Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
כולם חולמים על דירה במתחם נגה. אבל לא לכולם יש כזה סטייל
חלום. מיכל במרפסת השמשית שלה, חצי מבט אל פינת האוכל. צילום: נועם רון
כשמיכל וינטראוב רוצה משהו - היא משיגה אותו. זה מה שקרה עם הדירה שחלמה עליה, וזה מה שקרה כשהיתה צריכה להביא שולחן אוכל ממודיעין בהתראה של כמה שעות. מיכל, את השראה! (והדירה שלך מהממת)
מי:מיכל וינטראוב(32) איפה:מדרחוב בת עמי ותק:שנתיים וחצי מטראז':70 מ"ר
בלב שכונת נגה ביפו, עם בריזה של ים ורעש פכפוך המים מהמזרקה, מצאנו דירה מהחלומות. מיכל, אדריכלית במקצועה, הגיעה לדירה במזל גדול, והפכה אותה לפנינה אירופאית מלאה בסטייל. בחיבורים מעניינים בין חדש לישן, עם אמנות ישראלית, אוסף כלים שחצה יבשות, ועם המון טעם טוב.
פנינה אירופאית מלאה בסטייל. צילום: נועם רון
"בזמן הלימודים התחלתי לעבוד בחנות הבגדים KAV שנמצאת ממש פה למטה, גם בגלל האהבה הגדולה שיש לי לשכונת נגה וגם בגלל שאני מאוד אוהבת את הבגדים של דקלה", היא מספרת. "החלום שלי היה לעבור לפה, והדירה הזאת הוכיחה לי באמת שאולי בכוחה של מחשבה לברוא מציאות. זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד במקום השכנה מלמעלה סיפרה לנו שהיא מפנה את הדירה, ואני רצתי לחתום עליה במקומה".
קיר הכניסה
"את המדפים השאירה בדירה הדיירת הקודמת, ואני בחרתי למקם עליהם את הכלים האהובים עליי. כד חמרה מיוון, כד זכוכית ירוקה משוק בצרפת, כלי סאקה מיפן, וכלי קרמיקה ישראליים של תמרה אפרת וסטודיו דווקא. מעליהם, תליתי איור שהכנתי לפרויקט הגמר שלי בלימודים שעסק בתיירות בים המלח. מתחתיהם הדפס שהבאתי מקופנהגן, שהיא אחת הערים האהובות עלי בעולם".
כלים מהארץ ומהעולם, איור מפרויקט הגמר והדפס מקופנהגן . צילום: נועם רון
המטבח
"אני אוהבת לארח מקצה לקצה: להכין את האוכל, לצלחת את המנות, למזוג את המשקאות, לערוך את השולחן ולייצר את האווירה – במיוחד בדירה כמו זו שמכילה אנשים, צלילים ורגעים באופן הרמוני. המטבח פונה לשאר הבית והאי משמש אזור תווך מושלם לשלב ביניים – עד שכל האוכל מוכן או עד שכולם מגיעים".
דירת החלומות של מיכל וינטראוב. צילום: נועם רוןדירה שמכילה אנשים, צלילים ורגעים באופן הרמוני. המטבח. צילום: נועם רון
שולחן האוכל
"השולחן הוא גולת הכותרת של הבית. אחרי חיפושים רבים אחרי אחד שיתאים לחלל, נתקלתי בו בפרסום רנדומלי בפייסבוק. המוכרת אמרה לי שהוא למסירה(!), ממודיעין(!), עד היום בלילה(!). זה היה שישי בערב והפכתי עולמות כדי להצליח להביא אותו לדירה. הצלחתי(!). חיברתי לו כסאות עץ – חלקם מסבתא, חלקם מהרחוב וחלקם חדשים מפיקאפ. מסביבו תלויה אמנות של יוצרים ישראלים, כמו הצילום של מרב בן לולו וציור הפרחים של עמית ברמן, חבר טוב והשכן שלי מלמעלה".
הגיע כל הדרך ממודיעין. שולחן האוכל. צילום: נועם רוןצילום של מרב בן לולו (מימין) וציור של עמית ברמן מעל שולחן האוכל. צילום: נועם רון
המרפסת
"המרפסת פונה לחלל הפנימי של הבניין שהוא נעים, מואר ושקט. המעמד של פרויקט הגמר שלי בלימודים הפך לספסל הישיבה ביחד עם אחת מכריות הספה. לצד הכיסא והעציצים – זו הפינה המושלמת לקפה של בוקר או לכוס יין של סוף היום".
הפינה המושלמת. המרפסת. צילום: נועם רון
הסלון
"היה לי ברור בדיוק איזו ספה אני רוצה, באיזה צבע, בד ומידה. בחנויות העיצוב היא הייתה יקרה להחריד, אז החלטתי לייצר אחת כזו באחד המפעלים בראשון לציון. את השטיח רכשתי בסייל של פראט ליבינג והכיסא הצטרף מפיקאפ. את שידת הטלוויזיה מצאתי ביד2, וגוון העץ שלה משתלב פה בול. את הרישום השחור אני עשיתי, ואת ההדפס הצבעוני יצר חבר טוב".
למה לקנות כשאפשר לייצר לבד? הספה בסלון. צילום: נועם רוןכשהכל משתלב בול. הסלון ושולחן האוכל. צילום: נועם רוןהאור מבחוץ מגיע לכל חלקי הדירה. שידת הטלוויזיה בסלון. צילום: נועם רון
פינת הספרים
"שולחן העבודה הישן שלי משוק הפשפשים בחיפה שבעבר ישב במרפסת – הפך להיות שולחן ספרי העיצוב. כרגע הספר הפתוח עוסק בפארקים וגנים, אבל רובם המכריע עוסקים בנשים, בגוף האישה ובאמנות נשית. על הקיר איור שעשיתי במהלך בלימודים, שהוא אחד מתוך סדרה שמכרתי בעבר ביריד לה קולטור ובחנות אסופה".
שולחן העבודה הישן שהפך לשולחן הספרים. צילום: נועם רוןאיורים של מיכל מעל שולחן הספרים ומבט לחדר השינה. צילום: נועם רון
חדר השינה
"את חדר השינה היה לי חשוב לשמור נקי, נעים ולבן. הבריזה מהים נכנסת ממנו לכל חלקי הבית ומאווררת את החלל. גם המבט ממנו אל המדרחוב מהפנט. לצד המיטה יש לי ציור מדהים מפריז, מול הארון מיקמתי מראה ענקית, ולצידה כד קרמיקה מאויר מסטודיו דווקא".
נקי, לבן ונעים. חדר השינה. צילום: נועם רוןהבריזה מהים מאווררת את החלל. שידת חדר השינה. צילום: נועם רון
מכורה שלי: כך ההתמכרות לסמאטרפון משנה את החיים שלנו
נסו לחשוב מה היה מקום הטלפון בחיים שלכם לפני עשור. היום אנחנו לא מסוגלים למצוא בלעדיו דייט, להגיע למקומות במכונית או סתם להעביר את הזמן. אנחנו טובעים, ויש מי שמרוויח מכך
"למה הסמארטפון הורס לנו את החיים", "איך הסמארטפון הורס לכם מערכות יחסים", "מה הסמארטפון עושה למוח שלך", "הסמארטפון הורס את בריאות הנפש שלך", "הסמארטפון עושה אתכם טיפשים". אלה רק 0.000007% מהכותרות שעולות בגוגל כשמחפשים את המילים "Smartphone" ו"Ruined" בשורת החיפוש. כשמוחקים את שם הפועל "להרוס" ומותירים את "סמארטפון" מתגלה אוקיינוס ובו רשימות צפות של הטלפונים הטובים ביותר בשוק. בטווח הזה, בין ההרס והחורבן למסך הבוהק והריגוש, אנחנו מצויים זה יותר מעשור. הטכנולוגיה מאיצה בשכל להתכלות והשכל רק רוצה להיכנס לחנות האפליקציות.
כמספר הכותרות על נזקי הסמארטפון, כך מספר המחקרים. מחקר אחד מהתקופה האחרונה מצא כי היכולת לעבד נתונים, הזיכרון והאינטליגנציה הכללית משתפרים באופן משמעותי כאשר הטלפון החכם נמצא מחוץ לטווח הראייה, למשל בתיק או בחדר אחר. אם הטלפון נתון במצב "שקט" או שכוב עם המסך כלפי מטה לא ייווצר אפקט דומה. עצם הנוכחות של הטלפון החכם, המראֶה שלו, מפחיתה את המשאבים הקוגניטיביים של בני האדם.
נתון אחר מראה כי משתמשים נמצאים באינטראקציה עם הסמארטפון שלהם 85 פעמים ביממה, לרבות שימוש לילי הכולל בדיקת דוא"ל או לייקים. מומחים מכנים את ההתנהגות הזאת "אובססיה", ומ־ 2008 ניתן לה השם "נומופוביה" (No-Mobile Phone Phobia) – הפוביה מאיבוד מגע עם הטלפון הנייד. בשנה שעברה, עשור אחרי שנטבע המונח, המילה "נומופוביה" זכתה לתואר "מילת השנה" של מילון קיימברידג'. פסיכולוגים מדברים על התמכרות לאינטרנט מאז ראשית ימיו והאגודה הפסיכיאטרית האמריקאית המליצה ש"Internet Gaming Disorder" תיבחן באופן הדוק יותר החל משנת 2013.
עם זאת, הספרות הרפואית נמצאת יחסית בחיתוליה בכל הקשור להתמכרות לסמארטפון ולמונח נומופוביה. אמנם שנים ארוכות של מחקר עומדות בפני האקדמיה, אבל תובנות ראשונות זולגות החוצה מדי יום. "כאשר משתמשים רואים בסמארטפון את ה'אני המורחב' שלהם, הם נוטים להיות מחוברים יותר למכשירים, אשר בתורם מובילים לנומופוביה", כתבו חוקרים מאוניברסיטת סיטי בהונג קונג ואוניברסיטת סונגקיונקואן בקוריאה. מחקרים אחרים מקשרים נומופוביה לכאבי ידיים וגב, חרדה, דיכאון, הפרעות שינה, קשב נמוך, התנהגות אנטי חברתית, ירידה באמפתיה, והרשימה, כפי שאפשר לדמיין, ארוכה.
כדי להבין את ממדי תופעת השימוש בסמארטפון בקהילה הגלובלית, כמו גם את קצב הגדילה, אתר Statista מציג את הנתונים הבאים: יותר משליש אוכלוסיית העולם הם בעלי טלפון חכם (נכון ל־ 2017), זאת לעומת 21.6 אחוז בשנת 2014. שתי מערכות ההפעלה הפופולריות ביותר הן אנדרואיד ו־iOS , והן מכרו יחד 429.7 מיליון תוכנות למשתמשי קצה ברחבי העולם ברבעון האחרון של 2018. אנדרואיד, הנתמכת על ידי גוגל, החזיקה בנתח שוק עולמי של 88 אחוז ברבעון השני של 2018, בעוד iOS של אפל החזיקה ב־ 11.9 אחוז.
בשנת 1930 פרדריק סקינר, פסיכולוג אמריקאי באוניברסיטת הרווארד, בנה תיבה והכניס לתוכה חולדה רעבה. בצד התיבה הונחה דוושה לחיצה. כאשר התרוצצה החולדה בתוך התיבה ולחצה בטעות על הדוושה, מזון השתחרר לתוך מגש. לאחר כמה פעמים שבהן הוכנסה החולדה לתוך התיבה היא למדה ללכת היישר אל הדוושה כדי ללחוץ עליה ולקבל אוכל. התגמול חיזק את התנהגותה של החולדה. סקינר טען שההתניה האופרנטית חלה על כל יצור – חולדה או אדם. לימים נחשב הניסוי לאחד הניסויים החשובים ביותר בביהביוריזם.
לפי סקינר, ההתנהגות האנושית מובנת בצורה טובה יותר כפונקציה של תמריצים ותגמולים. כאשר מבינים את התיבה מבינים את ההתנהגות, כאשר מעצבים את התיבה הנכונה אפשר לשלוט בהתנהגות. התיבה יכולה לגרום לנו למשל להזמין אובר או גט טקסי, לפתוח ווייז או גוגל מאפס, לצייץ בטוויטר או לכתוב פוסט בפייסבוק. הסמארטפון הוא כלי ובתוכו טכנולוגיות אינטראקטיביות, או בסימונן האחר: תיבות. בי.ג'יי פוג, מדען התנהגות וסופר מאוניברסיטת סטנפורד, טבע בשנות ה־ 90 את המונח "קפטולוגיה" ("טכנולוגיה שכנועית" או "מחשבים כטכנולוגיות משכנעות"). פוג ניסה להסביר את העיצוב ההתנהגותי המוטמע כיום במערכות ההפעלה: מיילים שמניעים אותנו לרכוש מוצרים, נוטיפיקציות שמגיעות מיישומים שונים (פושים, למשל), טפסים מקוונים הדוחפים אותנו לקבל החלטה כזאת ולא אחרת (רישום לכל אפליקציה שהיא). כל אלה נועדו לנצל את האינסטינקטים האנושיים ודרך מניפולציות בוטות עד מעודנות לגרום לנו לפעול בצורה מסוימת.
פוג הסביר את אבני היסוד של התיאוריה שלו כך: כדי שמישהו יעשה פעולה כלשהי – לקנות מכונית, לבדוק אימייל או לצפות בפרסומות – חייבים להתרחש שלושה דברים במקביל: האדם צריך לרצות בפעולה, להיות מסוגל לעשות את הפעולה ולהתבקש לעשות את הפעולה. מוטיבציה גבוהה של המשתמש יחד עם משימה "פשוטה" הן למעשה דוושה קלה בתיבה של האדם. גירויים כמו רטט, סאונד נוטיפיקציה מפייסבוק או התראה ויזואלית לעדכון של מערכת ההפעלה הן דוגמאות טובות לגירויים מעצבי התנהגות. דוגמה נוספת לגירוי "קל" מתבטאת באפליקציה שנמצאת במקום ה־ 21 בלבד ברשימת האפליקציות המובילות של אנדרואיד בישראל – נטפליקס. כאשר מגיע לסיומו פרק בסדרה מתנגן באופן אוטומטי פרק חדש, אלא אם המשתמש עוצר את הפעולה באופן אקטיבי. בשלב הזה המוטיבציה של המשתמש גבוהה כיוון שהוא שקוע נפשית בסדרה וסקרן לדעת מה יתרחש בפרק הבא. רמת הקושי מצטמצמת לאפס. למעשה היא אפילו יורדת מתחת לאפס: קשה יותר לעצור מאשר להמשיך.
חיים בשביל אינטראקציות
במעלה רשימת האפליקציות המובילות, הרבה מעל ווייז ונטפליקס, נמצאות טיק טוק, ווטסאפ, פייסבוק מסנג'ר ואינסטגרם. כולן, בדרכן, עיצבו דוושות מתוחכמות שבקושי אפשר להבחין בהן. האפליקציות החברתיות ממוקמות בראש הטבלאות של חנויות האפליקציות מסיבה פשוטה: כאשר המשתמש מקבל תגמול (למשל לייק או שייר), המוח משחרר כימיקלים מענגים כמו דופמין המגבירים את הרצון לעוד, כלומר ממכרים. צעירים שמקדישים את חייהם לטיפוח פרסונה באינסטגרם ושואפים להשיג כמה שיותר עוקבים הם דוגמה למשתמשי קצה אידיאליים עבור חברות הטק. מבחינת המשתמשים הצעירים, מספר גבוה של עוקבים משמעו הצלחה. כל תגובה חדשה, כל אינטראקציה, יוצרת ריגוש רגעי; והחיים, לא הסימולקרה, מתעצבים בצורה מלאכותית. לפי מחקרים שונים משתמשי אינסטגרם כבדים מבלים את מרבית הזמן במחשבה על האופן שבו יארגנו את חייהם כדי לצלם תמונות שיובילו לאינטראקציה.
בחזרה לסקינר. בזמן שהפרופסור האמריקאי ביצע את ניסויו על החולדה הוא גילה שכאשר היא קיבלה את אותו תגמול בכל פעם, היא החלה ללחוץ על הדוושה רק כשהייתה רעבה. הדרך למקסם את מספר הפעמים שבהן החולדה לוחצת על הדוושה הייתה לשנות את התגמולים שקיבלה. לעיקרון זה קוראים Variable Rewards, כלומר תגמול משתנה. החולדה לא ידעה מה צפוי לה ולכן לחצה על הדוושה שוב ושוב. מוצרים דיגיטליים מוצלחים, כמו אלה שנמצאים בעשירייה הראשונה של חנות האפליקציות, מצליחים לשלב את התובנה של סקינר על תגמול משתנה. כשאפליקציית Truecaller מזהה מספר חדש שמתקשר אלינו – אנחנו מרוצים מעוד זיהוי חדש. כשאנחנו מקבלים נוטיפיקציה מפייסבוק איננו יודעים אם מדובר בתגובה, בשייר, בלייק או בהזמנה. גורם ההפתעה שבתגמול המשתנה מאלץ אותנו להמשיך ללחוץ, לגלול ולזוז על המסך. להישאר מכורים.
התמורה של המשתמשים לאפליקציות הללו היא בפעולות עצמיות: כאשר אנחנו לא בטוחים במשהו אנחנו שואלים את גוגל, כאשר אנחנו בודדים אנחנו פונים לאינסטגרם, פייסבוק או טוויטר, כאשר אנחנו רוצים להעביר את הזמן אנחנו צופים ביוטיוב. אף אחד לא מתפעל אותנו לכאורה, אלא אנחנו את עצמנו. ההתמכרות למכשיר הופכת אותנו לחסרי אונים בפני העולם. כשכל פעולה מותנית בשליחת היד לכיס יכולות אנושיות בסיסיות נשכחות מאיתנו. כשההתמצאות שלנו בעולם תלויה בגוגל מאפס ובווייז אנחנו מאבדים את היכולת להסתובב לבד. כשאנחנו מתמכרים ל־Swipe בשביל דייט או סקס אנחנו מאבדים את הביטחון פשוט לדבר עם אנשים בבר. כשספוטיפיי בונה במיוחד עבורנו פלייליסטים, אנחנו מאבדים את החדווה שבגילוי מוזיקה חדשה בעצמנו.
סיליקון ואלי או מכונת מזל?
מהמרים מהסוג שמגיע ללאס וגאס, אלה המכורים לרולטות, למכונות המזל ולקזינו בכללותו, מדברים על Time on Device – מצב נפשי שבו כל תשומת הלב נעולה על המסך או על המכשיר שלפניהם, ושאר העולם נמוג. פועלי עמק הסיליקון (כמו גם עמק הסטארטאפים הישראלי) מאמינים בכוח המוצרים שלהם להרחיב ולהעמיק את הפוטנציאל האנושי. לכל אחת מהחברות הללו יש Mission Statement. פייסבוק רוצה "לאחד שוב את העולם", גוגל רוצה "לארגן את המידע העולמי ולהפוך אותו לנגיש ולשימושי", ווטסאפ רוצה "לאפשר לאנשים לתקשר בכל מקום בעולם ללא חסמים". ההצהרות הללו, גרנדיוזיות וחיוביות ככל שיישמעו, אינן כוללות את הצד החשוב שנמצא גם מאחורי מכונות המזל בלאס וגאס: כסף. כולן רוצות להרוויח כסף. עוד ועוד כסף.
תעשיית ההימורים נתפסת כתעשייה מפוקפקת, בעוד שתעשיית האינטרנט והטכנולוגיה (והסמארטפון בתוכה) נתפסת כתעשייה המשפרת את חיינו מכיוון שאין בה "רשעים" מוצהרים. הנבל אינו נבל אלא מפתח קוד מתוחכם שעבר ליזמות ו"רוצה לעשות שינוי חיובי בעולם". אך מאחורי האוטופיה הזאת מסתתר מנגנון זהה של תמריצים ותגמולים אשר דוחף את שתי התעשיות הללו באופן דומה. כל ממשק הוא למעשה מכונת מזל וכל פעולה היא משיכת ידית. כולנו נושאים מכונות מזל בכיסים שלנו, והעולם, לא הסימולקרה, נמוג.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לכבוד מכת הטריליון: 7 הדברים שאנחנו הכי שונאים באייפון
אפל שברה שיא נוסף השבוע והפכה לחברה הראשונה בהיסטוריה ששווה יותר מטריליון דולר. זה הזמן להיזכר בכמה דברים, משמעותיים עד מינוריים, שגורמים לנו לשנוא את התפוח הנייד
סירי אהובתנו, עם כל הכבוד לקול הסקסי שלך ולעובדה שאת משוחדת, את לא האושייה הווירטואלית הראשונה שנסמוך עליה. קחי כדוגמה את אחיך החורג – אוקיי גוגל – זריז, אמין, מתחשב ויודע בדיוק למה אנחנו מתכוונים.
שבריריות אין קץ
תנועה לא נכונה עם היד, מעידה על המדרכה או חוסר תשומת לב כשהאייפון בכיס – כל משתמש אייפון חווה זאת פעם או פעמיים לפחות. התהליך שבו לאט לאט מצטברים להם שברים דקיקים על המסך שבסופו של דבר מתפתחים למסך מנופץ שדורש טיפול דחוף. הפתרון היחיד לבעיה הזו היא להצטייד באחד מאותם כיסויים מביכים ועבים שמכסים אותו מכל כיוון ונראים כמו אקססורי חובה למחנכת בתיכון. חוץ מזה, האפשרות היחידה להימנע משברון לב ומסך היא פשוט להשאיר את המכשיר בבית.
מחיר השלומיאליות
במידה שאתם ניחנים בנטייה לשבירת חפצים ובעקבותיהם גם משברים נפשיים, יש להוסיף לסל המועקה גם את המחיר שצריך לשלם כדי לתקן את שעוללתם. החלפת מסך של אייפון X המהולל עולה כיום כמעט 2,000 ש"ח. אלה הישנים יותר כמו אייפון 6 ואייפון 7 מסתכמים בכמה מאות שקלים. המצב באנדרואיד לא טוב בהרבה, אבל אנחנו כאן כדי להתמרמר על האייפון בלבד.
דור הולך ופוחת
כמו בווג, שם אימצו את ספטמבר כחודש הבשורות, גם באפל מדובר בחודש החשוב ביותר. בכל שנה בתום הקיץ, מכריזים בענקית על המכשירים החדשים וגורמים לחובבי טכנולוגיה, מעריצים מושבעים ואזרחים מן השורה לכסוס ציפורניים לקראת צאתם ובמקרים חמורים גם לעמוד שעות שלא לומר ימים בתור כדי לשים עליהם את היד ראשונים. אי לכך ובהתאם לזאת, מיד כשנולד האח הקטן למשפחה, הקודמים לו הופכים לפחות ופחות רלוונטיים. מצד אחד המחירים שלהם יורדים, מצד שני התחושה של להחזיק אייפון 7 שנקנה לפני שנה (וטרם נגמר התשלום עליו) כשהחבר לידך מחזיק אייפון X מעוררת חוסר ביטחון ופומו קליל. מעצבן.
הכניסה לקבצים אסורה
ושוב אנחנו פוזלים לאחינו החורג שנחות בעיניי האייפוניסטים האדוקים ועל האליל שלהם. באנדרואיד, העניינים עובדים באופן כמעט זהה למחשב – להוריד כל קובץ שבא לכם מהמחשב ולשמור אותו בתיקיות מסודרות או לחילופין לחבר למחשב ולבצע העברות פשוטות. באייפון, הכל הרבה יותר מסובך. למשל, האייטונז הוא הדרך היחידה להעביר קובצי מוזיקה מהמחשב אל הנייד.
אחת הבעיות (צילום: shutterstock)
הגאון המרושע
סטיב ג'ובס – הגאון האגרסיבי שמתעסק בבודהיזם אבל בו בזמן גונב קרדיט לקולגות שלו, מסרב לשלם כסף שהוא חייב לאנשים שעובדים איתו או למשל, מתכחש לעובדה שיש לו ילדה – הוא סיבה מצויינת לשנוא את האייפון. אינספור מילים נכתבו וייכתבו על המוח שמאחוריי הפיכת מלבן עם תפוח לפריט חובה בכיס של בני האנוש. מה שמשותף לכל אותן מילים הוא דו הקוטביות שאפיין גם את האיש עצמו וגרם לנו להסתכסך עם עצמנו. משפט אחד שלו ריגש אותנו במיוחד: "הרבה יותר כיף להיות פיראט מאשר להצטרף לחיל הים". כשהוא צודק, הוא צודק. והוא צדק בהרבה יותר דברים מאשר טעה.
סטיב ג'ובס (צילום: שאטרסטוק)
משכורת של דולר לשעה
14 מתאבדים, מוות כתוצאה מקוצר נשימה לאחר משמרת של 34 שעות ו-150 ניסיונות התאבדות – כל אלה התרחשו בכותלי מפעל פוקסקון בסין, שם מיוצר האייפון (ומכשירים נוספים). בייצור דגם האייפון האחרון – X – המהולל, השתתפו גם תלמידי תיכון שנשלחו מבית ספרם ולא זכו לתשלום. לטענת בית הספר הדבר היה הכרחי כדי שאלה יוכלו לסיים את שנות הלימודים עם 'ניסיון עבודה'. בעיית ההעסקה המתעללת היא לא בעיה של אפל בלבד, אבל אין ספק שזו צריכה להיות מטופלת בהקדם האפשרי.
מפגינים ב-2010 מחוץ לפוקסקון במחאה על תנאי ההעסקה (צילום:gettyimages)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
השקענו, שקענו אל צלילי העבר והכנו לכם את החידון המושלם: נראה אתכם מזהים את 20 הצלילים הטכנולוגיים הנוסטלגים יותר והנוסטלגים פחות שלפניכם. הבדיקה הלא רשמית לזיכרון המוזיקלי שלכם
הטלפון שלי מודד צעדים, שינה, קלוריות (למה לעזאזל?), מצבי רוח וגם כמה פעמים אני מציץ בצג. רוב הנתונים נאספים אוטומטית, אחרים מוזנים ידנית פעם ביום או מדי כמה שעות. מה שקורה בפועל, הוא שאני אוגר מידע על עצמי. האלגוריתמים של עשרות שירותים, אפליקציות ורשתות חברתיות כבר עושות זאת עבור עצמן, אבל גם לי מגיע נתח של אינפורמציה, כזה שאפשר לעבד לטבלאות ולגרפים וכך ללמוד ממנו משהו. ומה למדתי? אני אוכל פחות מדי, ישן פחות מדי, לא עושה מספיק מאמץ גופני, בודק את הטלפון יותר מדי אבל לפחות שומר על מצב רוח יציב עם נטייה חזקה לאופטימיות.
כמה חודשים של שימוש באפליקציות האלה מספיקים כדי להשתעבד – אני לא צועד כי זה משתלם יותר ובוודאי בריא יותר מלנסוע במונית, אני צועד כדי שבערב אוכל לשקוע בספה ולראות שהיום צעדתי יותר מאתמול, אבל פחות מהיום המקביל בשבוע שעבר. כשמחברים יחד את כל סוגי הנתונים, אפשר לזהות מגמות קלושות: כשאני מבואס אני משוטט פחות; כשאני אוכל הרבה אני שמח; אני תמיד ישן מעט מדי, לטעמי זה כנראה הנתון היחיד שאני מצליח לשמור עליו יציב.
ואז הפסקתי. לא לחיות, למדוד. ההשקה של Apple Watch והביקורות שהתפרסמו בימים האחרונים הוציאו לי את החשק. קודם כל, כי אני מתאמץ יתר על המידה כדי לתעד, בעוד אלה שמוכנים לשפוך כמה מאות דולרים על שעון מפונפן, עושים את זה באופן שקוף למדי. מלבד המדידה, השעון מאפשר לנו להמשיך להיות אנטיפתים אבל באופן קליל יותר – לראות את ההתראות על פרק כף היד, הו כמה מנומס, במקום לשלוף את הטלפון מהכיס כמו ברברים.
אבל יותר מההשלכות של השעון בפרט והמדידה בכלל על ההתנהלות החברתית, הפגיעה העיקרית היא באינטואיציה – אנחנו כבר לא סומכים על עצמנו שאכלנו, שתינו, נחנו או זזנו מספיק – בשביל זה יש ממשק יפהפה שינחה ושיעודד מוטיבציה לעשות משהו. המקום המרכזי שהיה פעם לשיקול דעת, לספונטניות והכי חשוב – לתחושות; הצטמצם למקבץ נתונים מספריים ונוטיפיקציות. השאיפה היא לטכנולוגיה שמתכתבת עם התחושה, אבל עד שיתממש התרחיש הזה, שלא ברור אם הוא אפוקליפטי או אוטופי, כדאי שנסמוך בעיקר על עצמנו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
