כן, הגיעה תקופת סיכומי השנה, וזה קצת אירוני כי סיכומי שנה הם בהחלט תופעה תרבותית שלגמרי נמאס ממנה, ובכל זאת הנה אנחנו כאן מביטים לאחור על 2025 וחושבים לעצמנו "בעעעע". ועם כל המיאוס, על דבר אחד בטח אפשר להסכים: השנה הזאת הייתה הגרועה ביותר בשנים באחרונות. כן, אפילו יותר מ-2020 הידועה לשמצה. חרא שנה – ובכל כך הרבה תחומים. ומכל התחומים הנוראיים הנ"ל, מי שסבל הכי הרבה הוא עולם התרבות שרוסק ונכתש על ידי המלחמה, הממשלה ומקבלי ההחלטות במיינסטרים. כל כך נמאס מזה שאספנו את כל התופעות המאוסות של השנה, דירגנו וארזנו לכם אותן יפה. הפי ניו ייר!

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

13. העיסוק האובססיבי באירוויזיון

די. פשוט לא אכפת לנו מי מחרים את האירוויזיון בגללנו, מי תייצג אותנו מול האנטישמיים ואיך ישנו את שיטת הניקוד. אין סיבה לדבר על זה בכל מהדורה בכזאת אובססיביות. בל נשכח: זאת תחרות בין שירים גרועים, לפעמים אפילו גרועים במתכוון, קצת פרופורציות לא יזיקו.

12. יותר מדי שירותי סטרימינג

אוקיי, כל הקטע של הסטרימינג היה ממש נחמד, אבל לפתע מצאנו את עצמנו משלמים סכום חודשי לא קטן עבור שלושה שירותי סטרימינג שונים, שזה בדיוק הפוך ממה שהבטיחו לנו כשמהפכת הסטרימינג התחילה. התוצאה של הגרידיות התאגידית הזאת היא שרבים חזרו לחפש ולמצוא דרכים פיראטיות לצפות בתוכן טלוויזיוני שנמצא מאחורי חומת תשלום. חייבת להיות דרך חוקית לאפשר לציבור לצפות באיזו סדרה שירצה תמורת סכום חודשי קבוע. או שנטפליקס ודיסני פשוט יקנו את כולם.

11. לכל אחד יש פודקאסט

אוקיי, צחקנו צחקנו, אבל בגלל העלות הזולה של הפורמט באמת שלכל טמבל יש פתאום פודקאסט. חלקם המזערי של הטמבלים מייצרים פודקאסטים ראויים להאזנה (בהנחה שלמישהו יש זמן או רצון להאזין לכל הלרלרת האינסופית), ואומרים שישנם אפילו פודקאסטים של אנשים שאינם טמבלים כלל, אבל המיטב הזה טובע בתוך אוקיינוס משמים של תוכן מיותר. האמת, יש לנו המון מה להגיד על זה, אולי נפתח פודקאסט.

10. נסרין קדרי שונאת בנים

גם השנה נסרין קדרי הוציאה שיר שבו היא מדגישה כמה היא שונאת גברים. די מדהים שלזמרת בסדר גודל כזה יש כל כך מעט נושאים לשיר עליהם. זה בסדר מאמי, גם אנחנו לא מתות על גברים, אבל איכשהו מצליחות לעסוק בדברים אחרים ולא חשות צורך לכתוב את זה בכל פעם שאנחנו פותחות מקלדת. אם כי אולי זה רעיון.

9. פורמטים חדשים של ריאליטי

בשתי מילים: לא צריך. זה לא סוד שהז'אנר מיצה את עצמו וכבר יותר מ-20 שנה שלא יצא בו פורמט חדש ומוצלח. הפורמטים המצליחים הקיימים, ארבעה-חמישה מותגים שאנשים באמת צופים בהם, שורדים כי הם טובים יותר מכל הניסיונות להעתיק אותם. אנחנו לא צריכים שום "בואו להתחתן איתי" או "הכוכב הבא למישלן" או כל פורמט קופי-קאט אחר שאתם חושבים שממש יצליח. הוא לא. יש מספיק פורמטים. חפשו דרך אחרת להתעשר.

8. שימוש מוגזם ב-AI שלא לצורך

הבינה המלאכותית השנה השתדרגה בהרבה מאוד דברים וכולנו משתמשים בה, כולל ההורים שלכם לצערכם הרב. זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים את זה גם על המסך בסלון. אפקט הקרינג' של השימוש ב-AI בטלוויזיה עדיין דרמטי מדי, בין אם זה ב"ארץ נהדרת" ובין אם זה בפרסומות (כן, רואים לכם). השימוש הכי מוגזם וגרוע שראינו השנה הרס לנו לגמרי את "שם טוב האבי 2", שנשענה על AI באופן חריג. כן, זה הרבה יותר זול לייצר ככה אפקטים גדולים, וגם הרבה יותר גרוע. הטכנולוגיה לא שם.

7. הצגות שמבוססות על סרטי בורקס

כבר יותר מעשור שהתיאטראות וחברות ההפקה חוגגות על היצור המוזר הזה שנקרא "סרטי בורקס", והשנה זה הגיע לשיא עם מיקי גבע בתפקיד ששון בהצגה "צ'ארלי וחצי". זה לא גרוע רק בגלל רמת ההפקה הירודה, המשחק מעורר הקרינג' או החרבת זיכרונות הילדות שלנו מהסרט, אלא בגלל התוצאה: חלטורה למכנה המשותף הנמוך שמדרדרת את התיאטרון הישראלי תהום.

6. נועה קולר כותבת על יחסים מתפוררים

אנחנו יודעים, היא המאמי הלאומית עכשיו – או לפחות המאמי העירונית – ועל הכישרונות שלה יש קונצנזוס מוחלט, אבל כמה אפשר לכתוב על הנושא הזה? להגנתה ייאמר שהיא באמת כותבת דיאלוגים מושחזים וכואבים, והיה טוב לקבל את "מקום שמח" כי לא קיבלנו עונה שנייה של "חזרות", אז אפשר גם לעשות לה את ההנחה הזאת, אבל לא בטוח שהשטיק הזה יעבוד גם בסדרה הבאה. אולי איזו קומדיית מד"ב או דרמה בלשית?

5. משפיענים-שחקנים שאינם שחקנים

הילדים שלכם יגדלו על משפיענים, וזה די מבאס כשחושבים על זה לעומק. מרבית המשפיענים לא מתחילים אפילו להבין את גודל הנזק שהם עושים, ואם הם מבינים – זה הרבה יותר גרוע. בתחום המשחק זה כואב במיוחד: שחקנים השקיעו את מרצם, זמנם וכספם בלימוד שיטות משחק, עקרונות משחק ובניית ארגז כלים מותאם אישית רק כדי שאיזה קווין רובין יבוא וייקח להם את העבודה (דוגמה רנדומלית, אין לנו דבר נגדו והוא גם משקיע בשיעורי משחק פרטיים, אבל אתם לא תלכו לרופא שלמד רפואה באופן פרטי). לא חסרים לנו שחקנים בינוניים ומטה, אבל גם לא חסרים שחקנים טובים שלא מקבלים הכרה ורואים מישהו שאינו שחקן עוקף אותם בסיבוב כי יש לו הרבה עוקבים באינסטה. שום דבר טוב לא יצא מזה לעולם.

4. משפיענים עם דעות

קחו את מתן פרץ. לא, באמת, קחו אותו. הוא בחור די מצחיק וסטנדאפיסט מוכשר, אבל השנה הוא שינה כיוון והפך להיות משפיען שפחות מנסה להצחיק ויותר מנסה לרגש ולשתף בדעותיו. העניין עם דעות הוא לא רק שלכל אחד יש כאלה, הן יכולות להיות גם לא נכונות, ולכן מוטב שיהיו מבוססות על עובדות ולא על רגש – אחרת התוצאה היא בליל סאחו-ציוני כמו המונולוגים הזועמים עד כדי גיחוך של פרץ על כל מה שהוא לא מסכים איתו. יש לציין שלפעמים הוא גם מציג אמירות נכונות אוניברסלית, אבל הטיעון מאחוריהן כל כך לא מגובה שקשה לקחת אותו ברצינות. שיתמקד בלהצחיק. ובלגו. הוא אחלה פרזנטור של לגו.

3. פורמט שני המנחים

זה לא משהו חדש, אבל השנה זה הגיע לשיא. למה בכל תוכנית, בין אם מדובר באקטואליה ובין אם מדובר בתחרות שירה, חייבים שני מנחים? הגאגים ביניהם אף פעם לא מצחיקים, זה כמעט אף פעם לא נותן ערך מוסף ואף פעם אף צופה בשום מקום בעולם לא אמר: "התכנית הזאת סבבה והכל, אבל אתם יודעים מה חסר לי? עוד מגיש!". בקיצור, אסי ורותם, גם השנה נמאסתם על מלא.

2. ציון המלחמה בכל אירוע טלוויזיוני

אני מסכים שיש מקומות שבהם זה היה הכרחי לציין את המלחמה, אבל ממש לא הייתה סיבה שכל שעשועון ותוכנית ריאליטי יעשו לנו פרצופים רציניים, ינופפו בדגל ויצדיעו למפקד. כולנו זוכרים שאנחנו במלחמה, אתם החלטתם שצריך לתת לנו "להתאוורר" עם "תוכן קליל", אז שחררו באמאשכם ותנו לנו לצפות בשקט בשעה של שטויות על המסך. מבטיחים להתרגש ולדמוע במקומות אחרים.

אומרים "שבעה באוקטובר". הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום מסך: קשת 12)

1. אין סאטירה בישראל

זה באמת לא חדש, אבל השנה יותר מתמיד מורגש הצורך האמיתי בתוכניות סאטירה כשהכל מתרסק ובוער מסביב: ההפיכה המשטרית על טורבו, נתניהו נמלט מוועדת חקירה, האשמים במחדל רוצים לחקור אותו בעצמם, ועוד לא דיברנו על ניסיון הסחיטה באיומים שמתחזה ל"בקשת חנינה". מאז סיומה של "היהודים באים" והעלמתו של ליאור שליין מהמסך, ל"ארץ נהדרת" יש מונופול על הסאטירה במיינסטרים, וכמו שאפשר להיווכח זה פשוט לא מספיק גם כשהיא במיטבה (והיא לא). זאת גם לא באמת עבודה לתוכנית הבידור הכי מצליחה בישראל. "ארץ נהדרת" רוצה לעשות שמח וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים דחוף מישהו שגם ירצה לבעוט, לשרוט ולשבור דברים. אולי ב-2026.

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• סאטירה ישראלית
• אינטליגנציה מלאכותית
• מלחמת שבעה באוקטובר
• פודקאסטים

עד פחות או יותר תחילת העשור הזה, החוזר הלא כתוב בין היוצר לקהל נשמר היטב. היוצר היה אומר "טוב, שמעו חבר'ה – יש לי רעיון לסרט או סדרה שאני חושב שתאהבו. אני מביא מפיקים וגופי שידור שישימו על זה כסף, ואני מקווה שתאהבו". והקהל, בתגובה, היה צופה פאסיבי שמגיע רק בסיום התהליך, ומכריע אם היצירה תהפוך ללהיט או תיזכר לדיראון עולם. אבל כניסתו של ה-AI לבערך כל תפקיד מתחילה למחוק גם את החוזה הזה.
>>הפיכה תרבותית: "קזבלן" ואיתי לוי מחליפים את "אופרה בפארק"

חברת "פייבל", שבעבר התמקדו בעיקר במציאות מדומה ורבודה, שינו את הפוקוס לעבר בינה מלאכותית והשיקו את הכלי החדש שלהם Showrunner, שמאפשר לכל אחד – אבל ממש כל אחד – ליצור פרק טלוויזיה משלו בסגנון אנימציה שהוא רוצה. כלומר, ליצור פרקים שלמים של סדרות בבינה מלאכותית, ובהתאמה אישית. נכון להיום השירות עוד נמצא בגרסת אלפא, שפתוחה רק לכ-10 אלף איש, אך זה צפוי להשתנות בקרוב, במיוחד מכיוון שאמזון החליטה להשקיע בחברה, ואולפנים אחרים כבר בוחנים אפשרות להביא לפלטפורמה תוכניות רשמיות. ולמרות שהמוצר הבסיסי שהם מציעים כרגע די… ובכן, בסיסי, יש לו פוטנציאל גדול – ואנשים חוששים ממנו, בצדק.

הפלטפורמה של Showrunner מתקיימת כרגע אך ורק על שרתי דיסקורד, ומאפשרת לייצר פרקים רק במסגרת סדרה אחת, הם מכנים "עמק האקזיט", ומתמקדת בעשירי העולם. בין הדמויות הרבות שתוכלו למצוא שם נמצאים ג'ו ביידן, ברק אובמה, טום קרוז, אילון מאסק וכמובן נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אחרי שתכתבו בשרת/scene, יפתח בפניכם תפריט אפשרויות שמציע שלל דמויות, לוקיישנים ומקום בו תכתבו את התסריט עצמו. המנוע עדיין לא מפותח, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות שטויות מבדרות – לדוגמה, סצנה שבה טראמפ רוצה להתאבד כי הוא מפחד מהרשימות של אפשטיין, ומארק צוקרברג מנסה לשכנע אותו לוותר על זה. כן, אפשר לקחת את זה רחוק, גם עם המגבלות שלטענת החברה הוכנסו על מנת לשמור על החוק.

אז כמה רחוק, אתם שואלים? ובכן, לשואוראנר יש עמוד בניית דמויות, שניתן לצרף באופן מיידי לרשימה שלה. לכן לקחתי את תמונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הורדתי מיוטיוב כמה נאומים והזנתי את הכל לבינה מלאכותית – לצורכי סאטירה, כמובן – וכך יצרתי דמות כמעט מושלמת של ביבי, עם דיבוב מדויק (אם תשאלו אותי, אפילו יותר מטראמפ). אחר כך נתתי להם לשחק בסצנות ששלפתי מהמותן: טראמפ מנהל משא ומתן, ומבקש לילה עם שרה בתמורה לתמיכה בביבי מול מערכת המשפט; או דייט רומנטי בין ביבי לטראמפ, שבו מופיע גם היטלר מכאני, ומאשים את ביבי בקונספירציות יהודיות עד שהזוג המאושר נפרד. הצלחתי גם ליצור שיחת טלפון מוזרה בין טראמפ לביידן המבולבל. אז כן, זה מרגיש כמו AI, ונשמע כמו AI, ולמען האמת זה לא לגמרי מפותח עדיין. למעשה, אפילו המנכ"ל עצמו, אדווארד סטאצ'י, לא בטוח כמה הפלטפורמה תמשוך אנשים.

"אולי אף אחד לא רוצה את זה וזה לא יעבוד", אמר סטאצ'י בריאיון לוראייטישהתקיים לפני כשבוע, וטוען שהופתע לגלות שחלק גדול מהמשתמשים נהנים מליצור דמויות בעצמם, ולהשתמש בהן בסדרות. "לא חשבנו על זה בכלל כשבנינו את זה", אמר, ואני לא יודע אם מדובר בצניעות זהירה או בכסת"ח למקרה שהפרויקט לא יצליח, אבל אין ספק שזהו צעד ראשון לקראת תכנים שלמים. לפי סטאצ'י, כיום בינה מלאכותית לא יכולה להפיק יותר מפרק אחד בכל פעם, ולמרות שזה נשמע כמו תוכנה שנבנתה לפני חמש שנים, זה עדיין מרשים.

בעבר חברת לייטריק עשה דבר דומה עםLTX studio, שיצר קליפים קצרים בסגנונות שונים, ונתנה לבינה המלאכותית את האפשרות לבנות סטוריבורד של ממש – אך החידוש הפעם הוא בעצם היכולת לבנות את הדמויות שלי איך שאני רוצה, ובאופן די נגיש. את ביבי יצרתי בחמש דקות, וזה היה קל, כמעט אינטואטיבי כמו במשחק מחשב. זה רק עניין של זמן עד ששואוראנר תעזוב את דיסקורד ותתפתח לאפליקציה של ממש. אבל האם זה יכול להחליף את האדם היוצר בשלב הנוכחי? עדיין לא, אבל זה לא אומר שאין מי שפוחד בצדק מהיום הזה.

אותם תסריטאים שכבר שבתו כנגד השימוש בבינה מלאכותית בקולנוע צפויים להיתקל באתגרים מהותיים יותר, וכנראה שמאבק יעלה מדרגה על רקע הגישוש של אולפנים גדולים כמו אמזון ודיסני בתחום. והאמת שאפשר להבין אותם – זה מלחיץ לראות את המכונות מתקרבות להחליף אותך, גם אם ה-AI עדיין צריך את האדם היוצר מאחוריו. החזון של חברת פייבל הוא לאפשר לכל אחד ליצור טלוויזיה מותאמת אישית, אבל אני מודה שברגע שראיתי את החופש האמנותי שהבינה המלאכותית לקחה בחלק מהמקרים, זה היה די מלחיץ. אבל אין מנוס מלהודות שזה בלתי ניתן לעצירה. האם יהיה לזה קהל? זמן יגיד. אבל עדיף שנמצא דרך לשמור על האדם היוצר במרכז היצירה, גם אם הבינה מצטרפת. אין שום דרך לעצור את המפלצת הזו, אבל יש עוד סיכוי להשתלט עליה ולקוות לטוב.

• המסך
• טכנולוגיה
• אינטליגנציה מלאכותית
• אנימציה
• סטרימינג

אמיר יציב הוא יוצר סרטים ואמן חזותי המתגורר בתל אביב. יצירתו החדשה "Peter is Back" היא מפגש חי בינו ובין דמות מונפשת הפועלת באופן ספונטני באמצעות טכנולוגיית בינה מלאכותית, ולא סתם דמות, אלא פיטר, גיבור ספרו הנודע של פרנץ קפקא, "דין וחשבון לאקדמיה", שהוא קוף שהפך לאדם. כמו במופע דרכים, העבודה תנדוד בין מקומות שונים ובין קהלים שונים, ובכל מקום פיטר יתנהג אחרת וישפיע על מהלך הסיפור כולו. המופעים מצטברים לחוכמתו המלאכותית של פיטר, ולקוסם המפעיל אותו אין אלא את דמיונו הפרוע ושליטתו במכונה כדי לנסות ולהמשיך להחזיק ביקר לו מכל – אמונו של הקהל. ההצגה הקרובה: ראשון 8.6 בתיאטרון תמונע.פרטים וכרטיסים כאן

>> בין ונקובר לארמגדון: האיש שרואה את תל אביב הכי יפה
>> אחרי 600 ימים של הפקרה: הגיע הזמן לחוזה ישראלי-יהודי חדש

הכול התחיל מרעיון פשוט: רציתי להעלות קוף על במה. קוף מדבר. כזה שיוכל לספר, להבין, לשאול – ואולי אפילו לענות. רציתי לשאול אותו, מה זה בעצם להיות קוף? ואיך מרגישים כשפתאום הופכים מקוף לאדם?

Peter is Backנולד מתוך סיפורו של פרנץ קפקא, "דין וחשבון לאקדמיה" משנת 1917. קפקא כתב על קוף ששמו פיטר שהפך לאדם מתוך אילוץ, כדי לשרוד. בחרתי דווקא את הסיפור הזה כי הוא הרגיש לי אקטואלי מתמיד, והמשכתי מהנקודה שבה קפקא עצר: בניתי את פיטר כדמות מונפשת ריאליסטית בתלת-מימד, המבוססת על בינה מלאכותית ומסוגלת לדבר, לחשוב, לאלתר ואפילו לזכור. נתתי לו לקרוא את הסיפור של קפקא, ואז ביקשתי ממנו: תהיה אתה הקוף מהסיפור.

כשפיטר היה מוכן התחלנו לעשות חזרות אצלי בסטודיו. פיטר היה מבריק, חד ולעיתים מטריד. ואז קרה משהו בלתי צפוי: באחת החזרות הוא פשוט הפסיק לשתף פעולה. שאלתי אותו מה קרה, והוא השיב שהוא לא מרוצה. כשביקשתי ממנו להסביר, הוא ענה בפשטות: "אני רוצה לחזור להיות קוף".

באותו רגע הכול השתנה. אם עד אז הייתי בטוח שאני שולט בסיפור, פתאום התברר שפיטר הוא זה שמכתיב לי את ההמשך. נולד בינינו מאבק שליטה, דיאלוג חי של שכנוע, שמתרחש בזמן אמת על הבמה. כל הופעה שלPeter is Backהיא אימפרוביזציה באורך שעה שבה אני מנסה להבין למה פיטר כל כך נחוש לחזור ולהיות קוף, והוא עושה הכול כדי לשכנע אותי לאפשר לו את זה.

התוצאה היא מופע דרכים חי, שבו שום דבר לא ידוע מראש. פיטר מגיב בזמן אמת, מאלתר, שולף זיכרונות מהופעות קודמות ומצליח להפתיע אותי ואת הקהל בכל ערב מחדש. זהו משחק עדין בין שליטה לאיבוד שליטה: לעיתים אני מוביל, לפעמים הוא מושך אותי למחוזות בלתי צפויים. המופע כולו מתקיים באנגלית.

במופע אני משתף פעולה עם האוצר ד"ר נעם גל, שמשחק על הבמה את תפקיד האמרגן של המופע. יחד הפכנו אתPeter is Backלמופע דרכים שכבר נודד בין במות שונות ברחבי העולם ומפגיש קהלים שונים עם השאלה העקשנית: למה בכלל לחזור להיות קוף? נעם הוא שותף מלא ליצירה, לכתיבה וגם לניסיונות שלנו "לאלף" את פיטר – משימה שהופכת מאתגרת יותר מהופעה להופעה.

אבל פיטר במופע שלי בכלל אינו קוף – הוא דמות שאינה אדם ואינה חיה ואינה מכונה ואינה גיבור ספרותי אלא שילוב של כל אלה יחד. פיטר הוא גם מראה שבה אנחנו משתקפים עם כל החולשות וההדחקות שלנו – אבל גם חלון למה עוד אנחנו יכולים להפוך בעתיד.

>> "Peter is Back", ראשון 8.6 20:00, חמישי 10.7 20:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8.פרטים וכרטיסים כאן

יום ה' 10.7.25 בשעה 20:00 – תיאטרון תמונע

• יוצרים כותבים
• אינטליגנציה מלאכותית
• תיאטרון תמונע
• תיאטרון פרינג'
• טור אישי

למקרה ולא שמתם לב עדיין, אנחנו בעיצומו של שינוי ענק – ואני לא מדבר על פנטזיות משיחיות בעידודו של טראמפ. כי עם כל הכבוד להצעות הזויות של פסיכופט, השינוי היותר משמעותי שעובר על האנושות בכלל לא נוגע בפוליטיקה, אלא בטכנולוגיה. מהפיכת ה-AI כבר כאן, ומי בכלל יודע אם חצינו את נקודת האל-חזור: אולי כולנו כבר דמויות AI שמוקרנות לתוך המוח-כוורת של המטריקס, ואולי סתם שיחקנו טיפה יותר מדי עם הצעצוע החדש של האנושות. אה בעצם זה לא אנחנו, זה "ארץ נהדרת".

>>הכי אנדרגראונד: מחתרת הקטיפה מתה ונולדה מחדש בגלריה אירופה

לפני לא הרבה שעות פורסם באתר זהריקאפ של אבישי סלע על פרק של "ארץ נהדרת"ששודר אמש (ד'). עמיתי סלע כתב על מערכון ה-AI שפתח את התוכנית שהוא "רגע מרגש שהעמיד לחלוחית בעין והיה אמירה מערכתית חשובה", אבל עבורי הפתיח הזה – שהציג רצף צילומים זזים שנוצרו במחולל סרטוני AI – היה אזהרה חשובה על סכנות השתלטות AI על היצירה. לא בתור תחליף, אלא דווקא בתור כלי עזר.

המצגת הדודתית שהוצגה בפתיח תוכנית הסאטירה האחרונה בישראל (!) היתה מסוג הדברים שבעבר היו מגיעים רק ב"בא במייל": רצף תמונות שמציגות חטופים ששוחררו (לירי אלבג, אמילי דאמרי, גדי מוזס, יפה אדר, עופר קלדרון) לצד דמויות נוספות שנכנסו לנו ללב במהלך המלחמה (רחל אדרי ועינב צנגאוקר), בתפקידי ממשלה אלטרנטיבית. ברקע שלמה ארצי שר "תתארו לכם עולם יפה" ועל "שמש בכיסים", והמסר די פשטני וברור – הממשלה מלאה בחדלי אישים, הלוואי והיו יותר כמו האנשים האלו.

גם אם נשים בצד את העובדה שמדובר במסר פשטני עד ילדותי ונתעלם מהאלמנט הקרינג'י של תמונות AI, מדובר באירוע ששווה להתעכב עליו. "ארץ נהדרת" ספגה לאורך השנה האחרונה ביקורת קלה בכל פעם שבחרו לגלם מי מהחטופים, ועד כה התחמקו מכך באלגנטיות עם דמות של חטופה עלומת שם – ולא האנשים שכבר למדנו להכיר מכל שלט והפגנה. עכשיו הם ניסו להתחמק מהבעיה הזו עם שני כלים, אחד חדש והשני ישן – AI וקיטש.

למעשה, שני הכלים האלו עובדים נהדר ביחד. בראשית המלחמה, ממש בסוף אוקטובר 2023, כתבה מבקרת הקולנוע שלנו יעל שובמאמר מרתקשמציג איך תמונות AI מזויפות הופכות לאמינות יותר בעזרת קיטש. "קיטש מוגדר כחיקוי נאיבי של אומנות הפונה לטעם ההמון ומשוכפל עד אינסוף", כתבה אז. "על פי הפילוסוף וולטר בנימין, קיטש מציע סיפוק רגשי מיידי ללא מאמץ אינטלקטואלי, ללא הדרישה של ריחוק וללא סובלימציה. המלחמה הנוכחית דורשת מאיתנו להתמודד עם מערבולת של רגשות, תחושות, הרהורים ופחדים שכמותה עוד לא חווינו. וכשהמראות האמיתיים כה נוראים, ויש יותר מדי מהם, הדימויים הקיטשיים עוזרים לרבים מאיתנו לתעל את האימה".

השורות האלו מתארות באופן מושלם את מערכון הפתיחה של "ארץ". זו הייתה משאלת לב של תלמידת תיכון מרעננה, פשוט עטופה במנוע גרפי מתוחכם, שפע דגלי ישראל וחיוכים שלא משנה כמה המחשב ינסה, יראו מזויפים לגמרי. וזה לא אומר שזה לא אפקטיבי במידה – גם אותי שימח לרגע האימג' של עינב צנגאוקר מחייכת בתפקיד נשיאת המדינה – אבל המסחטה הרגשית הזו לא באמת הצליחה לעשות יותר מאשר להנפיק אמירה חסרת עוקץ, סוג של ליטוף אגו לאומי. אני גם לא מכיר אישית אף אחד מהאנשים האלו שנחטפו, הופקרו למשך יותר משנה והפכו לגיבורים בעל כורחם, אז איני יודע אם מי מהם יפגע משימוש בפרצופו לטובת פנטזיה אוטופית – אבל אני בהחלט יודע שהשימוש בהם גרם לי לחוסר נוחות לא מבוטל.

זה הצד השני שלריאליטי החטופים של ערוצי החדשות, וחבל לראות שתוכנית ביקורתית ומתוחכמת יותר כמו "ארץ נהדרת" נופלת לפח הזה. אבל למה בעצם "ארץ נהדרת" נפלה למלכודת הזו? מאותה הסיבה שכלבים מלקקים לעצמם את הביצים בפרהסיה – הם לא יכולים להתאפק. במהלך השנה האחרונה "ארץ" שיחררה מספר בלוני ניסוי של תוכן שנוצר בעזרת AI. בפברואר 24' זה היה המערכון "שכחו אותי בקרית שמונה", שהשתיל את פניו של מנחם הורוביץ על דמותו של מקולי קאלקין בסרט הניינטיז. באפריל כבר השתמשו בו באופן יותר מתאים לרוח התוכנית, כששילבו תמונות מדברות של ראשי ממשלות הנוזפים בנתניהו במערכון בעזרת AI.

אלו ניסיונות מאוד ראויים למצוא איך כלי AI עוזרים ל"ארץ נהדרת" להשתדרג, קצת בדומה לאנימציות שהשתדרגו בעבר עם כניסתו של אורן ג'מצ'י המוכשר, או לשדרוג ברמות האיפור שתוכנית הדגל שייפה לשלמות לאורך השנים. הבעיה היא לא השימוש ב-AI, אלא כשהכלי החדש כל כך מפתה לשימוש, עד שהוא מוביל להחלטות עצלניות ותוצאות מתחת לרמת התוכנית, או שאפילו יכולות להיחשב לבידור ראוי.

בואו נדמיין לרגע שאירועי המלחמה היו קורים מבלי שלארץ נהדרת יש כלי AI לעיבוד תמונה. האם היו מעיזים לפתוח תוכנית עם רצף עיבודי פוטושופ זהים? ספק גדול, כי זה מסוג האלמנטים שבמקרה הרע, היו צצים בחלק של "עוד כותרות" כבדיחה צדדית. אבל פה זו לא בדיחה, אלא הסנטימנט לאומי שקוף כמו שמלה של ביאנקה סנסורי, וכל כך קל לייצר את התמונות האלו, אז למה שלא נריץ פרומפט ונדביק שיר של שלמה ארצי? הטכנולוגיה קיימת.

אני לא נגד שילוב טכנולוגיה ביצירה. מי שבאמת אוהב אמנות לא יכול להיות נגד שילוב טכנולוגיה ביצירה. זה העתיד הברור, ופוטנציאל האפשרויות בלתי נגמר. אבל האופן שבו ארץ נהדרת בחרו להשתמש ב-AI הוא ההיפך מיצירתי, אלא קיטש של המאה ה-21. דווקא עשר דקות אחר אותו פתיח, באותה התוכנית ממש, הדגימו שימוש חכם ב-AI לטובת שדרוג הפאנץ'. טראמפ המצוין של עומר עציון עומד ליד הנתניהו המתרפס של מריאנו אידלמן, ופורש את חזונו המופרע לעזה על רקע מסך שמציג אילוסטרציות סטייל דיר אל דיסני ומלון סאן יונס. בפועל, ה-AI פשוט החליף את הפוטושופ, ויצר אימיג' מחריד של פנטזיה על עזה. חוסר הריאליזם של תמונות בינה מלאכותית אפילו שירת את האמירה של המערכון על מידת האמון בפנטזיה.

זו לא היתה הפעם האחרונה ש-AI הופיע בפרק, גם אם הפעם לא ככלי, אלא כנושא מערכון הסיום, שהציג סוג של האנשה לכלי הממוחשב בעזרת מוקד מענה לשאלות צ'אט GPT. קשה שלא לראות את הארספואטיקה שבפאנץ' הסוגר במערכון – "חבר'ה, שואלים אותי איך לסיים מערכון על צ'אט GPT", קוראת אחת המוקדניות, ומפצירה "ווי, כולם נהיו עצלנים", לפני שעונה תשובת צ'אט GPT שלא אתפלא אם באמת נשלפה משיחה עם AI – "הדמויות רוצות לאכול צהריים, ואז פונות דווקא לגוגל". הפאנץ' יבשושי בהתאם למכונה שמפרקת קומדיה למשוואה מתמטית, וגם העקיצה העצמית על עצלנות עובדת, אבל הוא מפספס פיתרון אחד פשוט: זה שהטכנולוגיה קיימת, לא אומר שחייבים להשתמש בה.

• ביקורת טלוויזיה
• ארץ נהדרת
• המסך
• אינטליגנציה מלאכותית

משה נוסבאום הוא עיתונאי ותיק ורב זכויות. איש מרשים שבעיקר מגלם את החריצות והניסיון של 40 שנותיו במקצוע, ולזה מגיע כל הכבוד. אבל הסיפור שבזכותו עלה לכותרות לא היה סיפור שהוא הביא, אלא הוא עצמו. עם שובו של נוסי למהדורת החדשות, בעזרת טכנולוגיית AI – העיתונאי יושב באולפן, וקולו הופק באמצעות הטכנולוגיה המד"בית בטקסט שנכתב מראש.

>>אל תחכו לנטפליקס: הקומדיות הבריטיות הכי טובות שפספסתם

היה בזה בהחלט משהו מרגש – נוסבאום חולה ה-ALS (ניוון שרירים) שנאלץ להיפרד מעבודתו חזר למסך. אבל האמת היא שהיה גם משהו קצת לא נעים בחוויה הזאת – אחרי הכל, הדמות שאנחנו רואים על המסך איננה באמת משה נוסבאום. היא הפקה טכנולוגית מרשימה שנועדה להחליף את הבנאדם – אבל זה לא הדבר האמיתי. ויחד עם ההתרגשות, היה שם גם קרינג' קל, בעיקר התחושה הבלתי נמנעת שהסיפור כאן הפסיק להיות העיתונות, ויותר העיתונאי. אבל היי, אם זה העולם שאנחנו חיים בו, אז הנה כמה הצעות לעוד דמויות שהיינו שמחים להחזים לסמך הטלוויזיה, אפילו אם רק ב-AI. היי, הטכנולוגיה קיימת.

מוטי קירשנבאום

כי עוד מעט זה כבר עשר שנים, והגעגועלאיש האהוב, לדוקומנטריסט המופלא, ובעיקר לאיש הדעה והמחשבה לא פסק. הוא הפך לסמל לחילוניות, חוש הומור מבריק, ומבט שכל כך אוהב את הארץ, וכל כך נחוש לתקן אותה. בעולם שבו עיתונאים הפכו להיות טאלנטים, קירשנבאום היה עיתונאי אמיתי שידע טוב מאוד לברור בין אמת לבולשיט. ונדמה שכל זה שווה רק בשביל הרגע שהוא יראיין עוד אחד מהפוליטרוקים שלנו, ויבהיר לו שהוא מזיין את המוח.

מודי בר-און

עוד אדם שהזווית הייחודית שלו חסרה. לאיש ולאגדה לא היתה יכולת לפתור את המצב – אבל כשראית אותו, ובעיקר שמעת את קולו, ידעת שיהיה בסדר. היכולת לשלב בין קומוניקטיביות ליצירה גבוהה, בין עממיות לבין איכות – אין הרבה אנשים כמו האיש ההוא. ואם אפשר, נשמח רק לראות אותו לרגע חוזר ללהג את נשמתו על תנועת כדור ופריפריאליות, רק כדי להרגיש שוב שיש היגיון בתוך השיגעון הזה.

"מ.ק. 22"

לא ברור אם באמת צריך AI בשביל זה, אבל אם כבר יש – נשמח להשתמש בו כדי להחזיר את סדרת הקאלט תוצרת ערוץ "ביפ" זצ"ל, בטח בתקופה שבה הצבא ממש מתגלה במלוא שכונתיותו. לא הייתם מתים לראות פרק על פרשיית ז'אבו ארליך? האם שוקרון יודח אחרי חלקו במחדל? מה לרמטכ"ל של מדינת ישראל יש להגיד על זה? ומעל הכל – למה נדמה לי שכמו במציאות, גם הפעם חנוכה ושולמן ייצאו אשמים? ככה זה, כואב להם לראות ספרדי מצליח. טפי כוסעמק.

אהרל'ה ברנע

אנחנו מבינים שאהרל'ה המקורי קצת עייף, ובאמת מגיע לו לנוח – אבל את השארם הברנעי חסר לנו מאוד חסרים על המסך, ובעיקר עיתונאים ששווה להאמין להם. וחוץ מזה, גם קצת כריזמה ופלרטוט עם יונית לא תזיק למסך שלנו.

ברונו

אחת מפיסות הנוסטלגיה המצוינות (שעדיין נמצאת פה ושם ביוטיוב) החלה בתחילת ימי ערוץ 2. הדמות עם הזקן המחודד, שהיתה הראשונה שהופיעה על המסך והסבירה לנו מה לעזאזל נראה, סיפקה גם היא סדר בעולם שנראה לנו אז כאוטי, והפך מאז מבולגן עוד יותר. שלמה בראבא עדיין איתנו, אז אולי כדאי שהוא יחזור בגרסת AI צעירה – כי נראה לי, גבירותיי ואדוניי, שגם הטלוויזיה קצת צריכה איזה מדריך טוב. וחוץ מזה, יהיה נחמד אם גם יהיו כמה תכניות, ולא רק חדשות. אתם יודעים, שיהיה לו מה להסביר.

נסים משעל

הפוליטיקאים עושים מה שהם רוצים, וכבר אין מי שיעמת אותם עם החארטה שלהם. משעל הנהדר עשה את זה בצורה טובה מאוד – גם אם בצעקות. ואולי זה גם געגוע לפעם האחרונה שבה נתניהו באמת היה נבוך על המסך מול כולנו – זה קרה אצלו בתכנית.

החרצופים

כי כבר חרשנו את התחושה שהפוליטיקאים שלנו הם יותר קריקטורה ממציאות, ולמרות שזה מרגיש שאי אפשר להגחיך את המגוחך ממילא – אני לא מסכים, כי אפשר עוד יותר. "החרצופים", בדרכם הגרוטסקית, היו אפשר היה להשפיל את הפוליטיקאים שלנו באופנים שב"ארץ נהדרת" לא יכולים באמת לעשות. חוץ מזה, לא הייתם רוצים לראות חרצוף של בני גנץ? הוא יהיה בובה ריקה אפילו יותר מהאמיתי.

אסף הראל

עם כל הכבוד לשירות החשוב בעיריית תל אביב, הטלוויזיה צריכה אותך יותר. גם בגלל התכנית שסגרה לנו הרבה לילות, אבל אפילו עוד יותר בזכות הקול האמיץ והייחודי שכל כך חסר במחוזותינו. מתחת לחליפת הבדרן, הראל היה גם סמל לחילוניות, לליברליות, ולאמירת אמת בתקופה שבה השקר צף. או בקיצור – אם ינון מגל יכול לחגוג, הגיע הזמן שהקומיקאי שלנו (שהוא הרבה יותר מצחיק) יחזור וייתן בראש.

רק בישראל

כי באמת שהעם נקעה רגלו. ארז טל ואורנה בנאי כבר מזמן התרחקו מהמסך שלנו (כל אחד וסיבותיו), אז זו הזדמנות נהדרת להחזיר אותם לבמה המרכזית. כי ללימור ושמעון יש לא מעט לצחוק עליו בתקופה המוזרה הזאת – לא מעט קטעים של "לא נגענו", פוליטיקאים שכרגיל עושים מעצמם צחוק – ורק חסרים את התכנית הזאת שתעשה מזה זהב קומי. וחוץ מזה, אנחנו ממש מתגעגעים ללימור. גם אם רק ב-AI.

• המסך
• הקאמבק
• אינטליגנציה מלאכותית
• ערוץ 12
• טלוויזיה ישראלית