הקולנוע הישראלי שופע בסטלנים, אבל בעוד שלרוב הם משומשים כקוריוז קומי במקרה הטוב, או "קומדיית פשע" צפויה במקרה הרע. "מלך החגיגת" הופך את הקערת הקססה על פיה, ונותנת לנו גיבור גדול מהחיים שמוביל את העלילה שלו, ושל כל המדינה שלו, לקומדיית פשע אמיתית, מקורית ובמקרה הזה – מהסוג שרק המציאות יכולה לייצר. ואחרי שהתלהבנו ממנו בקולנוע בביקורת שכתבה יעל שוב, הוא סוף סוף מגיע למסך הקטן של yes.

>>לראשונה מאז הקמתו, פסטיבל "חשיפה בינלאומית" לא יגיע לת"א

תל אביבים וותיקים וודאי זוכרים את שיגעון החגיגת, והטירלול שפשט בעיר בעקבותיו. תחליף סינטתי טבעי וזול לקוק, שמגיע מגת ומחזיק אותך בהסנפות כל הלילה? נשמע טוב מדי מכדי לקרות, וזה אכן היה המקרה, כמו עם כל סם סינטתי. אושרי כהן מגלם את גבי (תניחו שזה שם בדוי), האיש שהמציא את החגיגת, בעזרת זיקוק החומר הפעיל בצמחי גת. ולמרות הקלישאות שאולי עולות לכם לראש על יצרני סמים, הוא דמות שונה לחלוטין ממה שאתם מדמיינים – ילד מחונן עם דוקטורט בביוטכנולוגה, שמבקרה התמכר לריגוש של הסמים, ומצא את עצמו צולל לעולם בלתי חוקי, ופרוע לגמרי.

בהתאם לסרט שנוצר על סמים, השפה הקולנועית שלו טריפים לא פחות מהמקור – אנימציית סטופ מושן וגזירי נייר בהשראת קטעי האנימציה שטרי גיליאם יצר עבור חבורת מונטי פייתון, דימויים שנזרקים לעין הצופה על ימין ועל שמאל, ובעיקר ויזואליזציה מושלמת לטריפ סמים, כמו שלא ראיתם מעולם. זה סרט יצירתי, מרתק, שמספר סיפור תל אביבי-ישראלי כל כך, שעדיין מצליח להיות גדול מהחיים. 75 דקות מהחיים שלכם שלא יחזרו, אבל תהנו מכל רגע. נשמע לנו כמו תחליף סם לא רע. הסרט, אנחנו מדברים על הסרט.
"מלך החגיגת", yes VOD

• מה רואים הלילה
• המסך
• yes
• חגיגת
• דוקומנטרי
• אושרי כהן

עם כל הכבוד לקולנוע המיינסטרימי של היום, בסינמטקים מתחבאים עכברי הקולנוע האמיתיים. בהתאם, הסרטים שמבקרים בסינמטק הם מעט שונים ממה שתמצאו בסינמה סיטי – לפעמים אלו סרטי איכות נדירים, לפעמים דוקומנטרים שלא זוכים להפצה מסחרית רחבה, ולפעמים סתם סרטים שלא הצליחו יותר מדי באולמות הגדולים ונשארו להרוויח כמה בקטנים. מבקרת הקולנוע שלנו, יעל שוב, יודעת בדיוק איזה סרטים אתם צריכים לבדוק בסינמטק נכון לעכשיו.

>>קולנוע של בית: 8 סרטי איכות שמחכים לכם עכשיו בנטפליקס

השיבה מהפלנטה האחרת

"פלנטה אחרת" הוא האופן שבו בחר ק.צטניק לתאר את אושוויץ. הסרט התיעודי המצוין שביים אסף לפיד מתאר באופן מאיר עיניים כיצד סופר השואה, הזכור כעד שהתמוטט במשפט אייכמן, הגיע למסקנה המהותית שהוא טעה – ושהשואה היא מעשי ידי אנשים רגילים כמותו. מיד אחרי ששרד את אושוויץ, יחיאל די-נור החל לכתוב רבי-מכר עתירי תיאורים גרפיים על מחנות ההשמדה תחת השם ק.צטניק. מומחים לספרות ולפוסט טראומה מסבירים שזה לא היה שם עט, אלא סוג של פיצול אישיות. כשישב לכתוב את ספריו (שתורגמו לשלל שפות ונמכרו במיליוני עותקים) בבקתה מבודדת בפרדס הוא לבש את מדי הפסים שלקח איתו מאושוויץ ונכנס לטרנס. החלק הזה של הסרט (שבכתיבתו השתתפו נעמי לבארי וסער יוגב) נבנה באמצעות שילוב מוצלח של עדויות מומחים עם תצלומי ארכיון ואנימציה. תפיסת האימה כבלתי אנושית, שבאמצעותה התמודד עם מה שעבר, הפכה באמצעות ספריו לקונספציה המקובלת בישראל.

העולם לא ידע מיהו האיש שכתב את "סלמנדרה" ו"בית הבובות" עד שב-1961 די-נור נדרש להופיע כעד במשפט אייכמן, ואז לראשונה שתי הזהויות שלו התאחדו. הוא לא היה מסוגל לעמוד בכך והתמוטט. האירוע המתועד נערך מחדש על ידי לפיד והעורכת נוהר אביגייל חסין, והתוצאות ממוטטות. חלקו השלישי של הסרט מעניק לו משמעות תמטית רחבה ועמוקה והופך אותו לסוג של מסה רעיונית. בשנות השמונים אשתו של די-נור שכנעה אותו לנסוע להולנד לעבור טיפול ב-LSD והסרט כולל הקלטות של אותו טיפול שהחזיר אותו לאושוויץ. זיכרון של פיהוק על פניו של קצין אס.אס. שינה את תפיסתו של די-נור מקצה אל קצה, כשהבין שלא מדובר במעשי ידי מפלצות ושכל אחד, גם הוא עצמו, יכול להפוך לנאצי. אבל השינוי הזה לא נקלט בסיסמוגרף של החברה הישראלית, שממשיכה לקדם את התפיסה שיהודים לא יכולים להיות נאצים.
סינמטק תל אביב, 1-13.4.

כולנו זרים

הסרט הבריטי המהולל (ממוצע 90 במטקריטיק) לא זכה להפצה מסחרית מלאה בארץ, ואחרי שפתח את הפסטיבל הגאה הוא הוקרן רק באופן ספורדי בקולנוע לב ובסינמטקים. אל תפספסו את ההזדמנויות אחרונות לראותו. העיבוד החופשי של אנדרו היי ("Weekend", "45 שנים") לספרו של טאיצ'י ימאדה מ-1987 הוא הסרט שהכי ריגש אותי ב-2023. אנדרו סקוט ("פליבג") מגלם את אדם, תסריטאי המתגורר בבניין דירות כמעט ריק. לילה אחד מתדפק על דלתו השכן השיכור הארי (פול מסקאל מ"אנשים נורמלים") ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים ששולחת את אדם להתבונן בחייו. הוא הולך לבקר בבית הוריו שנהרגו בתאונה כשהיה בן 12, ומוצא אותם כפי שהיו כשראה אותם לאחרונה.

ג'יימי בל ("בילי אליוט") וקלייר פוי ("הכתר") נהדרים בתפקידי ההורים, וסקוט מרגש עד מאוד כגבר הבודד והעצוב שמספר להם על חייו אחרי מותם, עדיין נזקק לאישורם. היי ניחן ברגישות נדירה לניואנסים אנושיים, וסרטיו עדינים ומלאים ערגה. "כולנו זרים" כל כך עצוב, וכל כך יפה.
סינמטק תל אביב, רביעי 3.4, 20:00. סינמטק הרצליה, חמישי 26.4, 21:00

מלך החגיגת

כשהוקרן בבתי הקולנוע הסרט ההיברידי הזה התקשה למצוא צופים. עכשיו הוא זוכה לסדרת הקרנות בסינמטק תל אביב שאולי יתגלה כמקום מתאים יותר. ב-2003 נפוץ בתל אביב סם פסיכואקטיבי בשם חגיגת שהופק מצמח הגת ונמכר בפיצוציות. ב-2004 משרד הבריאות הכניס אותו לרשימת החומרים האסורים והסם ירד למחתרת. האיש שפיתח אותו, והרבה לצרוך אותו בעצמו, המשיך לחפש ולייצר אמפטמינים חלופיים בעלי מעמד חוקי, מה שסיבך אותו עם שותפיו העסקיים ולא שימח את רעייתו.

סרטו של אורי מרנץ מגולל את סיפורו של מלך החגיגת בכלים קולנועיים משולבים. אושרי כהן מגלם את (או שמא מדגמן את דמותו של) המדען החנון ומספר לצופים את סיפורו מנקודת מבטו – הווה אומר הוא לא בדיוק מספר מהימן. דבריו מאוירים באנימציה פסיכדלית עתירת המצאות, שמזכירה שילוב של עטיפת האלבום "סרג'נט פפר" של הביטלס וקטעי האנימציה שטרי גיליאם יצר עבור חבורת מונטי פייתון. ציורי רנסנס (הסעודה האחרונה של דה וינצ'י, הזוג ארנולפיני של ואן אייק), צ'רצ'יל, גודזילה, המטריות המעופפות של מרי פופינס, פרחים והרבה פילים מסוממים מרכיבים את המארג העשיר והשנון של אסוציאציות תרבותיות שממלאות את הסרט מקיר לקיר. הוויזואליה הפסיכדלית תואמת את העיסוק של הגיבור בסמים, ומייצרת ניגוד אפקטיבי להסתבכות שלו עם העולם האפור. זה סרט ייחודי, מפתיע ומבדר, ותל אביבי מאוד.
סינמטק תל אביב, 1-13.4, סינמטק הרצליה, שני 8.4, 20:30

• המסך
• סרטים מומלצים
• סינמטק
• קולנוע
• אושרי כהן

לעיתים קרובות מדי סיפורים מעניינים מהחיים מניבים סרטים בינוניים וחסרי עניין קולנועי. לא פעם התחושה היא שסרט תיעודי היה יכול להיות הז'אנר הנכון יותר לטיפול בחומר. כך, למשל, הדוקו "RBG – רות ביידר גינסבורג" הרבה יותר מספק מ"המין החזק", הסרט העלילתי החיוור שגולל גם הוא את סיפורה של המשפטנית פורצת דרך. בישראל, שההיסטוריה הישנה והחדשה שלה מלאה סיפורים מעניינים והקולנוע שלה מרוצף סרטים תיעודיים מרתקים, נוצרו רק סרטים בודדים בסוגה השנייה, ורובם אינם זכורים לטוב. סיפורו האמיתי של הכימאי הישראלי שפיתח סם פסיכואקטיבי חוקי ואז הסתבך עם אנשים שלא כדאי להסתבך איתם, מלא פוטנציאל לסרטים משני הסוגים. אורי מרנץ, שזה סרט הביכורים שלו, בחר בסוג שלישי – שהוא גם וגם, וגם לא זה ולא זה. התוצאה, שנוצרה בכלים קולנועיים משולבים, ייחודית, מפתיעה ומבדרת.

>>איפה אתם בחג: הסרט הזה מקבל חמישה כוכבים רק כי אין שישה

האיש המכונה "מלך החגיגת" מגולם על ידי אושרי כהן, שמציג את עצמו לצופים כגבי (ככל הנראה שם בדוי) – חנון מחונן שעשה דוקטורט בביוטכנולוגיה, ובזבז הרבה כסף על קוק כדי להישאר עירני בעבודתו המשמימה בהייטק. כשהבין שהוא לא יכול לעמוד יותר בהוצאה הכספית הוא החליט לפתח סם חדש וזול יחסית מצמח הגת. ב-2003 החגיגת נמכר לכל דורש בפיצוציות בתל אביב, עד שמשרד הבריאות הכניס אותו לרשימת החומרים האסורים, והסם ירד למחתרת. גבי, שהרבה לצרוך את החגיגת בעצמו, מספר שהמשיך לחפש ולייצר אמפטמינים חלופיים בעלי מעמד חוקי, מה שסיבך אותו עם שותפיו העסקיים המפוקפקים.

https://www.youtube.com/watch?v=VZJa0EpKF9A

גבי הוא הגיבור של הסיפור, וגם המספר הלא בהכרח מהימן שלו, שקולו הוא היחיד, כמעט, שנשמע לאורך הסרט (הוא שב ומכחיש שלסמים שפיתח יש פוטנציאל של נזק לצרכנים). הוא אמנם מוקף בשחקנים נוספים שמצטלמים לתפקידי מכריו, שותפיו והאישה שתהפוך לרעייתו, אך הם לא בדיוק מגלמים דמויות, משום שהם חסרי קול, ולא פעם הם נשתלים בתוך תפאורה מאוירת, או נראים בעצמם כגזירי נייר. למען האמת, גם כהן יותר מדגמן דמות מאשר מגלם אותה.

הסיפור שגבי מספר לנו מאויר באנימציה פסיכדלית עתירת המצאות, שמזכירה שילוב של עטיפת האלבום "סרג'נט פפר" של הביטלס וקטעי האנימציה שטרי גיליאם יצר עבור חבורת מונטי פייתון. ציורי רנסנס (הסעודה האחרונה של דה וינצ'י, הזוג ארנולפיני של ואן אייק), צ'רצ'יל, גודזילה, המטריות המעופפות של מרי פופינס, פרחים והרבה פילים מסוממים מרכיבים את המארג העשיר והשנון של אסוציאציות תרבותיות שממלאות את הסרט מקיר לקיר. ויש גם קטע הודי – שם מפיקים את הסם – שלוקח השראה מ"ספר הג'ונגל" של דיסני. הוויזואליה הפסיכדלית תואמת את העיסוק של הגיבור בסמים, ומייצרת ניגוד אפקטיבי להסתבכות שלו עם העולם האפור.

על האנימציה הנהדרת אחראים ניר מטרסו (קונספט ואנימטור ראשי) ולירן קורן ודורון סולימאן (הפקה). בשנות התשעים מטרסו יצר את קטעי האנימציה עבור "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי", סרטיו הטריפיים של גור בנטביץ', שהיה לגורו של הקולנוע העצמאי (מרנץ עבד ב"הכוכב הכחול" כעוזר בימוי ועוזר צילום). הגורו עצמו, שעובד בימים אלה על סרט אנימציה באורך מלא, מתארח בסרט בתפקיד הדוד הסטלן שצץ בנקודות מפתח בעלילה של גבי. גם אלון מזרחי נמצא שם, בתפקיד בריון.

בשל אופן הגשת הסיפור, אין ב"מלך החגיגת" דרמה אנושית. גבי אמנם מספר לנו על יחסיו עם רעייתו המתנגדת לעיסוק שלו שמשתלט על חייו, ואף גורם לכך שהם בורחים ללונדון, אבל זה דיווח חד צדדי והרעיה אינה מפותחת לכדי דמות. יש להניח שאם הסרט היה נמשך יותר מ-75 דקות המחסור בקולות נוספים היה עלול לייצר חדגוניות מסוימת. אך כמו שהוא הסיפור המרתק והשפע הוויזואלי מספקים הנאה שלמה.
4 כוכבים
בימוי: אורי מרנץ. עם אושרי כהן. ישראל 2023, 75 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• חגיגת
• סמים פסיכדליים
• אושרי כהן

בישראל החצויהכמעט לא עושים סרטים על פוליטיקאים ועל מערכות בחירות. בטלוויזיה ראינו סדרות פוליטיות בגוון סאטירה לייט, כמו "פולישוק" ו"מותק בול באמצע", אבל בקולנוע אני מצליחה להיזכר רק ב"הבלתי רשמיים", המספר על השלבים הראשונים של הקמת ש"ס, לפני שהפכה למפלגה אדירת כוח המונהגת על ידי ח"כים מושחתים, ב"מאמי" של קרן ידעיה שלקראת סופו מגיעה מערכת בחירות מזורזת, וב"מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון, עם משה איבגי כראש ממשלת ישראל שרוצה לסגור את הסכסוך המתמשך באמצעות משחק כדורגל עם נבחרת פלסטין. אם ממש רוצים להאריך את הרשימה, אפשר להוסיף את "רומן בהמשכים" של עודד קוטלר מ-1985 עם חיים טופול כעסקן פוליטי ואת הקומדיה של הגששים "הקרב על הוועד" מ-1986, שאפשר בדוחק להתייחס אליה כאל אלגוריה פוליטית רחבה יותר. במילים אחרות, לא נעשה כאן אף סרט שהתמודד ברצינות עם שדה המוקשים של הפוליטיקה הישראלית. זה כנראה לא מקרי שכשיוסף סידר, מבכירי הבמאים בארץ, רצה לעשות סרט על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה בישראל, הוא עשה אותו באמריקה וקרא לו "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי".

את החלל הזה מנסה למלא "השתיקה" של שמי זרחין, עם אושרי כהן בתפקיד המועמד המוביל בבחירות לראשות הממשלה. זרחין ("אביבה אהובתי", "המילים הטובות") סיפר בפרימיירה שהוא כתב את התסריט לפני 14 שנים, אך חשש שהוא מופרך מדי ולכן חיכה עד שהפוליטיקה בישראל נעשתה מופרכת דיה. אבל הבעיה היא לא שהנרטיב הפוליטי בסרטו מופרך, אלא שהוא לא קשור לפוליטיקה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה, ולכן גם אינו אומר שום דבר מעניין. הקו העלילתי המקביל מוצלח יותר, אבל השילוב בין הנרטיבים, הפוליטי והמשפחתי, מכשיל את שניהם.

גיבור הסרט הוא אביהו (מוריס כהן), איש טלוויזיה עם פה גדול, אבל ממש קטן יחסית לפיות של האנשים שמובילים את תכניות הטלוויזיה ברשתות המסחריות. כחודש לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה, אביהו מאתגר את אביב (אושרי כהן), המועמד שמוביל בסקרים למרות שעד כה מילא פיו מים, לבוא להתראיין אצלו. הציבור אוהב את אביב משום שהוא בנו של ראש ממשלה לשעבר (אלי דנקר), שככל הידוע מאושפז בבית חולים ומוגדר כצמח, ומשום שהוא התאלמן זמן קצר לפני כן. נראה שאף אחד (גם לא הסרט) לא יודע מה הן דעותיו הפוליטיות, ואם הוא בעד או נגד משהו, או בקיצור – אם הוא ימין או שמאל. אבל בישראל של זרחין השושלת והטרגדיות המשפחתיות מספיקות (אנחנו גם לא יודעים דבר על הפוליטיקה של האב). וזאת האמירה הכי בלתי מתחייבת, חסרת שיניים וריקה מתוכן (שלא לומר פחדנית) שאפשר לנסח על ציבור הבוחרים ועל מערכת הבחירות בישראל, גם אם מה שאתה רוצה לומר זה שמערכת הבחירות ריקה מתוכן (ושהתקשורת אוכלת מה שמאכילים אותה).

בכל אופן, אביב נענה, לכאורה, להצעה של אביהו, ומציב דרישות שעיתונאי אמיתי אמור לסרב להן. אביהו מסתבך, אבל עד שהריאיון יקרה או לא, הוא מוזעק לטפל באמו. גרושתו כוכי (אסתי זקהיים) הבחינה שאמו שרה (לבנה פינקלשטיין) הפסיקה לדבר, ואף אחד לא יודע למה. האם חטפה שבץ, או שזוהי שתיקה מחאתית שבה היא ממחישה את המקום שאליו נדחקה כל השנים, או שזה משהו אחר? בלית ברירה אביהו חוזר לבית אמו, מבלה ימים בחברת גרושתו (הוא נשוי באושר לליאת הר לב), ושתיקת האם כמו מאלצת אותו לבחון מחדש את חייו. כל זה בתיאוריה, כי גם הסיפור הזה נשאר על פני השטח המתיימרים לצבור רבדים סמליים, וזורק על המסך רעיונות ואמירות לא מפותחים. ברגע אינטימי, למשל, אביהו אומר לכוכי שהוא אהב אותה שמנה כמו שהיא, והוא לא מבין למה עזבה אותו ולמה עשתה ניתוח שכתוצאה ממנו השמינה עוד יותר, והיא אומרת שהוא זה שעזב אותה. ושם זה נשאר. בשיעורי תסריטאות לומדים שלא צריך להגיד הכל אלא יש להשאיר דברים לסאבטקסט, אבל בשביל זה צריך שיהיה סאבטקסט.

שתי השתיקות – זו של האם, וזו של המתמודד לראשות הממשלה (שתיקה במובן זה שאינו מדבר עם התקשורת) אמורות לכאורה להאיר זו את זו, והן מובילות לשתיקה שלישית. אבל הקישור בין השתיקות מלאכותי, ואינו פורה מבחינה דרמתית או מטאפורית. גם הצילום הדהוי במכוון, שמעניק לסרט כולו גוון אפור – משהו שבין צבע לשחור לבן – הוא בעיני בחירה לא מוצלחת. אולי הוא נועד לייצר תחושה שלא מדובר בכאן ועכשיו אלא במשל – כמו מבט על המציאות מבעד למשקפיים כהים. אבל הבין לבין הזה לא נעים לעין.

למרות הליקויים בתסריט, הסרט משתבח בהופעותיהם המצוינות של שני שחקנים הראשיים, שאף זכו במועמדויות לפרס אופיר. עיניו של מוריס כהן, שפניו מעוטרות בזקן ארוך (אותו גידל, ככל הנראה, עבור תפקיד המלך בהצגה "מתאבל ללא קץ" בתאטרון הקאמרי, שבה הופיע לפני ואחרי הצילומים), מביעות שלל רגשות, והוא הולך ומתגלה כאחד השחקנים הכריזמטיים בארץ. ופינקלשטיין נהדרת כתמיד, כאן בתפקיד כפול – היא מגלמת גם את הדודה עם הפה הגדול. גם שאר השחקנים עושים עבודה טובה, בהם צחי הלוי כמפיק טלוויזיה, לירון בן-שלוש כאחותו של המועמד, וכמובן זקהיים, שזכתה אף היא במועמדות לאופיר. אבל על אף מאמציהם הראויים, הם לא הצליחו להחזיק אותי מעוניינת בדרמה של דמויותיהם לאורך 130 דקותיו של הסרט.

2.5 כוכבים. בימוי: שמי זרחין. עם לבנה פינקלשטיין, מוריס כהן, אסתי זקהיים, אושרי כהן, צחי הלוי, ליאת הר לב, אלי דנקר. ישראל 2022, 130 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• שמי זרחין
• אושרי כהן

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר הרבה שנים שאושרי כהן חולם על הצגת יחיד. והנה, אחרי כמעט שנה של עבודה בלונדון על "מקמאפיה" של BBC שבה הוא מגלם את שומר הראש ויד ימינה של הדמות הראשית (בגילומו של ג'יימס נורטון), הגיעה ההצעה של יוסי אלקה לשחק ב"יום הדין", שתעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד. המחזה הוא עיבוד ל"המשפט" של פרנץ קפקא, שבו יוזף ק' קם יום אחד, נעצר עד להודעה חדשה ומגלה שהוא מואשם בלי לדעת במה.

כמי שגדל בתיאטרון, כהן מספר שהוא התגעגע מאוד לעבודה על הבמה. אחת הסיבות שגרמו לו להתרחק ולעשות הפסקה מלכתחילה היא הקושי שלו עם שיטות העבודה הקיימות היום בעולם התיאטרון. "היה לי מאוד קשה עם זה שמריצים הצגה 500 פעמים", הוא אומר. עכשיו, אחרי הפעם האחרונה שבה כיכב כבילי אליוט (ב־2016), הוא חוזר למה שהוא מכנה "הקצה של הקצה, ההארדקור של ההארדקור". המעבר מתיאטרון פופולרי לסדרת טלוויזיה בריטית ומשם להצגת יחיד בתיאטרון שוליים עשוי להיראות קשה, אך הוא מדגיש שאין מה להשוות בין הדברים. "הצגות יחיד תמיד הרגישו לי כמו רוקנ'רול אמיתי", הוא אומר, "זאת הצגה שדוחקת את השחקן לפינה ומאלצת אותו להוציא מעצמו 500 אחוז. כנראה הייתי חייב את זה לעצמי". לדבריו, "המצלמה מוציאה ממך שקט פנימי, נינוחות משחקית, עדינות, והתיאטרון מוציא ממך מקסימום משחקי. לעלייה על הבמה אני קורא 'לעלות על הרכבת', עם האינרציה הזאת שאתה יודע שאין לך אפשרות לעצור באמצע ואתה הולך עם הסיפור עד הקצה, עד הסוף".

עוד כתבות מעניינות:
שחקני התיאטרון שבו חיים ומוות הם הרבה יותר מהצגה
פסטיבל "ארנבת מרץ" חוזר להשתלט על המרחב האורבני
דון ז'ואן של מוצרט הוא אנס, לא מאהב – ורלוונטי מתמיד

אף שההצגה הזאת היא מבחינתו סוג של הגשמת חלום, החלום הזה כולל בתוכו "עבודה מאוד סיזיפית והרבה לבד. הכי חסר לי בעבודה פרטנרים. אני שחקן שאוהב מאוד לעבוד עם עוד שחקנים, אני אוהב את הפינג פונג, החברותא ואת זה שחדר חזרות זאת מסיבה אחת גדולה". הבדידות היא הקושי הגדול שדורש ממנו לתרגל ולעבוד במצב כמעט מדיטטיבי. "המטרה היא להצליח להביא מעצמך את אותו הקצב, הפינג פונג, ההתלהבות מהדיאלוגים וממה שאתה מספר לא דרך שחקן שעומד מולך, לא דרך הפרטנר, אלא להביא את זה מעצמך ממקום פנימי מאוד".

הליבה של הסיפור והמחזה, אומר כהן, היא ההתעסקות בהאשמה. מה שרלוונטי לטענתו במיוחד בהקשר הזה הוא הרובד האנושי, הבסיסי בכל העניין – ההתמודדות של האדם באופן עקרוני עם האשמה או חוסר האשמה, הרצון של האדם שכבר יגידו לו במה הוא אשם. "האדם כל כך קטן ביחס לקיום שלו, לעתיד שלו, למה יקרה איתו, זה העניין", הוא אומר.

מה בנוגע לרובד הפוליטי והמקומי? האם אתה רואה קשר בין ההאשמה הלא ידועה והמעצר הפתאומי למעצרים מינהליים של פלסטינים, למשל?

"אפשר להראות קשרים, אבל 'המשפט' של קפקא הוא קודם כל סיפור אנושי אוניברסלי. הוא לא ישראלי בשום צורה ולא מתיימר להיות ישראלי. אנחנו כישראלים גם בני אדם. אני לא רואה רלוונטיות בין הסיפור הזה לישראליות או למשהו שקורה פה בארץ ישראל שהוא יחיד ומיוחד משאר המקומות. ההצגה לא באה להציג את הפן הפוליטי אלא את הבסיס הפסיכולוגי, הרגשי והאנושי של האדם הקטן מול האשמה הגדולה, או מול ההתמודדות שלו עם הסיטואציה. אנחנו רוצים להיות בסדר כל הזמן, רק לא להיות אשמים, אבל בעיני מי, בעיני מה? החברה, המשפחה שלנו, אלוהים?".

הרגע שמרגש אותו הכי הרבה בהצגה, שמתרחשת כולה בחדר המתנה, הוא הרגע שבו הדמות שלו מחליטה שהיא מובילה את כולם לצאת נגד המערכת. "הוא מתחיל להגיד לכולם: 'אל תהיו אדישים למקרים כאלה, אני איתכם, אל תדאגו, אני אדאג שיפצו אתכם'". חדר ההמתנה, משתף כהן, הוא גם של השחקן על הבמה אבל גם מדמה את ההמתנה של הקהל בחיים "האמיתיים", כאילו כולנו ממתינים שיגידו לנו במה אנו אשמים ומה גזר הדין שלנו. "זה נורא יפה ומצחיק בו זמנית בעיניי. בתוך חוסר הסדר המטורף של הקיום שלנו אנחנו כל הזמן שמים אנשים כמו פוליטיקאים או אנשים מפורסמים שינהלו לנו את חוסר הסדר, ואנחנו חושבים שבזה שאנחנו נשים כמה אנשים למעלה והם ידאגו לכולם אז הכל יהיה בסדר והעולם יסתדר. זה לא עובד ככה".

← "יום הדין", התיאטרון הערבי עברי, מפרץ שלמה 10 יפו, שני (2.4) 22:00, שלישי (3.4) 18:00 ו־20:00, 70 ש"ח

• אושרי כהן
• במה
• תרבות