>> איידן סוייר (למה שלא תעקבו) הוא פעיל למען זכויות בעלי חיים ובעל תואר בתסריטאות. "מאחורי המסכה" הוא ספרו הראשון, מותחן שבמרכזו הצלת בעלי חיים, ובו הוא רותם את הרקע האקטיביסטי והקולנועי שלו ליצירה ספרותית. בנוסף הוא עוסק בתרגום שירה ובכתיבת משחקי תפקידים.את הספר אתם רוצים לרכוש כאן.

>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט
>> ראמן רצחני וחוף להינצל בו // העיר של אופיר ואורי אן ששון
>> סחר הוגן פמיניסטי והד מבאר קדומה // העיר של לורן מילק

1. החתול הירוק

הפיצריה הכי שווה בעולם, עד כדי כך שכשטיילתי באיטליה התגעגעתי לפיצה שלהם.
לבונטין 7 תל אביב (גן החשמל)

2. גודנס

אני אוכל הרבה בחוץ וזו עוד מסעדה שאני מאוד מחבב, אני גם בקשר טוב עם הבעלים ושם ערכתי את אירוע ההשקה של הספר שלי.
קינג ג'ורג' 32 תל אביב

3. חוף ירושלים

במשך 11 שנים בעבר גרתי במרחק כמה דקות הליכה משם, ולא ניצלתי את זה כי לא ממש התחברתי לים. רק לאחרונה התחלתי להעריך את המקום הזה.

4. אלפקה בר

דיברנו על מסעדות, עכשיו נדבר על בר. יש להם קוקטייל קפה מדהים וגם אוכל שרק בשבילו שווה לבוא.
פלורנטין 40 תל אביב

5. יפו העתיקה

אם כבר ללכת לאיבוד ברחובות, אז באווירה הייחודית של יפו.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תחנת האוטובוס ליד הבית שלי, בהשאלה לאוטובוסים באופן כללי. אני לא מתנייד עם רכב וכמות התלונות שנאלצתי להגיש לדן בשנה האחרונה, רק על חלקן הם הציעו פיצוי כלשהו, היא לא הגיונית. אני כן יכול לציין לטובה את הרכבת הקלה, שבעיניי מציעה מענה טוב למקומות שאליהם היא מגיעה, ומקווה שבקרוב יסתיימו העבודות אליה והיא תנגיש עוד מקומות. רצוי גם בשבת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פסטיבל אייקון שנערך בחוה"מ סוכות. אני הולך לשם כל שנה מאז 2006, והוא תמיד מציע שלושה ימים מרוכזים של חוויות מעולמות אחרים. השנה הפסטיבל היה קצר יותר בגלל אילוצי לו"ז, אבל עדיין הציע אירועים שווים, בין היתר הנחיתי שם משחק תפקידים בו השחקנים שיחקו חתולים שמשתלטים על העולם אחרי שבני האדם איבדו שליטה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
זה קצת נישתי, אבל לחובבי "מלחמת הכוכבים" אני מאוד ממליץ על הקומיקס Duel of the Fates, שהוא בעצם עיבוד לתסריט המקורי של פרק 9 שנכתב לפני מותה של קארי פישר ולפני תגובות השנאה של מעריצים לפרק 8. הוא שונה מאוד והרבה יותר מוצלח מהסרט שהופק בסופו של דבר, נותן לכל אחת ואחת מהדמויות את הרגע שלה לזרוח בלי לרמוס את היסודות שהוא נבנה עליו ובלי לנסות רק לרצות מעריצים שרוצים עוד מאותו דבר.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני תמיד ממליץ לתרום או להתנדב למען בעלי חיים. בימים שאחרי שבעה באוקטובר ראינו התגייסות מדהימה של אזרחים למען בני אדם, אבל בעלי החיים עדיין נשכחים וכמעט אף אחד לא עוזר להם ובקושי חושב עליהם, והם צריכים אותנו לא פחות. אני אישית מתנדב ב"טבע הקשר", חוות שיקום לבעלי חיים שניצלו מתעשיות ומפינות חי, שהיא אמנם ברמת גן ואני מבין שלהרבה מאיתנו זה כמו חו"ל, אבל באמת שווה לפחות לתאם ביקור.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ידידה שלי שמארגנת אירועים שווים. לא קל להיות מארגנת, במיוחד שלכל אחד יש רצונות משלו והרבה פעמים באים אליה בתלונות, ובכל זאת היא ממשיכה לארגן ומי שבא מרוויח.

מה יהיה?
יהיה מה שנחליט שיהיה. ניתן שלום וזה מה שנקבל, ניתן אלימות וזה מה שנקבל. אני לא מדבר רק ברמה המדינית-ביטחונית, אלא בבחירות של כל אחת ואחד מאיתנו: האם אנחנו עוזרים למי שזקוק לעזרה, האם אנחנו מסוגלים לקבל את מי שלא חושב כמונו ולא פוגע באחר, האם אפילו מה שאנחנו אוכלים או קונים לא גורם סבל מיותר לבעלי חיים. ביום שבו נפסיק לנרמל אלימות כלפי אלה שלא יכולים להגן על עצמם מפנינו, אולי היא לא תחזור אלינו כמו בומרנג.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• אקטיביזם
• החתול הירוק
• גודנס
• טבעונות
• חוף ירושלים
• יפו העתיקה

>> חנה רדו (כדאי מאוד שתעקבו) היא מהנשים המשפיעות בישראל, יזמית עסקית-חברתית הפועלת לקידום נשים וליצירת תעסוקה איכותית בפריפריה. היא זכתה בפרסים רבים על מנהיגותה ופעילותה בתחום האקטיביזם המגדרי, מייסדת ומובילתגרופ19,סופרסונסובית הראשונות, ומובילה מודל ייחודי של "יזמות פרקטית" שמתרגם חזון לעשייה בשטח. בשבועות האחרונים היא הצטרפה לוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון, ואלה חדשות טובות מאוד לאוניבסיטת בן-גוריון. "תל אביב שלי עוברת תקופה מורכבת", היא אומרת. "עיר שנלחמת ונשברת וממשיכה לעמוד. בתוך כל זה יש לי כמה מקומות בעיר שמחזירים לי נשימה, מחשבה, השראה וגם פרופורציות. מקומות קטנים, רגעים קטנים – אבל הם אלה שמחזיקים אותי".

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. ברשל

אחרי יום של 300 ק”מ בין ירוחם, צפת ושאר האהובים בפריפריה, אני נוחתת בברשל ברמת אביב. כמה צעדים מהבית, כוס יין ישראלי שאילי מנהל המקום המתוק מאוד יודע לבחור לי בדיוק, נשים צעירות ומדליקות שמחזירות לי אנרגיה – וברגע אחד היום כולו הופך קליל. ברשל הוא תחנת הנשימה שלי בעיר.
ברודצקי 19 תל אביב (רמת אביב)

2. כחול

בשישי או שבת אני הולכת לים בחוף תל ברוך. שם, מול הכחול האינסופי, אני נושמת אחרת. שם גם נולדים הפוסטים הכי טובים שלי על Group19 ועל Supersonas. הים מרגיע אותי ומסדר לי את הראש. תמיד אותו משפט עולה בי: למה לטוס ליוון כשיש כאן את הים הכי יפה בעולם?
יצחק ארצי 2 תל אביב (חוף תל ברוך)

3. התיאטרון בתל אביב

התיאטרון הוא מקור ההשראה שלי. גשר והקאמרי הם הבית התרבותי שלי. ובקאמרי, באמצע הצגה, היתה לי הארה, נולד לי הרעיון למועדון האלף של סופרסונס – אלף נשים משקיעות 1,000 ש"ח לחודש בשוק ההון במשך שנה, בליווי חמישים מנטוריות. הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות, וביחד עם כל מי שמצטרפות אלי, נשנה את העולם. שולמית מהמנויים שתמיד דואגת שאגיע להצגות הנכונות היא חלק מהרגע הזה.
תיאטרון גשר/ שדרות ירושלים 9 יפו // תיאטרון הקאמרי/ שדרות שאול המלך 19 תל אביב

4. מוזיאון תל אביב

עם כל הנכדים שלי (חמסה) אני הולכת לתיאטרון אורנה פורת במוזיאון תל אביב. הםן מאוהבים בהצגות, ואני מאוהבת בהםן. המוזיאון תמיד מפתיע ומחדש, וגם הקפיטריה סבבה, רגע קטן של קפה שחור וסנדוויץ’ טוב. אחרי ההצגה אנחנו יוצאים לכיכר החטופים. לא מקום לילדים, אבל הוא חלק מהמציאות שלנו, והמפגש בין התמימות שלהםן לבין הכאב של המדינה מחזיר אותי למציאות בכל פעם מחדש.
שדרות שאול המלך 27 תל אביב

5. ארקפה קניון רמת אביב

אני שם הרבה בזכות יונתן. הוא מהאנשים הנדירים שמרימים מקום שלם רק עם טוב לב. ושם, על קפה סביר ויונתן מצוין, מתנהלות הפגישות החשובות שלי: הטיקטוקיה, פותחות יומן, "מועדון האלף" "גרופ 19" סופרסונס + סניף חדש מהניילונים "סופרסונס בית שאן" שבדרך להיות אימפריה. אצלי תמיד מי שעושה את ההבדל הם האנשים, והמקום עצמו במקום שני 🙂
אינשטיין 40 תל אביב (רמת אביב)

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב איינשטיין ברמת אביב! מקום שאני שוהה בו הרבה, וכרגע אני פחות מתחברת אליו. שיפוצים שלא נגמרים, רעש יום ולילה, מדרכות שמשתנות כל שבוע, רכבת קלה, חפירות כבדות ואוטובוסים לא צפויים. החיים כאן מרגישים כמו מגורים באתר בנייה. ובנוסף, במלחמת 12 הימים של איראן, חלק מהרחוב ממש נפגע ועדיין אין שיקום מסודר. אומרים שב־2037 יהיה מדהים. בינתיים? רחוק מזה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האקט התרבותי שהכי פתח לי את הלב לאחרונה היה ההופעה של איה כורם. זמרת אדירה, פמיניסטית – עם אימא פמיניסטית לא פחות – מצחיקה, כנה ומרגשת. היא מנצרת, מדברת על הפריפריה שאני כל כך אוהבת, והיא מנגישה את המציאות בצורה חדה ומדויקת. יצאתי מההופעה הזאת מחוזקת ומלאה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר"השמש לא מעניינת אותי"של יעל טבת־קלגסבלד. ספר חכם על אימהות, חמלה ואתגרים. בכלל, ספרים שנשים כותבות הם מקור כוח עבורי – אני תמיד מוצאת את עצמי בדמויות שלהן, הראשיות והמשניות, והכתיבה שלהן מרגישה כמו החיים עצמם. קוראת לפחות שלושה ספרים בשבוע.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לובי 99 מיסודה של לינור דויטש!רעיון גאוני שהוליד קבוצה לוחמנית, חרוצה ואותנטית של א.נשים שנלחמים בשבילנו בכנסת ובממשלה. הם מגנים עלינו מחוקים דרקוניים, עוצרים מהלכים ציניים, ודואגים שהמדינה תעבוד למען הציבור ולא על חשבונו. זה אחד המקומות הבודדים שאני מרגישה שבאמת נלחמים עבורי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הדס רגולסקי! היא מסמלת את מה שישראל עברה בעשורים האחרונים. מפונה מפתחת־רפיח, חיה בנתיב העשרה, הבית של הוריה נפגע בשבעה באוקטובר, וגם הם נפגעו כמו כל אנשי המקום. היום היא חיה בתל אביב ופועלת בזירה הציבורית באומץ גדול, מקדמת מהלכים חיוניים ומביאה חדשנות. אני עוקבת אחריה ולומדת ממנה בכל פעם מחדש.

מה יהיה?
אני מאמינה שיהיה טוב – אבל זה תלוי בנו. אם נבחר בחמלה במקום בכעס, בסבלנות במקום בפזיזות, ובהקשבה במקום בצעקה, בפמיניזם ושיוויוניזם במקום בשוביניזם, נוכל לבנות כאן משהו טוב יותר. תל אביב מוכיחה את זה בכל יום: בכיכר החטופים, בחלוקת מנות חמות, במתנדבים אנונימיים שעשו את הבלתי אפשרי ברגעים הכי קשים. ראיתי את האנשים האלה גם בצפת, בירוחם, באופקים, ובשדרות, וראיתי שהטוב בארץ הזאת עמוק יותר מהרוע. והכוח לשנות? הוא אצלנו. תמיד היה!

• העיר שלי
• אקטיביזם
• ברים בתל אביב
• חוף תל ברוך
• תיאטרון גשר
• תיאטרון הקאמרי
• מוזיאון תל אביב
• קניון רמת אביב

40 שנה עברו מאז המופע שניסה לשנות את העולם. "לייב אייד", מופע ההתרמה הגרנדיוזי למיגור הרעב באפריקה, קרה הקיץ – לפני ארבעה עשורים. ב-13 ביולי 1985, אצטדיון וומבלי בלונדון היה צר מלהכיל את מאות אלפי האנשים שהגיעו לצפות במופע רוק חד פעמי. קווין, דייויד בואי, פול מקרטני, U2 – כל כוכבי התקופה עלו לבמה והתגייסו למען מטרה גדולה מהם. עכשיו, ארבעים שנה אחרי ו-20 שנה אחרי מופע ההמשך, ה"לייב 8", מגיעה גם סדרה שמדברת על זה.

"Live Aid: When Rocknroll Took On The World" היא סדרה בת ארבעה פרקים שמשודרת בימים אלה ב-CNN וב-BBC. הסיפור הוא סיפורו של בוב גלדוף, שבאמצע שנות השמונים היה סולן של להקת רוק בריטית סמי-מצליחה ("הבומטאון ראטס"), ופעם אחת שבה צפה בטלוויזיה במהלך מסיבה – שינתה את חייו והפכה אותו לאקטיביסט. תמונות קשות מאתיופיה, שבהן נראו ילדים גוועים מרעב, לעומת האנשים לוגמי השמפניה וזוללי הפינגר-פוד שסביבו, הכריחו אותו לקום ולעשות משהו.

כך נולד השיר "Do They Know It's Christmas" – שיר ההתרמה הראשון (עוד לפני "We Are The World" האמריקני) שבו שורת אמנים בריטים בולטים של אז, ביניהם סטינג, פיל קולינס, ג'ורג' מייקל ובונו, התאחדו לסינגל שכל ההכנסות ממנו (או לפחות כך היה נדמה אז) יוקדשו למען גיוס תרומות לאפריקה, במטרה לפתור את בעיית הרעב שם. אחרי שהסינגל הצליח, הרעב נפתח וגלדוף החליט לעשות מכל הדבר הזה אירוע. מופע ענק ובינלאומי (שנערך במקביל גם בפילדלפיה), ובו כל אמני התקופה ישתמשו בהשפעתם כדי למשוך עוד תרומות למען הבעיה המדממת ביבשת השחורה.

>> זאת כנראה הקומדיה המצחיקה של השנה. והיא מקבלת 5 כוכבים
>> אוגוסט חם על המסך: 17 סדרות חדשות שבטוח תרצו לראות החודש

הסדרה כשלעצמה מעניינת במיוחד – כמו הסיפור שהיא מספרת. במוקד עומדת הדמות הפרועה של גלדוף – רוקר אמיתי, אחד שלא מחשבן (גם כשהוא נתקל במרגרט תאצ'ר), דמות קיצונית ולא ממש נעימה – אבל כזו שהצליחה להזיז משהו דרך מוזיקה. גלדוף הוא מרואיין נהדר – נטול פוליטיקלי קורקט לחלוטין, מדבר בכנות וגם מודה על החלקים הפחות מוצלחים שלו בתוך המאבק הגדול שאליו נקלע. בדרך, פוגשים בסדרה גם מרואיינים מעניינים נוספים – כולל נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' דאבליו בוש (שפתאום נראה שפוי לגמרי ביחס לאחד היורשים שלו), מזכירת המדינה הנשכחת קונדוליסה רייס וגם ראש ממשלת בריטניה במיל. טוני בלייר – שמגלם תפקיד מרכזי בחלק הפוליטי של הסדרה.

בצד השלילי, הדוקו הזה ממשיך את מגמת סדרות הדוקו "מטעם" שאנחנו רואים בשנים האחרונות. הסדרה באופן כללי מסופרת מזווית הראייה של גלדוף (וגם מאוד מחמיאה לבלייר), עם כמה ניסיונות להיות מאוזנים ולספר על הבעיות שהיו בפרויקט הגדול, מחוסר הייצוג של אמנים שחורים (במופע שהוא מילולית עבור אפריקה), הטקטיקות הקצת בעייתיות של גלדוף בגיוס אמנים (כולל זריקת שמות לאוויר של אמנים שבכלל לא סגרו איתם כלום) וגם מה שכונה "קומפלקס המושיע הלבן" – עד כמה הלבנים שהובילו את המאבק (גלדוף, בונו ואחרים) הפכו את עצמם לסיפור המרכזי ולא את הבעיה.

במובנים רבים, זה הסאבטקסט של הדוקו – הקו הדק שבין הרצון הטבעי (והנשגב) לעזור לאנשים אחרים, לבין העובדה שבסוף – מדובר באנשים מפורסמים, שאולי גם קצת השתמשו בנושא לטובת עצמם. ההופעות של האמנים ב"לייב אייד" תרמו בהחלט להקלת הרעב באתיופיה, אבל הן היו גם רגע שהכניס אותם לפנתיאון הרוק העולמי. ממרחק הזמן קשה שלא להגיע למסקנה שגלדוף ובונו (שלא קל לאהוב אותו) אולי גם "עשו לביתם" – אבל בשורה התחתונה הצליחו להציל חיים וזה מה שחשוב.

לצד כל המונולוגים והפוליטיקות, מה שבאמת סוחף בסדרה הוא ההופעות. ה"לייב אייד" כלל בתוכו שורה של אמנים מדהימים שהיו בשיאם. בראש כמובן עומדת ההופעה הבלתי נשכחת של קווין (שגלדוף בכלל לא רצה על הבמה, מסתבר), עם פרדי מרקורי בתצוגה וירטואוזית; אבל גם דייויד בואי, פיל קולינס, אלטון ג'ון, מדונה ואחרים. בסוף, האמירה האמיתית היתה מוזיקלית: זה היה רגע שבו המטרה הקדושה הוציאה מהאמנים יותר, והביאה אותה גם לשיא אומנותי שקשה שלא להתלהב ממנו מול המסך.

בפרק השלישי, מתואר גם המופע האחרון – ה"לייב 8" מ-2005 (שאפילו פיניתי לעצמי שבת כדי לראות אותו), שניסה קצת לתקן את העוולות של המופע המקורי; היו שם הרבה יותר אמנים ממוצא אפריקני, היה שם (לצד שמונה המדינות האחרות, שהן גם שמונה המדינות שראשיהן נטלו חלק באותה פגישה חשובה) מופע שהתקיים ביוהאנסבורג, דרום אפריקה (כולל נאום מצמית של נלסון מנדלה המנוח), והוא שיקף היטב את הפופ של אותו הרגע, כשהמוזיקה השחורה תופסת מקום הרבה יותר מרכזי, על חשבון הרוקנרול הישן של גלדוף ובונו.

לצד ההנאה, יש גם חמיצות בלראות את הסרט הזה ב-2025. ראשית, בגלל הפוליטיקה של אותם ימים. מה שהכי בולט בסרט הוא חוכמת הבדיעבד כלפי ג'ורג' דאבליו בוש. כשהיה נשיא מכהן במשך שמונה שנים (ובטח אחרי המלחמה בעיראק), בוש נתפס אצל אנשים כמוני כמו התגלמות הפוליטיקאי החלול – הוא נחשב לעילג, לא משכיל, דתי מאוד וימני מאוד בהשקפתו. אולי זה הזמן ואולי זה האלטרנטיבה שיושבת לנו על הראש כרגע בבית הלבן, אבל בוש נראה בסרט כמעט כמו החלום שלנו היום – מישהו שמבין סדרי עדיפויות עולמיים, שהבעיה של אפריקה הרעבה רבצה לו על המצפון. שיש לו מצפון.

ההתגייסות של פגישת ה-G8 המפורסמת ב-2005 למען אפריקה היא מחזה שקשה לחשוב עליו היום. מישהו בכלל מדמיין את ראשי שמונה המדינות המתועשות מסכימים על משהו? את טראמפ מגייס משאבים כדי להילחם ברעב באפריקה? ספרו את זה לבנאדם שיצא מהסכם פריז. הפוליטיקה העולמית כבר לא מסוגלת להתאחד סביב אף מטרה. שלום העולם נחשב למטרה של היפים רדיקליים ולא אינטרס גלובלי. בטח לא בעולם שבו עצם המילה "גלובליזם" הפכה לקללה.

וכן, גם כישראלי לא פשוט לראות את הסרט הזה. לא רק בגלל התמונות מאפריקה שנראות באופן עצוב למדי כמו התמונות מעזה, אלא גם בגלל התחושה הדי מדכאת שאם יש סיכוי ל"לייב אייד 2025" – כנראה שזה יהיה על הראש שלנו. קצת קשה לדמיין את האריאנה גרנדות והטיילור סוויפטיות של העולם מתגייסות למופע למען מטרה קדושה כלשהי (הן מעדיפות לעשות סטורי), ואמנים היום הרבה יותר מרוכזים בצד התעשייתי – אבל ישראל, שפעם היתה אמורה להיות בצד הנכון, הולכת והופכת לבאד גאיי של העולם. וכשעולים הקרדיטים, המחשבה נודדת למה שבוער מחוץ לבית. הרבה יותר קרוב לפה.

"לייב אייד" ואפילו "לייב 8" הם תוצר של תקופה אחרת. תקופה שבה הפוליטיקה העולמית היתה הרבה פחות רעילה, פוליטיקאים (שאף פעם לא היו מושלמים) ידעו להניח מחלוקות בצד – והפופוליזם לא לקח חלק בהחלטות החשובות. בלייר, בוש וגרהארד שרודר לא היו "מבדרים" – הם היו אנשי ציבור אפורים שעשו את עבודתם. ואם פעם לעגתי לאפרפרות הזאת, היום אני כמעט מתגעגע אליה כשהעולם מונהג על ידי טרול מהטוויטר.ברגע של כנות, בונו אומר במהלך הסדרה ש"אחרי 40 שנה, זו יכולה להיות הלווייה של מה שנולד בלייב אייד". כשמסתכלים על העולם, הוא כנראה צודק. ויקולל טראמפ שהוא גרם לי להסכים עם בונו.

• ביקורת טלוויזיה
• bbc
• מוזיקה
• אקטיביזם
• בונו

>> דני בן שמחון הוא ממייסדי תערוכת "לחם ושושנים", ממובילי עמותת "סינדיאנת הגליל" ופעיל חברתי. התערוכה השנתית ה-19 של "לחם ושושנים" – תערוכת מכירה של יצירות אמניםות ותיקים ומוכרים וגם חדשים וטריים, שהכנסותיה מוקדשות לפרויקטים המקדמים ומעודדים את שילובן של נשים ערביות בשוק העבודה – תתקיים השנה בגלריה החדשה של "לחם ושושנים" בקריית המלאכה, 14.6-11.6 (הפתיחה ברביעי הבא), ואת כל הפרטים תמצאו כאן.

>> עם כל הכאב ונגד הייאוש: פסטיבל ישראל כזה עוד לא ראיתם
>> קניין רוחני: 22 תערוכות חדשות שיקנו לכם זמן בסופ"ש הזה

את תערוכת "לחם ושושנים" ייסדנו לפני כ-19 שנה. הקיום שלה, במציאות של חברה ישראלית מקוטבת, מתח וסבבי אלימות בלתי נגמרים, אף פעם לא היה מובן מאליו. אבל השנה התערוכה מקבלת משמעות עמוקה מאי פעם. מדובר באירוע אמנותי וחברתי מרגש, שמאחוריו עומדות שתי עמותות פורצות דרך – מען – ארגון עובדים וסינדיאנת הגליל – שפעילותן נפגעה קשות בעקבות המלחמה שפרצה לאחר טבח 7 באוקטובר 2023. קרוב ל-400 אמניות ואמנים יהודים וערבים, מציגים את עבודותיהם לאורך ארבעת ימי התערוכה ותורמים 75% מערך המכירה לפרויקט "נשים, עבודה וקיימות" לו מוקדשת המכירה.

בין היתר תוכלו לראות (וגם לרכוש) בתערוכה את מיטב האמנים הן מהדור הוותיק והן מהדור הצעיר – מיכל נאמן, יאיר גרבוז, דיויד ריב, זויה צ’רקסקי, חנאן אבו חוסין, כולל אמניות ואמנים מהדרום כגון שרון קן-דור מאום קולטור, והצייר בשיר אבו רביע, וקבוצת אמנים.יות מסטודיו רחא ברהט. מרגש לראות שדווקא בשנה הזאת, הצטרפו לתערוכה למעלה מ-50 אמניות ואמנים חדשים שזו הפעם הראשונה שלהם ב"לחם ושושנים".

המלחמה המתמשכת פגעה בנו קשות. העמותה שלנו, "סינדיאנת הגליל", שעוסקת בין היתר בייצור שמן זית ומוצרים נוספים תחת אג'נדה של סחר הוגן, וארגון העובדים "מען" שנלחם למען זכויות עובדים יהודים וערבים כאחד ללא הבדלים, נפגעו פגישה כלכלית משמעותית. שתי קרנות מרכזיות שעד כה סייעו במימון פעילותה החברתית, החליטו להפסיק את תמיכתן ב"מען", ו"סינדיאנת הגליל" מצידה איבדה שניים מלקוחותיה הוותיקים באירופה אשר נכנעו ללחצים פוליטיים והפסיקו להזמין את מוצרי הסחר ההוגן שלה – לאחר שנים של שיתוף פעולה פורה.

למרות המכה הקשה, החלטנו שלא להיכנע לפחד, לקיטוב ולייאוש, והתעקשנו להמשיך בדרכנו – דרך של שותפות יהודית-ערבית, שוויון הזדמנויות ואמונה בכוחו של חזון משותף לחברה דמוקרטית המבוססת על שוויון הזדמנויות וחיים משותפים.

רבים מהאמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה שלנו, סבלו לאורך השנה האחרונה מאוד, לא רק מהמלחמה בצפון ודרום ישראל, אלא גם מהמלחמה בעזה, שם יש לחלקם משפחה וחברים. לכך מתווספים גם חשש מצנזורה, ממגבלות הולכות וגדלות על חופש ביטוי, ומצמצום המרחב (והמימון) לאמנות ותרבות. כל אלה הופכים את המשימה שלפנינו לקשה ומאתגרת אפילו יותר. עם זאת, אנחנו בוחרים להיאחז בתקווה, מתוך הכרה עמוקה בחשיבות של היצירה כבסיס לתרבות אנושית ואמנות כמרחב שמכיל קונפליקטים ומאפשר קיום משותף וסולידריות.

את החזון הזה אנחנו מגשימים לא רק בארבעת ימי התערוכה, אלא בפרויקטים אותם אנחנו מקדמים לאורך כל השנה, בין אם בהכשרת נשים למגוון מקצועות כמו דבוראיות וחקלאיות הידרופוניות, קיום סדנאות בישול חוצות מגזרים, הקמת מוקדי סיוע לעובדים, ועד לשותפות שלנו בהפגנות ובמחאות למען שימור אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. בנוסף, זכינו השנה לעבור למשכן קבע עם גלריית "לחם ושושנים" שנחנכה בשביל המרץ בתל אביב. הגלריה, אותה תאצור לאה אביר, תציג תערוכות של אמניות ואמנים נבחרים לאורך כל השנה לצד הרצאות וארועים חברתיים.מוזמנים לשאוף קצת תרבות, אמנות ותקווה.
>> תערוכת "לחם ושושנים" ה-19 תתקיים בין 11-14 ביוני בגלרייה "לחם ושושנים" (שביל המרץ 3) ובגלריה נולובז הסמוכה.המכירה אונליין כבר החלה

• יוצרים כותבים
• אמנות ישראלית
• יהודים וערבים
• תערוכה
• אקטיביזם

כולנו יודעים שזה קורה בכל מקום, ובין אם שמתם לב או לא, כולנו ראינו הטרדה כזו או אחרת במרחב הציבורי. ואנחנו רוצים להתערב, להגיב ולעזור. באמת. אבל זה לא תמיד פשוט. לפעמים לא יודעים אם מדובר בהטרדה, אם האישה (או הגבר) המוטרדת בכלל רוצה שנתערב, אם זה מעמיד אותנו בסכנה ועוד תירוצים שעוצרים אותנו מלפעול. כעת עיריית תל אביב, בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית והמותג לוריאל פריז, משיקים קמפיין שנועד לסייע לציבור לעצור הטרדות בעזרת כמה כלים פשוטים.

הקמפיין המשותף, שנקרא "יש לך איך להגיב", קורא לנשים וגברים שעדים להטרדה מינית במרחב הציבורי להתערב ולהגיב. הוא מציג חמישה כלים פשוטים – גילוי אמפתיה, בקשת עזרה מאדם אחר באזור, תיעוד של המצב, דיבור ישיר למטריד, מציאת דרך עקיפה להסיח את דעת המטריד – כדי לעצור את ההטרדה. לשם כך, יצרו במסגרת הקמפייןאתר יעודיבו ניתן ללמוד את הכלים באמצעות לומדה אינטראקטיבית. הקמפיין מתקיים לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים, שיצוין ביום שישי הקרוב, אז תתקיים גם הצעדה השנתית.

״פגיעה מינית מתאפשרת בגלל קשר שתיקה", כתבה בהודעה לתקשורת מרים שלר, מנכ״לית מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב. "התערבות ועצירה של אירועי הטרדה במרחב הציבורי היא למעשה שבירה של קשר השתיקה הזה. זהו גלגל הצלה לנפגעות ולנפגעים, שפעמים רבות מתקשות ומתקשים להגיב בעת האירוע". ראש עיריית תל אביב-יפו הוסיף כי "הטרדה מינית היא תופעה בלתי נסבלת שכולנו מחויבים לפעול בכל הכלים לחסלה. לא לצמצם אותה, לא להפחית אותה, אלא למחוק אותה כליל מעל פני האדמה. חשוב שכולנו נזכור כי הטרדה מינית במרחב ציבורי אינה מתרחשת בחלל ריק – ולכל אחד ואחת, יש איך להגיב".

• אקטיביזם
• הטרדה מינית
• הטרדה
• עיריית תל אביב
• קמפיין