נועה קמיר היא שחקנית וזמרת שאולי נתקלתם בה בסדרה "ירושלים" של הוט, ופחות סביר שנתקלתם בה בסרט “The Oracles of god״ (בתפקיד מריה הקדושה). לפני כחצי שנה היא השיקה קריירה מוזיקלית עם הסינגל הראשון "אהבה ללילה אחד", יחד עם המפיק המוזיקלי המצוין עדי רותם, שגם עבד איתה על "איתך" ועל הסינגל החדש שלה "טעם נרכש", שעוסק בדרך לקבלה עצמית, אך לא בקוויאר.

1. טיילת שלמה להט (צ'יץ')

וואו, כמה שאני אוהבת את הטיילת שלנו על הים. אני משתדלת להגיע לשם לפחות פעם ביום – אם זה להליכה, באופניים או סתם לראות שקיעה. הספוט האהוב עליי זה החלק החדש של הטיילת, עם הדשא וכסאות הנוח מאבן שצופים ישירות לים. בעיני זה אחד המקומות הכי קסומים בעיר, אחד המקומות שמנקים לי את הראש לחלוטין – מאוד חשוב בתקופה הקשה שאנחנו עוברים. אני אוהבת לצפות באנשים ולדמיין את הסיפורים שלהם, לצפות בשמש היפה שלנו שוקעת ולכתוב שם שירים חדשים על מה שאני עוברת בחיי. מה גם, שתמיד כיף לראות את שם הטיילת ולהיזכר בימים שלי בלהקת "השכנים של צ'יץ'" – 4 שנים קסומות של השתתפות במחזות זמר, שתמיד יהיה להם מקום חם בלבי.

2. בושוויק

בר קוקטיילים מהמם בנחלת בנימין. לבושוויק יש ערך סנטימנטלי מאוד גדול אצלי. הדייט הראשון שלי ושל אלון בן זוגי היה שם, לפני חמש שנים, ומאז אנחנו משתדלים להגיע לשם לפחות פעם-פעמיים בחודש (אם לא יותר). קוקטיילים מעולים, אווירה כיפית וחו"לית, והכי כיף להגיע בהפי אוור! מי אני שאגיד לא לקוקטייל ב-38 שקלים?
נחלת בנימין 28, תל אביב

3. תיאטרון הקאמרי

מאז שאני קטנה יש לי סופט-ספוט למקום הזה. הייתי מגיעה לשם לראות הצגות באופן קבוע, ולחלום שיום אחד אני גם אהיה על הבמה הזאת. מאוחר יותר אחרי הצבא אפילו עבדתי שם כסדרנית, והיום אני מגיעה לצפות בהצגות המעולות שם כבר במעמד אחר, כשחקנית וזמרת – המעמד עליו חלמתי כל ערב שהייתי יושבת וצופה שם בהצגות כילדה ונערה.
שדרות שאול המלך 19, תל אביב

4. קסטה של אייל שני

מה אפשר להגיד. היצירתיות שלו מנצחת. קודם כל גלידה זה חד משמעית הקינוח הכי מנחם וזורם בכל יום בשנה. ובגלידה שלו יש טעמים מיוחדים ואני עפה על זה. אני אישית ממליצה על הקרם פרש שמן זית, והמרשמלו שרוף. תחושה של ל"ג בעומר ביסודי בביס אחד.
יהודה הלוי 12, תל אביב

5. שוק הכרמל

גם השוק זה מקום שליווה אותי הרבה בחיי. כשהייתי ילדה והתחלתי לצאת להסתובב תל אביב עם חברות, היינו מגיעות באוטובוס לעשות ימי כיף בשוק הכרמל בתל אביב. בבית ספר למשחק, למדתי בסמינר הקיבוצים בקמפוס אחד העם – ממש ליד השוק – והייתי מבלה שעות בשוק, בין אם לקנות תלבושות לתרגילים בלימודים, ללמוד דמויות ממגוון האנשים מסתובבים שם, או לקנות אוכל זריז בכמה דקות הפסקה שקיבלנו. היום אני גרה ממש ליד, ועוברת בשוק כל יום. אני זוכה לקנות שם את המצרכים לבית, להשלים אקססוריז לקליפים ולאודישנים שלי, והכי אני אוהבת לעבור שם בשעות הבוקר ולראות את כל הדוכנים מתעוררים. תחושה קסומה.

מקום לא אהוב בעיר

זה לא עניין של לא אהוב, אבל מאז המתקפה האיראנית רחוב פינסקר הוא לא פשוט. הבתים ההרוסים שמזכירים כל יום את המציאות הקשה שאנו חיים בה, המחשבה על כל מי שפונה מביתו ואיבד את כל חפציו, הבורות בכביש שאני קופצת בהם עם האופניים שלי, וקצת מפחדת ליפול ולהתרסק. למרות שזו תזכורת חשובה למצב שבו אנו נמצאים, הייתי שמחה אם היו מנסים להחזיר את הרחוב לקדמותו.

השאלון

1.⁠ ⁠איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכת הגמר בשנקר. הגעתי לשם כדי לצפות בסרט גמר שהשתתפתי בו בשם "חיים אחרים" של הבמאית נועה לבנון, ושמחתי לגלות תערוכה מרהיבה מלאה ברעיונות יצירתיים ומעוררי השראה, פרוייקטים שמדברים את המצב ואת הדור שלנו שחווה את הכאב הגדול, חדרי מנוחה ומדיטציה עם תדרים מרגיעים, תכשיטים מעוצבים ומיוחדים ורעיונות מרתקים לאפליקציות שהייתי שמחה אם היו קיימים. בהחלט אירוע שאשמח להגיע אליו כל שנה וקצת לפתוח את הראש ואת הלב.

2.⁠ ⁠איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אהיה שחקנית-זמרת קלישאתית ואגיד וויקד. אני פריקית של מחזות זמר עוד מילדות, ו-וויקד הוא אחד ממחזות הזמר האהובים עליי כבר שנים. חיכיתי לסרט הזה כמו לא יודעת מה, נכנסתי לאולם הקולנוע ברב חן הכיכר, הצלחתי להתנתק מהמציאות ולחיות ביקום מקביל לרגע – בו הבעיות הכי גדולות הן של סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה, ולא שלנו. עצרתי את עצמי לאורך כל הסרט לא לשיר בקול רם את כל השירים שאני יודעת בעל פה, אבל לא כל כך הצלחתי. מסכנים מי שישבו לידי.

3.⁠ ⁠לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למטה החטופים. אני לא מאמינה שאנחנו עדיין בתוך המערכה הזאת, לא מאמינה שאחים שלנו עדיין שם, הלב מרוסק מלחשוב על המשפחות שחוות את הסיוט הזה כל יום מחדש – צריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה! בנוסף – לארגונים שתומכים בהתמודדות עם פוסט טראומה, אסור לנו לשכוח אותם. החיילים והמילואימניקים שלנו, גיבורים, שעוברים ורואים דברים שלא היו צריכים לראות כל חייהם – חשוב להראות להם שאנחנו איתם במסע השיקום מהטראומות.

4.⁠ ⁠מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו כרגע?
לי! פוצחת בקריירה מוזיקלית בתקופה הכי קשה שיש, ועושה הכל בעצמי! ועכשיו ברצינות, הכי צריך להרים לכל התל-אביביים שנאלצו להתפנות מבתיהם עקב המתקפה האיראנית. אני לא יודעת איך אני הייתי לוקחת סיטואציה כזאת. זה מורכב גם פיזית-חומרית, וגם מנטלית. הבית שלך אמור להיות המקום הכי בטוח שלך בעולם. והוא נפגע, ואיננו, ואיתו כל הדברים שלך. חפצים סנטימנטליים ובעלי ערך רגשי. בגדים וחפצי בסיס יומיומיים. להיתלש מהסביבה שלך ביום בהיר אחד. חד משמעית אני רוצה להרים לכם שאתם עוברים את התקופה הקשה הזו, ומקווה שתוכלו לחזור לבית שלכם מתישהו. ואולי תמצאו בזה הזדמנות חיובית להתחיל מחדש, כמה שאפשר.

5.⁠ ⁠מה יהיה?
מקווה שיהיה טוב. ומקווה שזה יקרה בקרוב. לא יודעת איך, אבל שנחזור למציאות נורמלית ושכולם יחזרו הביתה. מה שבטוח – מהתקופה הזאת תצא הרבה אמנות חשובה ומרתקת. תמשיכו לחלום וליצור, גם כשהמציאות שלנו רחוקה מלהיות אידיאלית.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• הכרמל
• הקאמרי

״תלויים״ הוא מחזה הביכורים של ערד יסעור, שנכתב בשנת 2010 בהשראת חוויותיה כסטודנטית לתואר שני בדרמטורגיה באמסטרדם. המחזה זכה במקום הראשון בתחרות של המכון הבינלאומי לתיאטרון של אונסק״ו, והוצג במדינות רבות ברחבי העולם. כתיבתה של ערד יסעור התמקדה בנושאים כמו חיים בצל מלחמה, ניכור, זרות וחיי גלות, תוך חקירה אישית של שאלות חברתיות ופוליטיות מורכבות. העלילה מגוללת את סיפורם של איזאק ובנג׳מין, שנמלטו ממלחמה בארצם ומצאו מקלט במדינה מערבית. תוך כדי עבודתם בניקוי חלונות של גורד שחקים, מפגש מקרי ביניהם מתגלה כאיחוד בלתי צפוי של חברי ילדות שהופרדו במלחמת אזרחים אכזרית. במהלך ניסיונם להימנע מהתמודדות עם עברם, סודות שהודחקו צפים על פני השטח וחושפים פצעים עמוקים שטרם הגלידו.

>>זאת הייתה יכולה להיות סדרה טובה. אבל זו פרסומת מסחרית בוטה

בפרשנות הבימתית שלי בחרתי להבליט את הקונפליקט המרכזי במחזה – המתח שבין מוסר להישרדות. למרות שההחלטה להעלות את המחזה התקבלה עוד לפני השבעה באוקטובר, האירועים האקטואליים העניקו לו שכבה נוספת של רלוונטיות. בחרתי לגשת אל הסיפור מנקודת מבט אוניברסלית, מבלי לקשור אותו ישירות למלחמות בעזה, באוקראינה או בסוריה. הגישה הזו מאפשרת למחזה לעסוק ברמה עמוקה יותר בסוגיות של פליטות, מלחמות וטראומות אישיות כחלק מהחוויה האנושית הכללית.

ההצגה מתמודדת עם דילמה שמטלטלת את הדמויות: האם לבחור לשכוח את העבר ולהשתלב, או להתעמת איתו ולהתמודד עם השלכותיו. הבחירה להציג את הדילמה הזו ללא הקשר פוליטי או תרבותי מוגדר מאפשרת לכל צופה לשקף את המסרים על מציאות חייו שלו. בכך, הופכת ההצגה לרלוונטית לכל אדם שחווה טראומה, גלות או תחושת ניכור. מאז אירועי השבעה באוקטובר, הפכה המציאות המקומית לקשה ואפלה יותר, והשיח הציבורי עבר שינוי מהותי. לצד גל של אחדות ונתינה, התעוררו גם תחושות של זעם, שנאה ורצון לנקמה. אני מבקש מהקהל להתעמת עם שאלות מוסריות כבדות משקל, תוך הדהוד אמירתו של שייקספיר במחזה ״המלט״: ״להציב מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהוויתו״.

ההצגה יוצרת דימוי עוצמתי של תקיעות בין שמיים לארץ – מצב של חוסר מוצא, המשקף את חווית הפליטות ואת הקושי להתקדם הלאה. כמו איזאק ובנג׳מין, גם אנחנו ״תלויים״ בין העבר להווה, בין מלחמה לתקווה, כשהשאיפה לשרוד נותרת החוט המקשר האנושי הבסיסי ביותר. עבורי ועבור יוצרי ההצגה, העבודה על ״תלויים״ בתקופה כה מתוחה הייתה אתגר אמנותי ונפשי כאחד. בכל חזרה הורגשו השפעות המצב – תחושות של מתח, כאב וחוסר ודאות ליוו את כולנו. הטקסטים, שמתמקדים במלחמה, בפליטות ובהתמודדות עם טראומה, קיבלו משמעות חדשה ואקטואלית לנוכח האירועים המקומיים.

עבורי, העבודה על המחזה הייתה מפלט זמני מהמציאות, אך גם תזכורת בלתי פוסקת לה. ברגעים מסוימים חוויתי תחושת שליחות – להביא לבמה יצירה שמציבה שאלות על מוסר אנושי בנסיבות בלתי אפשריות. אני רואה את החוויה כ״מסע רגשי ללא מפלט״ – תהליך שבו האמנות משקפת את הכאב והמורכבות של המציאות הישראלית, ובמקביל מאפשרת מבט רחב יותר על מקומנו בתוך הסיפור האנושי הכולל. אני מזמין את הקהל להצטרף למסע דרמטי ומעורר מחשבה על המחיר האישי של המלחמה ועל היכולת לשמור על אנושיות בעולם שבו הכל מוטל על הכף.
ההצגה ״תלויים״, פרי עטה של המחזאית זוכת הפרסים הבינלאומיים, מאיה ערד יסעור בבימויו של קרל כץ, בין ה-10 ל-11 בינואר תעלה בתיאטרון הקאמרי.לפרטים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• הקאמרי

מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת

החל משעות הבוקר מציף את תל אביב צונאמי של הודעות סגירת עסקים היום, החל משעות אחר הצהריים, בסולידריות עם משפחות החטופים ומתוך כוונה לאפשר לעובדיהם להצטרף להפגנת הזעם ההמונית שמתוכננת הערב (1.9, 19:00) בשער בגין. אל מאות המסעדות, הברים, בתי הקפה והחנויות שכבר הודיעו על סגירתם, מצטרפים בשעות האחרונות גם מוסדות התרבות של תל אביב, שמבטלים בזה אחר זה את כל האירועים המתוכננים לשעות הערב.

>> תל אביב נסגרת: מאות מסעדות הודיעו על סגירתן למען מחאת החטופים
>> עוצרים את המדינה: כל הפרטים על אירועי המחאה הערב בתל אביב

עד כה התבשרנו על סגירתם של קולנוע לב, סינמטק תל אביב, תיאטרון הבימה, תיאטרון הקאמרי, תיאטרון בית ליסין, קולנוע יפו, מקדש ההופעות הבארבי ומתחם התרבות האלטרנטיבית של התדר, ואליהם צפויים להצטרף גם יתר מוסדות התרבות הבולטים בעיר. לפחות בחלקם, כמו תיאטרון גשר למשל, לא מתקיימים אירועים בימי ראשון, כך שהקורבן צפוי להיות קטן.

מהסינמטק, שיסגור את שעריו הערב ב-18:30 ועמד בשבוע שעבר במוקד סערה תל אביבית כשאירח את הרצאתו של אליהו יוסיאן, נמסר כי "התעוררנו גם הבוקר לחדשות קשות מנשוא. סינמטק תל אביב קורא לציבור להצטרף למחאת מטה החטופים, מחשיך את המסכים וקורא לכל הציבור שלא להישאר אדיש לנוכח אובדן החיים היום-יומי והפקרת החטופים למותם". רשת בתי קולנוע לב הודיעה אף היא בשעות הצהריים כי "הערב, מתוך הזדהות ותמיכה במשפחות החטופים ומאבקן, בתי הקולנו יסגרו החל מהשעה 17:00".

מתיאטרון הבימה נמסר כי "התיאטרון הלאומי הבימה ישבית הערב את פעילותו וכל ההצגות לא יתקיימו, לרבות ההצגה 'חתונה מאוחרת' שתוכננה להציג במוזיאון ארץ ישראל", ואליו הצטרף גם תיאטרון הקאמרי עם ההודעה ש""לאור גודל השעה, התיאטרון הקאמרי יסגור הערב את שעריו". גם תיאטרון בית ליסין ע"ש איבצ'ר הכריז כי "תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר סוגר הערב את שעריו, לאות הזדהות עם משפחות החטופים. ההצגות 'החופש של ג'קי' ו'בין קודש לחולון', שהיו מתוכננות להערב, מבוטלות".

גם מתיאטרון צוותא נמסר כי "בצל היממה הקשה שעוברת על כולנו, תיאטרון צוותא מבקש להביע סולידריות עם משפחות החטופים, ולפיכך המופעים שאמורים היו להתקיים הערב – 'הסוף' (צוותא 1) והמופע של גיא אדלר (צוותא 2) מבוטלים. בתקווה לימים טובים יותר, משפחת צוותא".

בנוסף הודיעו גם מוסדות התרבות האלטרנטיבית שאינם ממסדיים, כמו הבארבי, תדר וקולנוע יפו, על סגירתם הערב. מוזיאון תל אביב הודיע שיסגור את שעריו כבר ב-15:00 והזמין את הציבור להתייצב באותה שעה ברחבת המוזיאון עם משפחות החטופים להשמעת העבודה "יד ענוגה" של האמן משה גרשוני, המהווה נקודת ציון בהיסטוריה של המוזיאון ושל קהילת האמנות המקומית. היא הושמעה לראשונה במוזיאון במסגרת התערוכה "אמן-חברה-אמן" שאצרה שרה ברייטברג סמל ז"ל, אז שודרה הקלטה של גרשוני שר בקולו את השיר "יד ענוגה" מאת זלמן שניאור אחת לשעה מרמקול שהוצב על גג המוזיאון, כחלק ממיצב שהעמיד האמן האיקוני. השיר, שנכתב בשנות ה-30', הוא שיר אהבה המושר כשיר ערש ועולה בהיום כקריאה של שבר וקינה על המקום.

• ❤ תרבות
• שבעה באוקטובר
• כיכר החטופים
• מחדל נתניהו
• הבימה
• הקאמרי
• בית ליסין
• קולנוע לב
• סינמטק תל אביב

היוצר ובמאי התיאטרון דניאל בגנו היא הבמאי של ההצגה "מדיאה" – עיבוד עכשווי, צעיר ומוזיקלי לטרגדיה היוונית המיתולוגית (הבנתם? כי יוונים). אם נאמ;לק לכם אותה, אז בן זוגה עזב אותה ואת ילדיהם לטובת אישה אחרת, היא פוטרה מהעבודה שלה וכעת על מדיאה להתחיל חיים חדשים כאם חד-הורית, וכל זה בגיל 26. ההצגה שואפת לבדוק האם מדיאה היא אישה שנכנעה לשיגעון מתוך ייאוש, כלי משחק בידיו של מנטור מניפולטיבי או פסיכופתית הרודפת אחר נקמה? ההצגה עולה ב-15.8 (יום ה', 20:30) במרכז ענב לתרבות בתל אביב.לפרטים וכרטיסים

>>אופטימיות זהירה והבורקאסון לשבור איתו דיאטה. העיר של איתי סגל
>>יער הפיות והקיבוץ הקטן שבאמצע ת"א. העיר של דניאלה ג'וליה טראוב

1. ת״א תרבות דה וינצ׳י

אמאלה ואבאלה כמה שהייתי צריך את המקום הזה. כמה התפללתי שיוקם מקום כזה והנה הוא סוף סוף כאן! מטרת ת״א תרבות דה וינצ׳י היא להיות מעין מעבדה ליוצרים עצמאיים, שמפתחים את היצירות הבאות שלהם. אפשר למצוא שם חדרי חזרות במחירים מסובסדים, חדרים אקוסטיים ואפילו סדנת טקסטיל! הייתה לי הזכות לפתח את ״מדיאה״ בשיתוף פעולה ראשון עם המרכז, תחת ההנהלה התומכת והאוהבת של איסי וינטר-אבקסיס וטל ארז. ממליץ לכולם להגיע למרכז, ליצור בחללים, לקחת חלק באירועים המתקיימים שם או סתם לשבת ולעבוד בסלון העירוני המפנק.
ליאונרדו דה וינצ'י 14

2. גלריית המקרר

לפני כמה שנים אבא שלי שכר סטודיו בסמטה חשוכה, צמוד לקניון ה-TLV. בהתחלה חשבתי שמדובר במקום לאחסון גופות, אבל יותר מאוחר התברר לי שמדובר במתחם בן 3 קומות, שהיה בעבר בית קירור של השוק הסיטונאי. המקום כולל היום בית קפה, גלריה וסטודיואים של אמניות ואמנים מכל התחומים. יוצא לי לשבת בבית הקפה של המקרר לפחות פעם בשבוע עם מחשב, רצון עז לקפה קר וידיעה שאני כנראה לא באמת אעבוד ובמקום זה אפריע לאיריס המנהלת לעבוד.
סמטת החשמונאים 90

3. ארכיון התיאטרון הקאמרי

בארכיון הקאמרי נמצאת ספריית המחזות מהגדולות בישראל שמונה כ־5,000 מחזות. מדי יום פוקדים את הארכיון אנשי תיאטרון, תלמידי בתי ספר למשחק ותלמידי מגמות בחיפוש אחר מחזה לארבע נשים או מונולוג קומי עם נגיעות טרגיות. הייתי מתנדב בארכיון מגיל 13 ועד גיל 15. זכיתי להכיר את יורם, מנהל הארכיון, שהפך עם השנים לחבר קרוב ויקר, יחד עם עוד אנשים יקרים ואהובים שמלווים אותי עד היום.
שדרות שאול המלך 19

4. צוותא

קשה לי להאמין שאדם שיגיע לתל אביב בפעם הראשונה בחייו ינחש שבמרתף של מרכז מסחרי מוזנח באבן גבירול מסתתר מרכז התרבות הכי סקסי בעיר. הייתי בא לצוותא עשרות פעמים בשנה, בין אם זה כדי לראות בפעם המליון את ״העיר הזאת״, או לצפות בהצגה רנדומלית ב״עונת הרחצוותא״ – המקום הזה תמיד היה מעין מקלט תרבותי; בשביל אמנים בעלי שם כמו גם אמנים צעירים, מבטיחים ופורצי דרך. היום, אחרי שזכיתי ליצור שם את ההצגה הראשונה שביימתי, ״תחושה שמשהו נורא עומד לקרות״, הקשר למקום רק נהיה חזק יותר.
אבן גבירול 30

5. רביעי טבעוני בסנטר

מדי פעם קורה שאני מתעצבן. זה בדרך כלל כי מישהו עצבן אותי או שביבי שוב עשה משהו מטומטם. בימים כאלו אני שואל את האדם שקרוב אלי איזה יום היום ואם הוא עונה לי שהיום יום רביעי אז אני מקפץ בשמחה אל עבר היריד ״רביעי טבעוני״ שמתקיים כל שבוע בדיזנגוף סנטר. ביריד תוכלו למצוא בעיקר דוכנים של עסקים קטנים שמציעים מגוון מנות טבעוניות וטעימות במיוחד. ממליץ בחום לנסות את הקרואסונים של ליאור בן משה. תודו לי אחר כך.

מקום לא אהוב בעיר

הגשר של חניון גולדה. יותר מדי ריחות של שתן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא בדיוק אירוע שהייתי בו כמבקר, אלא אירוע שלקחתי בו חלק כמנהל הצגה. ״תיאטרון המשולש״ ו״טעות בליהוק״ יצרו יחד עם הפילהרמונית ו״דבק״ מופע מהמם של שירים מסרטים בגרסה קווירית. הקאסט האדיר שאוגד והונחה על ידי עמית רייס ורום רזניק הביא לבמה תוצר כל כך אותנטי ומרגש. שלא לדבר על העיבודים המוזיקליים המופלאים של כנען לבקוביץ׳.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ידוע שכמעט כל יצירה, במיוחד יצירה ישראלית, מקבלת משמעות חדשה מאז פרוץ המלחמה. האירוע ״ועדת חקירה״ בתיאטרון תמונע מילא אותי בהשראה ובמחשבות על עתיד היצירה הישראלית והשיר ״גם הים נסוג״ שכתבה יונה וולך והלחינה וביצעה אפרת בן צור (יחד עם אביתר בנאי) נותן לי כוחות מחודשים בכל פעם שאני מאזין לו.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
להתנדב או לתרום למטה משפחות החטופים. זאת לא העבודה של העם לדאוג לאזרחים שהופקרו, אבל כרגע לצערנו אין מישהו אחר שעושה את זה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בגלל שאני בא מתחום התרבות, ארים לאחד מהאנשים הכי מדהימים שפגשתי במקצוע הזה – גיורא יהלום, מנהל אגף תרבות של עיריית תל אביב-יפו. התרומה של גיורא לתרבות בעיר היא עצומה והמסירות שלו כלפי האמנים בעיר פשוט מרגשת.

מה יהיה?
זאת שאלה גדולה מדי לאדם קטן מדי. אין באמת תשובה, מפחיד לחשוב על אחת כזאת. רק לנשום עמוק, לכאוב, לחמול ולהחזיר את כולם הביתה עכשיו.

• העיר שלי
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• הקאמרי
• תיאטרון
• צוותא