>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. במלאת 40 שנה לצאתו של הסרט "בחזרה לעתיד" הוא חוזר אל בתי הקולנוע, ויוקרן החל מהיום (חמישי 9.10)בגרסתו המחודשת בסינמטק תל אביב. בואו נחזור.

לכבוד 40 שנה ליציאת “בחזרה לעתיד” הוא חוזר לאקרנים לזמן מוגבל, ומה־9 באוקטובר הגרסה המחודשת מגיעה לסינמטק תל אביב. זו הזדמנות בשבילנו להאיץ ל-88 מייל לשעה, לקפוץ ל-1985, ולהבין למה “בחזרה לעתיד” שונה מכל סרט מסע בזמן אחר.

המדריך לטרמפיסט בזמן

אם תמיד רציתם לחזור בזמן ונתקעתם בהווה בלי מכונת זמן, אנחנו יכולים להציע את ה-Next Best Thing: הקולנוע. בהיסטוריה של הקולנוע יש שלוש דרכים מרכזיות של מסע בזמן:

1. לופ חוזרà la "לקום אתמול בבוקר": חוזרים לאותו יום עד שמתרחש שינוי פנימי שיאפשר לשבור את הלופ.
2. אישרור דטרמיניסטי(“הארי פוטר והאסיר מאזקבן”): חוזרים בזמן כדי לאשר מה שכבר קרה – אי אפשר באמת “לשנות עתיד”.
3. הסתעפות חדשה: פעולה בעבר יוצרת ציר זמן חלופי או יקום מקביל בו הנוסע בזמן ממשיך להתקיים. זה אמנם מרגיש כאילו שינה את המציאות אבל למעשה המציאות או ציר הזמן ממנו הוא הגיע ממשיך להתקיים בלעדיו.

'בחזרה לעתיד' מאמץ את התבנית השלישית – אבל עם טוויסט. אין כאן "אירוע טראגי שצריך לתקן" שנעשה בלעדינו; את השיבוש יוצרמרטי עצמו, החזרה שלו ל-1955 גורמת ללוריין להתאהב בו במקום בג’ורג’ אביו. המרוץ הוא לא להציל את העולם, אלאלתקן טעות אישיתתחת לחץ מחוגים אכזרי – שבוע אחד בלבד להחזיר את ההורים למסלולם כדי שהקיום שלו עצמו לא יתפוגג. כך המסע בזמן הוא לא “הנושא”, אלאמחזק את המתח והסיכוניםלסיפור נעורים פשוט שהיה נשאר חביב אך לא איקוני בלעדיו.

אנרי ברגסון: בין שעון למשֶׁךְ

במציאות אנחנו אמנם מודדים זמן ביחידות מידה – שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים, You name it. כמעט כל סרטי החזרה בזמן מתרגמים את היחידות האלה למנגנונים דרמטיים: "hש לך 24 שעות להשיג X" או "שבוע אחד עד לסופת הברקים שתאפשר לך לחזור להווה", אבל מתחת לשעונים המתקתקים של "בחזרה לעתיד" פועם רעיוןהמשֶׁךְשל אנרי ברגסון. הפילוסוף אנרי ברגסון קרא לזמן אמיתי “משך” (Durée): תהליך פנימי, חי, סובייקטיבי, שבו העבר ההווה והעתיד שזורים זה בזה.

התמונה המשפחתית שבה אחיו ואחותו של מרטי דוהים בהדרגה היא דימוי ויזואלי מושלם למושג הזה: לא "קליק" של סיבה-תוצאה, אלאהמסה אורגניתשל עתיד כתוצאה ממעשים עדינים בעבר. הסרט מחזיק בו-זמנית שתי שכבות:דיוק מכני(לתפוס ברק בשעה 1:21, לתזמן שיר לרגע המושלם לנשיקה, להניע לפני הכדור שפוגע בדוק׳) וזמן פנימי– חרדה, תקווה, הכרה עצמית. כאן צומחת הגדולה: הקהל מבין אינטואיטיבית שההצלחה לא תלויה רק בשניות, אלא באומץ, בחסד, בקומדיה. רגעים "טכניים" מתקיימים לצד רגעים נפשיים: ג’ורג’ מוצא אומץ, לוריין מגדירה מחדש תשוקה, ומרטי מבין שהשיבה לעבר היא בעצם פגישה עם דימוי עצמי.

קשת דמות שטוחה

לפי ג’ון טרובי, רוב העלילות נשענות על גיבור שעובר שינוי כשקשת הדמות המפורסמת מכולן היא ה"Redemption arc". כאן מרטיאינו משתנה; זהו מקרה מובהק שלקשת שטוחה. כוחו טמון בעקביות: בכך שהוא יציב הוא משנה את העולם סביבו. לוריין לומדת על תשוקה וכבוד עצמי; ג’ורג’ לומד לעמוד על שלו; ביף לומד על גבולות. הגיבור הוא לא מושא חינוך, אלאמחולל-שינויבאחרים. לכן הסיפוק הסופי הוא לא רק "הצלחנו בזמן", אלא “העולם נעשה ראוי יותר” בין אם מדובר בבית, משפחה או דימוי עצמי.

כשקומדיה מטפלת בחרדה האדיפלית

במרכז המשולש מרטי-לוריין-ג'ורג' מסתתרת אחת החרדות העמוקות של הפסיכואנליזה: משיכה אסורה בין בן לאם (“תסביך אדיפוס”) והזדהות כפולה שמאיימת לפרק את הסדר המשפחתי. "בחזרה לעתיד"מעז להציב את הפיתוי הזה חזיתית אבל עושה לו “דיפוזיה קולנועית” באמצעות הומור, סלפסטיק, ומנגנון של תזמון עד שהטאבו לא נעלם, אלא מעובד והופך למנוע שינוי. במקום להדחיק, הסרטמְבַטֵאאת החרדה בצורה שעוקפת אשמה ישירה ומאפשרת תיקון.

פרויד כתב שהבדיחה משמשת כפורקן לאנרגיות אסורות. כאן, רגעי הפארסה (הנשיקה באוטו, מבטי האימה של מרטי, “זה קצת מוזר לי…”) מתפקדים כשסתומים: הם מורידים לחץ מהטאבו, מאפשרים לצופה להיות "שותף סודי" בלי להיות שותף-עובר-עבירה. ההומור מכריז: אנחנו רואים את החרדה, מכירים בה, אך מעדיפים לעבוד איתה, לא בכוח, אלא בתחבולה.

התרגיל של מרטי – לביים "הטרדה" כדי שג׳ורג’ יציל את לוריין – הוא מחווה פוסט-אדיפלית מובהקת: הבן מוותר על מקום האהוב-של-אמו ומעניק אותו לאב. זו לא דחייה עצמית אלאאקט מוסרי-טקטוני: העברת-הלהבה למקום הנכון. מבחינת המיתוס, זהו תיקון של צומת אדיפלי: במקום שהבן יחליף את האב (כמו בטרגדיה היוונית), הואמחזיראת האב לתפקידו, ומציל בכך את עצמו מהיעלמות.

אז למה זה עובד עד היום?

כמו בקלאסיקות של פרנק קפרה והווארד הוקס, החן האנושי הוא המנוע. הכריזמה של מייקל ג’יי פוקס, הכימיה עם כריסטופר לויד, אלו מרכיבי "קולנוע גדול" במובן הישן: דמויות חדות ומוגזמות בהתאם, סצנות שיא שנחקקות בזיכרון ופסקול שמחזיר את הגוף לתמונה. התוצאה: סרט "ידידותי לקנבס תרבותי" – קל לצטט, קל לשחזר, קל לחיות איתו.

מכאן גם גל ההשפעות: מאופנה (נעלי נייק אוטולייס), דרך מוזיקה (החיבור בין תזמור הרפתקאות ללהיט רדיו כמו “The Power of Love”), ועד מדע בדיוני עכשווי שממשיך לדון בחירות מול סיבתיות (ריק ומורטי,אינטרסטלר,דברים מוזרים, והרשימה עוד ארוכה). הפרנצ׳ייז גם חזה את העתיד באופן מפתיע עם טכנולוגיות שהפכו שגרתיות – מצלמות אבטחה, מסכי פלזמה, שיחות וידאו, בתים חכמים, רחפנים. אמנם הפקס לא היה נבואה מדויקת, אבל השאר – אינטואיציה תרבותית חדה.

שיעור זריז לכתיבת מסע בזמן

אם אתן.ם כותבות וכותבים: "בחזרה לעתיד"מלמד לתכנן אחורה. לקבוע יעדי זמן jדים (ברק, נשיקה, הופעה, ממציא הסקטבורד, ממציא הרוק), ואז להלביש עליהם דרמה של דמויות – רצונות, פחדים, שינוי. בלי "שעונים מתקתקים" אין מתח; בלי בניה רגשית- אין משמעות לצופה. הטריק הוא לעגן כל יעד בזמן מכני ביעד בזמן פנימי: לא רק "לתפוס ברק", אלא להרוויח אומץ; לא רק "להניע דלוריאן", אלא להנות מהסטייל שלה.

השורה התחתונה

“בחזרה לעתיד” הוא לא רק נוסטלגיה; הואמדריך הישרדות אלגנטילחיים בזמן, איך לתאם בין השעון שעל היד לבין הזמן הפנימי. זה אמנם עניין של זמן עד שנמציא מכונות זמן אבל אנחנו מקווים שכבר עכשיו הצלחנו לתת לכן.ם כלים לנסוע בהן.

הגרסה המחודשת של “בחזרה לעתיד” נוחתת בסינמטק תל אביב החל מיום חמישי ה-9 באוקטובר החל מהקרנה + מפגש עם אלון גור אריה ואז תרוץ רק עד ה18.10; אם תפספסו את חלון הזמן הזה מי יודע מתי תוכלו לראות את הקלאסיקה הזאת שוב על מסך גדול. ואם תרצו להעמיק בעוד סיפורים, תובנות וקריאות פילוסופיות – מוזמנות ומוזמניםלקרוא את הטור הקודם שכתנו על הסרט איי אז לפני 5 שנים כשהפוקאסט רק התחיל. נתראה בטיילמליין הנכון.

• המסך
• בחזרה לעתיד
• אוכלי סרטים
• סינמטק תל אביב
• פודקאסט

כאן"אוכלי סרטים" – פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, ונאכל אותו כאן ב"טיים אאוט" וכמובן גם בפודקאסט עצמו.אפשר להאזין ממש כאן:

2020 הייתה שנה שבה תפיסת הזמן השתבשה. חודשים שלמים חלפו כהרף-עין, אבל שעות בודדות של בידוד הרגישו לעיתים כמו נצח. השנה הזאת מסתיימת עוד רגע, ויש תחושה שהכל קרה בה, ובו-בזמן שהיא נעלמה כלא-הייתה. לכבוד תחושת הזמן המעוותת שהמגפה הביאה לנו, העובדה שהסרט עלה לנטפליקס ולכבוד יום הולדתו ה-35 שחל לאחרונה – הקדשנו את טור השבוע ל"בחזרה לעתיד".

"בחזרה לעתיד" מציג זוג חברים בהפרש גילאים לא לגיטימי: מרטי מקפליי, נער אייטיז, גיטריסט, סקייטר, ובכללי מכונת קולנס משומנת וחברו הטוב דוקטור בראון, מדען מטורף, זקן וקולני שממציא המצאות כושלות. באישון ליל השניים נפגשים לנסות את ההמצאה החדשה: מכונית "דלוריאן" אותה הפך הדוקטור למכונת זמן. אחרי שטרוריסטים לוביים מפריעים לניסוי, מרטי נזרק 30 שנה אחורה ומונע בטעות את הפגישה הגורלית בין הוריו. עכשיו הוא תקוע בשנת 1955 ועליו לגרום לאימו להתאהב באביו במקום בו עצמו, לנצח את הבריון המקומי, להתניע את מכונת הזמן בעזרת ברק שיפגע במגדל השעון המיתולוגי, ועל הדרך גם להמציא את הסקייטבורד והרוקנרול.

הסרט סוחף ושנון כידוע, והדינמיקה בין מרטי לדוק טומנת בחובה קסם שמתרחש פעם בדור. ויש המון מה להגיד עליו: מהשפעתו חסרת-התקדים על תרבות הפופ ועד לתסריט הספק-מושלם שלו, מהיותו שיר הלל קפיטליסטי ועד האלמנטים האנטי-אדיפליים שלו (כן יש דבר כזה!). על כל אלו אנחנו מדברים בפודקאסט, אבל נושא אחד לדעתנו הוא המעניין מכולם: הנוסטלגיה.

בשנים האחרונות, אלמנט הנוסטלגיה בצריכת הקולנוע והטלוויזיה השתנה בתכלית. אם בדור הקודם ילדים ראו סטאר וורס בקולנוע, לא הייתה להם את האפשרות לצפות בו שוב ושוב הם חוו אותו כזכרון ונשענו רק על החוויה המקורית. התרבות הפופולרית לאורך השנים הייתה עקבית ונקבעה בלוח השידורים של אותו הזמן. היום אנחנו חיים בעידן הסטרימינג בו הכל זמין לנו בלחיצת כפתור – כל תוכן, בכל שפה ומכל תקופה בדיוק כמו שהוא יצא במקור.

לראות את הטריילר המקורי ולא להאמין:

למצב הזה אנחנו קוראים ה-Event Horizon של התרבות. באסטרופיזיקה Event Horizon היא נקודת הכניסה לחור השחור, כל מה שעובר אותה קופא בזמן ונשמר בצורתו המקורית. אם נחצה אותה, נראה באותו הזמן את כל מה שנכנס לחור השחור בדיוק כמו שהוא היה ברגע שהגיע לשם. בהקבלה לעידן הסטרימינג, כל ילד בונה לעצמו תפריט תרבותי אישי שבונה את הילדות הפרטית שלו, אליו הוא יכול לחזור שוב ושוב, ואלמנט הזיכרון של החוויה הראשונית והחד-פעמית כמעט ומאבד מערכו.

בחזרה לעתיד הוא בעצמו סרט בעל רבדים נוסטלגיים. הוא מצליח להציג עבר ורוד ונעים, כזה שקיים רק בזכרונות, בד-בבד עם התגלית המצמררת שהדברים אף פעם לא קרו כמו שזכרנו אותם. כמו שאנחנו מסתכלים על 1985 במרחק של שלושה וחצי עשורים, כך יוצרי "בחזרה לעתיד" הסתכלו על שנות ה-50, תקופת ילדותם הרחוקה, אליה ניסו לחזור עם מכונת הזמן של הדוקטור ולחוות אותה שוב מבעד לעדשה.

בפרק נארח את היוצר רענן פוגל וננסה להבין האם הקיום של המצב החדש הפך את הנוסטלגיה לאירוע פרטי בלבד והאם היא בדרך להיעלם כתופעה חברתית? ומה היא קשת דמות שטוחה? והאם מרטי באמת חזר לעתיד? מוזמנות ומוזמנים לעלות על הדלוריאן של הפודקאסט ולעוף איתנו ב-88 mph לעבר העתיד של העבר!

"אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע

>>אוכלי סרטים 2: "תברח"

>>אוכלי סרטים 1: "כשהארי פגש את סאלי"

• המסך
• מדע בדיוני
• בחזרה לעתיד
• קולנוע
• פודקאסט

• Facebook
• Twitter
• Email

"אם כבר לבנות מכונת זמן, אז למה לא לבנות אותה עם סטייל?", שואל דוק את מרטי מקפליי נוכח השתאותו למראה הסטארט־אפ שהרים ממכונית דלוריאן. בסוף השבוע האחרון נפתחה בבית הספר שנקר תערוכת "בחזרה לעתיד", כשם הסרט ממנו לקוחה אותה סצנה מפורסמת. במקום דלוריאן אמנם תמצאו בתערוכה את הלוף הצבאי, עיתון דבר ומכונית סוסיתא, אך סטייל לא יחסר שם.

במסגרת מהפעילות של מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב, התבקשו תלמידי שנה ג' לעיצוב, אמנות והנדסה, להחיות מחדש את מותגי העבר האיקוניים. כך למשל הפכו הסטודנטים ליאם מאייר, שירן מוזס, עדן סעדון ונועם חיאת את הלוף הבשרי לטבעוני, עיתון דבר זכה לגרסת אונליין והסוסיתא עברה מתיחת פנים עיצובית. מן העבר השני, משתתפים בתערוכה מותגים שצלחו יותר את המודרניזציה כגון מקררי אמקור ומשחקי רמיקוב, או לחילופין עשו קאמבק מפואר דוגמת מותגי האופנה משכית ואתא. "הקפדנו שלא להפוך את התערוכה לחלל תצוגה מסחרי, אלא לספק טעימות מייצגות שמעוררות את בלוטות הזיכרון וממחישות כיצד ההווה מתכתב עם העבר", מסבירה חגית פלג־רותם שאצרה את התערוכה עם ראש המכון יובל סער. "יש כאן ניסיון לנתח מהי נוסטלגיה, ומה הופך מותג ישן שנרדם בשמירה ונעלם לרלוונטי כעבור זמן".

בעידן הציניקני של היום, נוסטלגיה עשויה לרוב להתסכם בסחטנות רגשית או במרצ'נדייז מסחרי להחליא של העבר. פלג־רותם לא מיתמתת: "אפשר לחשוב שמותגים שמתרפקים על העבר עושים שימוש ציני ברגש ובזיכרון של הקהל כדי להוציא ממנו כסף. אבל צריך לזכור שאף מותג לא יכול לחיות ללא הצדקה כלכלית. לכן כדאי להרפות קצת מהחשדנות ולבדוק מה גורם לנו עדיין לרצות במותגים האלה ולהתחבר אליהם". בהקשר הזה מצביעה האוצרת על הקולנוען והיזם שחר סגל שעומד מאחורי הקאמבק המתוקשר של אתא, ממשתפי התערוכה. "סגל החליט להחיות את המותג בעקבות תערוכה שהוקדשה לו לפני חמש שנים", היא מדגימה. "הוא הבין שיש שם מטען תרבותי משמעותי שאסור שילך לאיבוד, וזוהי המשמעות של נוסטלגיה בתרבות הצריכה".

"בחזרה לעתיד", עד 16.6, גלריה לורבר, בניין מיטשל, ידע עם 8 רמת גן. בשישי בשעה 11:00 יתקיים במקום שיח גלריה בהשתתפות המעצבים ואוצרי התערוכה. הכניסה חופשית.

• משכית
• תערוכות
• שנקר
• בחזרה לעתיד
• אתא
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

שני ימים חשובים צוינו באוקטובר: הראשון היה ב־21 בחודש, שבו צוין התאריך שבו מרטי מק'פליי, גיבור "בחזרה לעתיד", מגיע מן העבר ועולה על סקייטבורד מעופף; השני הוא יום ה־20 שנה לרצח יצחק רבין (על פי התאריך העברי). שני התאריכים דומים זה לזה יותר משנדמה במבט ראשון. שניהם חגגו את העתיד שמעולם לא קרה לנו, שניהם הפכו לחגיגה מסחרית שבה מותגים כאלה ואחרים (מותגים מסחריים בארצות הברית, מותגים תרבותיים ותקשורתיים אצלנו) ניסו לנצל את החגיגות כמה שיותר כדי לקדם את עצמם. אבל עם כל הכבוד לניסיון של חברות כמו פפסי להוציא בקבוקים במיתוג "בחזרה לעתיד", הפסטיבל התרבותי סביב 20 שנה לרצח ניצח את מרטי מק'פליי בנוקאאוט. בתור התחלה, אם פעם, בארץ ישראל הישנה והטובה (כלומר, זו של המאה ה־20) היינו מפנים לציון רצח רבין את הימים מי"ב בחשוון (התאריך העברי) עד 4 בנובמבר, הרי השנה לא התאפקנו והתחלנו להרבין בשמחה כבר מתחילת אוקטובר.

התערוכה והספר "אחרי 20 שנה: עיצוב, זיכרון" במכון הטכנולוגי חולון; תערוכת הצילומים "געגועים למפקד, למנהיג, לאיש" של ארכיון צה"ל המוצגת בדיזנגוף סנטר; "רצח רבין, הסיפור שלא סופר" מאת דביר קריב; סיור מיוחד של המרכז להכרת תל אביב ויפו; סרטים רבים, בראשם "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי אשר הוקרן בפסטיבל ונציה – זוהי רק רשימה קצרה של האירועים התרבותיים במהלך החודש האחרון לציון המועד, וכל אחד מהם עוסק בנושא שאוטומטית מעניק לו חותמת חשיבות מהמעלה הראשונה. הסרט של גיתאי לווה אפילו בהזמנה מרני רהב, שהפציר באנשי רשימת התפוצה שלו: "אשמח מאוד אם תוכלו לרכוש כרטיסים ותבואו לראות סרט חשוב זה".

אין בעיה עם יצירות תרבותיות המודעות לחשיבות הנושא שהן עוסקות בו, אך כשיש יותר מדי חשיבות, האמנות לפעמים הולכת לאיבוד. הרבה מהאירועים האמורים הזכירו תרגיל סטודנטיאלי במקרה הטוב, או התבססו על הרצון העז של יוצריהן לקפוץ על עגלת הממלכתיות במקרה הרע. יותר משהיצירות על רבין עוסקות בניסיון לפצח את דמותו או את דמותה של המדינה אחרי הרצח, הן עוסקות בשאלה שכמעט כל מי שחי בישראל ב־20 השנה האחרונות נשאל מתישהו: "איפה היית כשרצחו את רבין?". כזאת, למשל, היא ההצגה "עשר דקות מהבית" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה.

ערב הבכורה של ההצגה כלל קוקטייל מכובד עם סלבס מהשורה הראשונה (משפחת רבין) ואת פתיחת התערוכה "שלוש היריות ששינו את פני המדינה" של "ידיעות אחרונות", המוצגת גם היא בבניין הבימה. התערוכה לא רק מבשרת את המחסור החמור בשמות לאירועי רבין, אלא גם את המחסור בספונסרים לאותם אירועים, שכן "ידיעות אחרונות" השתלט כל כך על האירוע שבזמן התערוכה כמעט היה אפשר לשכוח מה הנושא שלה. אחד משיאי התערוכה הוא קיר המציג את כל השערים של "ידיעות אחרונות" המדווחים על אירועים הנוגעים לרצח, להזכיר לנו שרבין אמנם איננו, אבל בכל זאת מישהו אחר היה שם לשמור עלינו.

שכול וכישלון

"עשר דקות מהבית" עצמה היא התגלמות כל הקלישאות הרעות של התיאטרון הישראלי. ההצגה נרקמת בין שני אירועי קצה מאותם ימים – הענקת פרס נובל לשלום לרבין וחטיפתו של נחשון וקסמן. רוב רובה של ההצגה מתרחשת בחלל הבמה הריק המשמש כחדר מלחמה של רבין, ומדי פעם כחדר חקירות עצורים או כחדר הוריו של וקסמן. בתוך כל אלה, על הבמה הריקה, מתהלך רבין (בגילומו של דב רייזר), יועציו היחידים הם נתי רביץ ומזכירת הממשלה מרית (איילת רובינסון). אך היועצות האמיתיות לכל הסיפור הן שלוש מוזות, שמתוקף המדיום התיאטרלי לובשות לבן ומסתובבות בין כולם כרוחות רפאים, נראות כשצריך וממשמשות את הקיר באטיות כשלא צריך. שלוש המוזות האלה מייצגות את האימהות השכולות הישראליות (עבר, הווה ועתיד, כאילו התחנה הבאה שלהן היא אצל עשיר קמצן בסיפור של דיקנס) – לא פחות. ומה זה "עשר דקות מהבית"? זהו סמל, כמובן: הרי גם נחשון וקסמן וגם יצחק רבין נרצחו במרחק של עשר דקות מהבית שלהם. בנסיעה. ככה לפחות אומרים במחזה. ווייז תזמן יותר, אולי בגלל הפקקים.

המחזאית מאיה ערד מציגה את רבין כאיש רדוף אשר זוכר היטב את שמות האנשים שפיקד עליהם, שמבין היטב את העבר שלו ויודע טוב מאוד מה העתיד שלו. בשעת מבחן, כאשר נחשון וקסמן מוחזק בשבי, רבין מחליט לנצל את ההזדמנות לבדוק עד כמה ערפאת הוא באמת פרטנר. ערד מנסה להציג את רבין כמי שמעולם לא הייתה לו אפשרות לא לעשות טעות, איש סגור ופרטי אשר קיבל החלטות כמעט לבדו. רבין שלה הוא גיבור במחזה טרגי שהוא מדינת ישראל, שמעליה מרחפים לא רוחות המתים אלא הרוחות של אנשים המבכים את מותם, בעוד המתים עסוקים בלהיות גיבורים. זו לא הפרשנות הכי מקורית או חתרנית שיש לסיפורו של רבין או להיסטוריה של ישראל, אבל המחזה מתנהג כאילו הרגע גילינו את הרבין שמעולם לא חשבנו שנכיר. הוא אפילו מפשיט לנו את רבין מדמותו של רבין – רייזר לא עושה חיקוי של רבין בשום צורה (ואולי טוב שכך), ומאיה ערד אינה שמה בפיו את השפה הייחודית שהייתה לו, את אוצר המילים הרחב ואת דיבורו הענייני. רבין של ההצגה הוא מין כל יכול הרואה לנגד עיניו את הקטסטרופה שתתרחש בעוד 20 שנה. מין נביא שראה הכל, מלבד גורלו שלו כמובן.

האימהות השכולות הן ללא ספק החוליה החלשה והמביכה ביותר במחזה. באחת הסצנות, רגע לפני שכוח החילוץ יוצא להצלת וקסמן, האימהות רואות מי יהיו החיילים שיבצעו את הפעולה ומברכות זו את זו "שהבן שלך יעשה חיל ויהיה מפקד סיירת מטכ"ל". הניסיונות החוזרים והנשנים של ההצגה לייצר בכוח את הנרטיב של הישראלי הלוחם, שייאלץ להמשיך להילחם לעד כחלק מאיזשהו גורל שנגזר עליו, הופכים את ״עשר דקות מהבית״ ליצירה חלולה שמתעסקת בסמלים ולא באנשים, שמספרת את סיפורה של מדינה מספר אגדות ולא של מדינה אמיתית.

מותר לעשן

רבין המדינאי שידע שכול מהו, הופך לרבין החייל שנפל בקרב בסרט "סיגריה אחרונה עם רבין" של עדו צוקרמן ועדו בהט. הסרט שודר בערוץ 1 לפני שבועיים. הקונספט היפה של הסרט – לשוחח עם אנשים שעישנו עם רבין (הסרט נפתח – וזוהי אמת לאמיתה – בכתובית המזהירה שסיגריות גורמות למוות בטרם עת) – הופך במהרה לסרט הנצחה שיכול היה להיות סטנדרטי לחלוטין, אילולא המפקדים המפיעים בסרט היו מהדרג המדיני והביטחוני הבכיר ביותר. לא מפתיע לגלות שרבין של ערוץ 1 מתחבט פחות וממלכתי יותר, וכזה הוא גם הסרט.

סצנת הפתיחה מבשרת טובות: עמוס חורב, שהיה סגנו של רבין במלחמת העצמאות, מקריא מכתב ששלח לרבין על חילוקי הדעות שהיו בין השניים בתקופת הסכמי אוסלו. על המכתב ענה לו רבין: "מה נשאר לו לאדם מלבד כמה חברים? אתה אחד מהם". משם הסרט הופך לאוסף סיפורי מור"ק משונים, ומה שמחבר ביניהם היא הדגמות שונות ומשונות כיצד רבין היה מדליק את הסיגריה שלו. אין זה מפתיע שדווקא בערוץ 1 הסרט שמוקדש לרבין ייראה כמו סרט שהיה אפשר להקרין בקלות גם ביום הזיכרון, ולפחות הוא מובן כסרט שבאמת עוסק בנושא שלו, גם אם הוא מקבל גושפנקה רשמית וחותמת של ערוץ 1.

לעומת זאת, הסרט הדוקומנטרי ששודר בזכיינית ערוץ 2 רשת לא הגיע כל כך לעניין הזה – רבין, כי הוא היה עסוק מדי בלדבר על מי שיצר אותו: אביב גפן. גפן כנראה התגעגע לאחרונה לאהבתו הישנה – הקולנוע – שבו הוא לא עסק מאז 1992, אז שיחק לצד אקי אבני ב״נערי החוף״, ולפתע הוא תופס פדופילים באינטרנט וגם עושה סרט מיוחד המוקדש ליצחק רבין. אבל קודם כל גפן מקדיש את הסרט לעצמו, שכן הוא רואה בעצמו האמן היחיד במדינה שמעז להשמיע את דעותיו. הדעות של אביב גפן הן שאביב גפן הוא אמן אמיץ מאוד.

הסרט "קשר השתיקה" – שנפתח, איך לא, בתמונה גדולה של אביב גפן ההולכת ומתקרבת אל המסך עד שהיא מכניסה אותנו אל תוך ראשו המורכב – הוא שיר הלל למה שאביב גפן הספיק לעשות ב־20 שנה מאז רצח רבין – לרכוב על האירוע הזה בדרך להפיכתו לאמן הכי חשוב במזרח התיכון. גם הפעם גפן משתמש ברבין בשביל לקפוץ בין מרואיינים רבים ולשאול אותם את כל השאלות הכי בוערות: "למה רק אני מעז לדבר?", "איפה הייתם כשזרקו על אבא שלי ביצים?". גפן מעביר את הסרט בניסיון לנתח את דמותה של המדינה דרך כל מיני אמרות שפר שהוא אימץ לעצמו. איכשהו, מצעד של אנשים די מכובדים, מרובי ריבלין עד בריאן אינו (!) צריכים להתמודד עם השאלות המאוד מביכות של גפן, שחושב עצמו כנראה למראיין הראוי לפרס פוליצר. עם אינו, למשל, הוא מנסה לברר למה הוא מחרים את ישראל, ואת זה הוא קושר למירי רגב ולרצונה להפסיק לממן יצירות אמנות שלדעתה אינן תומכות במדינה. ואת ריבלין? את נשיא המדינה הוא מראיין בתור מי שלדעתו הולכים להתנקש בחייו בקרוב.

רוב הזמן גפן נראה כמגיב פייסבוק שלא ממש מבין מה יוצא לו מהפה, אבל איכשהו נתנו לו הרבה מאוד כסף, מקום בפריים טיים ואת הפריבילגיה להתבטא מול אנשים חשובים ולהביך אותם ואותנו. לבסוף גפן מגיע לאיזושהי חצי דבר הגות שהוא מוציא מהמסע הזה שרבין ציווה עליו: על רקע צילום של גלים מתנפצים אל המזח, גפן מדקלם את משנתו החשובה במשפטים כמו "נולדנו מהשואה, שהיא כנראה הדבר הכי אכזרי באנושות". רבין אמנם נרצח, אבל מזל שעדיין יש איש חזון כמו אביב גפן.

ובכל זאת, לא הכל רע. היצירה שמתעלה הרבה מעל המצוי בשדה התרבותי הזה היא הסרט "רבין במילותיו שלו" של ארז לאופר. היא עושה זאת בזכות העובדה הפשוטה שלאופר החליט לוותר מראש על הניסיון להוסיף מתווכים לסיפורו של רבין (או כמו במקרה של גפן – לשמש מתווך בעצמו). במקום זאת הוא מספר את הסיפור דרך המילים, הנאומים, המכתבים והראיונות שהותיר אחריו רבין במרוצת השנים. לפתע, כשאין צורך להתעסק בחזון של רבין, ברבין החייל או באביב גפן שרוחו של רבין שורה עליו, מתקבלת דמות מרתקת. המכתבים של רבין חושפים סופר קטן, ערמומי ומלא הומור, לקוני ויעיל באופן שובה לב. בראיונות מתגלה רבין כאיש אחראי ורציני שכנותו מפעימה. אל כל אלה נוספים קטעי ארכיון מרהיבים. לפתע – בלי מור״קים, בלי סיגריות, בלי אימהות שכולות, בלי אינטרפרטציות, בלי סמלים – מתגלה אדם. כך השיב לאופר לרבין את הקול שלו.

אחרי כל הרעש שהקימו חגיגות רבין בחודש האחרון, מעניין אם מישהו עדיין מוכן להקשיב לקול הזה.

• רובי ריבלין
• נתי רביץ
• עשר דקות מהבית
• עמוס גיתאי
• בחזרה לעתיד
• אביב גפן
• רצח רבין
• כיכר רבין
• יצחק רבין
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי 15.10

איפה הילד

הופעה של איפה הילד, מלהקות הרוק הגדולות של שנות ה90 בישראל, בעקבות החזרה לפעילות והוצאת האלבום "בני המאה ה-20". הלהקה אחראית ללהיטי ענק כמו "מישהו שומע אותי", "נפלת חזק" , "מה שעובר עלי" ועוד.

בארבי, 20:30, 100 שקלים

שישי 16.10

ג'אז בשדרה

אירועי "ג'אז בשדרה" חוזרים להתקיים בשדרות בן גוריון 17 בתל אביב, על יד בית בן גוריון. הפעם יערך מופע ג'אז לטיני מקובה, ברזיל והעולם, בביצועם של אמנית כלי ההקשה נעה וקס, הסקסופוניסט קובי שם טוב ולהקת קובי קווינטט, שינגנו מוזיקה מאפריקה, הודו, אמריקה הלטינית וג'אז מקורי.

שדרות בן גוריון, 12:00

שבת 17.10

ווקה פיפל

מופע תיאטרון ווקאלי. החיזרים מכוכב ווקה משמיעים קולות תופים, חצוצרות, גיטרות וכלי נגינה נוספים בעזרת הפה ומיתרי הקול בלבד. המופע מורכב מעיבודים ווקאליים מפתיעים ומלאים קצב למגוון רב של יצירות מוזיקליות, החל מיצירות קלאסיות, דרך להיטים מוכרים ועד לקלאסיקות מעולם הקולנוע, בשילוב הומור, הרמוניה מושלמת והעמדה ויזואלית מרתקת.

זאפה תל אביב, 11:30, 150 שקלים

ראשון 18.10

ריילי ווקר

הסינגר סונגרייטר וגיטריסט הפולק האמריקאי בצמד הופעות בישראל- מופע להקה מלא בתיאטרון תמונע, ומופע סולו אקוסטי באוזןבר. צמד ההופעות יערך כחלק מסיבוב ההופעות האירופאי הנוכחי של ווקר, לרגל יציאת האלבום Primrose Green שעורר תגובות נלהבות מצד חובבי פולק ואינדי ברחבי העולם.

אוזןבר, 20:30, 85-90 שקלים

שני 19.10

בלק-אאוט

אירוע בימתי הבוחן אובדן חלקי או פתאומי של פעולת החושים או הזיכרון. להקת המחול הקיבוצית במופע בכורה.

מרכז סוזן דלל, 21:00, 60-149 שקלים

שלישי 20.10

מרוץ הלילה של תל אביב

המרוץ יערך השנה בהשתתפות 25 אלף רצים ויוזנק מאבן גבירול לכיוון הספורטק. המרוץ יתקיים בארבעה מקצים בהפרשים של רבע שעה זה מזה, החל מהשעה 21:00, והרצים יקבלו חולצה עם כיתוב אולטרה סגול שיהפוך אותם לחלק ממיצג אורות אורבני.

לכל הפרטים על מרוץ הלילה

רביעי 21.10

מועדון הסרט המופרע – בחזרה לעתיד 2

הקרנה חגיגית והרצאה של אלון גור אריה. אילו סרטים השפיעו והושפעו על ידו? היכן ניתן להשיג מכונת זמן? בין השאר יוצגו קונספירציות חדשות והוכחות בנוגע לנוסעים בזמן שחיים בינינו.

סינמטק תל אביב, 21:00

• תל אביב-יפו
• בלק אאוט
• ליטל שוורץ
• בחזרה לעתיד 2
• ג'אז בשדרה
• אלון גור אריה
• ריילי ווקר
• בחזרה לעתיד
• אורנה בנאי
• ווקה פיפל
• מחול