בשנה האחרונה לא רק סרטים ישראלים זוכים לקבלת פנים קרירה בחו"ל. גם סרטים בינלאומיים שעוסקים בישראל באופן שאינו ביקורתי כלפיה נכווים מהמצב. אחד הבולטים שבהם הוא "5 בספטמבר", שמאז בכורתו בפסטיבל ונציה לפני חמישה חודשים צבר ביקורות טובות, פרסים ואף מועמדות לאוסקר על התסריט, אך גם נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת.

>> להתעקש על האנושיות גם – ובעיקר – כשהכל מסביב נשרף // עדו סתר
>> מיזם "עדות 710": עדויות של ניצולי שואה שחוו את שבעה באוקטובר

בפסטיבל טורונטו לא רצו אותו מחשש שיעורר קונטרוברסיה, ועכשיו מופצת בניו יורק עצומה נגד הקרנתו בבתי הקולנוע בטענה ש"הוא דרמטיזציה א-היסטורית שיוצרת דהומניזציה של מבצע איקרית ובירעם, שבוצע על ידי ארגון ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן ב-1972 בשם שחרור 200+ אסירים פלסטינים". עוד הוא מואשם בכך שהוא "לא מהסס לקרוא למיליטנטים 'טרוריסטים' ו'ערבים'". כזכור, המיליטנטים המדוברים חטפו ורצחו 11 ספורטאים ישראלים.

ב-2002 טים פלבאום השוויצרי החל ללמוד בבית הספר לטלוויזיה ולקולנוע של מינכן. סרטו הראשון, "Hell" הפוסט אפוקליפטי, עשה את בכורתו העולמית בפסטיבל מינכן, וזכה שם בפרס. אני לא יודעת אם הקשר של פלבאום לעיר עורר בו את העניין באירוע שהתחולל במינכן שלושים שנה לפני הגעתו לשם, אבל אחרי שני סרטים עתידניים הוא פנה לכיוון שונה לגמרי, ויצר דוקו-דרמה מהודקת ומרתקת.

"5 בספטמבר" מתאר את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן מנקודת מבטם של חברי צוות השידור של רשת ABC האמריקאית, שהגיעו לשם כדי לכסות אירועי ספורט, ומצאו עצמם מתמודדים עם משהו שונה לגמרי. משום שאינם אנשי חדשות הם נדרשים לשאלות כמו איך לכנות את רעולי הפנים שחטפו את הספורטאים הישראלים, ואחרי בחינת ההגדרה המילונית של המושג הם בוחרים בתואר "טרוריסטים". וכך מתאר אותם המגיש ג'ים מקיי בקטעי הארכיון המשולבים בסרט. ברוח המאה ה-21 התסריטאים (פלבאום, מוריץ בינדר ואלכס דיוויד) הקפידו לשלב בצוות של ABC בחור מוסלמי (זינדין סואלם) והוסיפו גם ספורטאי ערבי שמביע שאט נפש מהחטיפה, כדי להבהיר שלא כל הערבים הם תומכי טרור, אבל זה לא מספק את המוחים.

אז אם כבר מתלוננים, גם לי יש טרוניה אחת על השיח בסרט. לקראת סופו המתורגמנית הגרמניה של צוות ההפקה אומרת בזעזוע כמה זה נורא ש"שוב נרצחו אנשים חפים מפשע על אדמת גרמניה". היה נכון יותר לומר ששוב נרצחו יהודים על אדמת גרמניה, אבל נראה שדווקא במקרה זה היוצרים נזהרו בבחירת המילים, אולי מחשש שיעוררו זעם מכיוון אחר.הקדשתי הרבה (יותר מדי) מילים לשיח הפוליטי סביב ובתוך הסרט, כי זאת הקלחת שאנחנו נתונים בה היום, אבל אולי הבחנתם שהענקתי לו שני סופרלטיבים – מהודק ומרתק. הוא גם קצר באופן יחסי, ודוחף לתוך 94 דקות דחוסות כמה שעות גורליות, כך שנוצר הרושם שכמעט מדובר בפריסה בזמן אמת. "5 בספטמבר" משלב במיומנות בין קטעי ארכיון מהשידור המקורי – הפעם הראשונה שאירוע טרור שודר בטלוויזיה בשידור חי בעולם כולו – לבין הדרמה שמאחורי הקלעים.

פיטר סרסגארד ("לחנך את ג'ני") מצוין כתמיד בתפקיד רון ארלדג', נשיא מחלקת הספורט של ABC, שהיה בשטח ופיקח על השידור. ג'ון מגארו (הבעל ב"חיים שלמים") ובן צ'פלין ("החפירה") הם המפיקים בפועל שמתמודדים עם האתגרים הטכניים, ומעלים שאלות אקוטיות, כמו האם זה קביל לשדר רצח בשידור חי. ומה אם הטרוריסטים (ולחילופין, הורי הספורטאים החטופים) צופים בשידור? ובין כל הגברים המתחבטים והפועלים, המתורגמנית הגרמניה (לאוני בנש המצוינת מ"חדר המורים") תורמת לממד הרגשי.

לצד השאלות המעניינות מתחום האתיקה של שידור חדשות, חלק מהדרמה של הסרט היא סביב הטכנולוגיה הישנה – החדשנית לזמנה – שמאלצת את הגיבורים לחפש מיני פתרונות אד הוק שתורמים ממד של מותחן. אחד מחברי הצוות, למשל, מתחפש לספורטאי במטרה להסתנן לכפר האולימפי עם סרטי צילום שאותם הוא מסתיר מתחת לטריינינג. גם הצורך להסתמך על טלפונים קוויים מייצר קשיים שכבר שכחנו.

עיצוב מדויק תורם לכך שהסרט נראה כאילו צולם בשנות השבעים, אף שהמודעות היא ללא ספק עכשווית. בסופו של דבר היותו א-פוליטי מונעת מ"5 בספטמבר" ליפול לבורות מסוימים (או שלא, כאמור בפתיחה), אך אולי בשל כך הוא אינו מותיר הד מעבר להיותו דרמת מתח מאוד אפקטיבית. ואולי זאת התקופה שבה אנו חיים כאן בישראל שפוגמת בכוחו, או מעצימה אותו, זה כבר תלוי בחוויה של כל צופה וצופה.

4 כוכבים
September 5; בימוי: טים פלבאום. עם פיטר סרסגארד, ג'ון מגארו, לאוני בנש; גרמניה/ארה"ב 2024, 94 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• אולימפיאדה

בי גירל רייגאן, או בשמה המלא רייצ׳ל גאן, היא רקדנית, דוקטור לתנועה ומרצה על ברייקינג (ברייקדאנס) באוניברסיטת מרקורי באוסטרליה. כל העובדות הנ״ל, פלוס הופעת הבכורה שלה באולימפיאדת פריז 2024, יכולים בקלות להפוך אותה לאורן להב של יבשת אוסטרליה – רק חבל שזה מגיע על חשבון תרבות כל כך מרשימה של ריקוד וספורט.

>>לילה שפוי במוזיאון: טדי נגוסה, בום פם ופסטיבל ב"לילות מוז"א"

כמו בכל ערב שישי הלכתי לבקר את המשפחה, רק שהפעם בשורה משמחת בפי (לא, אנחנו לא בהריון אמא) – ״יש תחרות ברייקדאנס נשים באולימפיאדה עכשיו. רוצים לראות?״. נעניתי בחיוב, כי אני משגע את המשפחה שלי על התרבות הזאת כבר כמעט שני עשורים, ואיזה כיף זה שהפעם זה באירוע כל כך גדול ומרשים כמו אולימפיאדה, ולא ברחבת האופנה של דיזינגוף סנטר. פתחנו את ערוץ הספורט והתחיל האירוע הגדול של הקיץ.תחרות הברייקינג מצטרפת לאולימפיאדה הזאת תחת סגנון שנקרא, בשפה שלי, "ספורט שאינו מדיד בצורה ברורה" (כגון: התעמלות אומנותית, שחייה צורנית, והספורט המוזר הזה של סוסים זזים באלכסון על מוזיקה מהניינטיז).

כעת הברייקינג – ריקוד שהומצא על ידי ילדים משכונות מצוקה בניו יורק של שנות ה-70 – כבר אינו במחתרת, ועכשיו הוא על אחת הבמות הגדולות בעולם.התחרות מבוססת על באטלים, קרבות אחת על אחת. מתמודדת אחת נכנסת לרחבה, מתחילה לרקוד ונותנת את כל מה שיש לה, והשנייה בתורה, צריכה להגיב ולהשוות. אחרי כל סיבוב השופטים מנקדים לפי קריטריונים מאוד ברורים – מוזיקליות, טכניקה, רמת התרגילים, מקוריות בתנועה, ביצוע וכו׳. אחרי 2 סיבובים, יודעים מי המנצחת הגדולה של הקרב הנוכחי, שתתקדם לשלב הבא.

התחרות נפתחה בקרב של רייגאן נגד ניקה, רקדנית בת 17 מליטא, אני מתרגש בטירוף. ניקה נכנסת ראשונה ומראה יכולות מטורפות! רייגאן נכנסת שנייה ומיד המוח שלי מתחיל לשאול שאלות והפנים שלי מתחילות להאדים. מצד ימין של הסלון נשמעו קולות של ״מה זה החרא הזה״ או ״בואנה אופירי אתה רוקד יותר טוב מזה״ או ״אחיין שלך בן 5 רוקד יותר טוב מזה״, אני מנסה להגן על רייגאן, יודע שיש הצדקה לאיך שהיא רוקדת, בברייקינג יש המון מקום לסגנון מיוחד ומקוריות בתנועות, אבל כשזה מבוצע רע וליצני, אפילו אשתו של אחי ההייטקיסטית יודעת לזהות את זה, ומסתבר שהיא לא לבד.

למחרת התחיל השיימינג הגדול, הרילז באינסטגרם והסרטונים בטיקטוק על רייגאן השתלטו על כל האינטרנט, כל סרטון שני לועג על הצעדים שלה ותוהה איך לעזאזל הברייקינג הגיע לאולימפיאדה, כאילו היא המייצגת העיקרית של התחום. נדהמתי לדעת כמה אנשים נמשכים לתאונות רכבת יותר מאשר לשאר הכישרונות שהיו שם על הבמה (וכמובן ערב אח״כ בקרבות ברייקינג גברים).שלא תבינו אותי לא נכון, רייגאן היא בהחלט רקדנית לא טובה והופעתה על במה כל כך גדולה היא לא יותר מתמוהה בעיני. באופן כללי, זה שיש 2 נציגים לאוסטרליה – מדינה שאינה מצטיינת ביכולות הברייקינג שלה – ולמדינות אחרות אין בכלל (כולל ישראל, שיש בה רקדנים ורקדניות ברמה הרבה יותר גבוהה) רק מראה כמה הבחירה לתחרות היא לא יותר מפוליטית.

מצד שני, הברייקינג וההיפ הופ באופן כללי מהווים מקום מפלט לילדים מוזרים עוד מאז שנות ה-70. כל אחד יכול לבוא ולרקוד, לא משנה איך הוא נראה, מאיפה הוא מגיע ואיך הוא זז. זה הקסם בתרבות הזאת, ובתור בי בוי בעצמי בקבוצת Kosher Flava, כשעלינו לייצג את ישראל באליפות העולם ב-2012 במהלך מבצע צוק איתן, היה חשוב לנו להעביר מסר של שלום, חשבנו שנקבל שריקות בוז ואיומים על חיינו אבל גילינו קהל מפרגן ומכיל מאין כמותו, גילינו שריקוד זה כוח עצום שמאחד תרבויות, דתות, לאומים וגזעים מכל הקצוות.

לכן, אין לי שום דבר נגד רייגאן בעצמה, שתרקוד איך שבא לה ושתעוף על עצמה, אני בטוח שביבשת אוסטרליה כמו במדינת ישראל אנשים נמשכים לחוסר מודעות ואין לי ספק שהיא בדרך להיות כוכבת ענקית. הבעייה שלי היא עם המערכת שלא סיננה אותה לפני ודאגה להביא כישרון אמיתי לבמה הזאת על חשבונה.מצד שני אם לא היא אז כנראה לא הייתי כותב את הכתבה הזאת אז אולי אין פרסום רע?הברייקינג חווה עליות וירידות במהלך 50 שנות חייו, ולמרות שלא יהיה אותו שוב באולמפיאדת 2028 בלוס אנג׳לס, הוא עדיין ימשיך לאולמפיאדת הנוער בסנגל ב-2026, ובאופן כללי ימשיך להתקדם ולהתפתח. בישראל, למרות שהרמה גבוהה באופן יחסי, עדיין אין לזה הכרה ממסדית ורקדני הברייקינג יאלצו להמשיך להתפרנס מללמד ריקוד במתנ״ס ולהופיע בבת מצוות.

ולכל המצקצקים שראו את ההופעה של רייגאן ואומרים שברייקינג זה לא ספורט, או שצריך להעיף אותו ואת שאר ענפי הספורט הלא מדידים מהאולמפיאדה, יש לי מסר פשוט: אני מבין שאתם בעניין של להחזיר עטרה ליושנה, אבל ריצות ושחיות כבר נהיה משעמם.אז אולי בואו נחזור לעשות קרבות גלדיאטורים, הטלת יבוסים למרחק או ריצות על גחלים?חוץ מזה, אני מזמין אתכם לאימון ברייקינג בבת ים ביום ראשון בערב. נראה אתכם מנסים תרגיל אחד ואז אומרים שזה לא ספורט אחר כך.
אופירי (אופיר יוגב) הוא מפיק, יוצר, די.ג'יי וראפר, ובעברו היה אלוף הארץ בברייקדאנס ומקום שלישי באירופה. לפני כחודשיים הוציא את אלבומו "שירים על בנות".
התמונות בכתבה, למעט אלו של רייגאן, הם כולם אמני ברייקינג ישראלים. מוזמנים לעקוב ולתמוך

• אולימפיאדה
• ספורט
• ברייקדאנס
• היפ הופ

המשחקים האולימפיים שמתקיימים בימים אלה הם אירוע אנושי מרהיב. הרגע שבו, מילולית, העולם מתאחד סביב הספורט על צורותיו השונות, וחוגג את השיאים האנושיים, הרגעים שבהם אנשים רגילים נכנסים אל הנצח. תאמינו לי, היוונים האלו עלו על משהו. הרבה סרטים נעשו על ובעקבות האולימפיאדות השונות – דוקומנטריים ועלילתיים כאחד. אז אם יש לכם זמן בין תחרויות השחייה לג'ודו, אלו עשרה סרטי אולימפיאדה ששווה לראות, על סיפורים גדולים מהאירוע הכי מרגש בעולם.

>>שחקנית עם תסמונת דאון חוטפת כדור בפרצוף. גם זו סוג של התקדמות

"המירוץ" (2016)

כנראה שאין סיפור אולימפי, או ספורטיבי, גדול יותר מזה של ג'סי אוונס – האתלט השחור שהתעקש להתמודד, ולקלקל את החגיגה, של אולימפיאדת ברלין 1936 – האולימפיאדה שהיתה אמורה להיות שיר הלל למשטר הנאצי בגרמניה. אוונס, שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדה, הפך לסמל הניצחון של הרוח האנושית על הרשע הנאצי. אבל הסרט מציג את המציאות היותר מורכבת: זו של אתלט (בגילומו של סטפן האדסון) שהתעקש להתחרות, לא רק מול האויב הנאצי, אלא גם מול לא מעט התנגדויות מבית – של מי שהגדירו אותו כ"משתף פעולה". ההיסטוריה הוכיחה מי ניצח, אבל הדרך לשם מרתקת לא פחות. גם ג'ייסון סודייקיס ("טד לאסו") וג'רמי איירונס מוסיפים אפיל לסרט המצוין הזה.

"אני, טוניה" (2018)

אולימפיאדות, כאמור, לא קורות רק בקיץ – וגם הסרט הזה מציב אור על האחות הקטנה והדחויה, היא אולימפיאדת החורף. וזה מגיע דרך הסיפור הלא ייאמן של טוניה הארדינג – המחליקה על הקרח, שהפכה מגיבורה אמריקנית לנבלית, ששלחה שכירים כדי לפגוע ביריבתה ננסי קריגן. הסרט המריר והמעולה הזה הוא תיעוד נהדר של הסיפור המטורף – עם לא מעט הומור, ובעיקר בכיכובן של שתי שחקניות גדולות. מרגו רובי, הפרצוף היפה של הוליווד שמוכיחה יכולת משחק אדירה, ואליסון ג'ני (שמוכרת גם כסי.ג'יי מ"הבית הלבן") שמגלמת את אמא שלה. סרט מהנה, מעולה, וגם כזה שמלמד משהו על התשוקה לניצחון – ועל מי שמוכן ללכת בשבילו עד הסוף.

"ג'מייקה מתחת לאפס" (1993)

כמו סרטים לא מעטים ברשימה הזו, "ג'מייקה" מגולל סיפור אמיתי – על האחות הקטנה של אולימפיאדת הקיץ הפופולרית, והיא אולימפיאדת החורף – וגם להפוך אותו לסרט קורע לכל המשפחה. סיפורם של ארבעה בחורים מג'מייקה שמחליטים לעשות את הדבר הבלתי צפוי – ללכת להתחרות בספורט המזחלות, במסגרת אולימפיאדת החורף שנערכה בקלגארי, קנדה ב-1988. הג'מייקנים, שמן הסתם הגיעו ממדינה חמה, לא ממש הבינו כלום בספורט הזה, אבל הצליחו למצוא בתוכם את הכוחות כדי להעפיל למשחקים בקנדה, ולהפתיע את כל המפקפקים. סרט מצחיק וכיפי במיוחד.

"מרכבות האש" (1981)

סרט אמוציונלי, מרגש ועוצמתי – בדיוק כמו הסיפור האולימפי. הסרט הופק ע"י דייויד פוטנאם, כשהבמאי יו האדסון מספר את סיפורם של שני אצנים שונים בתכלית – אריק לידל, נוצרי אדוק שהחליט לרוץ "למען האל", והרולד אברהמס, יהודי אמריקני שניסה להילחם באפליה. שניהם התחרו במציאות בדיוק לפני מאה שנה, באולימפיאדה (שגם היא היתה בפריז) של 1924. ואולי חשוב מזה, זה הסרט שהוליד את המנגינה הנצחית של ואנגליס – זו שהפכה לקלישאה של כל הילוך חוזר איטי, והגיעה אפילו עד הביצוע הנפלא של מיסטר בין,בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012.

"מינכן" (2005)

כי בכל זאת, אי אפשר להתנתק מישראל או לנתק את האולימפיאדה מהסיפור הקשה של מינכן 1972. טבח הספורטאים במשחקים בגרמניה הוא לא רק טראומה לא קטנה עבור מדינת ישראל, אלא גם כתם לא קטן על הוועד האולימפי – שלא הצליח להנציח את האירוע כמו שצריך. מי שכן נחלץ לעזרה היה הבמאי סטיבן ספילברג, שהוליד את הסרט הזה – שתיעד את הרצח המזעזע של 11 הספורטאים, וגם את הנקמה הישראלית במבצעי הטבח השפל, גם שנים אחרי האירוע, במחירים כבדים.

"איקרוס" (2017)

לא מעט סרטים ברשימה מציגים את הצד היפה של המשחקים האולימפיים, אז הנה סרט שלא עושה את זה. "איקרוס" הוא יצירה דוקומנטרית פורצת דרך – שהדליקה זרקור על מכונת הסימום של המשטר הרוסי, לפני משחקי החורף בסוצ'י 2014. המשטר הרוסי רצה להראות את עצמו בגדול על הבמה הגדולה ביותר – ולא היסס גם לעבור על החוק, כדי להשיג את זה. סרט דוקומנטרי נהדר, שזמין עד היום ב"נטפליקס", ובעיקר נשאר עד היום – בכל פעם שאתם רואים אתלט רוסי שלא מופיע תחת הדגל של המדינה שלו, זה קשור גם לסרט הזה ולמה שחשף.

"9.79*" (2013)

הכוכבית במקור' והיא גם כל הסיפור. המשחקים האולימפיים יודעים להפוך בני אדם רגילים לגיבורים, אבל באותה מידה הם יכולים גם למחוק אותם. זה מה שקרה לאתלט בן ג'ונסון, בבמה המרכזית של המשחקים האולימפיים בסיאול 1988. ג'ונסון הדהים את העולם כששבר את שיא העולם בריצת מאה המטרים עם זמן של 9.79 שניות, אבל אחר כך התברר שמאחורי השיא הזה עמד זיוף, כשהוא השתמש בסמים ממריצים. בבת אחת ג'ונסון איבד את כל עולמו – והסרט, שנעשה ע"י ESPN בפרויקט "30 על 30" – מספר את הסיפור המלא בקולו של ג'ונסון עצמו, שנחשף ומדבר לראשונה. מסמך מרתק.

"סימון ביילס צומחת מהקרקע" (2024)

הכוכבת הבלתי מעורערת של המשחקים בפריז עשתה זאת בגדול – וממש בימים אלה, היא שוב מככבת על הבמה הגדולה ביותר. אבל זה לא תמיד היה כך – לפני שלוש שנים, בטוקיו, ביילס עוררה מחלוקת גדולה כשבחרה לפרוש מתחרות, מהסיבה שלא יכולה להתמודד עם הלחץ מנטלית. רגע לפני האולימפיאדה, יצא הדוקו שמתעד את הסיפור שלה – וגם ממחיש את מה שאנחנו רואים ממש עכשיו: מדוע היא היתה, ולנצח תהיה, המתעמלת הגדולה בכל הזמנים. לא למרות המסע, אלא בגללו.

"נס הנחישות" (2004)

ברבות השנים קשה לנו לחשוב על האמריקנים כאנדרדוג במשהו – תמיד הם נמצאים בעמדת הפייבוריטים. לא רק בספורט, בהכל (כמו שאמר מישהו אחר במבטא אמריקאי כבד). אבל ב-1980 הם אכן היו בעמדת נחיתות במשחקים שנערכו בלייק פלאסיד, ניו יורק. מדובר על נבחרת ההוקי האמריקנית, שנאלצה להתמודד מול האריות של התחום מברית המועצות, שזכו במדליית הזהב בהוקי בחמש משש אולימפיאדות החורף הקודמות. והסרט בכיכובו של קורט ראסל, מתעד את הנבחרת האמריקנית שנכנסה להיסטוריה – בתור זו ששברה את הטאבו, והדהימה את העולם. כמו שעושים באולימפיאדה.

• המסך
• סרטים מומלצים
• אולימפיאדה
• ספורט

תאמינו או לא, אבל האולימפיאדה מתחילה ממש בעוד שבוע ויומיים. כן, אנחנו יודעים! מפתיע. כנראה שזה כי הראש שלנו לא ממש שם, אבל למעט משוגעים לדבר אף אחד בישראל לא ממש זוכר שבעוד רגע ממש כל עיני העולם לעבר פריז, כדי לראות את האתלטים הכי טובים מתחרים אחד בשני עד זוב מדליות. ומעבר לעובדה שכל העולם התגעגע לקצת אסקפיזם ספורטיבי (ברמה שאפילו היורו הבינוני הזה היה טוב לנפש), יש בו גם כמה סיפורים אנושיים אדירים. אבל אף אחד מהם לא מתקרב לקאמבק של סיון ביילס.

>>פוליטיקה? עכשיו? כולם טועים ב"בית הדרקון". בעיקר היוצרים

המתעמלת האפרו-אמריקאית עברה חתיכת קריירה בדרך להפוך למתעמלת הכי מעוטרת באמריקה כבר בגיל צעיר, עד אולימפיידת טוקיו 2020, ממנה פרשה באופן מפורסם כדי "להתמקד בבריאות הנפשית שלי" – מהלך שהוביל לשיח ער בתחומי הספורט על האתגרים הנפשיים הנרחבים שקיימים ברמות האלו של הספורט. גם אם ביילס היתה מסיימת את הקריירה שלה באותו הרגע, היא היתה נרשמת בספרי היסטוריית הספורט. אבל זה לא סוף הסיפור שלה, וכאן בדיוק נכנס "סימיון ביילס צומחת מהקרקע" של נטפליקס.

הדוקומנטרי בן ארבע החלקים עוקב אחרי ניסיון הקאמבק הענק של ביילס, שמתחיל מתחרויות קטנות בדרך לחזרתה ומסתיים לקראת האולימפיאדה, הוא החימום המושלם להיכנס למוד של המשחקים האולימפיים, אבל בעיקר סיפור אנושי משגע שמתרחש לנגד עיני המצלמות, ולצד המאמץ לחזור לכושר אולימפי, כולל גם מבט לחייה האישיים של ביילס טרום חתונתה, וגם חשיפות בנוגע לאותן אתגרים נפשיים שגרמו לה לפרוש מלחתחילה. שוב נטפליקס שולפים את דוקו הספורט הכי מעניין.
סימיון ביילס צומחת מהקרקע, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• אולימפיאדה

האולימפיאדה הבאה נמצאת במרחק כשנה וחצי, אבל ההכנות בעיצומן ואיתה ההתרגשות לקראת הצטרפותו של ענף ספורט חדש-ישן: ברייקדאנס. או בשם האולימפי שלו, ברייקינג. וגם ישראל מצטרפת להתרגשות הזאת, כי תאמינו או לא, ביחס לגודלנו אנחנו מעצמה בתחומי הברייקינג, ואשכרה יש תקווה להביא מדליה. אז זה הזמן לעלות על הרכבת ולהתחיל להכיר את המתמודדים על המדליה, כדי שלא תהיו כמו האנשים שנרשמו לחוג ג'ודו אחרי הזכייה של יעל ארד. ויש דרך מעולה לעשות את זה, בחינם, וממש כאן בעיר. למעשה, ממש כאן בסנטר.

החל מהשבוע יתקיימו אחת לחודש שלושה אירועים שיציגו את רקדני הברייקדאנס בסדרה של קרבות ראווה, ובמרכזם גם יתקיים אירוע המוקדמות הרשמי לאליפות אירופה, אבן דרך חשובה עבור בי-בויז ובי-גירלז שרוצים להגיע לאולימפיאדה – וכולם נגישים לקהל הרחב בחינם. כלומר, במחיר של להיכנס לדיזנגוף סנטר. האירוע הראשון יקיים ביום חמישי הקרוב (16.2) החל משעה 18:00, ויהיה אירוע ראווה בסגנון "השורד האחרון" – קרב ראש בראש בין שני אלופים ישראלים מובילים, עד שהקהל יכריע מי המנצח באמצעות סקר אינטרנטי בזמן אמת. אירוע דומה יתקיים גם ב-20.4, אז יתחרו אלופות ממקצה הנשים, כשבשני האירועים האלה יתקיים גם ג'אם סשן פתוח לרקדנים ורקדניות.

אבל האירוע המרכזי יתרחש ממש ביניהם, ב-16.3 בשעה 17:00, כאשר תיפתח אליפות ריקוד ארצית בענף ספורט הברייקינג כמוקדמות לאליפות אירופה. ותיקי התחום יהיו השופטים, אמסי ינחה את הטקסט ויבצע שירים, די.ג'יי ספילינטר (נשבעים) יתקלט והמנצחים ירוויחו דירוג מהותי בדרך לאולימפיאדה, וגם יטוסו לייצג את ישראל באליפות אירופה בספרד בחודש אפריל. זו הסנונית הראשונה במה שאנחנו צופים שעומדת להיות טרפת ברייקדאנס בעתיד הנראה לעין, והמלצה חמה מאיתנו – שימו לב לאשדודים. מסורת הברייקדאנס שלהם עמוקה, ואולי משם תבוא התקווה האולימפית הציונית שמסתובבת על ראשה.

• ספורט
• ברייקדאנס
• אולימפיאדה
• היפ הופ
• דיזנגוף סנטר