא הותירה חותם משמעותי בז'אנר, למעט צופים זועמים וביקורות ארסיות, שהפכו גם הם במשך השנים לחלק מכל פורמט דוקו-ריאליטי שמכבד את עצמו.

"היחידה" // מיליטריזם מגוחך בשיאו

לפני 13 שנה HOT הצליחו להמציא פורמט מקורי שכבש את לב הציבור: "גולסטאר", דוקו-ריאליטי שבו שורת מפורסמים ישראלית מתגייסת לטובת הקמת קבוצת כדורגל וטסה למקומות חדשים בעולם כדי להתאמן ולהתגבש (אפרופו "דג מחוץ למים"). הסדרה הצליחה מאוד ומשודרת עד ימינו אנו, עם גיבורים כמו שייע פייגנבוים, ג'ובאני רוסו וירון ברלד. וכשיש הצלחה מנסים גם לייצר ספין אוף – פורמט באותו סגנון שינסה לשחזר את נתוני הצפייה. נוסחה. כך נולדה "היחידה" – כמו "גולסטאר", רק בלי הקטע הזה של הגולים.

גם כאן, שורה של סלבז ישראלים (בדרך כלל לא מהרמות הגבוהות) נשלחו למטרה מיוחדת – והיא לחדש את ימיהן של הלהקות הצבאיות במחנה אימונים צבאי לטירונים. ירון ברלד גויס גם למשימה הזאת, כמו גם פליטי ריאליטי מסוגם של מישל טרוני, טילטיל ושי חי שקיבלו הזדמנות לעוד כמה רגעים בזרקורים. מיליטריזם ושירה תמיד עבדו פה, וגם התוכנית הצליחה באופן סביר ושרדה במשך שלוש עונות, עד שירדה ב-2018 לבלי שוב. כנראה שבכל זאת אנשים מעדיפים את הטראש-קאלט שלהם עם קצת כדורגל ברקע.

"היפה והחנון" // מלכת הפיל-גוד-טראש

עוד תכנית שהייתה כנראה נכונה לזמנה, אבל לא היתה שורדת בשום אופן את מבחן הזמן. גם "היפה והחנון" היא תרגום של פורמט אמריקני – "Beauty And The Geek", סדרה שנוצרה והופקה על ידי אשטון קוצ'ר. המטרה הייתה לנסות ולחבר בין דוגמניות מסלול מרהיבות ובין, נגיד את זה בצורה פשוטה, חננות; אנשים עם אינטיליגנציה גבוהה וכישורים חברתיים נמוכים, לצד נשים יפות שאינן העפרונות הכי מחודדים בקלמר. תכנית פיל גוד מצחיקה, סטיגמטית ומטופשת עד כדי כאב ראש, שכיאה לעידן המטומטם שבו היא נוצרה שרדה ארבע עונות והייתה להיט לא קטן בערוץ 10 (איך זה שכל הסדרות האלה תמיד נחתו שם? באמת פלא גדול השהערוץ נכשל).

בדרך כלל, "היפה והחנון" התקיימה על אותו נראטיב: הדוגמנית לא צריכה להשתנות כלל, היא מתחילה מטומטמת ונשארת מטומטמת, אבל גם יפה, מה שהופך אותה למנצחת בסיפור המיזוגני הזה; מי שעושה את התהליך הוא כמובן החנון, שמהברווזון המכוער הופך לברבור היפה, יודע לרקוד ולשיר ומצליח להרשים את הנסיכה, שבדרך כלל פשוט צוחקת עליו ומעבירה אותו הלאה.מה נשאר מכל זה? כמה סצנות שבהן דוגמניות לא יודעות מי זה צחי הנגבי (ממש הפסד גדול), אלכס מורוזוב שאחר כך המשיך ל"גולסטאר" (והרביץ לברלד בשידור חי), ופורמט שגרם לנו להוציא את הג'יי לנו הפנימי שלנו ולשאול את היוצרים: על מה לעזאזל חשבתם?!

• המסך
• דוקו ריאליטי
• סדרות ישראליות
• צביקה פיק

האם זה משתלם לשבור את החוקים? השאלה הזו נכונה בכל תחומי החיים, אבל בתכניות ריאליטי היא מקבלת מעמד מיוחד. מצד אחד, לכולם יש את הנטייה הפראית לנסות ולצאת מעצמם ולבחון את הגבולות מחדש. מצד שני, הבחירה לצאת מהקווים היא לרוב בחירה לא מתגמלת – בחירה שרבים עלולים לקחת קשה, לא להבין ואולי אפילו להדיח אותך בגינה. זו, אם תרצו, היתה כותרת העל של פרק "הכוכב הבא" ששודר אתמול.

הפרק דווקא נפתח בבחירה קונפורמית לגמרי שהיתה, כמובן, מחווה לצביקה פיק ז"ל. הכוכב הבא, גילגולה השני של כוכב נולד, לא באמת יכלה להתעלם מהמוות של גיבור התרבות, ויפה שמבצעת העל נינט שרה את "אין מדינה לאהבה" הנצחי. רק שאז הגיע טוויסט כאשר הביצוע האמוציונלי והמרגש פשוט נקטע אחרי דקה אחת בלבד. כל כך התאמצתם להרים את המחווה הזו, היה קשה לבצע עוד בית? או חס וחלילה, לתת לשיר להסתיים? בסוף זה הרגיש בעיקר כמו יציאה לידי חובה, וחבל

>> המחווה שלנו לצביקה פיק היתה קצת יותר ארוכה

בחירות השירים של כמעט כל המתמודדים, לעומת זאת, היו בחירות שונות, כאלה שיוצאות מהשבלונה הכוכבהבאית (סליחה, לא אשתמש במילה הזו שוב). הראשון היה יונתן כברה, תימני עם ח' רועמת וכיפה על ראשו, שבחר שיר של רן דנקר ("מלאכית") ומיד נתקל בשורה של תגובות מתפלאות מכולם, בערך. לא ברור מה כל כך מפתיע – האם כל מה שתימני עם כיפה יכול לשיר זה זוהר? אבל אל דאגה, לא "הכוכב הבא" תחמיץ את ההזדמנות לתת לאחד מהשופטים לשיר, ומיד לאחר שכברה עבר ברוב קולות רן דנקנר הוזמן לבמה כדי לבצע יחד איתו את השיר ולהזכיר למי שייך אור הזרקורים פה.

מי שעוד בלטה במיוחד בתחום ההחלטות המפתיעות היתה מאי רשתי, שהוכיחה את עומקו של הדיסוננס: מצד אחד, ישנה ציפייה מאוד גדולה לאמנים ש"ישברו את המטריקס", אבל מצד שני – הקהל לא אוהב להתחבר למה שהוא לא מכיר. רשתי, שבחרה את "Soon We'll Be Found" של סיה (ולדעתי האישית היתה מדהימה), זכתה לחוסר אמון גורף מצד הקהל – ואלמלא התערבות עצבנית של חבר השיפוט המכובד, ככל הנראה לא היתה עוברת בכלל.

>> בפרק הקודם הבנו שהכי כדאי להתחנף לשופטים

דוגמא נוספת, וכואבת אפילו יותר, היתה זו של נוה גדג' שלקחה את "סחרחורת" של טונה, אבל חטפה בעיטה כואבת באחוריים עם 38% בלבד, פלוס "אדום" מחמישה שופטים שונים. הנה כלל שהיא למדה בכאב, וגם המתחרים הבאים שיגיעו לאודישנים ישננו לעצמם במוח: אומץ היא תכונה יפה למתבוננים חיצוניים. ב"כוכב הבא" – מה שעובד, הוא מה שמוכר. אה, ומסר לשופטת שירי מימון: אפשר היה לוותר על ה"כחול" מתוך רחמים שנתת. זה רק הפך את כל הסיפור לעצוב יותר.

והנה, למשל, בבחירה יומרנית בטירוף – שיר של קווין, כמו שבחר יואב ברנמן. קווין זו מלכודת המוזיקאים האולטימטיבית; מצד אחד שירים מדהימים ועילאיים, מצד שני כאלה שמעלים (או אמורים להעלות) את רף הציפיות לשמיים. איך לעזאזל מבצעים שיר שהמבצע הקודם שלו היה פרדי מרקורי? ובכן, בעיניי ברנמן לא עמד ברף – אבל כן שכנע את הקהל והשופטים עם 89%. כנראה שרק אני לא ממש הבנתי את הדבר הזה.

בפרס "הביצוע הדרמטי" של הפרק זכתה מישל ניסנוב, שעלתה עם "שבע בערב" של דיקלה ודי דשדשה, גירדה מלמטה את קו הגבול, עד לרגע ההכרעה של דנקר. רן שלח אותה לסיבוב נוסף עם "בבאים" (שיר טורקי להיט, אך הקהל הישראלי מכיר אותו יותר בתור "מחפש את הדרך לליבך" של איציק קלה) ששבה את לב הקהל והרן והדנקר. לשביעות רצונם של כולם – וגם שלי – כי מדובר במבצעת סופר מרגשת.

ולסיום, הגיע גם הקרם דה לה קרם – הביצוע האחרון, שהוא תמיד גם ביצוע מנצח. מורן סלע, אחרי פרק שכולו בחירות מסובכות, הזכירה לכולם מה עובד – שיר של אדל. במקרה של סלע, היא לא רק הסתפקה רק בשיר, אלא גם נתנה ביצוע מקסים, לא מתאמץ, לא צווחני, פשוט, נוגע ואלגנטי. וזה נגמר עם 94%, וקונצנזוס גורף. כאמור, בכוכב הבא להיות קליט, משתלם בהרבה על להיות אמיץ.

• הכוכב הבא
• ריאליטי
• המסך
• צביקה פיק
• קשת

מותו של צביקה פיק, בגיל 72, הוא אבדה עצומה למוזיקה הישראלית. אחד המלחינים והמוזיקאים הגדולים ביותר שצמחו כאן עזב את העולם, ולקח איתו קריירה עשירה ורצופת להיטים. משירי המשוררים של תחילת הקריירה, דרך "דיווה" שכבש את אירופה באירוויזיון 1998 ועד החלק האחרון של חייו, כשופט ב"כוכב נולד" או ככוכב הריאליטי "המאסטרו" – פיק היה אדם שיותר מכל סימל את הפופ הישראלי, את היצירה שבאה לעשות כיף, בלי לעשות חשבון.

והחיבוק שפיק קיבל בשנים האחרונות מהיצירה הישראלית הוא לא מובן מאליו. בתחילת הקריירה שלו, וגם בהמשכה, רבים לא הבינו את פיק; מיהרו להגדיר אותו כ"טראש" או כיצירה נחותה, ביחס לרוקנרול ששלט כאן ברדיו ובתרבות העברית לאורך שנות השבעים והשמונים. בישראל, תמיד התייחסו לפופ – בין אם הוא בצורתו המוזיקלית, הקולנועית או הטלוויזיונית – כאל משהו שסותר איכות. יצירה לא יכולה להיות גם טובה וגם מצליחה. אם היצירה נחשבת "איכותית", היא בהכרח תהיה גבוהת מצח, או תתעסק בנושאים חשובים.

פיק היה האנטיתזה לכל התפיסה הזאת; הוא ייצר מוזיקה מעמיקה, מלאת רבדים, רצופת השפעות – אבל כזו שלא התיימרה לדבר על נושאים שברומו של עולם. לתת מקום לרגשות שלנו, שלפעמים רוצים פשוט לרקוד – בלי לחשוב יותר מדי. במובן הזה, הוא מהפכני בסמליות שלו – לא פחות מאשר במוזיקה שלו. מישהו שחיפש ליהנות במקום שבו הנאה נתפסת כמותרות שאין לנו, כי השעה קשה והאויבים על הגדרות.

וכן, לכל אחד מאיתנו היתה את הנקודה בזמן שבה הוא התייחס לפופ כמשהו שטחי. לא תמיד הכיפיות המובנית שיש בסגנון (על כל תת ז'אנריו השונים) באה טוב לאוזן. אבל נראה שלאורך השנים, במיוחד השנים האחרונות, כולנו קצת יותר למדנו לחבק את המקום הזה. זה שלא רק מחפש להרהר או להביע דעה, אלא גם מוכן להפשיל את השרוולים ולהיכנס לרחבת הריקודים. במובן הזה, ההצלחה של פיק, הקרוסאובר שעשה דרך להיטי ענק או זכייה באירוויזיון – עשו שירות טוב לז'אנר שלם. בעצם לא לז'אנר, לשכבה שלמה של מוזיקה כיפית.

כי המוזיקה הישראלית של היום כבר לא מתביישת בפופ, ולא דוחקת אותו הצידה. נכון שההשפעות התרבותיות מבריטניה עדיין שולטות ביד רמה, אבל ירידת מעמד המתווכים ועליית פלטפורמות ההאזנה העצמאיות הביאו את הניצחון הגדול של "מורשת צביקה פיק" (והוא כנראה ישנא אותי על המילה הגדולה הזו). קצת מצחיק להגיד, אבל גם נועה קירל או אנה זק צועדות על המסלול שפיק סלל. פופ ישראלי, עברי, שלא מתבייש לייצר מוזיקה "סתם". לא למען מטרה גדולה, אלא רק בשביל הכיף.

מה שפעם התקבל בהרמת גבה מצד התקשורת או הממסד המוזיקלי, היום מתקבל באהבה. מה שפעם היה יכול להישמע לנו מוגזם או טראשי, היום כבר קנה מקום בלב של כולנו. צביקה פיק בשנים האחרונות היה רחוק מאור הזרקורים, אבל בהחלט יכול היה לראות ברכה בעמלו. השירים שלו מתנגנים עד היום ברדיו, ההכרה שלו כמוזיקאי גדול ומחונן היא היום במרכז התודעה – ובעיקר, הסגנון שאותו סחב בתחילת הדרך, היום הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הישראלית. וזה היה הניצחון שלו. במותו ציווה לנו את ה"שיגעון".

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• צביקה פיק
• פופ
• הספד

האם אנחנו באמת צריכים להכיר לכם אותו? נו בסדר, רק בגלל כללי הטקס: צביקה פיק, מגדולי היוצרים והמבצעים המוזיקליים במדינה כבר עשרות שנים, אין אדם פה שלא זז לשיריו

מעדיפ.ה: נשים
סיגריות: לא
אלכוהול: לא
בשר: כן
פוליטיקה: לא מעניין
דת: לא נכנס לזה
סטטוס חיסוני: בטח

בילוי אהוב: הופעות
ספורט: עשיתי הרבה, עכשיו לא. אולי בעתיד
לוקיישן עירוני: בתי קפה בשדרות רוטשילד
אוכל: הכל
מה הכי תל אביבי בעינייך: התנועה של המכוניות ב-3 בבוקר. אין את זה באף מקום

>>עוד רווקים ורווקות נחשקים? ברוררררר. תראו אתלורי שטטמאורואתעומרי פיינשטיין, יותר נחשקים מזה ונחנקנו

• הרווקות.ים הנחשקים.ות 2022
• הרווקים הנחשקים 2022
• הרווקים והרווקות הכי שווים בעיר
• דייטינג
• צביקה פיק

מה עוד אפשר להגיד על קוונטין טרנטינו? סרטיו נהפכו לשם נרדף לקולנוע – איכותי ופופולרי כאחד – כבר שנים; דמויותיו יכולות להימצא גם כתחפושות בפורימון בתיכון וגם על חולצות ב-H&M; וגם ברגישויות של ימינו, ועם תדמית לא נקייה כמו שלו, הוא עדיין מביא ישבנים לכיסאות אולם הקולנוע לסרטים שבהם ספיידרמן לא מסתחבק עם הענק הירוק. אבל כמה באמת לא ידוע לנו על האיש שנמצא כל כך הרבה זמן בזרקור הציבורי – ובשנים האחרונות, ספציפית אצלנו (והפרחים לקפה זוריק)? אז לפני שהוא מתחיל להנחות את "המרדף" או מביים את סמואל ל' ג'קסון שר את "מת אב ומת אלול", הנה 8 דברים שבאמת (אולי) לא ידעתם על האקדח המעשן של הוליווד.

1. הבייביסטר המושלם

רשימת הפרויקטים הלא ממומשים של טרנטינו היא כה ארוכה (הרבה יותר מתשעת סרטיו הרשמיים) וכה אגדית, עד שהיא זכתהלערך משלהבוויקיפדיה באורך הגלות. מאפשרויות בלתי נדלות לטייטל "סרטו העשירי והאחרון" ועד רעיונות שדבקים איתו עוד מימיו כמוכר בחנות הווידיאו המקומית. בין הצעותיו של טרנטינו לסרטים תוכלו למצוא עיבוד ל-"קזינו רויאל" (בו התעקש על פירס ברוסנן שוב כבונד), סרט מארוול, סרט "די-סי", סרט "סטאר טרק" (הכי עדכני והכי ממשי בינתיים), אנימה על "קיל ביל", ביוגרפיה על ג'ימי הנדריקס, פורנו רך, קומדיית טעויות סטייל הווארד הוקס ("צער גידול חיות") ועוד ועוד.

למרות שכל אחד מרעיונות אלו היה יוצר לכל הפחות סרט טרנטינו "מיוחד", נדמה כי הביזארי ביותר מביניהם הוא סרט הילדים/משפחה שתמיד חלם עליו: "תמיד רציתי להמציא סיפור שיתאים לסרט ילדים", אמר טרנטינו לעיתונאי המנוח דיויד פרוסט ב-2011, "אני זוכר מהעבודה שלי בחנות וידיאו שאם ילד אוהב סרט, נגיד 'The Mighty Ducks' (סדרת סרטי הוקי מוצלחת – ד"ע), הוא יראה אותו 20, 30 פעמים. הוא יודע את השמות של כל הילדים בסרט, וזה בגדול צופה שאני רוצה בצד שלי! אני פשוט צריך לחשוב על העלילה הנכונה". מה לאיש שהסרט הכי רגוע שלו נגמר בשריפת אדם בחיים ולסרטי "רב-חן" בשבת בבוקר? לא ברור בעליל, אבל אחד יכול רק לקוות שדווקא כאן, הברברן הגדול בתעשייה לא סתם מברבר.

2. !Finish Him

טרנטינו הוא אינו איש של קולנוע בלבד, ופזילתו לכיוון עולם הספרות לאחרונה עם הנובליזציה ל-"היו זמנים בהוליווד" מוכיחה זאת (בדרך עוד עיבוד ספרותי ל-"כלבי אשמורת", למערבון לא נודע, והמילון המלא של סרטיו הבדיוניים של ריק דלטון – לאונרדו דיקפריו – מ"היו זמנים"). אבל דווקא האפשרות לעבוד במדיום שתמיד נראה מתאים ככפפה לבמאי הייחודי בעיקר כל פעם שהדיון על "אלימות במדיה" עלה – משחקי המחשב – התמסמסה קלות. בשנת 2002, כשטרנטינו עבד במרץ על השלמת "קיל ביל", חברת "ויונדי" (כיום חלק ממעצמה בתחום – "אקטיויז'ן-בליזארד") רכשה את הזכויות לייצר משחק על בסיס הסרט, שצאתו לשוק יוצמד ליציאת הסרט. עם טרנטינו כיועץ אמנותי על הפרויקט, ועם בסיס כה עשיר בסצנות לחימה אסתטיות, המשחק של "קיל ביל" יכול היה להיות חלק בלתי נפרד מילדותו של כל אחד בתחילת שנות ה-2000. אבל כמו שאמר חברו הקרוב של קוונטין, "לפעמים חלומות מתגשמים", והפעם הזו לא הייתה אחת מהן – הפרויקט בוטל, אוכסן על המדף וכל מה שלנו נותר ביד הוא כמה דקות דמו מהפרויקט השאפתני.

3. אורות הבמה

דיברנו כבר על הזיקה של טרנטינו לסרטי ילדים או למשחקי מחשב אלימים, אבל מה לו ולשירה וריקוד על במות ברודווי? מתברר שלא מעט. למשך כמה חודשים ב-1998, החליט להפוך לכוכב הבמה – בעיבוד למחזה "בודדה באפלה" מ-1966, שהפך שנה מאוחר יותר למותחן בכיכובה של אודרי הפבורן ובבימויה של בעלה דאז מל פרר, העוסק באישה עיוורת שנאלצת להתמודד עם שלושה פורצים שמתגנבים לביתה כדי למצוא בובה בה מוחבא הרואין. הגרסה הקצת יותר קרירה הזו של "שכחו אותי בבית" הייתה ריסקית עבור מפיקי ברודווי של אותן השנים, והמעורבות של טרנטינו והשחקנית מריסה טומיי (שנכנסה לנעליה של הפבורן) הטו את הכף לטובת הפקת המחזה.

התוצאות לא היו אלו שציפו להם: "ההופעה של טרנטינו גורמת לך לשאול את עצמך למה הוא צריך בכלל סכין כדי לתקוף כדי שהוא יכול להמם אותם למוות עם המשחק העצי שלו", נכתב בביקורת חורכת ב-"New York Daily News", "כבמאי קולנוע טרנטינו הוא אולי אלפרד היצ'קוק החדש, אבל כשחקן הוא מתקרב יותר לאד ווד". ביקורות "אוהדות" אחרות מ-"ניו-יורק טיימס", "אנטרטיימנט וויקלי" ושות' הותירו את טרנטינו הנוקשה, שמראש לא היה בעל ניסיון משחק גדול במיוחד (זכורות ביותר הופעותיו בסרטו של חברו רוברט רודריגז, "מצאת החמה עד צאת הנשמה", ובסרטו שלו, "כלבי אשמורת"), שבור לחלוטין.

הבמאי לא דיבר שנים על החוויה הכואבת, עד לראיון אחד נדיר ל-"וניטי פייר" בו טען כי ניסה לא לקחת את הביקורות ללב, אך "זה היה אישי. זה לא היה על המחזה, זה היה עליי ובשלב מסוים לא היה לי עור פיל מספיק בשביל הביקורת המתמשכת. זה דפוק שאנשים יורדים עליך ככה". מלבד הופעת אורח שולית בעיבוד השולי של החבובות ל-"קוסם מארץ עוץ" (כן, טרטינו צועק על קרמיט), טרנטינו אכן לא חזר לתפקידים רבים מול המצלמה או הקהל מאז, וחבל.

4.כולם שונאים את דיקפריו

החברות של טרנטינו ולאונרדו דיקפריו מעוררת קנאה – משליחת התסריטים של טרנטינו לחברו רק במקרה שירצה לשחק בהם ועד ליהוקו לשניים מהסרטים הזכורים ביותר של הבמאי ("ג'אנגו ללא מעצורים" ו-"היו זמנים בהוליווד"), טרנטינו ודיקפריו משדרים על אותו הגל. ועדיין, הבמאי שידוע באהבתו הגדולה לכל דמויותיו (כן, אותו הבמאי שיצר את האנס "צייד היהודים" לאנדה ואת ביל), נתן את הדמות היחידה שאי פעם כתב ושנא לדיקפריו בכבודו ובעצמו. על דמותו של קלווין קנדי, נוגש העבדים הצ'ארמר אך האכזרי אותו מגלם דיקפריו ב-"ג'אנגו ללא מעצורים", אמר פעם טרנטינו: "אני שונא את קנדי, ואני לרוב אוהב את כל הנבלים שלי לא משנה כמה הם רעים. אני יכול לראות את נקודת המבט שלהם. אני גם יכול לראות את נקודת המבט שלו, אבל אני פשוט שונא אותה מידי. בפעם הראשונה בתור תסריטאי, פשוט שנאתי את הדמות המ****נת הזו". דיקפריו, לעומת זאת, אהב מאוד את הדמות וביקש להצעיר אותה כדי שיוכל לשחק אותה. האם זה טרנטינו שפיתח מצפון, שנאתו הגדול לגזענים או שמא "ריק-רולינג" לחברו הטוב? אין לדעת.

5. בן הזהב

קצת מוזר לחשוב על למה טרנטינו לא השתתף בסבב ההספדים על מותה של אייקון התרבות בטי ווייט שבועות ספורים לפני יום הולדתה ה-100, כי על פניו – מה לעזאזל הקשר כאן? אך לבמאי המפורסם ולתכניתה המפורסמת ביותר של הקומיקאית, "בנות הזהב", היסטוריה ייחודית. "לפני שנהייתי במאי, הייתה לי קריירת משחק מאוד לא מוצלחת", טען לפני מספר שנים טרנטינו בראיון לג'ימי פאלון, "למרות זאת, אחת המשרות שכן קיבלתי… ולא בגלל האודישן המעולה שלי, אלא רק בגלל שהם קיבלו את התמונה שלי ואמרו "יש לו את זה!"… הייתה חקיין אלביס ב-'בנות הזהב'".

הפרק הכפול בו השתתף טרנטינו, שעלה ב-1988, הפך לכה פופולרי עד שהוא צורף לפרק המיטב של התכנית. כך, לאחר שלוש שנים שבהן הפרק שודר מספר פעמים והכניס לכיסו של הבמאי כ-650 דולר, הצליח טרנטינו, למילותיו, להתחיל במסע ההפקה של "כלבי אשמורת". כל פעם שאתם רואים את הארווי קייטל מתבוסס בדמו, תחשבו על טרנטינו רוקד בחליפת אלביס מול בי ארתור.

6. איזה "מין" פאט

הזכרתי מקודם את הכישלון הבימתי של טרנטינו, אך בגזרה הקולנועית – קשה למצוא כאלו; גם סרטיו הפחות פופולריים – כדוגמת "חסין מוות" – עדיין זוכים למעמד קאלט משלהם. ועדיין, דווקא הכישלון הקולנועי הגדול ביותר של טרנטינו הגיע מסרט עליו הוא כלל לא רשום. "איזה 'מין' פאט" ("It’s Pat") מ-1994 הוא סרט המבוסס על דמותה הלא כה מוכרת והלא פוליטקלי קורקט בעליל של הקומיקאית ג'וליה סוויני ב-"סאטרדיי נייט לייב". פאט, דמות אנדרוגינית גוצה שמינה האמיתי אף פעם לא נחשף, מעצבנת אנשים סביבה על ידי אותה "חוסר-החלטיות" שבה.

כך, כשפאט אומר/ת ששמו/ה המלא הוא פאט ריילי, כשמו של מאמן הכדורסל המפורסם של הלייקרס, אך בינו/ה לבינו יש הבדל משמעותי אחד – פאט שלנו אף פעם לא אימן/ה קבוצת כדורסל – קשה שלא לתהות על מה היו כותבי SNL באותה התקופה והאם זה עדיין נשאר בעורקיהם בהתחשב במצב התכנית היום. הסרט היה כישלון חרוץ – ביקורתית וכלכלית – וגם השנים לא היטיבו עם מעברה של הדמות לקולנוע – "איזה 'מין' פאט" הוא בין הסרטים הבודדים שזכו לציון 0% ב-"רוטן טומטוז". מה שעוד יותר מרגיש ביזארי היא החלטתו של טרנטינו לסייע, ללא קרדיט, לכתיבת התסריט, בשנת פריצתו הגדולה עם "ספרות זולה" וזכייתו ב-"דקל הזהב" בפסטיבל קאן ובפרס האוסקר לתסריט המקורי. התשובה של טרנטינו הייתה פשוטה: "אני אוהב את פאט כי הוא/היא כל כך פאקינג מעצבן/ת". דברי חכמים בנחת נשמעים.

7. Come as you are

אייקון גדול אחר של מרדנות ורוח נעורים (ליטרלי) בשנות ה-90 היה קורט קוביין. לכן, מובן שהעריך את עבודתו היצרית והאלימה של ה-"שותף למהפכה" קוונטין טרנטינו. עם זאת, ההקדשה לבמאי על גב העטיפה באלבומם האחרון של להקתו של קוביין, נירוונה – "In Utero"– וההספד והתודה מצד טרנטינו על גב הפסקול ל-"ספרות זולה" לקוביין ושות' ("RIP Kurt") – עדיין נותרת בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. שמועות על בקשתו של טרנטינו מקוביין לגלם את לאנס סוחר הסמים ב-"ספרות זולה" (תפקיד שהלך לבסוף לאריק סטולץ) נפוצו לאחר מותו של קוביין, אך נשארו בגדר שמועות. למעשה, לפי טרנטינו, להקות הגראנג', וביניהם נירוונה, אהבו מאוד את "כלבי אשמורת". "לכן, אני ברשימת התודות שלו – ומעולם לא פגשתי אותו. הוא כנראה אהב כל כך את הסרט שהוא רצה להודות לי". בין אם שיגעון גדלות של טרנטינו או הוקרה אמיתית מצד קוביין, האמת עדיין נשארת עלומה.

8. הרגשה ביתית

אם אי פעם גרתם שם לתקופה, או עברתם באזור, אתם בטח התרגשתם לשמוע שבוטץ' נוסע לעיירה נוקסוויל, או שדמותו של בראד פיט מ-"ממזרים חסרי כבוד", מגיע ממיינדרוויל. אבל רוב הסיכויים שגם אתם לא קלטתם את הרפרנסים הללו ועוד רבים אחרים למדינת הבית של טרנטינו, טנסי. טרנטינו, שנולד בעיר נוקסוויל – העיר השלישית בגודלה במדינה – עזב אותה בגיל 4 בלבד, כשאימו עברה ללוס אנג'לס, אך חזר לעיר לתקופה קצרה בהיותו בכיתה ה'. ועדיין, למרות שסרטיו לא ממש תואמים את הסטריאוטיפ הדרומי של המדינה, טרנטינו דואג להשתיל בכל אחד מסרטיו רפרנס לעירו המקורית או למדינה ככלל: מהמונולוג המפורסם של כריסטופר ווקן ב-"ספרות זולה" על שעון הזהב שנקנה בעיר, עד מיקומה של חוות העבדים של קלווין קנדי בעיר גטלינבורג ב-"ג'אנגו ללא מעצורים" ומיקום העלילה כולה ב-"חסין מוות" בעיר (האמיתית לגמרי) לבנון שבטנסי. מעניין לדעת מה יהיה הרפרנס לטנסי ב-"סטאר טרק".

• המסך
• קולנוע
• צביקה פיק
• קוונטין טרנטינו
• לאונרדו דיקפריו
• קורט קוביין