גוסטו היא מסעדה איטלקית שכונתית שעונה על כל הקלישאות: כן, המפות משובצות, כן, השירות חברי, כן, המנות לא מקוריות במיוחד אבל (כמעט) הכל טעים, נעים ונדיב מאוד. כי איך אומרת הקלישאה הגדולה מכולן - יש סיבה שהקלישאות האלה נהיו קלישאות
אפשר לדבר רגע על כיכר רבין? כי אנחנו בשלב הקצת מייאש שבו נראה שאיבדנו אותה לנצח. תל אביב כולה נראית כאילו אירחה סצינת קרב בסרט של מארוול, אבל באבן גבירול, ובעיקר בכיכר, זה נראה כאילו הרעים ניצחו. רק הבריזה, שמגיעה מהים דרך רחוב פרישמן, מפזרת קצת מעננת האבק והרעש הבלתי פוסקים של העבודות.
והנה, כמו בסרט טבע עם פרשנות בריטית מאופקת, אפילו בתנאים הסביבתיים הקשים ביותר, החיים מצליחים להמשיך. כמו ביחס הפוך לכיכר העיר הריקה, הרחובות שמסביבה משגשגים. יש מדינות בעולם שאין בהם כל כך אופציות קולינריות כמו ב-300 מטר שבין "שאטו שועל" לבורגר ראנץ' בפינת אבן גבירול ופרישמן (פעם בורגר ראנץ', תמיד בורגר ראנץ'). וסתם בערב באמצע השבוע הכל מלא, תוסס וחי. המקום המושלם להגיע אליו רעבים. וככה מצאנו את עצמנו בגוסטו.
>> הלוואי על כל העיר מסעדה שכונתית במחיר כזה
>> אם אכלנו ארוחה מצוינת אבל נשארנו רעבים, איזה ערב בעצם עבר עלינו?
קצת מצחיק להציג את גוסטו, כי בכל זאת מדובר במסעדה שקשה לפספס. בואו נודה על האמת – מדובר במסעדה שאם אתם מסתובבים בתל אביב, ולא מאוד שקועים בישבן של עצמכם (או של מישהו אחר, אנחנו לא שופטים), קשה להניח שלא שמעתם עליה, ועוד פחות סביר שלא ראיתם אותה. ככה זה שאתה יושב מאז 2009 באחת הפינות הכי מרכזיות בעיר. אבל מספיק עם הדיבורים, כי הנה מגיע האוכל.
בעצם, צריך להגיד משהו קודם. גוסטו היא מסעדה שכונתית, זה ברור. השירות היותר חברותי ופחות מקצועי הוא חלק מהדיל וזה בסדר. ועדיין, גם אם אמרנו שאנחנו רעבים ושאפשר להוציא מנות כשהן מוכנות, זה לא אומר שצריך להוציא את *כל* המנות יחד עד לנקודה שאין מקום על השולחן. זה לא באמת משנה, אבל היו רגעים בהם זה היה מאוד מאתגר.
התחלנו (כלומר, התחילו בשבילנו) עם שתי מנות פסטה. הפנה קרבונרה הייתה שגרתית במובן הכי מעולה של המילה, כי זה בדיוק מה שקרבונרה צריכה להיות. אפס התחכמויות עם יד מדוייקת. הבייקון האיטלקי היה תזכורת לכמה התחליפים שמוכרים לנו כאן לרוב הם נחותים, הרוטב עטף אותו ואת הפנה כמו שמיכת פוך קרירה אחרי שהפכת אותה באמצע לילה, והכל השתלב ביחד לביס שמזכיר מקומות רחוקים. "הבעיה" היחידה היא שמדובר במנה נדיבה שממש קשה להפסיק לאכול.
אחרי פתיחה כזאת, היה ברור שלרביולי יהיה קשה לעמוד בסטנדרט, אבל רק אם אתם קטני אמונה ולא הזמנתם את אלו במילוי הריקוטה והפקאן. בואו ניפטר מהמסביב – הבצק של הרביולי היה מצויין, הרוטב מסביב, שמנת עגבניות ופטריות, היה מוצלח, אבל השיא של כל האירוע, והמלך הבלתי מעורער של המנה היה המילוי. קשה שלא להיות סקפטים מראש על רביולי עם פקאן, אבל כגודל סימן השאלה ככה גדול סימן הקריאה. זה באמת עובד. הפקאן כאן, אבל לא משתלט. הוא נעים, הוא טעים. קטע נהדר.
בזמן שאנחנו נהנים מהפסטות, הגיעו לשולחן המנות הראשונות. כדורי הארנצ'יני היו ביס נעים, אבל לא הצליחו להשאיר חותם. באופן כללי, ארנצ'יני הוא אירוע מאוד טריקי. מסוג המאכלים שהוא יותר משחק מרקמים מאשר רצף טעמים. הגרסה של גוסטו היתה קריספית מבחוץ, אבל הבפנים היה משמים כמו סיור קולינרי בפארק הירקון.
הבראזולה סיציליאנה הייתה סיפור אחר. קודם כל היא מגיעה עם פוקצ'ה, ואנחנו אף פעם לא אומרים לא לפחמימות, אבל גם כי היא הייתה עם נוכחות. נתחי הסינטה הדקים אומנם התחברו לגוש כאילו הם יצאו מהקפאה, אבל זה לא שינה הרבה. הכבישה הקרה הפכה אותן לנקניק מוצלח, והשילוב שלהם עם הפוקצ'ה הנהדרת ועם רוטב הבלסמי המצומצם עבד מעולה. ביס כיפי לחלוטין שלגמרי צריך להפוך לסטנדט.
בשלב הזה היינו זקוקים לעצירת התרעננות, אבל הפיצה שמפניון ופנצ'טה בייקון נחתה על השולחן. זאת פיצה מהז'אנר הדק מאוד, עם בצק עשוי בדיוק במידה ממש שכיף לנגוס בו. אבל כאן פחות או יותר נגמרות המחמאות כי בכל מה שקשור לדברים על הבצק, היו לא מעט בעיות. קודם כל במינונים גוסטו היא מסעדה נדיבה, לפעמים אפילו מדי, וכאן זה ממש מורגש. הרבה יותר מידי פטריות ופנצ'טה בליווי לא מעט גבינה הפכו את הכל להרבה יותר מידי אדמתי ומלוח באופן שמייבש לך הפה. התוצאה היא תחושת יובש על הלשון שגורמת לזה שאם יש רוטב על הפיצה, הוא לא מספיק מורגש. וזה ממש חבל, כי ברור שבשינוי קטן, זה יכול להיות הרבה יותר מוצלח.
למזלנו הגדול את הקינוחים לא הזמנו מראש אז בשלב הזה כבר לקחנו הפסקנו יזומה. אחרי התאוששות קלה והתלבטות מורכבת בחרנו טירמיסו ובר פיסטוק לימון. הטירמיסו היה בדיוק מה שאתם מדמיינים. הבישוקטים והריקוטה השתלבו מעולה עם רוטב הקפה בצד, זה לא היה כבד מידי, זה לא היה קפה מדי, זה לא היה מתוק מדי. זה היה ביס נהדר ועדין שמחליק בגרון כמו שהברון טירמיסו התכוון.
בר הפיסטוק והלימון היה אפילו הפתעה יותר נעימה. קודם כל, בניגוד למה שמקובל בקינוחי פיסטוק, לא הייתה כאן השתלטות עויינת. הלימון הוא הטעם הדומיננטי, והפיסטוק רק נותן בעיטות קטנות מידי פעם להזכיר שהוא קיים. תוסיפו לזה בייס פריך במיוחד וטעים אפילו יותר, ותקבלו קינוח שהוא דרך נהדרת לסגור ערב מוצלח.
>> מדריך התיירים הגדול בעולם טוען שזו המסעדה מס' 1 בתל אביב. מדריך התיירים טועה
>> יש פה כל מה שהיינו מצפים לו ממסעדה שכונתית טובה. רק עם סושי
גוסטו היא לגמרי מה שהיא מתמיירת להיות. מסעדה איטלקית נעימה, כולל קלישאת המפות המשובצות, שלא מנסה לקפוץ מעל הפופיק, אבל מתחייבת שתצאו ממנה שבעים ועם חיוך, ולגמרי עומדת במילה. תוסיפו לזה מחירים סבירים ומיקום קטלני, ותקבלו את אחת המסעדות השכונתיות המוצלחות שיש לתל אביב להציע.
3.5 כוכבים, 4 פקאנים ברביולי. גוסטו, פרישמן 90, 12:00-23:00
פנה קרבונרה 76
רביולי קירוטה פקאן 78
ארנצ’יני 39
ברזאולה סיציליאנה 64
פיצה פנצ'טנה פטריות 89
טירימסו 42
פיסטוק לימון 44
![גוסטו. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/01/sizes/גוסטו-H_wo_500_281.jpg "גוסטו. צילום: יח"צ")
![טוני וספה. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/02/sizes/toni-vespa-prP1_wo_500_331.jpg "טוני וספה. צילום: יח"צ")
