>> ליאור שדמי שפיצר היא עורכת ומפיקה בתוכניות האקטואליה של רדיו 103fm ויועצת הלשון של הרדיו. נשואה לאלי ואמא להלל, מאור ושחר. הוציאה לאחרונה את ספרה "שנה וחצי וארבעה ימים" בהוצאת שתים, והוא זוכה לביקורות נלהבות.אתם רוצים לקרוא אותו

>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים. העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל
>> אירופה בשמש ים תיכונית ומפלט קסום ביפו // העיר של אמה אביטל

1. אוניברסיטת תל אביב

יש מעט מקומות שיותר מעשרים שנה אחרי שנכנסת לראשונה בשעריהם את עדיין תמיד רוצה להיות שם. כבר למדתי משפטים, מדעי המדינה, עריכת לשון וקצת היסטוריה ופילוסופיה של המדעים; עכשיו אני לקראת סיום תואר שני מחקרי בלשון עברית, כותבת תזה על אלתרמן ומחכה לראות מה מחכה לי בהמשך. אני עובדת מהספרייה, כותבת על הספסל מול הדשא ומתייחסת לקפיטריה של גילמן כאל הבית שאפשר תמיד לחזור אליו בצהריים ולקטר למה שוב יש קוסקוס. שרק לא ייגמר.

2.קפה גרונימן

הקפה-בר-פיצה בלב רמת אביב, ליד הספסל הקבוע שאני אוהבת לכתוב בו בערב, הוא מקום משמח שנכנס ללב ואין בו טיפה של ציניות. העובדים תמיד בגוד ווייבס, האווירה מחבקת, והאירועים שהם מארחים בונים אותנו פה כקהילה שמחזקת ומנחמת במיוחד בימים אלה – מערב סרט לכל המשפחה בחופש הגדול, לטעימות של יין מהעוטף ולצפייה משותפת בטקס הזיכרון לשבעה באוקטובר – כדי לבכות יחד, להבין מהי ערבות הדדית וקהילה ולהרגיש שיש בשביל מה להילחם.
רדינג 34 תל אביב (רמת אביב)

3.דיזנגוף סנטר

הסנטר הוא לא קניון, הוא כמעט יצור חי. ביליתי בו ימים שלמים כילדה בשנות השמונים, ברחתי אליו בתיכון לראות סרטים בקולנוע דיזנגוף ב-11 בבוקר, מכרתי תכשיטים שעיצבתי בדור הראשון של יריד המעצבים ומעולם לא הלכתי בו לאיבוד. אני עוד מעט בת 50 אבל עדיין קצת ילדת סנטר בלב.

4. האחים גרין

עורכי לשון הופכים להיות בסיום הכשרתם עכברי חנויות ספרים משומשים, כי כמעט כל ספר חשוב בתחום תקנת הלשון הוא ספר שכבר אין להשיג אותו בשום חנות או הוצאת ספרים. בחנות של "האחים גרין" מצאתי סוף סוף את "יד הלשון" של יצחק אבינרי אחרי לא מעט חיפושים, ועוד המון פנינים שאת חלקן לצערי השארתי בחנות. מומלץ בחום לא רק לציידי מציאות אלא לחובבי ספרות וספרים באשר הם.
ידידיה פרנקל 39 תל אביב (פלורנטין)

5. רחוב טשרניחובסקי

הספר שלי "שנה וחצי וארבעה ימים" מתרחש ברובו בדירת סטודיו דמיונית בטשרניחובסקי, מרחק הליכה מבית דמיוני לא פחות ברחוב רש"י. כשהתחלתי לכתוב אותו העברתי את ימי שישי בטשרניחובסקי על פי מסלול כמעט קבוע – שיטוט במעלה הרחוב מגן מאיר ועד אלנבי ואיתור מקומות חדשים שעוד לא צילמתי, חיפוש מציאות ב"מדף הספרים של פאני" (טשרניחובסקי 5), וקפה עם עוגייה לקחת בקפה גילי שמתחת למלון סול (טשרניחובסקי 17), אחר כך הייתי מוצאת לי ספסל ומתחילה לכתוב את כל הרעיונות והמשפטים הטובים שהיו עולים, אוספת לי ערמות של השראה שיספיקו עד לשישי הבא.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב שהכרתי נעלמת. מקומות שאני אוהבת נסגרים כל הזמן, ומחירי הדירות הפכו את המציאות שהייתה הנורמה לפני עשרים שנה, כשהייתי רווקה שגרה בדירות שותפים, לזיכרון ישן ולא רלוונטי. אני אומנם גדלתי פה, אבל אנשים היו עוברים לתל אביב כשלב, כתחנת מעבר בדרך להבנה של מי הם ומה הם ומה הם רוצים להיות. היום זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה – לדשדש ולחפש את עצמך, לספוג אווירה ורעיונות בדרך לרומן או לסרט או לרעיון המוצלח הראשון. עכשיו נראה שחייבים להצליח מהר – או להידחק החוצה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע YouMake ReMake – אנסמבל ציפורלה ורננה רז בדיאלוג מרתק ומצחיק בין הבמה לסרטוני רשת, שיש בו אמירה מקורית על התרבות שאנחנו חיים בה. המופע הזה ענה לי על השאלה שמטרידה אותי שנים: מה אדם שלא רואה כדורגל, אירוויזיון או תוכניות ריאליטי יכול לראות על מסך ענק בבר עם בירה ופופקורן ומלא אנשים נחמדים שהוא לא מכיר? כי גלילה אין־סופית בטיקטוק הייתה צריכה בכלל להיות פעילות חברתית – לצחוק יחד, לחשוב יחד, להגיד על זה משהו בעל משמעות. מומלץ!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
שירי "הטור השביעי" ו"רגעים" של נתן אלתרמן. השירה העיתונאית של אלתרמן, שחלק גדול מהתזה שלי עוסק בה, לימדה אותי שאפשר ליצור אמנות ולכתוב שירה פורצת דרך תוך כדי עבודה בחדשות באחת התקופות המסויטות, הקשות והמאתגרות בתולדות העם היהודי. אפשר להיות שקוע באקטואליה עד צוואר ולא להפוך ציני, אפשר לכתוב באירוניה, בחמלה או בביקורת, ועדיין לעודד ולתת ביטוי לרחשי הלב של ציבור שלם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון "לב אחד"– ארגון סיוע אזרחי שהוא רשת ביטחון אנושית. עשרות אלפי המתנדבים של הארגון התייצבו מאז שבעה באוקטובר לצו 8 אזרחי – הקימו חמ"לים, יצאו לשדות עם החקלאים להחליף את העובדים הזרים, סייעו לפצועי צה"ל בבתי החולים ובמחלקות השיקום, תמכו במפונים במלונות והפעילו תוכניות חינוכיות לנוער, ליוו את משפחות המילואימניקים והקימו מרכז סיוע למשפחות החטופים. הפעילות שלהם, המבוססת קודם כול על הלב הענק של המתנדבים, היא זו שנותנת את המשמעות למושג חוסן לאומי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נאמני ארונות הנתינה והספריות הקהילתיות, אלה שדואגים מכל הלב ובהתנדבות שהספרים יהיו מסודרים והבגדים יהיו תלויים על הקולבים או מקופלים בערמות לפי קטגוריות – כדי שהחלופה של קיימות תמיד תיראה זמינה, נעימה ונגישה. וכמה זה משמח לראות ילדים שבוחרים לעצמם משהו שהם אוהבים מתוך השפע שמישהו אחר הניח עבורם, ואז חוזרים כדי לשים שם משהו אהוב שהם מוכנים לשחרר ולהעביר הלאה!

מה יהיה?
אני די בטוחה שאת השאלה הזאת לא מומלץ להפנות למישהו כמוני, שעובד בחדשות 5-6 ימים בשבוע, קורא את כל העיתונים ואת כל אתרי החדשות וחי ברשתות החברתיות. אבל כשאני מנסה להדוף את החרדה והייאוש אני נזכרת שאנשים עוד באים למפגשי סופרים, מתרגשים מטקסטים ונרשמים לאוניברסיטה ללמוד את ביאליק ואלתרמן ולאה גולדברג – וזו ההוכחה שמתחת לכל הקושי הלב של המקום הזה עדיין פועם, ויש לנו מספיק אורך רוח ואוויר לנשימה כדי לכתוב את הפרק הבא.

• העיר שלי
• ספרים
• ספרות ישראלית
• טשרניחובסקי
• האחים גרין
• דיזנגוף סנטר
• אוניברסיטת תל אביב
• גרונימן

>> אתי ציקו (תעקבו דחוף) היא במאית, תסריטאית ומרצה לקולנוע, זוכת פרס אופיר 2025 לבימוי על סרט הביכורים היפהפה שלה "נאנדאורי" (שזכה גם בקטגוריות השחקנית הראשית, הצילום, עיצוב התלבושות והאיפור), והוא מוקרן בבתי הקולנוע בימים אלה. תעשו לעצמכם טובה ולכו לצפות בו על המסך הכי גדול שתמצאו.

>> מסעדה שהפכה לבית ומטע פקאנים לרקוד בו // העיר של זוהר בנאי
>> וייב שכונתי אינטימי וכלבים במקום בר // העיר של עלמה קרבט שמש
>> המקום הכי חו"ל בעיר ופיצה צפונית קטנה // העיר של סיסיליה סיוון

1. גשר יהודית

אין דבר שאני אוהבת יותר מלרכוב את העיר באופניים. הבריזה בתלתלים שמקררת מהלחות והחום, הקלות שבה אפשר לחצות את העיר מקצה לקצה, העצירות הספונטניות לשיחות חולין עם מכרים ברחוב. תל אביב היא פשוט עיר שנועדה לרכיבה באופניים.מאז שעברנו למזרח העיר, גשר יהודית – שמחבר בין ביתנו בביצרון למרכז תל אביב – הפך לשער שלי בין שני עולמות. המעבר עליו הוא לא רק פיזי אלא גם סימבולי: מצד אחד שכונת ביצרון – שקטה, קטנה וקהילתית, מלאה בבתי קרקע צפופים עם חצרות עצי פרי, ילדים שמתרוצצים ביניהם ודלתות פתוחות שמאפשרות חיי קיבוץ נדירים בתוך העיר. ובצדו השני של הגשר, תל אביב שוקקת החיים, דחוסה, רועשת, מטונפת, הלב הפועם של מרכז העיר.אני אוהבת לעצור לפעמים באמצע הגשר, להביט מעלה אל קו הרקיע ומטה אל האוטוסטרדה של איילון, וכשהגשר רועד תחתיי – להרגיש את שאון העיר.

2. הפנסיה

לפני כשנה נפתח בר הפנסיה בלוינסקי פינת אלנבי, ומאז הוא ניצב שם בטופ על תקן בר הבית שלי. מקום שהבעלים שלו הם גם קולנוענים וגם להטב"ים – שילוב מושלם שהפך אותו מיד למוקד עליה לרגל של כל אנשי התרבות והרוח המקומיים. מעבר לשם המדליק ולעיצוב השיקי מלא העץ שנעשה כולו בעבודת יד, המקום מצליח לאסוף אליו תמהיל נדיר של אנשים טובים ומחויכים, וייבים מושלמים לשיחות עומק ויין משובח ונגיש לכל כיס לסיים אתו את היום. זה מקום של מפלט ונחמה, עם אוכל טעים טעים (ממליצה על הכרישה בתנור ובמצב שכרות מתקדם יותר על הנקניקייה). הכי כיף לשבת מקדימה בחלק שפונה לרחוב או לצאת לסיבוב דאווין בחצר האחורית הנדירה, כשהוורמוט עולה קצת לראש.
לבונטין 2 תל אביב

3. שוק התקווה

לפני שעברנו למזרח העיר גרנו ממש מעל שוק הכרמל, ואני מתגעגעת לימים שבהם הייתי יוצאת מהבית ונבלעת מיד בריחות, בטעמים ובקולות של השוק. להסתובב בסמטאות, לחזור עם שקיות עמוסות, זה תמיד החזיר אותי לילדות באשקלון, לימי חמישי עם אימא בשוק שלימדה אותי איך לבחור פירות וירקות, למה קודם בודקים את כל הדוכנים ורק אחר כך קונים, שחייבים להתמקח, ושתמיד נשאר סימן אדום בידיים מהשקיות.

במזרח העיר הייתי חייבת למצוא לי תחליף, וככה גיליתי את שוק התקווה – שוק חי, תוסס ומשפחתי, שקונים בו כמעט רק במזומן, ממש כמו פעם. עוד לא פיצחתי אותו עד הסוף, לפצח דופק של שוק לוקח חיים שלמים. אבל בימי שישי אני אוהבת לפדל לשם, לקנות פרחים, פירות וירקות וחלה מתוקה לשבת – ורק שיכאב שוב מהשקיות.חובת עצירה במעדניית אמיגה– איפה שהרצפה דביקה, הגבינות משובחות והמוכרים יודעים איך לגרום לאישה להרגיש יפה. ולקנח במרק בשר תימני אלוהי אצלהאחים בועז, אוקובה תרנגולשלמות של יהודה. במיוחד קובה חמו הצהובה, עם נגיעה של פלפל שחור מעל. תודו לי אחר כך.
מעדני אמיגה / נוריאל 8 תל אביב // האחים בועז / אצ"ל 47 תל אביב // קובה התרנגול / אצ"ל 64 תל אביב (שכונת התקווה)

4. ארכיון הסרטים בבי"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש

בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב הוא המקום שבו אני מבלה מחצית מחיי. על הדשא המיתולוגי ועל המבנה הברוטליסטי שבו התחנכתי והתאהבתי בקולנוע כבר נכתב רבות, אבל עבורי זה עדיין מקור השראה מתמשך, מפגש בין ההיסטוריה המפוארת ודורות של יוצרים מיתולוגים שעיצבו את פני הקולנוע והטלוויזיה בישראל כיום, לבין דור העתיד שעוד מחכה להתגלות.

כיום אני עובדת ומלמדת שם קולנוע, ובשנה האחרונה גם חזרתי להיות סטודנטית בתואר השני המעשי לכתיבת סדרות. במסדרונות הקומה מינוס אחת, ליד המשרד שלי, ויש שיאמרו שגם רוחו של פרלוב משוטטת שם בלילות – מסתתרת פנינה אמיתית: ארכיון הקולנוע ע"ש אנדה והנרי זימנד, שיוסד ונוהל במשך שנים במסירות ובתשוקה עזה בידי ליביו כרמלי.טובי היוצרים, המרצים והחוקרים עברו שם במרוצת השנים, אבל הדבר המופלא באמת הוא האפשרות לצפות שם בכל סרט ישראלי וזר – עלילתי, דוקומנטרי, סרט סטודנטים או סדרת טלוויזיה שנוצרו אי פעם. פשוט נכנסים לתא צפייה קטן, שמים אוזניות, משחילים פנימה את הקלטת, לוחצים פליי- ונותנים לעולם שבחוץ להיעלם לכמה שעות.

5. האיזקאיה

המקום ה-מושלם לדייט רומנטי, קליל כיפי ולא מחייב. לבוא מוקדם, לשבת על הבר, לצפות ברחוב הסואן של טוקיו על מסך הטלוויזיה, להשתכר מסאקי טוב ולנשנש גיוזה בטן חזיר. מה צריך יותר מזה.
נחלת בנימין 57 תל אביב (כן, זה הזה של מנטנטן)

מקום לא אהוב בעיר:

הרכבת פינת מנחם בגין.בפנייה ממנחם בגין למחלף לה גווארדיה, הווייז לפעמים מציע לקצר דרך רחובות השרון, השפלה, הנגב והגליל. התחושה היא של ירידה אל השאול: אזור של הזנחה קשה, בתי בושת, מכורים שמזריקים ברחוב, א-נשים בזנות וניידות משטרה שמפטרלות מבלי לשנות דבר. כל שתי הדקות של הנסיעה שם מרגישות כמו סרט אימה אחד גדול ואי אפשר שלא לחוש עצב עמוק ובעיקר אשמה וכישלון על המציאות הבלתי נתפסת של האנשים שחיים כל כך קרוב אלינו בגיהינום מעברו השני של הכביש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. במילה אחת: ואו. בשתי מילים: רוצו לראות.עשרה מפגשים מיניים של גברים במעגל חיפוש אחר קשר, אינטימיות ושייכות. וכן גם סקס. ומהכול עולה תחושת בדידות תהומית גולמית שכל כך מוכרת בחוויה האנושית של כולנו במאה ה-21. זו הצגה ששמטה לי את הלסת והרגישה כמו אגרוף שורף בבטן, עם קאסט שחקנים משובח, בימוי אמיץ ורטוב, יצרי ומעורר חושים וטקסטים לא מתחנפים. משהו טוב קורה בתיאטרון המשולש. זה בדיוק מסוג התיאטרון שאני רוצה לראות יותר ממנו בתל אביב. ובעיקר זו הצגה שגרמה לי לרצות לחזור מיד הביתה ולהתיישב לכתוב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרט הביכורים היפהפה והאמיץ של אלה ארמוני, "ספק ילדה ספק אישה"י שמחץ לי את הלב והצליח לנגוע בעצב הכי חשוף ובנושא הכי אהוב עליי: יחסי אימהות ובנות הפגומים מיסודם ובה בעת מכמירי לב גם יחד. וחוץ מזה, דפנה ארמוני היא אייקון והשירים שלה עוטפים את הסרט בנוסטלגיה מתוקה לתקופה שבה נולדתי וגדלתי – לאייטיז ולנייניטז. ואין כמו שיר אייטיז טוב לגרום לרגש להתפרץ החוצה.

שירי אייטיז וניינטיז אייקונים משובצים גם בספרה המסעיר והעוצמתי של מגי אוצרי "היפומאניה". מאז פרוץ המלחמה חזרתי לקרוא ספרים וזה ספר שגמעתי תוך כמה ימים ולא הצלחתי להניח. בעמוד האחרון פתאום פרצתי בבכי כמו תינוקת. מגי אוצרי, סופרת מוכשרת כשד ממוצא גאורגי, כותבת על עולמות שמוכרים לי עד כאב ועל מרחבים רגשיים ונוסטלגיים שהם גם פצע וגם בית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לדרי הרחוב. החורף כאן ויותר ויותר אנשים חיים ומתים ברחוב, שקופים לגמרי, נעדרים כל רשת תמיכה. הם מושיטים אלינו יד לעזרה – אנשים כמוני וכמוך שפשוט נלחמים מלחמה יום יומית כדי לשרוד. מאז הקורונה החלטתי עם עצמי לא להפנות את המבט, לפתוח את הלב, ולאפשר לאנושיות להפציע. זה לא תמיד קל לעמוד בהבטחה, בין היתר כי אף אחד לא מסתובב כיום יותר עם מזומן. לפני כמה ימים דרת רחוב ביקשה ממני כמה שקלים כדי "לצבוע את השיער, שארגיש קצת אישה שוב". זה שבר לי את הלב. זה לא דורש מאתנו הרבה – רק לשמור על צלם אנוש.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נדב רוזנברג – נורת'רן סטאר.
אני מלווה את נדב ואת מותג האופנה המופלא שלו Northern Star עוד מקולקציית הביכורים הראשונה שלו, ויש לי אוסף פריטים ארכיוני כמעט מכל עונה. לראות מותג אופנה ישראלי צומח, מתבסס והופך להצלחה בזכות כישרון כל כך מובהק כמו של נדב – זה מעורר השראה.לנדב יש יכולת נדירה לעצב פריטים שהם גם יוקרתיים וגם יומיומיים, גם “בגבוה” וגם קז’ואל, והוא המעצב הראשון שאני פונה אליו תמיד בכל אירוע משמעותי. בתקופה כלכלית כל כך רעועה של פוסט מלחמה, התמיכה במעצבים ישראלים היא לא רק בחירה אופנתית מבחינתי אלא גם פעולה ערכית.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני אופטימית חסרת תקנה.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• גשר יהודית
• פנסיה
• שוק התקווה
• אוניברסיטת תל אביב
• מנטנטן
• תיאטרון המשולש

>> איתי לב בדיוק חזר לעיר אחרי חודשיים אינטנסיביים בצפון, שבמהלכם צילם סרט חדש. לב, במקרה שהחמצתם, הוא קולנוען עצמאי שכותב, מפיק ומביים סרטים למעלה מ-30 שנה – בערך אותו פרק זמן שבו הוא חי בתל אביב. סרט הבכורה שלו מ-2002, "חמש דקות בהליכה", זכה בפרס הבמאי המבטיח בפסטיבל ירושלים והפך לקאלט מקומי. בסופ"ש הבא (28.11) יוקרן בסינמטק סרטה התיעודי של מיטל גל, "השוט האחרון", שעוקב אחר הפקת הסרט ההוא ומתעד את תל אביב של תחילת המילניום.אתם רוצים לראות את זה. פרטים וכרטיסים כאן

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> תשוקה קולינרית על הבר וקצת ירוק בעיניים // העיר של נועה צפריר

1. סינמטק תל אביב

יידע כל קולנוען ישראלי שפסגת התהילה שלו תהיה בסינמטק ברחוב קטנטן. זה שלנו, זה תל-אביבי, פה זה לא אמריקה. "חמש דקות בהליכה" הוקרן בסינמטק במשך חצי שנה ומאז יש לי מקום חם בלב לפיני, שאחראי על התוכנייה האיכותית כבר למעלה מ-20 שנה. אשתו יהודית ז"ל עיצבה את הפוסטר היפה של הסרט.

2. אוניברסיטת תל אביב

אני חושב שהייתי הסטודנט היחיד שישן בחדר עריכה שהיה בגודל מטר על מטר. כשלמדתי לערוך הבנתי שאני יכול לבלות שם את הלילות. גיליתי שם משפחה. היה לנו מחזור מדהים בבית ספר לקולנוע – אסף סודרי, עודד רסקין, אמיר בן סירה, רני סער, כולם עבדו איתי ב"חמש דקות בהליכה". הייתה אז תחרותיות בריאה ושיתוף פעולה מקסים.

3. כיכר רבין // בר השופטים

פעם ניסיתי לשכנע את יוסי מדמוני שאנחנו צריכים להרים יוזמה שבכיכר רבין יהיה שעון גדול על גג העירייה שיראה לכולם את רוח הזמן. זה מקום טוב לראות בו מה השעה, אפילו ברמה המטאפיזית, איפה אנחנו עכשיו בעולם, ולזכור את הכיכר על כל רגעיה. צילמנו שם הרבה סצנות מ"חמש דקות בהליכה", כולל את סצנת הירייה בשרון אלכסנדר, ואחר כך הלכנו לחגוג בבר השופטים את המילניום. אני אסיר תודה לעד לבעלים של השופטים, דרור פקטור, שנתן לי לצלם אצלו את הסרט במשך כמה שנים.

4. הקנטינה

ג'ו מרסיאנו, הבעלים של הקנטינה, חברי הטוב, אמר לי פעם שהוא אוהב קולנוע ושהוא רואה שאני עובד קשה ושאם אני פעם רעב אני מוזמן לבוא לאכול, ומאז אני בן בית שם כבר 20 שנה. כשהזמן דוחק זה תמיד הצלה שיש לך בית, והקנטינה זה המקום הכי משפחתי וביתי שיש לי בעיר.
רוטשילד 71 תל אביב

5. המשרד שלי ביצחק שדה

המשרד שלי זה האינקובטור של היצירה שלי. מקום שאני נלחם כדי להחזיק. הוא ממוקם בלב המוסכים של יצחק שדה – המקום קשוח ולפעמים רועש, אבל ברגע שאני סוגר את הדלת, אני בעולם שהוא כולו שלי. אני תמיד שמח שאנשים שאני אוהב באים לבקר. צילמתי במשרד הזה לא מעט סצנות לסרט שלי "החיים אחרי לאון" שצפוי לצאת במהלך 2026, ואני מצלם בו עכשיו סצנות גם לסרט שאני עובד עליו בימים אלה, "ילד כאפות" או "פינג פונג", נחליט כבר בהמשך.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אני לא אוהב כל מקום שיש בו התקהלויות, יש לי חשש מהן. אני אוהב את המקומות השקטים, ככה שכשהעיר קצת עמוסה זה אולי טוב לעיר אבל לא לי. אולי זה קשור לזה שבגיל 4 הלכתי לאיבוד בבימת יום העצמאות והייתי תקוע בקהל עד שהגעתי לבמה וקראו לאמא שלי במגהפון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של אוהד קוסקי באזור. אוהד הוא מהמוזיקאים מהמוכשרים בישראל וחבר טוב שלי. בקורונה הקמנו להקת קאברים בשם THE BILLS וניסינו לפלס דרך לעוד מדיום. אוהד אירח אותי בעולם שלו, אני תופפתי גרוע ושרתי מכל הלב. אני מקווה שהשירים שלו יגיעו לכל בנאדם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כשהבנתי שלא יגייסו אותי בגלל גילי המתקדם הלכתי ללמד כיתות ז'-ח' ברופין. כששמעתי את הילדים שרים הבנתי איזה כוח יש למוזיקה לייצר מסגרת רגשית להתבטא בה, גם אם השירים לא תמיד קולעים לטעם המוזיקלי שלי. הילדים נתנו לי הרבה כוח ותקווה בעצם זה שהם הצליחו לשים את הפחד בצד ולהבין את גודל השעה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ההיסטוריה עוד תתייחס להתגייסות האזרחית שהייתה לנו מאז ה-7.10. הכוח האזרחי כאן עצום. אז בין אם זה סיוע לפוסט טראומטיים, שזה אחוז גבוה מהאוכלוסייה פה, ובין אם זה אחים לנשק. לכל גוף כזה שאני רואה בו אלטרואיזם מוחלט ורצון להציל את המדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יהודית רביץ. אישה שכשהיא הולכת ברחובות תל אביב היא עושה את העיר יפה יותר. כל שיר שלה נוגע במקום אחר, בזמן אחר. הקול שלה מרגש כל פעם מחדש.

מה יהיה?
הדרך ארוכה מאוד, או שהיא תיגמר עוד שעה. כולנו הבנו שהעולם עלה על איזשהו מסלול נטול שליטה. ככל שאתה מסתכל למעלה אתה מבין שהקודקוד של העולם קצת יצא מאיזון. יש ג'וקר שעומד כרגע בראש העולם, ואנחנו צריכים כל אחד לדבוק בעשייה היומיומית שלו ולחכות עד שהסדר ישוב על כנו ונרגיש יותר בטוחים בעולם הזה. שיהיה בו יותר היגיון ויותר מוסר ושיהיה יותר קל להיות ישראלי גם ברמה הכלכלית הפשוטה, לשרוד את היום, וגם ברמה המוסרית, להאמין שאנחנו בדרך להיות מקום שפוי ואולי יום אחד להיות אור לגויים.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• סינמטק תל אביב
• כיכר רבין
• השופטים
• אוניברסיטת תל אביב
• קנטינה

>>דורי בן אלוןהיא חוקרת אמנות ותרבות חזותית ומדריכת סיורי אמנות. היא התחילה את דרכה באגף החינוך של מוזיאון תל אביב, וכיום כעצמאית היא עובדת עם גופים גדולים כמו עיריות ואוניברסיטאות ומדריכה סיורים באירועי האמנות המובילים בתחום ביניהם יריד צבע טרי, אירועי אוהבים אמנות עושים אמנות, פסטיבל מנופים ועוד. בעוד כשבועיים היא תוביל במסגרתפסטיבל סרטי אמנים בארטפורט(והשנה גם בבית אנה טיכו של מוזיאון ישראל, 21-18 ביוני) הרצאה מבוססת צפייה בה תציג שלוש עבודות של שלוש אמניות ישראליות שעוסקות בסקאלה שבין הישארות בארץ והימלטות ממנה.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> השניצל שלא השתנה והמסעדה שהיא השראה // העיר של תום ניומן
>> בועה של שקט וחוף שבו כל בוקר יפה מקודמו // העיר של דלית מרחב

1.אדרת

חנות היד שנייה האידיאלית. רוב הבגדים בארון שלי הגיעו משם. חנות שבאמת כל הפריטים בה מגיעים מהלקוחות עצמם, כלכלה מעגלית אמיתית. אני מגיעה לשם בסיורי אמנות ואופנה שאני עושה ומפיצה את הבשורה: אפשר גם להתלבש יפה וגם להיות טובים לסביבה.
בוגרשוב 53

2. גוגא

מעבר לזה שגוגא הוא השילוב המושלם בין בית קפה לבר יין, הקימה אותו בחורה צעירה ומרשימה שמנהלת אותו ביד רמה ואיכשהו תמיד כשאני מגיעה היא נמצאת שם. זה אולי המקום הכי ורסטילי בעיר – יצא לי לשבת שם לפגישות עבודה, לערב של יין ללא תחתית עם חברות, לדייט עם הבן זוג, לקפה עם אמא. האוכל טעים, השירות לבבי, יש קפה טוב ויין מעולה ואולי יותר מהכל אופי ייחודי ושובה לב.
צייטלין 1

3. האחים גרין

אני אוהבת ספרים יד שנייה. הייתי ילדת ספריות והאסוציאציה שלי לספרים היא דפים צהבהבים, כתמי קפה של מישהו אחר וריח של ישן. אצל האחים גרין הספרים במצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין המחשבה שהיו להם חיים קודמים עושה לי את זה. כשאני מחפשת ספר מסוים, הפעולה הראשונה שלי היאלהיכנס לאתר של האחים גרין, לחפש אותו שם, ואם אין אותו על המדף אני לוחצת על הכפתור הגאוני "צודו לי". השיטה הזאת בנתה חלק משמעותי מאוסף הספרים שלי.
ידידיה פרנקל 39

4. ספריית סוראסקי

הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב היא המפלט המושלם. מקום שקט להיכנס אליו בבוקר, להתיישב לכתוב ולא לקום עד הערב. בכניסה לבניין יש ציור קיר של האמן אברהם אופק, והנוף מהחלונות הוא של בניין גילמן האהוב, בניין הפקולטה למדעי הרוח. בימים מוצלחים אפשר לראות גם את משפחת האווזים מטיילת על הרחבה מול הספריה.

5. תיאטרון תמונע

מקדש הפרינג׳ המקורי של העיר. בעצם גדלתי שם, כשהייתי ילדה, אמא שלי אצרה את הגלריה של התיאטרון, ואני הייתי מסתובבת לה בין הרגליים לאורך ההקמות, עוזרת לסייד קירות, לסתום חורים בשפכטל, ליישר תמונות עם פלס. לפני 4 שנים פגשתי שם את בן זוגי, כשהוא ניגן במופע בשם "הנסיכה אבנר" שהוא גם כתב לו את המוזיקה. בקרוב התיאטרון יעבור למקום חדש ואני אתגעגע למבנה המשונה הזה, שאנשים בעלי חזון הפכו אותו ממוסך לזירה חשובה של עשייה אמנותית בעיר.
שונצינו 8

מקום לא אהוב בעיר:

אני יודעת שיש הרבה מיסטיפיקציה סביבה, ויש מי שממש מוקסמים ממנה, אבל התחנה המרכזית מבחינתי היא חור שחור בעיר, מקום שאני עושה הכל כדי לא להגיע אליו. זה מרגיש כמו פצע פתוח בלב העיר ופשוט כואב לראות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר התקיים פסטיבל אפוס, פסטיבל שמוקדש כולו לסרטי אמנות ותרבות. ראיתי בו 4 סרטים שהיו מדהימים, על אדריכלות, אמנות חזותית, מחול, וסרט אמנית של טליה הופמן. זה פסטיבל מיוחד שמשלב סרטים מהארץ ומהעולם, וזו הזדמנות לצפות בסרטי דוקו על גדולי האמנים ועל יצירות מופת מוכרות יותר ופחות. שניים מהסרטים שראיתי הוקרנו בסינמטק ושניים במוזיאון תל אביב וזה היה מרחיב לב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני קוראת בצורה לא ליניארית את הספר"מקריות" של אייל דותן, שגם היה המנחה שלי בעבודת התזה בתואר השני. הוא מציג מפגשים פואטיים עם מקריות בספרות ובתרבות. זה מרגיש שהשנים האחרונות עושות שאפל על כל מיני אסונות שבאים בצרורות והקריאה בספר מזכירה שמקריות היא תופעה שיש בה גם יופי פואטי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מחאת הנשים להחזרת החטופים. ההיסטוריה של מאבקים אזרחיים בישראל רצופה בארגוני נשים משמעותיים שהצליחו לשנות את סדר היום המדיני, ואני אישית רוצה להאמין שהבשורה תגיע גם בגלגול הזה מארגוני נשים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני חושבת שצריך להרים לכל מי שפועל כדי לשנות את המציאות העגומה, ולכל מי שמצליח לשרוד אותה יום-יום. ואולי לא רק להרים אלא גם לחמול, ולצפות לפחות, גם מאחרים וגם מעצמנו.

מה יהיה?
אני חוקרת בדוקטורט שלי עבודות וידאו ישראליות שעוסקות בדמיון פוליטי. זה מעניין לראות שאמנים מדמיינים כל השנים עתידים אפשריים למדינת ישראל באמנות שלהם. לפעמים אלה דמיונות אופטימיים יותר, לפעמים הם דיסטופיים לגמרי, אבל אני חושבת שיש הרבה כוח ביצירות האלה ובאיך שהן גורמות לנו להסתכל על עצמנו מחדש.

• העיר שלי
• ארטפורט
• תיאטרון תמונע
• האחים גרין
• אוניברסיטת תל אביב
• אדרת
• בר יין
• תחנה מרכזית תל אביב

>> יותם ויצמן הוא בוגר תואר שני במסלול לבימוי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובמאי ההצגה "חפות" שעולה בימים אלה במסגרת פסטיבל זרקור באוניברסיטת תל אביב (25.3-18.3). הפסטיבל מאגד שלוש הפקות של מאסטרנטים לחגיגה של תיאטרון צעיר, אחר וראשוני. ההצגות העולות בו הן שיאו של פרויקט במסגרתו זוכים סטודנטים שנבחרו בידי ועדה פדגוגית מטעם האוניברסיטה להוביל הפקה מתוקצבת ולקבל תמיכה מקצועית מתיאטרון האוניברסיטה וממרצי החוג לאומנות התיאטרון. בנוסף ל"חפות" יוצגו בפסטיבל גם "התינוק ומי האמבטיה" (בימוי: יונתן אטלס) ו"שדות ירוקים" (בימוי: נועה שור).הפסטיבל פתוח לקהל הרחב ומותנה ברכישת כרטיס, ניתן לראות שתי הצגות בערב אחד במחיר מוזל.עוד פרטים על פסטיבל זרקור כאן.

>> נוסטלגיה אהובתנו: האיחוד של צעירי ת"א הזכיר כמה אופטימיים היינו
>> החיים עם בדואים בסיני נתנו לי מוזיקה חדשה // אתי גורי // יוצרים כותבים

אני זוכר את ההצגה הראשונה שראיתי.
הייתי בן 8 וההורים שלי לקחו אותי ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהבימה.התאהבתי מיד. הרבה יותר ממה שעניינה אותי ההצגה, הסקרנות שלי פנתה למה שקורה מאחורי הקלעים, איך נראה העולם אליו השחקנים יוצאים. הסקרנות הזו נדבקה אליי ובעצם הובילה אותי לעסוק מגיל צעיר בתיאטרון.

רציתי ללמוד ולהכיר את הבמה מהקרביים שלה. התחלתי לשחק, אבל העולם הזה שמאחורי הקלעים משך אותי אליו ותמיד היה נוכח שם.זכיתי להביט מעבר למסך, לראות איך הוא נראה, איך הקסם הזה שקורה על הבמה מצליח להתממש בזכות תשוקה של עשרות יוצרים. לכל אחד יש תפקיד משמעותי, וכל אחד מחזיק רגע נסתר מהעין שבלעדיו הקסם פשוט לא קורה.

אותו קסם גרם לי לרצות ולנסות לפתח שפות חדשות, ייחודיות לי, שמספרות סיפורים בדרך קצת אחרת.הגעתי לאוניברסיטה לחוג לתיאטרון, מסלול בימוי, שם פגשתי את אופירה הניג, שמרגע שנפגשנו בכיתה ועד היום כשאני מציג את פרוייקט הגמר שלי, היא המגדלור שמאיר לי את הדרך כדי לנסות ולגבש את אותה שפה.

גם בפרויקט החדש שלי שעולה עכשיו, עיבוד למחזה "חפות" מאת דאה לוהר, אני מחפש את החיבור, את המולטידיסציפלינריות של סוגות אומנותיות שונות שיכולות לחיות יחד באותו סיפור ובאותו עולם, ואשר ההתנגשות בינהן תוכל לייצר פיצוץ של רגשות על הבמה. ההפקה הנוכחית עולה בגלריה האוניברסיטאית, חלל שאינו קונבנציונלי להפקת תיאטרון. כבר מעצם הבחירה הזו יש מפגש בין שני עולמות שנאבקים אחד עם השני כדי למצוא מקום. המאבק הזה מייצר עולם חדש, ייחודי לאירוע הספציפי הזה.

היתרון המרכזי של התיאטרון הוא שזו אמנות חיה. היא מתרחשת כאן ועכשיו, באופן חד פעמי, וזה הכוח הגדול שלה. היא מחייבת אותנו כיוצרים וכקהל להיות נוכחים ברגע. לספר את הסיפור מדם ליבנו.המפגש הזה, כאשר הוא באמת מצליח להגיע לנקודת רתיחה כזו, הוא החוויה המרגשת ביותר עבורי ובתקווה יצליח גם למשוך לעצמו בחזרה קהל צעיר שאולי החליט לוותר עליו.

אנחנו נושאים איתנו אין סוף סיפורים. ובמציאות היומיומית המהירה, לפעמים בצורה בלתי נסבלת, הסיפורים האלו נעלמים. אני חושב שיש פה דור שלם שצריך לדרוש לספר את הסיפור שלו. לזעוק אותו. הכלי שאני בחרתי לזעוק דרכו הוא התיאטרון, ואני מאמין שיוצרים רבים יעלו ויגבירו את הזעקה שלהם כשהתותחים יפסיקו לרעום. אנחנו דור של שינוי בכל התחומים, ואני מאמין – או לפחות חייב להאמין – שהמפגש החי יכול לקרב בין אנשים שמחפשים את האמפתיה ואת החיבור האישי, לסיפור ולסביבה שלהם.

למצוא מה לכתוב בימים האלה זו משימה לא פשוטה, בטח על אומנות.העין כל הזמן פוזלת לאיזה מסך ועליו נערמות זוועות בקצב מסחרר.אני יכול לומר שניסינו לברוח למציאות אחרת.לייצר עולם שיש בו תקווה.המחזה, החלל המדהים שעיצבה יובל גרינשטיין, התאורה שעיצב אמיר קסטרו, התלבושות שעיצבה סבטלנה ברגר, כל פרט הכי קטן שמעורב בהפקה הזו הוא ניסיון שלנו, בכלים שיש לנו, להגיב על מה שקורה סביבנו ולאפשר מפגשים קטנים של חסד במציאות עגומה למדי.
זהו.

>> "חפות" מאת דיאה לוהר בתרגומה של נטע הגלעדי // בימוי: יותם ויצמן // עיצוב חלל: יובל גרינשטיין // עיצוב תאורה: אמיר קסטרו // עיצוב סאונד: אסף נקר // עיצוב תלבושות: סבטלנה ברגר // בהשתתפות מוריאל ביטון, עירית גדרון ,יובל דן, הגר זנדר, עמית לסרי ומריו-רמי סלמאן //עוד פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• אוניברסיטת תל אביב