>> לימור פנחסוב היא מגדולות יוצרות הדוקו שמסתובבות בינינו, במאית אמיצה, חתרנית ורגישה חברתית, המביאה למסך קולות ושאלות שנותרות לעיתים מחוץ למיינסטרים, וביימה גם תחקירים רבים בתוכנית "עובדה". סרטה האחרון "אחרי המסיבה" שודר השבוע בכאן 11 במלאת שנתיים לשבעה באוקטובר. לצד יצירתה, שימשה כיו״ר איגוד הבמאיות והבמאים במשך שש שנים, והייתה ממייסדות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. החודש היא תיכנס לנעליו של ברק הימן ותוביל את המחלקה לקולנוע של "המדרשה".

גדלתי ברמת אפעל ואת התיכון העברתי בפנימייה בשדה בוקר, אז אם שואלים אותי אני אוהבת להגיד שאני שייכת לרוח המדברית ששם. אבל האמת היא שאני כבר 30 שנה בתל אביב, אז כן, אני תל אביבית, אדוקה יש לומר. כדוקומנטריסטית בנשמה, המקומות שלי בעיר תמיד קשורים או לסיפורים חזקים או לאנשים הקרובים אלי, החברות והחברים שלי.

1. ביתא קפה צהלה

המסעדה האהובה עלי בתל אביב היא פשוט המקום שבו אני יושבת כבר 20 שנה עם החברות הטובות שלי, עירית, עינת ואסנת – ביתא קפה בצהלה (מה נעשה עכשיו כשסוגרים את המקום?). טעים שם ממש, אבל עיקר הענין עבורי הוא ההיסטוריה שלנו בין השולחנות במקום – כי ביתא היא המקום שבו ישבנו פה על קפה, סלט או ממש ארוחה בכל רגע בחיים, חלקנו סיפורים מהגן של הילדים, הריונות, לידות, סיום יסודי, תיכון, דאגות של הילדים בצבא, גם גירושין וגם אהבות חדשות. הרבה סודות ושיחות פרטיות ועמוקות יש עבורי בביתא שהופכים אותה למקום קסום עבורי.
צה"ל 71 תל אביב (צהלה)

2. גינה

בהדר יוסף שבה נולדו ילדי, יש חורשה קסומה. אנחנו המקומיים קוראים לה "גינת העצים השוכבים" כי באמת העצים בה שוכבים במופע מופלא של טבע עירוני. באופן רשמי מתברר שהיא נקראית "האשלים המרקדים" שזה גם יפה לחשוב שהם מרקדים להם. ועכשיו נשאר להתפלל שלא יהרסו את החורשה בשביל עוד מגדל.

3. חוף תל ברוך

חוף תל ברוך הוא האהוב עלי כי אחרי שהצלנו את ישראל עמיר מכת לב טהור, הוא לא הפסיק לבקש להגשים את חלומו וללכת לים לראשונה בחייו בארץ ישראל. מיד כשנחתנו בארץ לקחתי אותו לטבילה ראשונה בחוף הזה. אז הוא היה שורד כת אלימה, רזה, כחוש ומפוחד. היום הוא גיבור של ממש, איש עוצמתי וחד פעמי. מעבר לזה חוף תל ברוך הוא המקום שבו אני פותחת את השבוע עם עירית חברתי הטובה, מול השקיעה עם בקבוק יין או סתם ענבים אנחנו מסכמות את השבוע בשקיעה של מוצ"ש, עטופות בצבעי השמש ובחברות טובה כל כך.

חוף תל ברוך (צילום: גיא יחיאלי)

4. קולנוע לב דיזנגוף

הילדים שלי גדלו בקולנוע לב מגיל אפס ממש, אז חוץ מסרטים מעולים אני מרגישה שם בבית. יש שם אולמות שבהם התגנבתי להניק, ואולמות שבהם ראיתי את פניהם מלאות הפליאה מול סרט ראשון, וגם הסרט "אמא חוזרת הביתה", שעשיתי עם ירון כפתורי, מספר את סיפור המנקה של הקולנוע, אז הנה שוב אני מוצאת את עצמי מחברת דוקו וחיים אמיתיים.
דיזנגוף 50 תל אביב

5. בורקס שלמה בשוק הכרמל

אין על שוק הכרמל, ובימי שישי אני מקפידה להגיע למסלול קבוע של קניות ושיחות עם בעלי הדוכנים שכבר הפכו לחברים. הראשון שבהם זה דוכן הבורקס הצנוע בסמטת הכרמל. כמובן שהכל מחובר גם לחברה טובה, הפעם זאת חברתי, אחותי מכיתה ד', יעל קומרובסקי (תל אביבית בנשמה). אז כן, צריך לאכול בריא והכל, אבל לפעמים נדמה לי שיותר חשוב שיהיה בריא לנשמה, ואין כמו חיבור של שיחת נפש עם חברת ילדות ובורקס חם וטעים.
נחליאלי 2 תל אביב (שוק הכרמל)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הפקקים, כמה שזה קלישאה ככה זה בלתי נסבל עבורי. כמו רבות גם אני רצה בין העבודה, לבית, החברות, בן הזוג שלא לדבר על הזמן, הסרטים והפרויקטים שלי. ככה שכל שנייה ספורה ומדודה וברור לי שכמעט כל יציאה מהבית בעיר שלנו היא משאבת זמן יקר בפקק מעיק. החלק הטוב בזה זה פודקאסטים בצרפתית שאני שומעת וככה שומרת על השפה ואם אני נושמת ממש עמוק אז אפשר לדמיין שזה פקק פריזאי מפואר…

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בלוז כנעני של אהוד בנאי בחאן השיירות, ערב עם חבר מחבק ואוהב מצד אחד ועם ישראל השפוי והיפה מצד שני. זה הרגיש ערב מהאגדות ואפילו הצליח לרומם את הנפש לכמה שעות למרות המצב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
חזרתי לעמוס עוז ול"מיכאל שלי"לאחרונה, ופתאום ראיתי את חנה ואת מיכאל גנץ באור חדש, מול הרצון או אולי הצורך לברוח מהמציאות הקשה של חיינו בשנתיים האחרונות. רק מקווה שלא ניפול לתהום כמו חנה.אניאהיה גם יומרנית לרגע ואספר על יצירה שלי: ליוויתי את סא"ל דותן מלול, מג"ד 932 ואת שחר מלול אשתו, במהלך 50 ימים של תמרון בעזה (עבור חדשות 12 מוצ"ש), צילמנו בג'בליה כמה ימים ארוכים וגם לילה אחד בלתי נשכח… מול המג"ד ושחר אשתו הרגשתי פעם ראשונה כוח ותקווה. שחר הודיעה לי מהשיחה הראשונה שהיא לא רוצה כתבת "ביחד ננצח", היא חייבת להגיד את האמת, וכך היה. הכנות והיכולת שלהם להביע מכלול כל כך רחב של רגשות ותחושות מסמנים לי עד עכשיו שבאמת מגיעה הנהגה ראויה לעם הטוב והנפלא שאנחנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קשה לי לבחור, יש כל כך הרבה אנשים טובים. אני בוחרת באלעד פנחסוב – גילוי נאות: אחי הקטן. כבר שנתיים שאלעד והחברים שלו מגיעים לכל מיני מקומות משונים ורחוקים בשביל לפנק את החיילים בארוחה טובה, חיוך אור של טוב בעיניים ואווירה של בית. אלעד עושה את זה בצניעות ובשקט מוחלט ובטח יכעס על הפרסום הזה. תרומות הם לא מבקשים, אבל אם בא לכם להגיע לעמוד על המנגל או לחתוך סלט טרי לחיילים שלנו, אלעד הוא הכתובת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר – אני מניחה שכבר אפשר לקרוא לה תל אביבית. אין לי מילים מול העוצמה של האישה הנדירה הזאת. אני לא יכולה לסבול ביקורת עליה, כועסת על מי שמעז לשפוט אותה.את נדירה עינב ואני כל כך מחכה לראות אותך מחבקת את הילד שלך.

מה יהיה?
יהיה ממש טוב, חייב להיות. הטובים, בסוף, תמיד מנצחים.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• המדרשה
• ביתא קפה
• הדר יוסף
• חוף תל ברוך
• קולנוע לב
• בורקס

ירדן שטרן הוא אוצר עצמאי, מרצה בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ובמחלקה לתרבות – יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר, ופוסט-דוקטורנט במכון למחקר על שם הרי ס. טרומן לקידום השלום. נשוי פלוס שני חתולים, ירושלמי במקור שמתעב את ירושלים, ותל אביבי בהווה שמתעב לחות. בימים אלה הוא אוצר לא פחות משלוש תערוכות, שתיים מהן בעיר –"משפחתי"במרכז אדמונד דה רוטשילד ו"שק של נחשים"בגלריה P8 – ואחת בעיר הבירה ("שורש העניין" בסדנאות האמנים בירושלים).פשוט תנסו לעקוב.

הרבה פעמים שואלים אותי למה חזרתי לארץ אחרי יותר מעשור שלא התגוררתי פה, ואני תמיד עונה את אותה תשובה. "בורקס". הוא שם בשבילי תמיד, פריך, מלוח ומנחם. יש לי שני בורקסים מקועקעים על ירך שמאל, הם שלי ואני שלהם.

1. הבורקס של אמא

כתושב לוינסקי, קשה להכריע לטובת בורקס שכונתי אהוב אחד, אבל הדירה הראשונה שלי בעיר הייתה ברחוב זבולון ולכן אני שומר חסד נעורים לבורקס של אמא. גדול, חם וטעים. לא לוותר על הביצה והרסק.
לוינסקי 46 תל אביב

2. עמיתה

מאפיה נשית ובועטת, שיצרה מעדנים מתוקים ומלוחים שקשה להפסיק לחשוב עליהם. בורקס האנשובי ממציא מחדש את המליחות, ומספק את אחד הביסים הכי מספקים בעיר.
סלמה 10 תל אביב // ביאליק 27 תל אביב

3. דילק'ס

אם עוד לא טעמתם את הגאונות שהיא בורקס מים, קחו את עצמכם להתפנק בהקדם. עם משהו שהוא בין בורקס ללזניה, דילק׳ס יצרה חוויה קולינרית יחידה ומיוחדת בעיר. כן, זה אולי מותח את גבולות ההגדרה של בורקס, אבל מקוריות זה שם המשחק.
ההגנה 33 תל אביב

4. גרציאני

בורקס לא יכול להסתכם בביס, אז כשאתם מגיעים לקנות את המיני-בורקסים של גרציאני – יש לקחת לפחות חמישה. מינימום. הם קטנים וחמים ונועדו להיאכל לצד בריכת הדגים בקריית ספר.
יהודה הלוי 123 תל אביב

5. אם:פם

אין בורקס יותר שנוי במחלוקת. תאהבו או תשנאו, כולנו מצאנו את עצמנו ממלאים שקית בארבע לפנות בוקר אחרי בילוי. קלאסיקה, מסורת. זו גם הפעם היחידה שאבחר בבורקס תפו״א, אבל זאת מחלוקת שאני מעדיף לא להיכנס אליה.

נונו לא יכולה לטעות. בורקס אם:פם (צילום: איירי קצב)

>> סופרמרקט של החיים וחזרות עם בובות מקריפות // העיר של בגדXכפת
>> פלא טבע רומנטי וביסטרו שהוא חוויה // העיר של אלה ניקולייבסקי

מקום לא אהוב בעיר:

כל גינה שאינה גינת כלבים עליה השתלטו בעלי כלבים. בתור הורה גאה לשני חתולים, שמואילים בטובם להישאר בבית בכל שעות היום, אני לא מבין מה גורם לאדם לשחרר את הכלב שלו מהרצועה ולתת לו להסתובב חופשי במקום שאינו מיועד לכך. למה אני צריך לקבל לק רנדומלי ומלא ריר? מדוע עליי לצעוק על הכלב שלכם לא לקחת לי ביס מהבורקס? אני אתקשר ל-106, ראו הוזהרתם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ניכוס" שלהלל קוגןהיא אחת מיצירות המחול הכי מעוררות השתאות שראיתי. חדה, בועטת וכל כך חכמה. אני חושב עליה הרבה, ומקווה שתחזור לעוד סיבוב הופעות בקרוב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״טאבו: עמוס גוטמן״ הוא דוקומנטרי מפעים עלאחד היוצרים הקווירים הכי חשובים שהיו בארץ. שאולי מלמד יצר סרט רגיש על אייקון קולנועי שעזב אותנו מוקדם מדי. הצפייה בדוקו הזכירה לי את הפונטציאל של יצירה ישראלית מקומית, ואת הסיפורים החשובים שרק אנחנו נוכל לספר על עצמנו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
״עומדים ביחד״הם נקודת אור בשבילי, ואני מאמין שרק ביחד, יהודים ופלסטינים, דרך שותפות וערבות הדדית, נמצא דרך החוצה מהחושך הגדול שאופף אותנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל תל-אביבי שיוצא מהבית ומפגין בעד סיום המלחמה ונגד התפוררות הדמוקרטיה, כל תל-אביבי שמבקש לסיים את האלימות הנוראית שפוגעת בכל המעורבים בה, כל תל-אביבי שמחזיק שלט של חטוף שנמק בשבי או ילד עזתי שנהרג. כל אקט של מחאה כנגד הפופוליזם האיום שעוטף אותנו הוא מעשה גבורה.

מה יהיה?
יהיה סוף לסיוט הזה. חייב להיות.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בורקס
• דילקס
• גרציאני
• עמיתה
• הבורקס של אבא
• AMPM

אי אפשר להתעלם מהמגמה הזאת: זה קרה עוד לפני שבעה באוקטובר אבל איכשהו התחזק דווקא אחריו. ז'אנר הבורקס חוזר. אפשר לראות את זה בהצלחה של "סברי מרנן" (יחד עם עיקומי האף), בשלאגריות המטורפת של "לשחרר את שולי" (עם הסיקוול ששובר קופות לרסיסים ברגעים אלה ממש) ועכשיו – מגיעה גם סדרה שלוקחת את הבורקס לעולם הטלנובלות.

"חזי ובניו", סדרה קומית חדשה, עלתה השבוע ב-HOT ומספרת את סיפורו על בית משפחת יחזקאל והרגע שבו החתונה של הבת הבכורה, ריקי, משתבשת בענק: קללה ישנה צפה מעל פני השטח ומכריחה את ארבעת הבנות של המשפחה לצאת למסע שבו כל הסודות יוצאים לאור. אחת מהיוצרותשעומדות מאחורי הסדרה היא לי גילת, הבמאית-תסריטאית שפרצה לתודעת המיינסטרים ממש לא מזמן עם "חוליגנים". יש פער מאוד גדול בין סדרת המתח הכמעט-אכזרית לבין סדרה כל כך קלילה וסלחנית, אבל גם לא מעט קווים מקשרים – בעיקר העובדה שהיא מביאה מציאות ישראלית מבעבעת, לתוך הפרצוף, בלי לעדן או לעגל פינות.

ברמת הליהוק הסיפור הגדול הוא גיבורת הסדרה, לירז חממי, שממשיכה את התנופה מהתפקיד הכובש של טל בן הרוש ב"מנאייכ". חממי מגלמת את ריקי, הבת הבכורה שהחתונה שלה נשברת לרסיסים, ומוכיחה שהיא שחקנית ברמות הכי גבוהות שיש לנו. לכאורה, מדובר בצעד אחורה אחרי ההצלחה הגדולה שלה ב"מנאייכ", אבל התפקיד הזה מאוד מחמיא לה ומסמן אותה כשחקנית טלוויזיה ורסטילית עצומה.גם בלי קשר לחממי, במונחי הספורט, יש כאן סגל מאוד עמוק: איציק כהן שמגלם בהצלחה את האבא המסורתי והחם; אורלי זילברשץ, שמבריקה כהרגלה; נועה אסטנג'לוב, שממשיכה להתקדם אחרי "המפקדת"; בן סולטן, אפרופו "חוליגנים"; ובסעיף היציאה: עינת שרוף בתפקיד מהמם ומפתיע שגונב את ההצגה.

הסיפור של "חזי ובניו" בולט בעיקר בגלל חוסר הריאליזם שבו – הוא עוסק בכישופים וקללות ועניינים על טבעיים – אבל החומרים הבסיסיים שלו הם הכי אמיתיים שיש: משפחה אחת גדולה שתמיד יודעת להתאחד סביב מטרה משותפת. משפחה שבמסגרתה הכל נסלח ונשכח.

זה אולי גם ההסבר לשובו של הבורקס – ולמה הוא חוזר דווקא עכשיו לגדולה שכזו. הישראליות הקלאסית נמצאת בתקופת שפל לא קטנה, נדמה שהיא קרועה בין השבטים השונים והצדדים שמאיימים לרסק אותה. ובאמנות תמיד יש רצון לחזור למשהו מנחם יותר – אם תרצו, התשובה של ישראל השנייה ל"כבש השישה עשר" והעדנה שהוא זוכה לה באולמות הגדולים. חזרה לעבר כמשהו שירגיע קצת את החרדות מההווה.ישראל חוזרת לז'אנר הקלאסי הזה כי הוא מציע ישראל מעט אחרת. ישראל הרבה יותר חמה, הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר סלחנית לצדדים השונים שבה – ובעיקר כזו שכולם מרגישים בה איכשהו בבית. במציאות, ישראל מאוד לא מרגישה ככה בשנה וחצי האחרונות; אבל על המסך אפשר בהחלט לנסות ולצייר את המקום שבו אנחנו רוצים להיות.

זו כמובן גרסה מאוד מעודכנת של הבורקס הישן – למשל, נקודת המבט הנשית של הסדרה (שקשורה יותר לאחווה בין האחיות לצרה ופחות לגברים שנמצאים ברקע), או העובדה שהבחירה לא להתחתן מוצגת כבחירה מאוד לגיטימית (דבר שקשה היה לדמיין בבורקסים של פעם, שתמיד נגמרו בחתונה כסצנת סיום אולטימטיבית). אבל בבסיס, "חזי ובניו" מדברת באותה השפה. בעממיות. בגובה העיניים של הקהל. בלי להתנשא. פשוט להביא לו את העולם שהוא מכיר. זה הופך אותה לסדרה כיפית. הקצב שלה מהיר יחסית, היא בנויה לבינג' ומצליחה לשאוב אותך פנימה. לא קל לחזור לקומדיות בתקופה הזאת, אבל נדמה לי שזה מקום שאליו אפשר לברוח, אל המשפחתיות המנחמת של בית יחזקאל, למקום שאליו תמיד אפשר לחזור ולא משנה לאיזה טוויסטים החיים לוקחים אותך.
>> "חזי ובניו" // ראשון עד שלישי 19:30 // HOT ו-NextTV

• ביקורת טלוויזיה
• טלנובלה
• HOT
• בורקס

>> איתמר ברנשטיין צמח ממעמקי מוזיקת האינדי בעיר, התרחב לג'אז, מוזיקת עולם ואמנות חזותית, וכיום הוא עובד עם מוזיאון ישראל על תערוכה גדולה בנושא סאונד. בשנתיים האחרונות הוא מנהל אמנותית את המופעים המוזיקליים בפסטיבל מנופים הירושלמי, ותראו איזה צירוף מקרים, פסטיבל האמנות והמוזיקה הזה חוזר ממש היום (שלישי 22.7) ויתרחש עד שבת (26.7), עם הופעות של להקת אורפנד לנד, רועי ריק במופע השקה של אלבומו החדש "הפחד מהריק", עידית מינצר שתוביל מסע מוזיקלי בליווי אמנים מובילים בינהם יוסי פיין ויחזקאל רז, מופע הדראג "Drag De Paz" מאת גל דה פז עם מלכות הדראג של ישראל והטריו TATRAN יחתמו את הפסטיבל במופע אינסטרומנטלי סוחף בליווי רביעיית כלי מיתר.כל הפרטים והכרטיסים באתר הפסטיבל.

1. קפה יום טוב

קפה יום טוב בכרם התימנים היה ידידי הטוב ביותר בתקופה שגרתי ממש על שוק הכרמל. אני והלפטופ שלי היינו יכולים לבלות שם ימים שלמים, מהביצים והקפה של הבוקר ועד המסבחה עדשים והסלוף של אחר הצהריים. זהו מקום קז'ואל ברמה גבוהה, עם אווירה של בית מטבחיים שהוסב לחנות וינטג'. לא תמיד פשוט לתפוס שם שולחן, אבל ברגע שתפסת – אתה מרגיש הכי בנח בעולם.
יום טוב 30 תל אביב

2. בורקס בלי הפסקה

"בורקס בלי הפסקה" – או בשמו הלא-רשמי בתודעתי: הבורקס שבקצה רחוב בוגרשוב שפתוח כל הלילה – נמצא ברשימה הזו כעמוד תווך בהיסטוריה התל אביבית שאותה אני מכיר במשך רוב ימי חיי. אני לא בטוח אם להגדיר את המקום עבורי כאייקון קולינרי או תרבותי, ספק משויך לרגעי השיא, ספק המנחם של רגעי השפל. אבל כל כך הרבה לילות הסתיימו שם עוד מהימים שתל אביב לא ידעה שאפשר לעשות מחאת אוהלים בשדרות רוטשילד ועד ימינו אלה כשאני נמצא בעיר ושוכח להתארגן על ארוחת ערב כמו שצריך. כמובן שגבינה ותרד, לשבת במקום, קומפלט עם ביצה, מלפפונים חמוצים וחריף.
בוגרשוב 11 תל אביב

הדבר הכי טעים בעיר בארבע בבוקר. בורקס בלי הפסקה (צילום: יחסי ציבור/Wolt)

3. הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן

הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן, החבויה בריש גלי בלב שדרות רוטשילד, היא עבורי נקודה מיוחדת. למרות שמאז שלמדתי שם בגיל 15 במגמת המוזיקה, כף רגלי כנראה לא דרכה שוב בכתליה, עצם מיקומה בלב הבוהמיה יוצר בכל פעם שאני עובר שם ניצוץ של חיבור בין העבר, ההווה והעתיד שלי עם העיר. בעיניי, עצם פתיחת ישיבה, שעוסקת במקצועות הללו ובמיקום הזה, היא מעשה נועז ומהותי. היא מגלמת מפגש יומיומי בין אוכלוסייה דתית לקונצנזוס החילוני של העיר, ומציעה לימודי אמנות ומדעים לבני נוער חובשי כיפה. זהו מקום המדגיש שגם לאלו הבוחרים באמונה ובמצוות יהודיות יכול להיות מרחב פיזי ותרבותי בתל אביב, ושגם להם מגיע להבריז ולנסות דברים מפוקפקים לראשונה בחייהם בקומות הנטושות של הסנטר.
רוטשילד 124 תל אביב

4. בית העמודים

במשך 15 שנות קיומו, בית העמודים, שלצערי נאלץ לסגור לאחרונה את שעריו ומחפש משכן חדש, היה יותר מעוד מועדון. הוא לא היה 'הר הבית' של הג'אז הישראלי, אלא דווקא הקנטינה, המחששה והמסדרון. יעני מקום יומיומי ולא קדוש שבו הרעיונות עברו ללא סינון והמעמדות השתטחו. הוא הצליח לשבור את הסטיגמה שיש לציבור הישראלי על מועדוני ג'אז ועל הסצנה, והיווה את המקבילה שלנו לפורמט המועדון הניו-יורקי האותנטי והפשוט, שמצמצם את הפער בין ותיקי הז'אנר לבין סטודנטים שרק סיימו את לימודי המוזיקה. אמנם הוא כרגע מחוסר גוף פיזי, אבל בית העמודים הוא מקום תל אביבי גם ברעיון וברוח, ואני בטוח שכמו הבארבי או מועדונים אחרים שעברו מטמורפוזה, גם הוא בסוף עוד ישגשג מהשינוי שנכפה עליו.

5. רדיו הקצה

קצת כמו בית העמודים, רדיו הקצה הוא יותר רעיון מאשר מקום. המיקום שלו השתנה כבר כמה פעמים, כיאה לגוף המבוסס על התנדבויות ושיתופי פעולה, וכעת מצא את משכנו הטרי בגן העיר, למרגלות מרכז ענב. "הקצה" הוא ספינת הדגל של הרעיון העצמאי בעיר, ביוזמה, בתרבות וכמובן במוזיקה. הוא נותן בית ובמה לשולי הדברים שהכי חשוב להקשיב להם, ולאנשים מבריקים שלא נפגוש במקומות אחרים. היה לי כבוד לשדר בו כמה שנים טובות את "הנה מה טוב", מגזין מוזיקה מקומית שעקב אחרי כל פיפס ואקורד בסצנה הישראלית. אירחתי שם לא מעט אמנים שמעטרים את פסטיבל מנופים הנוכחי – ביניהם גל דה פז, טאטרן, עידית מינצר (שהייתה אורחת מסורתית קבועה בימי ההולדת של התכנית), רועי ריק, גיא מוזס ועוד רבים וטובים. קיבלתי שם שיעורי חיים וזכיתי לראות מוזיקאים שעושים היום חיל מקבלים קרש קפיצה ראשוני וחיוני בקריירה שלהם. ככה שאין ספק שבין אם בחירום או בשגרה, מדובר במקום חיוני.
גן עופר, אבן גבירול 71 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

תחנות הרכבת. אם יש נושא שמעצבן אותי במיוחד בתל אביב, בתור אחד שהשאיר בה חלק לא מבוטל מעיסוקיו, הרי אלו הן תחנות הרכבת. כמה שרציתי לזנוח את הרכב לטובת התחבורה הציבורית, מצאתי את עצמי חסר אונים מול שערי הכניסה של העיר. אם אתה הולך רגל, אתה נאלץ לפלס דרכך בג'ונגל מפויח של כבישי מכוניות, לעמוד זמנים בלתי הגיוניים במעברי חצייה נטולי צל ולהגיע תשוש עוד לפני שהתקדמת לאנשהו. ברור לי שבתכנית יום אחד, עם בואו של המשיח, המצב אמור בטח להשתפר, אבל כשאהיה בן 80 אני כנראה אתלונן על חוסר הנגישות לקולנועיות ולא על הליכה ברגל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של רות דולורס וייס, אלה רונן ויהוא ירון במרחב של "עומדים ביחד" בת"א. את המופע המשותף של רות דולורס וייס, אלה רונן ויהוא ירון, העלינו לראשונה עבור פסטיבל מנופים 2024, והוא נוצר מתוך צורך לחיזוק לבבות בתקופה של אחרי השבעה באוקטובר. בסיבובו השני שהתרחש ברחבי הארץ, הקדשנו אותו ל"שלום", לקריאה אנושה להחזיר את המילה הזו ללקסיקון באמצעי הצנוע שברשותנו, ונדהמנו מהעוצמת התגובה שמילה כזו זוכה לה.

לקראת סוף הסיבוב, המופע עלה במרחב של תנועת "עומדים ביחד" בתל אביב. כשלמרות חוסר הוודאות, אתגרי השעה, ציוד הגברה מאולתר ובתחושת חוסר רלוונטיות לפעילים הנמצאים בליבו של מאבק מתיש, הקסם שנכח בסופו של דבר במקום ומול מי שהגיעו הוכיח לי שלפעמים פחות זה באמת הרבה יותר. דווקא בזכות חוסר התיווך ודלות החומר, הרגשתי את סיפי הדמים מתרחבים ונושמים ביחד אל תוך הכאב כדי לצאת מחוזקים, כך שיצאתי משם עם הערכה מחודשת גם לגיבורים והגיבורות שלנו הלוחמים בחזיתות האזרחיות הרבות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מתן בן כנען, "רגעים מרירים של חסד". תערוכת היחיד "כל הסימנים מראים" של הצייר הריאליסטי מתן בן כנען במוזיאון הנגב הייתה עבורי מקור כוח והשראה עמוק. מתן מצייר ציורי שמן ענקיים בסגנון שהתרגלנו לראות בגלריות של המאות הקודמות, אבל שנוגעים בדקויות המרחב הישראלי הייחודי והקונפליקטי. התערוכה, שתכנונה קודם לשבעה באוקטובר, הדהדה בעוצמה בהקשר המאורעות. ספציפית נתפסתי לציור "רגעים מרירים של חסד", הממסגר טרגדיה ועייפות של עם, שגלות עדיין זורמת בדמו ומהלך כפליט בנופי העפר של הארץ. זהו ציור מפעים שאפשר לבהות בו שעות ולחוש דורות של כאב עתיק. רכשתי ולקחתי את קטלוג התערוכה כך שהוא משמש לי עדיין מדי פעם ככלי לרפד את העיניים והלב בדימויים החזקים של מתן, אבל מקווה לזכות לתפוס אותם בחיים האמיתיים עוד פעמים רבות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מבחינתי כל יוזמה להפסקת המלחמה והשבת החטופים היא הברוכה והדרושה ביותר לזמן ולכסף שלנו. הזירות מתאחדות סביב שתי המטרות האלו, לכן בין אם זה במטה משפחות החטופים או תנועת "עומדים ביחד" או כל אחת אחרת – זה מבורך וראוי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רועי ריק – מוזיקאי שאני מכיר עוד מימי האינדי העליזים, כשביליתי כמעט כל ערב בלצאת להופעות של להקות עלומות. הוא דאז הוביל את Roy Rick and The Medley Band, שלימים איחדו את שלל הפרוייקטים של החבורה שזכינו להכיר בתור "הקולקטיב", שהייתה להקה של מוזיקה מעולה אבל לא פחות גם של הווי שבראו סביבם ושתמיד היה כיף לעקוב אחריו. רועי חזר לאחרונה לתל אביב-יפו מסיבוב של כמה שנים בחו"ל, והביא איתו נדוניה בצורת סרט-אלבום סולו מקורי בשם "הפחד מהריק".

כמו אז, גם היום זה לא רק מוזיקה ולא רק קליפים, אלא עולם ויזואלי וקונספטואלי שלם שהם מסע עצמי של רועי אל תוך הדמויות הרבות שהוא סוחב בתוכו. וגם פה, בונוס אמיתי מתגלה אם עוקבים אחריו ברשתות וזוכים גם לתובנות משלימות בעלות עומק הומוריסטי לוהט וקולח. למזלי הרמתי אליו טלפון לשאול מתי האלבום עולה כמופע, והוא ענה שזה לא היה בתכנון – אז דרשתי ממנו להביא תכנון שכזה לפסטיבל מנופים שלנו בירושלים, כך שזכינו מן ההפקר ואנחנו נארח את הבכורה שהורכבה במיוחד כמופע מוזיקלי-ויזואלי מקורי על בסיס החומרים של האלבום ועוד הרבה דברים שרועי עשה ושזר בשנים האחרונות. מה שנקרא – ממליץ בחום לעקוב.

מה יהיה?
אני לא יודע מה יהיה בדיוק, וזאת תקופה כזו שמי שמנסה להגיד לך בדיוק מה יהיה, ככל הנראה מחרטט. אבל אני מהמר די בוודאות שהמקום הזה יישאר מורכב ומאתגר לעוד שנים ארוכות, גם אם יוסרו מעלינו שלל איומים מבית או מחוץ, ושלכן חשוב שנסתכל גם על המעגלים הקרובים והתחומים האפורים ונעשה בהם את מירב המאמצים כדי לשמור על עצמנו.

• העיר שלי
• פסטיבל מנופים
• אינדי ישראלי
• קפה יום טוב
• בית העמודים
• בורקס
• רדיו הקצה

בואו נודה באמת – באזור שוק לוינסקי בואכה פלורנטין לא חסר בורקסים. רק בשוק עצמו ישנם לפחות ארבעה מוסדות בורקס אייקונים, חלקם קיימים עוד מלפני קום המדינה. אולי זו הסיבה שקצת הופתענו לגלות סניף ראשון של הבורקס הרמלאי הוותיק "בורקס הנשיא" מתמקם ברחוב פרנקל. אמנם לא על שדרת הבורקסים בלוינסקי, אבל לא רחוק מהאזור. אבל עם בורקס כמו בורקס, אין דבר כזה יותר מדי. לכן אנחנו מברכים את הנשיא החדש שהגיע לשכונה בברכה השכונתית: "שים אקסטרה חריף אח יקר".

>>פופ-אפ מבית פיצה איקס יאכיל את שוק הכרמל עם נפוליטנית בעבודת יד

בורקס הנשיא נולד אי שם במעמקי שוק רמלה לפני 40 שנה. הסיפור מתחיל עם דוד עזיזה, שעבד בדוכן בורקסים אצל עולה חדש מטורקיה, שהחליט יום אחד ללמד אותו את רזי ההכנה, סודות הרכיבים ופלאי הטכניקה, ואמר שהוא עושה זאת "לכל מקרה שלא יהיה". כמה ימים לאחר מכן הוא עזב את הארץ במפתיע, ולא חזר מאז. אבל עזיזה נשאר עם המתכון והסוד שהוליד את בורקס הנשיא – עבודת יד, שמן (ולא מרגרינה!), רידודו במערכות ובלי מכונות, וזו התורה כולה. השנים חלפו, ודוד פתח יחד עם אחיו אבי חנות בורקסים בלוד ברחוב הנשיא, מה שהעניק את השם הממלכתי. בשנים שעברו העסק עבר לאחיין, חן עזיזה, שלמד מדודו את סודות הבורקס ומאז התרחב לסניפים בראשון לציון ובת ים.

הסניף החדש הוא הראשון בתל אביב, אבלכאן כבר מדובר בסניף עם טוויסט, שכן זה הסניף הראשון של בורקס הנשיא שתמצאו בו גם אלכוהול. ערק, וויסקי ובירה להוריד עם הבורקס, ועל הדרך להוריד קצת את הפאניקה. עם עיצוב כיפי וצבעוני שניתן למקום, הודות לשיתוף הפעולה עם דרור פטיטו מגלריית הריהוט הסמוכה, מדובר בהחלט במקום מרים, שלאורך ימי השבוע פועל גם בערב עד 23:00.ומה לגבי הבורקס? קודם כל, כשנותנים ביס שומעים את הקראנץ׳, שזה מבחינתנו המבחן הקריטי.

הבורקס הוא, לפי התורה מטורקיה, בעבודה ידנית ואיכות הבצק בהחלט מורגשת בביס, שהוא טעים ונעים כמו בורקס טוב. במילוי גבינה, יש תרד ויש תפוחי אדמה (6 ש״ח ליחידה), ואפשר כמובן גם קומפלט עם רסק, טחינה, חמוצים וביצה (3 ש״ח לתוספת), אך וזה עוד לא הכל – יש גם מלוואח (26 ש״ח), מלוואח פיצה (30 ש״ח) וג׳חנון (18 ש״ח), את הכל מכינים טרי ובמקום. בהמשך מתכננים בנשיא להישאר פתוחים כל הלילה בימי חמישי, ואולי להתרחב עוד בשעות הפעילות, בהתאם לרעב תושבי השכונה.

חן, אתה לא מרגיש מאוים לנחות במעוז הבורקסים הבלתי מעורר של פלורנטין?
״אני יודע שיש פה כמה ידועים ומוכרים, אבל זה לא הרתיע אותי. באנו לעשות את שלנו, ואנחנו מאמינים במוצר מכל הלב. בעבר השתמשתי במכונה יקרה מגרמניה שהזמנתי, וזרקתי אותה תוך כמה פעמים. אנחנו מקפידים על עבודה ידנית ולא מוותרים על זה, אין תחליף ליד ומערוך״.
פרנקל 38, ימים א-ה בין 8:30-14:00 ואז שוב בין 18:30-23:00. ימי שישי 8:00-16:00

• אוכלים שותים
• אוכל רחוב
• בורקס