אייל קיצ'ס הוא שף ומסעדן ותיק ומוערך (הכרמל, דה באן, צ'יינה קלאב), בעלי הדוכן האמריקאי-יפני OSU בכניסה לשוק הכרמל. יום לאחר פרוץ המלחמה הוא אמור היה לחתום יחד עם אחיו שי על מכירת "הכרמל" לקבוצת מסעדני פאסט פוד. עוד לפני כן התפטר מתפקידו בשלוש השנים האחרונות כמנכ"ל מסעדת פופ אנד פופ, מתוך כוונה לצאת לדרך חדשה. "ואז הם קיבלו רגליים קרות. נשארתי עם העסק והחלטתי לעשות מהלימון לימונדה – עסק ברוח התקופה שמחר בבוקר אני יכול להפעיל אותו עם עובד אחד"

>> העיר של אשר חביבי: הכל הכי טוב, מה השאלה
>> העיר של נטלי שפריר: חנויות משמחות לכל הליידיז

1. חוף פרישמן

בתקופה הזו בעיקר, ולא רק, הים הוא מזור לנפש. זה לא החוף הכי מדהים בתל אביב, אבל הוא נמצא בקו ישיר מהבית ולשם הולכים עם הילדים.

2. פיצה ארציאלי

פיצה רומאית שפשוט משתפרת מפעם לפעם כשאני שם. תוספות שכמעט ולא משתנות, סוס מנצח.
מלכי ישראל 7

3. סנטי בר יין

גיא אריש, מהשפים המוצלחים שגדלו במדינה הזו, עושה קסמים באוכל. כל כך אהבתי את המקום עד שהייתי חייב לעשות איתו פופ אפ. בחודש מרץ האחרון עשינו יחד ארוחה יפנית, בתקווה שיהיו עוד.
גורדון 17

4. גוגא קפה ויין

ה"משרד" שלי עם קפה מצוין, כשאין לי משרד. היין שלנו הביתה כשצריך יין. בר היין קרוב, כשרוצים לנקות את הראש במרחק כמה צעדים מהבית.
צייטלין 1

5. שוק הכרמל

לא רק בגלל החזרה שלי לפה עם OSU אחרי שלוש שנים – שוק הכרמל זו פנינה אותנטית אחרונה כמעט, בים של ג'נטריפיקציה ומלאכותיות.

מקום לא אהוב

כיכר רבין: זו הייתה פינת קסם עם בריכת דגים אקולוגית, היום זה מפגע נוראי עם רעש ולכלוך אינסופי. בכללי העיר כולה אתר בניה אחד גדול, וזה חונק.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יהודית עמרה, המצפן שלי ושל עוד הרבה אנשים. כל הרצאה שלה מהשבוע הראשון למלחמה, פותחת את הלב ומסדרת את הראש בצורה פנומנלית.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לא קשור למלחמה, וזמן רב אחרי שצפיתי לראשונה, צפיתי בסרט "Jim and Andy, the great beyond". מעורר השראה.

3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מקום שבו תרגישו שאתם נותנים משהו מעצמכם.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה
כרגע? איל ולדמן, אחרי מה שתרם למדינה הזו, ואחרי האובדן האישי שחווה, מגיע לו לזכות בפרס ישראל שנלקח ממנו מסיבות פוליטיות.

5. מה יהיה?
החיים חזקים מהמוות, את זה ההיסטוריה מלמדת אותנו. מה שכן, אנחנו חייבים להבין את השיעור שבא לפתחנו ולא לחזור ל-6.10, אחרת נחטוף חזק יותר עד שנלמד.

• העיר שלי
• חוף פרישמן
• פיצה ארציאלי
• סנטי
• שוק הכרמל
• כיכר רבין
• ג'ים קארי

1994 הייתה שנה חשובה בהוליווד: "ספרות זולה" יצא לאקרנים והפך את תושב תל-אביב העתידי, קוונטין טרנטינו, לשם דבר באמריקה; "פורסט גאמפ" הריץ את טום האנק לאורך ההיסטוריה, "שקרים אמיתיים" סימן את סופו של גיבור האקשן המסורתי ו"מלך האריות" פשוט שבר לנו את הלב. אבל 1994 היא גם השנה בה קומיקאי קנדי אחד הפך לכוכב קולנוע ענק בעזרת לא סרט אחד, וגם לא שניים – אלא שלושה סרטים בכיכובו שיצאו באותה השנה, והיו להיטי ענק. כן, ב-1994 יצאו אחד אחרי השני הסרטים "אייס ונטורה: בלש בצחוק" (ממש לפני 30 שנה, 4.2), "המסכה" (28.7) ו"טיפשים בלי הפסקה" (6.12), שלושתם בכיכובו של ג'ים קארי. עכשיו, שלושים שנים אחרי, אפשר לנסות ולענות על השאלה – איך זה שכוכב אחד פורץ כל-כך חזק?

>>הגבר החדש סופי עם קובץ: מה קרה לגברים הקשוחים של הטלוויזיה?

קארי נולד באונטריו, קנדה ב-1962, וכנער התחנך על הקומדיה של "מונטי פייתון" והתמקצע בחיקויים של מפורסמים. הוא התחיל לעשות סטנדאפ בגיל 15, לבוש בחליפת פוליאסטר, עשה אודישן ל-SNL בגיל 20 ונדחה, ובעצם המשיך להופיע ולהופיע, להשתפר לאט לאט, עד שנלקח תחת חסותו של הסטנדאפיסט המנוסה רודני דיינג'רפילד. בגיל 21 הוא הגיע עם החיקויים שלו לתוכנית "טונייט שואו" של ג'וני קארסון, עשה עוד אודישן ל-SNL ונדחה שוב. אבל קארי המשיך בנחישות, וב-1990 לוהק לתכנית המערכונים "בצבעים חיים" (In Living Color). למרות שהתוכנית נוצרה כשואוקייס לקומיקאים שחורים צעירים דוגמאת דיוויד אלן גריר או האחים וואינס, קארי בלט בה במיוחד. ואז ב-1994 התוכנית ירדה מהאוויר. מה קארי יעשה עכשיו?

מאז תחילת שנות התשעים הוליווד ניסתה לפתח תסריט לקומדיה על בלש פרטי לחיות בשם אייס ונטורה. הרבה שמות, מופרכים יותר או פחות, עלו בתור כוכבים פוטנציאלים: ריק מוראניס, וופי גולדברג ואלן ריקמן משום מה, אבל לבסוף ניתן התפקיד לקומיקאי צעיר שהם ראו בתוכנית מערכונים בטלוויזיה. קארי נכנס "אול-אין" לתפקיד בלש החיות: הוא שכתב את התסריט, עיצב את הלוק הייחודי של ונטורה ונתן את אחת ההופעות המוגזמות והאייקוניות ביותר בכל הזמנים. כאשר צופים היום ב"אייס ונטורה: בלש בצחוק" (אם מתעלמים מהחלקים הטרנספוביים) אי אפשר שלא להתפעל מהמחוייבות של קארי לדמות הזו – כל תנועה, כל הבעת פני-גומי מטורפת, כל דיבור מהתחת – הכול שם על המסך, בשבילנו.

לאחר ששיחק הלכה למעשה דמות מצוירת בעולם האמיתי ב"אייס ונטורה", קארי עשה את זה שוב, רק שהפעם באופן מילולי ב"המסיכה". ולקראת סוף 1994 הצטרף תפרידו בתור לויד כריסטמס, אחד משני ה"טיפשים בלי הפסקה". בגלל לוח הזמנים המטורף של השנה הזאת, עד שהגיעו צילומי "טיפשים בלי הפסקה" קארי כבר היה כוכב-על, ולכן קיבל על התפקיד הזה שכר של שבעה מיליון דולר. עד סוף אותה שנה הזאת קארי היה השם החם בהוליווד, והמשיך לככב בשוברי קופות לאורך שאר שנות התשעים. אבל למה בעצם?

איך קרה שקארי פרץ בכל מקום בבת אחת? מה קרה באמצע שנות התשעים שגרם לקהל העולמי להזדקק כל-כך לבחור גבוה ורזה שיכול לעוות את הפרצוף שלו בצורות משעשעות? קארי הוא שחקן וקומיקאי מוכשר מאוד, ואין ספק שהוא ראוי להצלחה שלו. אבל שלושה סרטים אייקוניים בשנה אחת? זה קצת מוזר. אולי עולם הקומדיה פשוט היה צמא לדם חדש – שנות השמונים היו עשור בו סרטי הקומדיה האמריקאיים נשלטו על ידי אדי מרפי וחברי SNL מקוריים, כמו ביל מארי, דן אקרויד וצ'בי צ'ייס. הרבה מהסרטים שלהם הציגו דמויות שנונות ונונשלנטיות, שמגיבות למצבים קומיים שקורים סביבם. זה לא מה שקארי הביא למסך: הדמויות שלו היו מרכז הקומדיה בסרט והכל חוץ מנונשלנטיות.

אחרי קארי הגיע עידן של סרטים על דמויות מוגזמות במצבים מגוחכים, כמו סדרת "אוסטין פאוורס" של מייק מאיירס, סרטיו של אדם סנדלר וחבריו, ואפילו זולנדר של בן סטילר או "בוראט" של סשה ברון כהן. היום כבר לא תראו דמויות כאלה בהוליווד, ולמעשה יהיה לכם מזל אם תמצאו קומדיה שאין בה גם עלילת אקשן מלאת פיצוצים ויריות.

קארי עצמו המשיך לטפס לצמרת הקומדיה אחרי 1994, והפך לשחקן הראשון שהשתכר 20 מיליון דולר עבור סרט אחד, ב-1996. למרבה צערו, הסרט הזה היה "כייבל גאי", קומדיה שחורה בהפקת בן סטילר שלא זכתה להערכה המגיעה לה, על ידי המבקרים או הצופים, ונחלה כישלון מפואר. מאז קארי ממשיך לנוע בין ניסיונות מוצלחים לצאת מאזור הנוחות שלו ("שמש נצחית בראש צלול", "המופע של טרומן"), נסיונות כושלים לצאת מאזור הנוחות שלו ("המאג'סטיק", "המספר 23") וקומדיות סלאפסטיק מצליחות ("שקרן שקרן", "ברוס מלך העולם") לצד ניסיונות נוספים לצאת מאזור הנוחות שלו (די, פשוט פתחו IMDB).

מה אפשר ללמוד מסיפורו של ג'ים קארי בשנת 1994? מעט על החשיבות של נחישות, ועל הצורך להיות חדור מטרה: קארי ידע מה הוא רוצה לעשות מאז שהוא היה ילד, המשיך עם זה למרות כל הכישלונות שהיו לו בדרך וזכה לפריצה ענקית. אפשר גם ללמוד שיש בחיים רגעים שהכל נופל למקום, שחתיכת פאזל מגיעה למקום הנכון, בזמן הנכון, והצייטגייסט פשוט מורה לכיוון הנכון. ואפשר כמובן, פשוט להגיד, שזה מצחיק שאנשים עושים פרצופים מצחיקים וקולות מצחיקים ומעמידים פנים שהם מדברים מהתחת. ב-1994 זה היה להיט.

• המסך
• ג'ים קארי
• קולנוע
• קומדיה

• Facebook
• Twitter
• Email

בערב חמישי שעבר גלריה נגא הייתה רוחשת מבדרך כלל – אירוע פתיחת תערוכת הצילום של עברי לידר גלש מהחלל הקטן לרחוב והיה עמוס בכל המי ומי של הברנז'ה המקומית, שלגמו יין זול והנהנו בחשיבות עצמית מול העבודות. מי שציפה למצוא צילומי סנאפשוט דקדנטיים סטייל אנדי וורהול שחושפים את אחורי הקלעים של הביצה המקומית, נכונה לו אכזבה. לידר מגיש צילום מהורהר ומלנכולי, אינטימיות עגמומית עלובת חיים באמצעות תקריבים וקומפוזיציות גיאומטריות. ייאמר לזכותו שזאת לא תערוכה מביכה, אבל הבוסריות זועקת לשמים.

בחודש הקרוב לידר הולך להיות הרבה בסביבה. התערוכה שלו בנגא מיוחצנת היטב, הוא מקיים מפגשי אספנים ובעוד שבועיים ישתתף בפסטיבל הצילום הבינלאומי. סך הכל עסקה משתלמת לשני הצדדים: לידר זוכה לחשוף פן אמנותי חדש וליהנות מהילה של תחכום, גלריה נגא זוכה לחשיפה מחוץ למעגל האמנות המצומצם ולקהל רוכשים חדש, שהגלריות המסחריות זקוקות לו נואשות בימים אלו.

עוד כתבות מעניינות:
זיו קורן חושף את הסיפורים מאחורי התמונות הנדירות
מה עושות תמונות מאיביי באלבום המשפחתי הזה?
המוזיאונים דוחים את האמנות הפוסט-דיגיטלית

אז למה זה כל כך רע? גלריה נגא, שנחשבת למעוז האליטיזם האמנותי, מייצגת היום 22 אמנים, רובם אמני אמצע קריירה בולטים כגון שחר יהלום, קרן ציטר ואורי גרשט. כמו רבות מהגלריות הרפרטואריות בעיר, גם נגא פונה למחוזות לא צפויים ופופוליסטיים כדי להגדיל את המכירות. גלריה חזי כהן עשתה מהלך דומה ביוני האחרון כשהזמינה את גלעד כהנא להציג את עבודות הקולאז' שלו בתערוכת יחיד שעברה מתחת לרדאר בלי הרבה עניין. לידר, לעומת זאת, הולך על כל הקופה עם גב יחצני מרני רהב ומבנק הפועלים, שמעדיפים את האמנים שלהם יותר ידוענים ופחות מקצועיים.

עולם האמנות לא ממש אוהב סלבריטאים שמנסים את מזלם בזירה שלו, ויש לא מעט כאלו. לליאור כלפון הייתה השנה יצירה מקושקשת ולא ברורה; אלון אבוטבול וציון ברוך הציגו בשנים האחרונות תערוכות ציורים; וגם אסי דיין הציג לפני עשור ציורים בתוכנת הצייר (אלא שהוא לא התייפייף, ואמר שתערוכות המכירה נועדו למלא צרכים כלכליים). אבל בעוד שאלו הציגו בחללים אזוטריים או בגלריות נישה, הידוענים והמוזיקאים הישראלים משתלטים לאחרונה על מוסדות האמנות המרכזיים.

זה לא תמיד רע – במקרה של מוזיקאים שמשתמשים בחלל המוזיאוני כמרחב ניסיוני להרחבת הפרקטיקה שלהם, זה עובד מצוין. למשל במחזור האירועים של נועם ענבר במוזיאון תל אביב בשנה שעברה, התערוכה של קותימאן באותו מקום ב־2016 והתערוכה של מאיה דוניץ ב־CCA ב־2015.

ביונסה בלובר

אז איך הפכה האמנות לאקססורי הכי לוהט בקרב סלבריטאים ומוזיקאים? כמו ברוב התופעות התרבותיות, גם כאן מדובר ביבוא מארצות הברית, שם הקשר בין עולם האמנות והזוהר הולך ומתהדק ולא מראה סימני דעיכה. רק בשנה האחרונה קיבלנו את"Apeshit" של ג'יי זי וביונסה, שני חובבי אמנות שהשתלטו על מוזיאון הלובר, ג'ים קארי שמצייר ומפסל באובססיביות עבודות גרועות במיוחד, ובריטני ספירס שמוכרת את ציורי הפרחים הילדותיים שלה לאספנים.

ניתן לשער שהרגע שבו הכל התחיל היה ב"האמנית נוכחת", תערוכת הבלוקבאסטר של מרינה אברמוביץ' ב־MoMa בשנת 2010 – טור דה פורס של אמנית מיצג רדיקלית שפעלה במשך שנים בשולי האמנות ובעקבות התערוכה הפכה לסלבריטאית מבוקשת. ב־2013 היא השתתפה בקליפ של ג'יי זי לשיר "פיקאסו בייבי" והתגובות המזועזעות לא איחרו לבוא. "אמנות המיצג מתה היום", צייצה אז בטוויטר הגלריסטית מגדה סוון.

מי שאחראי במידה רבה לתופעה – מלבד הרשתות החברתיות שהתחזקו באותה תקופה – הוא אוצר התערוכה של אברמוביץ', קלאוס ביזנבך, גם הוא דמות שהייתה מזוהה עם אמנות מחתרתית (הוא ייסד את ה־KW ואת הביאנלה בברלין בשנות ה־90) והיום מתהדר בנוצות הסלבריטאות. בתערוכה של אברמוביץ' גילה ביזנבך את חיבתו לעולם הזוהר ההוליוודי, ועד מהרה נהפכה הבידוריות ותרבות הסלבריטי למפלצת טורפת. מוזיקאים כגון ליידי גאגא, מיילי סיירוס, קניה ווסט ודרייק ושחקנים בהם ג'יימס פרנקו, שיה לה באף, טילדה סווינטון ובראד פיט – כולם השתעשעו בשנים האחרונות באמנות פלסטית.

נקודת השיא הייתה הרטרוספקטיבה שאצר ביזנבך לביורק לפני שלוש שנים, מהתערוכות המושמצות ביותר בהיסטוריה של ה־MoMa. התערוכה סימנה לדעת רבים את כל מה שרע בתרבות הסלבריטאים במוזיאונים – גימיק זול, פופוליסטי וציני שנועד להגדלת ההכנסות. לפני ארבעה חודשים ביזנבך מונה למנהל המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס, מקום טבעי להמשיך את תערוכות הסלבריטאים – קו שהנהיג גם ג'פרי דייטש, מנהלו לשעבר של המוזיאון.

הניסיונות למשוך קהל חדש ולהיחלץ מהמשבר הכלכלי (שוק האספנים הולך ומצטמצם – בארץ הוא כבר כמעט לא קיים) מזכים את הגלריות בקיתונות של ביקורת מקהילת האמנות השמרנית. "המוזיאונים הפכו למכונת סלבריטאים", הזדעק האוצר האיטלקי פרנצ'סקו בונאמי בריאיון למגזין "Art in America" לפני שנתיים וחצי. "אני חושב שהתופעה הזאת יותר מטרידה מאשר הכסף שזורם בשוק האמנות. זה לא מוסרי – המוזיאונים נראים לכאורה טהורים והוגנים, כאילו אין להם שום ניגוד אינטרסים".

בונאמי לא לבד. התופעה מרגיזה רבים ונראה שהיא נוגעת בעצב החשוף של עולם האמנות – מבחינתו תרבות הסלבס היא רעה חולה שפוגעת ביושרה האמנותית, והיא מזינה את הקונפליקט הבלתי פתור של האמנות כמרחב אינטלקטואלי ומעורר מחשבה מול הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים. אנחנו לא בארצות הברית וסביר להניח שהתופעה לא תגדל לממדים מפלצתיים כאלו, ובכל זאת, בתקופה שבה חללי האמנות המקצועיים הולכים ומידלדלים ולמעט מדי אמנים יש הזדמנות להיכנס בשעריהם, מקומם לראות אמן בוסרי ולא בשל מקבל במה מרכזית רק מפני שהוא מפורסם.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• עברי לידר
• ביונסה
• ג'ים קארי
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

2018 לא הייתה שנה אדירה לטלוויזיה. לא מוקדם לסכם. בל נטעה: תור הזהב של סדרות הטלוויזיה נמשך כבר כמעט 20 שנה ולא עושה סימנים שהוא מתכוון להסתיים, והמסכים הקטנים שלנו עדיין מתפקעים מיצירות סוחפות וממכרות. אבל אפשר גם לסמן בבטחה נטייה גוברת לנוסחאות אלגוריתמיות (היינטפליקס) ואת מה שנראה כתחילתו של יובש רעיוני הבא לידי ביטוי בהתקף בולימי שלעיבודים ספרותייםעל חשבון תסריטים מקוריים. כמו בבופה אינסופי של קלאב מד, הכל נראה מעולה ואיכותי ועשוי היטב, אך מקץ בולמוס טעימות נותרת תחושה עמומה של בינוניות ספקטקולרית בדרך לריקודים בבריכה.

ואז ישנה "קידינג". זאת לא "הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים". המונח הזה מת כשפרשנו איש איש אל עולמו הממוסך והאצור בקפידה אינדיבידואלית. הסדרה הזאת של דייב הולסטיין, מישל גונדרי וג'ים קארי בשואו טיים היא משהו שלא ראינו כבר הרבה זמן: היא חדשה. לא היה לפניה בטלוויזיה שום דבר שדומה לה, מזכיר אותה או יכול לשמש לה כנקודת ייחוס. "קידינג" משוטטת לבדה בחלל שבראה לעצמה, בוהקת ומנצנצת ממקוריות שפוצעת את העין, את הלב ואת הנפש תוך כדי שהיא מלטפת אותם.

עוד כתבות מעניינות:
סוף עידן הגיקים בסיטקום: מי יהיה הרווק הנחשק הבא?
נטפליקס עשתה את המעשה המוסרי, האם זה השתלם לה?
מצאנו את הריאליטי הישראלי הכי טוב על המסך

המבקרים בארצות הברית התלהבו מדמותו של מיסטר פיקלס, בגילומו המאופק והמרהיב של קארי, בעיקר כי הוא מזכיר במתכוון את מיסטר רוג'רס ותוכנית הילדים המיתולוגית שלו, האב הטלוויזיוני הנבון והרגיש של כל ילדי אמריקה לדורותיהם. מספיק לראות את הסצנה הקומית שבה חבורת גטו־גנגסטרז גונבת את רכבו של פיקלס ומגיבה בהיסטריה כשהיא מגלה למי הוא שייך כדי להבין את עוצמתו התרבותית של הדימוי הרוג'רסי.

זוהי הונאה מחושבת שגובלת בגאונות: פיקלס רחוק מרוג'רס כמרחק ראג'נישפורם מדיסנילנד, אבל הזיכרון הקולקטיבי של הצופה האמריקאי עושה את הדיזולב בעצמו. הגבר־ילד הפוסט טראומטי שזה עתה איבד את בנו, האיש־ליצן שאביו המפיק מתעלל בו ומקטין אותו כל חייו, האדם המואר־מופרע שאומר אמת בעולם של שקר וקורץ בבירור למסע הרוחני שעבר ג'ים קארי עצמו בעשור האחרון, כולם מסתתרים מאחורי גבה של הילדות הכל אמריקאית ושם הם קורסים ומתפוצצים לתוך עצמם.

התסריט של הולסטיין, מקצוען טלוויזיה אמיתי כתסריטאי ומפיק ("העשב של השכן", "The Brink", "I'm Dying Up Here"), מצליח לחלץ מקארי וגונדרי איפוק וריסון חסרי תקדים והתוצאה טורדת מנוחה ודעת, קרובה יותר לדכדוך הקיומי של "סינקדוכה, ניו יורק" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'" מאשר לפראות המסנוורת של "שמש נצחית בראש צלול"; נוכחותה של קתרין קינר האדירה, שכיכבה בשני הראשונים בתפקידים מצמיתים, מסייעת לתחושה הזאת לא מעט. צ'רלי קופמן וספייק ג'ונז יושבים איפשהו ואוכלים את הלב.

גונדרי וקארי מרוויחים כאן קוהרנטיות מבלי לאבד את הקסם התמים ועתיר ההמצאות שלהם. אנחנו מרוויחים את הסדרה הכי פורצת דרך של 2018, סדרה שגורמת ל"Maniac" המדוברת להיראות כמו הקשקוש הפוסט מודרני המיושן שהיא. "קידינג", שהפרק האחרון שלה לעונה ישודר בארצות הברית השבוע (ואצלנו בשבוע הבא), אינה פשוטה לעיכול, אינה מתאימה בהכרח לבינג' ומסרבת להתחנף לצופיה. זאת ביצת קינדר שההפתעה בתוכה היא ביצת פברז'ה להרכבה עצמית. האלגוריתם של נטפליקס יכול לקפוץ.

← פרק הסיום של "ילדותי" ישודר ב־yes EDGE, רביעי (14.11) 22:00

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• ג'ים קארי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אתה יודע שהמצב קשה כשניקולס קייג' חושב שהשתגעת, וניקולס קייג' חושב שג'ים קארי השתגע. למעשה קייג' תכנן להגיע להקרנת הבכורה של הסרט התיעודי "ג'ים ואנדי" בפסטיבל הסרטים בטורונטו כדי להכניס קצת שכל בקודקודו של הקולגה שלא ראה כבר שנים, להוציא אותו מכל מכל המדיטציות הטרנסצנדנטליות והשטויות שלו, ולשכנע אותו לחזור להוליווד. כשהאדם שרכש גולגולת גנובה של דינוזאור ביותר מרבע מיליון דולר ונאלץ להשיב אותה למוזיאון הוא זה שמנסה להשיב אותך למוטב, אתה בצרות.

את הסיפור על ניקולס קייג' מספר לי טוני קליפטון במסדרון בבית מלון בטורונטו. הוא הגיע לפסטיבל הסרטים בעיר כדי לקדם את הסרט הדוקומנטרי בכיכובו של קארי, ששמו המלא הוא "ג'ים ואנדי: העולם שמעבר – הסיפור של ג'ים קארי ואנדי קאופמן, כולל אזכור מיוחד של טוני קליפטון עקב התחייבות חוזית". רק שטוני קליפטון הוא לא אדם אמיתי אלא דמות שברא אנדי קאופמן, והטשטוש בין בדיה ומציאות שמאפיין את המפגש עם קליפטון מרחף גם מעל הסרט שהוא מקדם.

רובו של "ג'ים ואנדי" צולם במהלך העבודה על "איש על הירח", הביוגרפיה של הקומיקאי המנוח אנדי קאופמן משנת 1999. מהרגע שבו לוהק קארי לתפקיד עד לסיום הצילומים, הוא נשאר בדמותו של קאופמן, לטענתו הוא היה אנדי קאופמן. "ג'ים נשאר בדמות של אנדי קאופמן במשך 81 יום", מספר קליפטון. "מילוש פורמן, הבמאי, לא פגש את ג'ים קארי, אלא רק אחרי שהצילומים הסתיימו. עוד אז חשבתי שזה מרתק והחלטתי לצלם". קליפטון מסביר שהוא לא רק מופיע בסרט אלא גם מפיק אותו, ובאותו רגע לא ברור אם מי שמדבר הוא טוני או האדם מאחורי האיפור הכבד, בוב זמודה, שהיה שותפו הקריאייטיבי של קאופמן ואף נשלח מדי פעם על ידיו לגלם את קליפטון. "חשבנו שנוציא את הסרט במקביל ל'איש על הירח', אבל המנהלים של ג'ים ואולפני יוניברסל ראו את החומרים, ואמרו 'אם מישהו יראה את זה, ג'ים קארי לא יעבוד יותר בהוליווד, יחשבו שהוא מטורף'. 20 שנה ישבנו על החומרים האלה, ורק עכשיו ג'ים החליט שהגיע הזמן לסיים אותו. לג'ים כבר לא אכפת מהוליווד".

בשנים האחרונות תפס קארי מרחק מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. הוא מיעט להשתתף בסרטים והופעותיו הציבוריות מעטות ואקסצנטריות, רבות מהן משקפות את עולמי הרוחני שאותו הפסיק להסתיר. עוד ב־2014 הרים גבות ברחבי העולם כשהטיף בפני סטודנטים באוניברסיטת מהרישי לניהול – מוסד אקדמי שהקים מהרישי מהש יוגי, מפתח המדיטציה טרנסצנדנטלית – ללכת אחרי הלב ולבקש מהיקום מה שרוצים.

מרבית ההופעות האקסצנטריות שלו בשנים האחרונות – בהן ריאיון בתוכנית של נורם מקדונלד שבו סיפר על "אלכימיית מין" והמיני־דוקו הוויראלי על עיסוקו הצדדי (או לא) כצייר ופסל– מיוחסות להתאבדות של בת זוגו, קתריונה ווייט, ב־2015. היא התאבדה באמצעות תרופות מרשם, ונגד קארי עלו טענות כאילו הוא זה שסיפק לה אותן. בעבר דיבר קארי בפתיחות על השימוש שלו בתרופות כמו פרוזאק, שלדבריו עזרו לו לתפקד אבל השאירו אותו מיואש וללא תשובות. את התשובות הוא מצא, לדבריו, ברוחניות, ביכולת שלו "להיות נוכח". עד היום מתנהל מאבק משפטי בין קארי ומשפחתה של ווייט לגבי מעורבות אפשרית שלו במותה, בו נחשפו מכתבים בהם כתבה כי קארי חשף אותה למחלות, קוקאין ואלימות רגשית.

"ג'ים ואנדי" מגיע שבועות אחדים אחרי שקארי העניק את מה שזכה לתואר"הריאיון הכי משונה אי פעם", על השטיח האדום בשבוע האופנה בניו יורק. כתבת של ערוץ !E ביקשה לשאול אותו את שאלות הצבע הרגילות שמאפיינות ראיונות מהסוג הזה, אבל הוא פתח בנאום על חוסר המשמעות של האירוע הזה והטיל ספק בקיומה של הכתבת ובקיומו שלו עצמו. הריאיון הזה היה עוד קיסם שנזרק למדורת הדאגה כלפיו מצד המעריצים שרואים בו את אותה יצירתיות מתפרצת שראו ברובין וויליאמס.

אבל בעוד קל לחשוב שג'ים קארי איבד את זה, ב"ג'ים ואנדי" הוא נראה כאילו הוא דווקא מצא את זה. הסרט משלב בין צילומי הארכיון וריאיון עם ג'ים קארי של היום, שנראה מפויס ורגוע. בצילומי הארכיון, לעומת זאת, הוא בלתי נסבל. מסרב בתוקף לצאת מהדמות, מעביר את כל אנשי הצוות על דעתם, ואינו מסוגל לעצור ולהקשיב אפילו כשמילוש פורמן מתחנן בפניו.

קארי של 2017 מנסה לנסוך היגיון במהלך האמנותי הקיצוני שלו, אבל נשאר נאמן לו עד לרגע האחרון. בראיונות קארי מסביר את הקשר הרוחני שלו לקאופמן, כיצד רוחו של זה חזרה מן המתים וביקשה לשכון אצלו במהלך הצילומים. הוא יודע שמה שעשה ב"איש על הירח" הוא שיא שלא יוכל לשחזר שוב. הוא אמנם לא מצטייר כאובדני, אבל קארי מודה בריאיון שהשיג כל מה שרצה להשיג בהוליווד. הוא רהוט, מפוכח ונראה כה שלו ורגוע, והרציונליזציה שהוא עושה לשיגעון נשמעת הגיונית; ואולי הוא בכלל שוב מתעתע בכולנו, בעוד טריק אמנותי של ג'ים קארי, שהחליט להופיע לסרט הזה בתור המרואיין המושלם. ואולי, בכלל, שום דבר מזה לא אמיתי.

"ג'ים ואנדי" זמין בנטפליקס החל משישי (17.11)

• ג'ים קארי
• סרטים
• תרבות