דגה פדר היא אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ומנהלת להקת המחול ביתא, מוזיקאית ואמנית חזותית. בהמשך חודש ספטמבר (9-11.9) היא תציג יחד עם אנסמבל ביתא אתמַהֲרֵן-נה – "רחם עלינו" בשפת הגֶעז העתיקה שבה השתמשו הקסים באתיופיה – שיצרה יחד עם צביקה היזקיאס בפסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, בהפקת בית הקונפדרציה בירושלים ובניהולו האמנותי של אפי בניה.פרטים וכרטיסים תמצאו כאן, אבל לפני כן כדאי מאוד שתקראו את הטור שמסביר על עומק היצירה שלה, והערך שהיא מביאה לישראל של אחרי ה-7 בספטמבר.
>>לבד בחושך: 15 מקומות בתל אביב שעדיין פתוחים אל תוך הלילה

החיבור ביני לבין צביקה היה רק עניין של זמן ואחרי שנים רבות של היכרות, סוף סוף אנחנו משתפים פעולה. מה שמחבר בינינו הוא המקום הייחודי שבו אנחנו פועלים – שני כוריאוגרפים ורקדנים ממוצא אתיופי שפועלים כבר שנים בתחום המחול, תחום שנתפס כאליטיסטי למדי, בו אנחנו בין הבודדים מבני העדה. עם זאת, הסיפורים שלנו שונים זה מזה: אני צמחתי כרקדנית בלהקות "אסקסטא" ו"ביתא", ששימשו בית לרקדנים מצטיינים בני העדה האתיופית, והתמקדו במחול בהשראת המסורת האתיופית; צביקה, לעומתי, היה רקדן מצטיין בצה"ל ורקד בלהקת "בת-שבע". המפגש בינינו הוביל ליצירה חדשה – מופע המחול "מהרן-נה", בביצוע להקת "אנסמבל ביתא", שהוא גוף מחול צעיר ועוצמת שנולד מתוך חזון אמנותי-תרבותי עמוק, שמאמין בכוחה של תנועה לשנות ולעורר.

את להקת "ביתא" ייסדה הכוריאוגרפית רות אשל בחיפה בשנת 2005, יחד עם קומץ רקדנים, ביניהם אני. בהמשך הדרך, הלהקה פעלה תחת ניהולי האמנותי. בסוף 2023, אחרי כמעט עשרים שנה בחיפה, העברתי את פעילות הלהקה לתל אביב ואספתי קבוצת רקדנים חדשה – "אנסמבל ביתא". לא היה זה רק מעבר גיאוגרפי, אלא אמירה אמנותית: שאיפה להתמקם בלב הפועם של התרבות הישראלית, להשמיע קול, להשפיע, ולהפוך את הבמה למרחב של נראות, גאווה והתחדשות. בתל אביב יש מקום לקולות מגוונים – ואני כאן כדי להשמיע את קולה של הקהילה.

הקמתי את האנסמבל החדש ממש רגעים לפני פרוץ המלחמה. הייתה לי מטרה ברורה – להנכיח את הגוף האתיופי, ואת שפת התנועה האתיופית, בתוך שיח מחול עכשווי, ישראלי ובינלאומי. למרות הקשיים, ובמיוחד לאור התקופה המורכבת של הלחימה, הצלחנו לשמור על רצף חזרות ומפגשים. כל אחת ואחד מהרקדנים והרקדניות הביאו איתם לא רק כישרון יוצא דופן, אלא גם מחויבות עמוקה לתהליך ולשפה האמנותית והרוחנית שאנחנו יוצרים יחד. היה לי חשוב ליצור מרחב שלא רק מאפשר יצירה אמנותית, אלא גם מהווה בית ותמיכה לרקדנים ולרקדניות מהקהילה – מרחב קהילתי, מרפא, במיוחד בתקופה הקשה. דרך שיחות עמוקות ודרך צינורות התנועה הצלחנו להתאחות, ולעבד יחד את הכאב והחרדות כתוצאה מהמלחמה.

מתוך המקום הזה נולדה "מהרן-נה" – יצירה שמבקשת לעבד אובדן דרך תנועה, צלילים, ספוקן וורד וגם שתיקות. באתיופיה לא מתמודדים עם אובדן בשקט. יש קולות, יש תנועה, והגוף לא קופא, הוא מדבר. ההתמודדות עם שבר וצער נעשית דרך שירה, קינה ותנועה. מתוך הערכה עמוקה ליכולותיו האמנותיות של צביקה, הזמנתי אותו להצטרף אליי למעשה היצירה. צביקה מביא איתו נוכחות פיזית עוצמתית ורגישות לחלל. מעבר לכך, הוא מהווה עבור הרקדנים דמות גברית משלימה לנוכחות הנשית שלי ככוריאוגרפית.

הרקדנים באנסמבל הם צעירות וצעירים מהעדה האתיופית, רובם בשנות העשרים לחייהם. לרבים מהם לא היה רקע קודם במחול אמנותי, אבל אני מאמינה שלא צריך טכניקה מערבית כדי ליצור אמנות משמעותית. יש איכויות אחרות שאפשר לחלץ מהגוף – איכויות שנובעות ממסורות תנועה לא מערביות, כמו אלו שבאות מאתיופיה, ושניתן להעבירן טרנספורמציה אסתטית מעולם של מסורת לעולם של אמירה אמנותית עדכנית ואוניברסלית. כל זה מתאפשר בזכות הרקדנים והרקדניות של האנסמבל, שמביאים איתם אנרגיה צעירה, כישרון, מחויבות והתמסרות מלאה לתהליך, ומייצרים יחד תוצאה נדירה בשדה המחול הישראלי. רובם עובדים גם בעבודות נוספות, ואני מקווה שבעתיד תתאפשר להם האפשרות להקדיש יותר זמן למחול.

ביצירה "מהרן-נה" בחרנו צביקה ואני להנכיח דווקא את מה שלרוב נשאר בצל: את הגוף המתאבל, הרועד, הזוכר – אבל גם זה שקם וממשיך, בתקווה לעתיד.
אני מקווה שזהו רק הפרק הראשון בשיתוף הפעולה שלנו. אנחנו מאוד נרגשים להעלות את היצירה החדשה שלנו במסגרת פסטיבל הולגאב ליצירה הישראלית-אתיופית, ביוזמת בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של אפי בניה. אני שמחה לקחת שוב חלק בפסטיבל שכולו חגיגה של התרבות האתיופית-ישראלית. זהו פסטיבל חשוב שנותן ספוט לייט לתרבות, לקולות ולסיפורים של האמנים מהקהילה. עבורי, זו הזדמנות מרגשת להביא את הזהות, הסיפור והאמנות שאני יוצרת ולחלוק אותו עם הקהל הרחב והמגוון שמביא הולגאב.
מַהֲרֵן־נֶה בפסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, 9.9.25, מרכז לאמנות המופע, הפרסה 3, ירושלים.לרכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• אתיופים
• מחול
• ריקוד

טוב שיש עדיין קצת אירועים בתל אביב, אחרת נשתגע ממה שקורה ברחבי הארץ. ואולי כדי לשמור על תקווה, או לשמור על שפיות, אנחנו עדיין מקווים שנוכל לקראת הסופ"ש להתעסק במציאות קלילה יותר, כזו שבה אנחנו רוקדים ביחד מבלי לחשוב על טילים. פסטיבל "יפו רוקדת يافا ترقص" ינסה לנתק אותנו קצת באמצעות תנועה.

>>

הפסטיבל יערך ברחבי שלושה אתרים מרכזיים ביפו – המרכז הערבי-יהודי, בית הבאר (סלמה 6), מחסן 2 בנמל יפו – החל מיום רביעי ועד הסופ"ש (25-27.9). זו היא שנתו השנייה של הפסטיבל, המבוסס על הרצון להנכיח את תרבות המחול ביפו, כדרך לבניית אמון בין פלחי האוכלוסייה השונים בעיר. נו, אתם יודעים בדיוק אלו – הקהילות הערבית והיהודית. חיבור עירוני באמצעות מיומנה ובאטל ברייקדאנס? נשמע מושלם עבור כל המשפחה.

המנהלות האמנותיות, דליה חיימסקי ועדי בוטרוס, יצרו שלושה ימים מלאי ריקוד ותנועה, עם אירועים, סדנאות יצירה וכמובן, המון זיעה. אבל בעיקר למופיעים, אתם יכולים לא לדאוג. מבין האירועים המסקרנים אפשר למצוא: מפגש מיומנה לכל המשפחה, שילמד את הקהל לתופף על דליים (ועל עצמו, למי מאיתנו שיש אומץ); היצירה "על מה את חולמת" של שקד מוכיח, שמשלבת חלומות של ילדות תושבות יפו (לטוב ולרע) לרצף קולי וכוריאוגרפי שבתקווה, יבטא גם תקווה; והעבודה "בעצירה" של מאיה ברינר, שעובדת יחד עם קבוצת נשים יפואיות מקהילות ערביות ויהודיות ליצירת מסע משותף.

אבל רגע, הבטחנו לכם היפ הופ, לא? היום השלישי של האירוע – שזה, לפי החישוב שלנו, יום ו' – יוקדש לתרבות ההיפ הופ והמפגש שלה עם ריקודים, באוצרות הגר וייצמן. יתקיימו בין היתר באטלים קבוצתיים של ריקודי היפ הופ, במה שמיועדת לרקדנים מקצועיים שרוצים לעשות שואו-אוף, ואף סדנאות לריקוד היפ הופ. לאורך כל שעות הפעילות בשני הימים הראשונים של הפסטיבל ייפתח גם מרחב שקט – חדר יצירה לילדים וילדות עם צרכים מיוחדים. למעט מפגש מיומנה – שאליו ניתן לרכוש כרטיס בהנחה למחזיקי ומחזיקות דיגיתל (20 שקלים) – הכניסה חופשית לכלל המופעים והסדנאות, כאשר חלקם מותנים בהרשמה מראש. שווה מאוד לבדוק אתהאתר המושקעשל הפסטיבל.
"יפו רוקדת", 25-27.9

• ❤ תרבות
• דרום העיר מזרח העיר ויפו
• ריקוד
• מחול
• היפ הופ
• עיריית תל אביב

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם חושבים על פול דאנסינג aka ריקוד על עמוד? טעות, תחשבו מחדש. המייסדים של הליין "בסיבוב" שחוגג שנה, רוצים לשנות את האימג'ים הסליזיים שלכם על מועדוני חשפנות חשוכים, ומוציאים את הריקוד על עמוד לבמה לקהל הרחב – ועושים מזה חגיגה.

>>סכסוך משפחתי: דירגנו את בני משפחת בנאי לפי השפעה תרבותית

"כל חשפנית עושה עמוד, אבל לא כל מי שעושה עמוד היא חשפנית". מסבירה לירון היימן, מייסדת "בסיבוב" ובעלת "we pole", מותג לבגדי תנועה וריקוד על עמוד. היימן מתאמנת כבר עשור בפול דאנסינג אקרובטי, ולפני שנה התחברה עם סארי מנסור, רקדן העמוד הערבי הראשון בארץ, שעלה על עקבים ומתחרה בתחרויות, ומדריך ריקוד. כן, זה דבר שקיים. עד שנגיע לתחרויות, נסתפק במסיבה שנותנת במה לרקדנים ברחבות השונות של הכולי עלמא, ומתייחסת אליהם בכבוד המגיע להם – כאמנים.

"רוב ההזדמנויות של רקדנים על עמוד היו במסיבות פטיש" אומר סארי. "בתחילת הדרך, לפני שלוש שנים, הופעתי במקומות חשוכים, בהם האמן שמגיע להופיע לא מוכר, יותר 'בוא תעשה את העבודה שלך ותלך הביתה'". בלי שמות, בלי מצלמות, וכפי שהוא מתאר זאת, גם ללא הערכה. "הרגשתי כמו חפץ. בא לי שאנשים יראו אותי ולא רק להיות מוסתר במקום חשוך".

למי שחיצוני לעולם הריקוד על עמוד, לא בהכרח ברור שהגיעו הימים בהם ניתן לנתק את העמוד מההקשר המיני. גם היימן וסארי מעידים שהקהל בארץ עוד לא מודע מספיק, ולכן הרבה פעמים התגובות מזלזלות, כאילו מדובר באקט זול. "צריך להבין: העמוד הזה דורש לבוש חושפני. אני לא יכול להידבק לעמוד בג'ינס" מסביר סארי. "ומי שעושה את הספורט הזה מתאמן חמש שעות ביום, שישה ימים בשבוע. אם אתה בוחר להסתכל על זה כמשהו זול, הבעיה אצלך במוח, נשמה".

את הסטיגמה הזולה של העמוד גם היימן וגם סארי מנסים לשבור. פשוט כי העמוד הזה שינה להם את החיים. "באתי ממקום שיש לו את הערכים שלו, שתמיד הייתי צריך להסתיר את הנשיות שלי", אומר סארי. "היום כבר יודעים שאני רוקד על עקבים, אבל בשנה הראשונה סיפרתי רק לחברים קרובים. האינסטגרם שלי היה סגור, לא רציתי להעלות דברים כי לא ידעתי אם אני רוצה לקחת את הסיכון ולשלם את המחיר שכביכול דמיינתי שאשלם. אחרי שנה, כשכבר ניגשתי לתחרויות, הבנתי שזה משהו שאני באמת אוהב וטוב בו, ובא לי להוציא את זה החוצה, להראות לעוד אנשים שאפשר".

הוא התחרה וזכה, ופנו אליו כדי לעשות עליו סרט דוקו שילווה את המסע שלו כרקדן ערבי על עקבים שמשתתף בתחרויות. אבל אז הוא עצר. מבחינתו, אם הוא הולך לככב בדוקו, הוא צריך לוודא שהמשפחה שלו און בורד. "בגדול אף פעם לא באמת הסתרתי שאני גיי. המשפחה שלי סוג של ידעה אבל פחות דיברנו על הדברים האלה".

סארי רצה לוודא שאבא לא יגלה עליו דברים מהטלוויזיה. "השיחה התחילה מ'היי, מצלמים עליי דוקו'. אבא שאל, 'למה דוקו? מה מעניין בך?'. אמרתי לו 'זכיתי בתחרות, עכשיו אני ניגש לעוד תחרות. אני רקדן עמוד ערבי ראשון, והראשון שעושה את זה על עקבים בעולם'. ואז הוא אמר: 'איזה עקבים? במה מדובר?' אז הסברתי שחלק מהעולם הזה כולל לרקוד על עקבים, וזה בעיקר מה שאני עושה".

"כאן הייתה הרמת הגבה הראשונה", אומר סארי. "'למה אתה עולה על עקבים, אתה הומו?' הוא שאל. עניתי שלמרות שזה לא מתקשר אחד לשני – אם אני עולה על עקבים זה לא אומר שאני הומו, ולהפך – אבל כן, במקרה אני גם הומו.הוא אמר מלא דברים שהוא לא התכוון אליהם. זה יצא על מאה. על אוטומט. המשפט שחזרתי עליו כל השיחה היה 'תמשיך לדבר ולפרוק. אני לא מצפה בסיטואציה הזאת שרק אתה תכיל אותי, גם אני מכיל אותך'".

"אבא שלי מדור מאוד שונה" הוא ממשיך. "הוא לא יודע מה זה ריקוד על עמוד או איך באמת נראים החיים שלי. דרשתי מעצמי להיות הכי מכיל. עם כל הדברים שאמר לי ושלא הייתי רוצה לשמוע, הזכרתי לעצמי שאנחנו שני צדדים בסיטואציה הזאת. זה לא רק שההורים צריכים להכיל אותנו. גם אנחנו צריכים להכיל אותם. גם לו לא קלאם ילך ברחוב ויגידו 'הבן שלו רוקד על עקבים'. אני הראשון שעושה את זה. כל בן אדם ראשון שבוחר לעשות משהו, יש מחיר מאוד כבד לשלם, והוא צריך להיות מודע אליו. הייתי מודע, ואמרתי, אוקיי אני הולך על זה".

כעבור שבועיים, הם נפגשו שוב בבית קפה בכרמיאל. באיזשהו שלב, הבעלים של בית הקפה ניגש אל סארי ושאל אותו במה הוא עוסק."אמרתי לו 'אני רקדן עמוד ומדריך לריקוד על עמוד, אני עושה אקזוטי, אני גר בתל אביב'. וזאת הייתה הפעם הראשונה שממש אני מתבטא בנוח, מציג את עצמי על מלא מול אבא שלי. [הבעלים]הסתכל על אבא שלי ואמר לו, 'וואו, כל הכבוד. זה כל כך יפה לראות מישהו כמוך שיש לו ילד כזה'. כשהוא הלך, אבא שלי חייך. אמרתי לו, 'אבא, אתה רואה שיש עוד צדדים?'. היה לו בראש שאנשים יבואו אליו ויגידו לו איך זה הבן שלך? איך אתה קורא לו בן שלי. ובדיוק בא מישהו לו והראה לו אחרת".

לקח לו שנה לצאת עם התשוקה שלו לעולם, ולפתוח אתעמוד האינסטגרם שלולכולם.מאז הוא מקבל הרבה פידבקים חיוביים, כולל לא מעט טינאייג'רים, גם מהמגזר, ששאבו השראה והלכו בעקבותיו."היו מלא קולות שאהבו. למשל ישבתי בבית קפה של חברה בכפר, בא מישהו שמכיר אותי מהכפר ואמר לי, 'אתה בחור מדהים. אני רואה את האינסטגרם שלך, תמשיך לעשות מה שאתה עושה, אתה נותן השראה למלא אנשים'. מבחינתי זהו. אני את שלי עשיתי".

הסיפור של סארי די יוצא דופן, ומבחינה מסוימת, עם הימן זה מקרה הפוך. כהתחילה להתאמן על עמוד, בן הזוג שלה דאז חשב שהיא מחפשת תשומת לב מינית. "זה כל כך לא היה שם, כי החוויה בשיעורי ריקוד זה פשוט בנות מוחאות כפיים אחת לשנייה, זה הכי חברוּת שיש. בסוף עזבתי אותו והמשכתי עם העמוד. זה הקשר הכי יציב בחיים שלי".

בפועל, רקדנים על עמוד עדיין מקבלים יחס מזלזל והטרדות מיניות ממי שלא בא מהתחום. "לכן במסיבה היה לי חשוב מההתחלה שנשמור על הכבוד של הרקדנים, שירגישו כאילו הם באים להופעה. זה סייפ ספייס לכולם – גם לקהל וגם למופיעים".אומרת היימן."'בסיבוב' הפך למקום שאיחד את כל רקדני העמוד מכל ארץ", מוסיף סארי. "עד למסיבות זה היה מפוזר, אנשים הכירו אחד את השני מתחרויות או מאינסטגרם. כאן אנחנו בונים סצינה. כולם פתאום מכירים גם אחרי האירוע. אני רואה אנשים יותר חברים, יותר מכירים, יותר עושים פרויקטים ביחד".

לאחרונה הם פתחו גם את "מיני בסיבוב", ליין ספין אוף של במה פתוחה לרקדנים מתחילים שיתנסו בהופעות בסביבה מכילה ומעצימה. וזו, אולי, מילת המפתח בהקשר הזה. "תמיד אני אומר בסטודיו למצטרפות חדשות: לפני שהייתי עושה עמוד הייתי הולך ברחוב ומסתכל על הרצפה", אומר סארי. "היום אני הולך ברחוב עם גב זקוף ומסתכל לאנשים בעיניים".
"בסיבוב" x ג'וס, 28.9, 21:00,פרטים נוספים באינסטגרם
כולי עלמא, מקווה ישראל 10, כניסה חופשית

• חיי לילה
• ❤ תרבות
• ריקוד
• ריקודים
• כולי עלמא