נתחיל מהסוף: קוראים לי אבישי סלע. סלע = עברות של סלמי, שם המשפחה של אבא שלי. מצד אחד הודי, מצד שני חאלבי. על הנייר, מזרחי משני הצדדים. זו נקודת המוצא. עכשיו אפשר להתחיל.

בתוך האווירה האמוציונלית, המיליטנטית והבלתי נסבלת ששוטפת את ישראל בחצי השנה האחרונה, יצאה לאור אמש סדרה חדשה – קוראים לה "קרועים", והיא מבית היוצר של רון כחלילי. וכחלילי, בין שאר סגולותיו, יודע לייצר שיח – כך הוא עשה עם שורת סדרות בעבר, מ"על צד שמאל" (שסקרה את ההיסטוריה של השמאל הפוליטי בישראל), דרך "סרט שחור לבן" שנגעה בתופעת סרטי הבורקס ועד סדרה כמו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" שאתם יכולים לנחש במה עסקה.

קו אחד שזור בין כל היצירות של כחלילי – 11 בסך הכל, כולל הנוכחית – והוא העיסוק באחד השסעים המרכזיים שעומד בלב החברה הישראלית, זה שבין אשכנזים למזרחים. הפעם, ב"קרועים", הוא מלווה את סיפורם של "המשתכנזים" – אנשים שנולדו למשפחות יוצאי עדות המזרח, ואימצו לעצמם עם השנים תרבות אחרת. כאלה שביקשו "להשיל מעצמם" את המזרחיות שצמחו ממנה, כדי להפוך להיות מעורים יותר בחברה הישראלית.

הסדרה מלווה, בכישרון רב, שורה של דמויות שעשו את המסע הזה – מגורי אלפי ועד גלית דיסטל-אטבריאן, מציון אמיר ועד אבי בוסקילה. הקייס של כחלילי מאוד ברור: מזרחיות מוגדרת בצורה מאוד מסוימת – מוזיקלית, תרבותית, התנהגותית – וכל הליכה מהשורשים המקוריים האלה לטובת כל דבר אחר, היא קרע (כמאמר שם הסדרה, "קרועים"). המילה "בגידה" לא נאמרת במפורש (אולי כדי לא להעליב את המרואיינים), אבל ברור שהיא מרחפת באוויר.

כלומר, יש רק דרך אחת להיות מזרחי: לשמוע מוזיקה מזרחית, לאמץ את המנהגים (אולי גם את המסורת היהודית), להיות מחובר למקום שממנו באת. כל ניסיון לחוות את החיים אחרת, הוא "להשתכנז" – לערוק החוצה מהמחנה, לטובת המחנה הנגדי. זה של האשכנזים, שהם ההפך הגמור.יש משהו מאוד מיושן בתפיסה הזאת, זו ששמה קו ברור, כמעט חומה, בין המזרחיות לאשכנזיות – ומבקשת לשים כל אדם בצד כזה או אחר של החומה. המציאות היא בוודאי לא אוטופית; גם עבדכם הנאמן נתקל לא פעם בהתייחסות השונה כלפי מישהו שנראה כמוני, או מחזיק בשם משפחה כמוני. אבל היא גם לא העולם של "קזבלן".

כי בעולם שאני חייתי וחי בו עד היום, אף אחד לא עשה את ההפרדה הזאת. תמיד חייתי בין כל מיני אנשים, והעדה שלי לא העלתה ולא הורידה. בתיכון קוגל בחולון, שבו למדתי, חננות לא עושים את החשבונות האלה. אף אחד לא ידע מה שם המשפחה של הבריונים שהפחידו אותי בתיכון, אבל כל הילדים ידעו להיזהר מהם בצורה שווה. נראה לי שבן גוריון קרא לזה "כור היתוך".

זאת בדיוק הבעיה בגישה שמניעה את כחלילי בסדרה הזאת – ההנחה הסמויה, ולעתים גם הגלויה, שמזרחיות צריכה וחייבת לבוא רק בדרך אחת. היא לא מכילה בתוכה את האפשרות שחלקנו, אולי אפילו יותר מאשר רק חלק, מעוניינים להיות מה שהם – בין אם הם רוצים לעשות מוזיקה ערבית, או היפ-הופ, או שניהם ביחד באותו הזמן.ויותר מזה – לא רק האשכנזים מפעילים מסננות, אלא גם המזרחים – והסדרה הזו היא הדוגמא הכי טובה לכך. סדרה שכולה "גייטקיפינג", שמסמנת לכולם מה זה להיות מזרחי, איזה מוזיקה צריך לאהוב ומה צריך להיות כדי להיחשב למזרחי "נכון" (בניגוד למזרחי הלא נכון, הוא המשתכנז, הוא זה שערק מהמחנה וניסה להתחפש).

אבל אנשים, תודה לאל, הם הרבה יותר מורכבים. בטח ב-2023. בהופעות של עומר אדם, או של רביד פלוטניק (האשכנזי!), אף אחד לא זוכר מאיפה ההורים שלכם באו. בפלייליסט שלי בספוטיפיי חיים זה לצד זה, חיים משה וברוס ספרינגסטין, יוני רכטר ושרית חדד, אתניקס וקנדריק למאר ובריטני ספירס (כי למה לא בעצם). את ההבדלים הישנים אני משאיר לסרטי הבורקס.

הניצחון האמיתי של המזרחיות יושג כשכולנו נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. חלק מאיתנו יישארו עם המזרחיות הקלאסית, חלק מאיתנו יילכו למקומות אחרים בחיים או בתודעה. ולאף אחד לא יהיה אכפת איפה אמא נולדה ומה שמעו בבית (אגב – אצלי בבית שמעו את יהודה פוליקר, שלומי שבת וגידי גוב. את שלושתם אני אוהב עד היום).הסדרה "קרועים" היא, במובן הכי טוב של המילה, עוד סדרה של רון כחלילי – היא מעניינת, היא מעצבנת במידה, היא מגרה אותך לחשיבה אחרת. זה מה שכחלילי תמיד ידע לעשות, ואת זה הוא עושה בהצלחה גם הפעם. האם השתכנעתי מהקייס של הסדרה? לא ממש. אבל היא עדיין שווה את הצ'אנס.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רון כחלילי
• דוקומנטרי
• השד העדתי
• אשכנזים
• מזרחים

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

אבא'שך ערומקו.
אמא'שך מאריזונה-זונה (המדור מנסה לנחש את ההעלבה הבאה, שתהפוך למהומת הפייסבוק הבאה, שתהפוך למלחמת עולם בין מזרחים לאשכנזים, שתהפוך לשלושה ימים של סיקור רצוף בידיעות אחרונות. אבל רגע, זאת לא יכולה להיות מהומה אם זה לא עדתי:)

2.

אבא'שך מרוקאי ערומקו.
אמא'שך רוסיה מאריזונה.
רוסיה? מאריזונה?
סססעמק, צודק (וכך, במשך שלושה ימים רצופים, העיתון והאתר הנפוצים במדינה עסקו בריב של שתי נשים שעמדו שעות בחום, בתור לטרמפולינה במגדלי עזריאלי – אגב, טרמפולינה זה שם מצוין לכל דבר חוץ ממה שזה: שם מצוין לעגבניה שהוכלאה עם קלמנטינה, לחצצית חדשה שהוכנסה לשימוש באזור חברון, לאשתו של טרמפולין; זה טוב להכל, חוץ מלמקפצה מטופשת)

3.

רגע רגע, רוסיה מאריזונה, זה אפשרי!
איך אפשרי?
המוצא שלה רוסי אבל היא גרה באריזונה -זונה-זונה. חזרנו לעמודים הראשיים של ידיעות?
לא. אם היא מאריזונה, איך אבא שלי הכיר אותה בכלל?
אולי הוא טס אליה. אולי הוא טייס. אשכנזים הם או בהייטק, או טייסים. אל תכחיש.
אבא שלי? טייס?
והמטוס שלו עשה נחיתת חירום באמצע מדבר אריזונה, ושם את מי הוא פגש?
את אמא שלי?
לא, ילד אחד טרנסג'נדר שכל הזמן אמר לו, “צייר לי כבשה, צייר לי כבשה". אל תסתכל עלי ככה, זה מקרים שקרו. אפשר לחזור לעמוד הראשי?
(יצחק לאור כתב פעם, שעיתון שמדווח על מהומות בפייסבוק זה כמו עיתון ששולח כתבים לצטט כתובות גסות בשירותים של התחנה המרכזית. הוא אמר את זה בתור משהו לא מומלץ, אני חושב. לא יודע, אני קורא בדיוק במוסף הפוליטי שסיגי מחדרה עושה ביד, ויש מספר טלפון)

4.

סליחה, זה אפליה! אם אין רוסיה מאריזונה, אז גם אין מרוקאי ערומקו.
למה? ערומקו זה בין-עדתי.
אה – תפסתי אותך – אז זה לא אופייני למרוקאים?
לא במיוחד.
אז זה לא העלבה!
אצל כל עדה זה לא העלבה, אצל מרוקאים זה כן.
למה?
כי הם נעלבים מכל דבר.
שיט! לוגיקה מעגלית! זה לא פייר!
(והאגדות מספרות, שפעם היה דיבור כזה בתקשורת, שכאשר כלב נושך אדם זה לא חדשות. אבל עשרים שנה של טלוויזית ריאליטי גרמו לנו לחוות את החיים כמו ילדים בני שש, ולדרוש עיתונות שמכסה את הדברים החשובים באמת: “המורה, הוא היריק עלי!")

5.

לא סובל לוגיקה מעגלית.
למה?
עולה יורדת, עולה יורדת. מה זה צריך להיות?
אתה חושב על מעלית.
נכון, סליחה. עדיין, הייתי רוצה להפריך אותה.
נו, תפריך.
לצערי גמרתי בית ספר אחרי מהפכת ארז ביטון, ולא לימדו אותנו לוגיקה מעגלית.
אלא?
לוגיקה מרוקאית.
אין דבר כזה.
באמת? גזען מתנשא הגמון מניאק.
סליחה, סליחה, יש דבר כזה.
רואה? זה עובד (ואין אלא להגיע למסקנה שזה בדיוק מה שאנחנו: זאטוטים בתחפושת של מבוגרים, שמעמידים פנים שיש להם דיעות ומחשבות ואידאות. אז אולי, במחשבה שניה, זה לא רע להתחיל להבין את האמת: שאנחנו ילדים בני שש, עם רובים אמיתיים).

• אנשים
• הנסיך הקטן
• יצחק לאור
• עוזי וייל
• טרנסג'נדרים
• השד העדתי
• טורים אישיים ובלוגים

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

השד העדתי התפוגג! (או שהמזגנים השתפרו. בכל מקרה, כל עוד אתה לא יוצא לרחוב
זה בסדר

2.

לא היתה מלחמה – בינתיים – אבל סביר שגם לא תהיה, כי אם יש דבר אחד טוב בממשלה מלאה דתיים זה שחודש לפני החגים הם נהיים די עסוקים, וכל הקטע של להיכנס לעזה יורד מסדר היום כי זה או ארוחה לעשרים איש או מלחמה, ואם – נגיד – נפתלי בנט יבחר במלחמה,

אז אשתו שהיא שפית של עוגיות כשרות לא תוכל לתזז אותו עם המגשים החמים, ותצטרך להגיש עוגיות עבאדי ולבכות שבוע מהבושה, ואז היא תשאל את עצמה: “איפה אלוהים היה, כשאצלי בחג נחנקו מרוב יובש?!" ואז היא תנקום בו על ידי שתאפה מלא עוגיות לארז ביטון, שעקב מוגבלותו (הבריאותית! לא העדתית!) לא יראה שחיסל שלוש צלחות,

ובפעם הבאה שיצטרך לעמוד מול מיקרופונים ולהסביר למה הועדה שלו התעלמה מיוצרים מזרחים שאינם מרכזים את מיטב מאמציהם האמנותיים בשנאת אשכנזים, הוא יתחיל לגמגם ולהגיד שהוא עדיין מגבש את דעתו, כמו שקרה בפרשת מחמוד דרוויש – כמה זמן לוקח לגבש דיעה על ערבי, פור גוד סייקס? או שזה ערבי מאוד מתוחכם, או שדעתו של ארז ביטון היא מאלה הקשות לגיבוש –

ואז כולם יגידו: וואו! איזה שמן הוא! (ולך תגיד שזה בגלל שאכלת עוגיות של אשתו של הבנאדם שחתם לך על הצ'ק. לא נעים)

3.

עשיתי המון כסף מאמזון! טוב, לא ממש מאמזון, מקורסים על איך לעשות כסף באמזון.
טוב, לא ממש מקורסים על איך לעשות כסף באמזון, מקורסים על איך לעשות קורסים כאלה (טוב, האמת, גם מזה לא עשיתי המון כסף, אבל בגלל שזה עבודה באינטרנט זה איפשר לי לשבת בבית ולאונן מול יו-פורן בזמן שאני אומר לעצמי שאני עובד בשיווק רשתי. ונכון, הכסף לא משהו, אבל הסיפוק בעבודה עצום. שלא לדבר על הידע הנצבר: ידעתם שלבוקקה אין שום קשר לקקה?)

4.

זכינו באולימפיאדה! בשתי מדליות ארד! אם כי בענף ספורט שבעיקרון בנוי על להזיע ולדחוף, אז לא ברור איך לא השגנו יותר (הכל בגלל הרבי של מירי רגב. מה כבר אפשר לצפות מרב שלא נענו תפילותיו להחליף לטלפון יותר מתקדם מנוקיה שחור-לבן?)

5.

נתניהו עשה סבב של שיחות אינטימיות עם התקשורת. שזה נפלא, כי סוף סוף אספו את כל הפמיניסטיות של עיתון הארץ בחדר סגור, ובגלל שמרן ימני אחד בחליפת שלושה חלקים הם נאלצו לפתוח מזגן על מקסימום (מה שמזכיר לי, וסליחה על הסטיה לזכרונות אישיים,

שפעם קפצתי ראש בבריכת גלית בידי אליהו, ונחתתי בטעות על הילדה הפמיניסטית הראשונה שהכרתי, שבמקרה לגמרי היתה גם הילדה עם החזיה הראשונה בכיתה, וזה קרה בשעה ששחתה מתחת למקפצה בנסיונה לשפר את שיאה האישי בהשפרצה חיננית – מקצוע שלא נכנס עדיין לאולימפיאדה, אבל מאוד קל לניקוד: כל מה שצריך זה לספור את מספר הגברים שנעצרים במקומם ולוטשים מבט. ודווקא בה,

על כל חינניותה המתפרצת והמשתפרצת, יצא שפגעתי בשעה שצייתתי לחוק המשיכה. ויום אחר כך, כשמועצת ערסי השכונה התכנסה כדי לקבוע אם זה נקרא שנגעתי לה או לא, נערך דיון ארוך ואחריו ניתנה הפסיקה: זה לא נקרא, כי בגד ים וחזיה זה לא אותו דבר. וכדי לקבוע אחת ולתמיד מי הגבר, איציק חזן קפץ עליה ראש מהקומה השניה של בית הספר, ואולי נגע לה בחזיה ואולי לא – זכרונו מהאירוע נפגע עקב זעזוע מוח. אז המנהל אסף את כולם ואמר שזה לא מקובל. וחבל, כי אם היתה אז ועדת ארז ביטון, הקפיצה שלו היתה נכנסת לתוכנית הלימודים).

• אנשים
• בוקקה
• שיווק רשתי
• אולימפיאדה
• אוננות
• ארז ביטון
• הארץ
• עוזי וייל
• מירי רגב
• בנימין נתניהו
• אמזון
• השד העדתי
• טורים אישיים ובלוגים
• אינטרנט

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת 1972 נערך המפגש הראשון באוניברסיטה העברית של סטודנטים התומכים בתנועת הפנתרים השחורים, במחאה על האפליה כלפי מזרחים בחברה הישראלית בכלל ובאקדמיה בפרט. מאז שיח הזהויות רק הלך והתרחב, ובמהלך השנה האחרונה נראה שאף החל להוביל את סדר היום הציבורי. באוניברסיטאות השונות קיימים תאים רבים הפועלים למען אינספור קהילות ונושאים, אולם עד היום לא פעל באף אחת מהן תא מזרחי, והן נותרו אחד המעוזים הבולטים של ההגמוניה. כעת, 43 שנים לאחר אותו מפגש היסטורי, הקימו סטודנטים באוניברסיטאות תל אביב, העברית ובן גוריון תא שנקרא "התא המזרחי". בהזמנה למפגש הראשון של התא בתל אביב, שהתקיים ב־14 באפריל, נכתב כי בכוונתם של הסטודנטים לפעול "נגד גזענות ולקידום שוויון אמיתי ומהותי בחברה הישראלית".

למפגש הגיעו כ־50 סטודנטים לתואר ראשון ושני ודוקטורנטים. את הקמת התא המזרחי באוניברסיטת תל אביב יזמה רותם כהן כחלון (26), סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה ומתרגלת. עוד לפני כשנתיים יזמה כהן כחלון – אז סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן – מחאת יחיד:

"הלכתי ללימודים עם חולצה שעליה היה כתוב: 'כמה מרצים מזרחים יש לך?'. כיום רק תשעה אחוזים מהסגל באוניברסיטאות הוא ממוצא מזרחי ורק אחוז אחד הן נשים מזרחיות".

המחאה של כהן כחלון עוררה תגובות רבות, אך כאשר החלה את לימודי התואר השני באוניברסיטת תל אביב הרגישה צורך בהקמת תא מזרחי. "מזרחי מהפריפריה שמגיע לאקדמיה נתפס כאחר, במיוחד באוניברסיטה ובטח בתל אביב. גדלתי ברמלה ואני תמיד מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר מכל תלמיד אחר. החוויה הזו משותפת להרבה סטודנטים מזרחים".

באותו מפגש ראשון – שהתקיים במקביל גם באוניבסיטאות העברית ובן גוריון, דנו על מטרות התא שאחת מהן "לאפשר שיח מזרחי במרחב בטוח, תוך קידום נושאים שנמצא כרלוונטיים". לדבריה של כהן כחלון, סניפי התא השונים מתכוונים לפעול במשותף – הן במישור הארצי והן במישור פנימי.

"יש כבר כמה פעילויות שעומדות על הפרק, כמו עידוד אנשי אקדמיה ממוצא מזרחי לצאת מהארון העדתי, תיקון ההיסטוריוגרפיה של המזרחים וחשיפת עוולות שהושתקו. במפגש ראיתי שיש חוט מקשר – כל הסיפורים של הסטודנטים דומים", היא מוסיפה. "אצל כולם קיימת תחושת האחֵרות, כי הזהות שלנו לא באה לידי ביטוי בתכנים הנלמדים. בחוגים כמו ספרות עברית ושירה עברית לא תמצא יוצר מזרחי אחד לרפואה מלבד יהודה הלוי". בתא המזרחי הפועל באוניברסיטת העברית כבר הכריזו כי אחת מהפעולות הראשונות של התא, תחת הכותרת "אל תגידו לי שאין!", תהיה בדיקת סילבוסים של חוגים שבהם אין תכנים שמשקפים את המורשת, התרבות וההיסטוריה המזרחיות.

כהן כחלון אף פנתה לאגודת הסטודנטים בבקשה לסייע במציאת כיתה לקיום מפגשי התא אך לדבריה, "הם רק פנו אליי ומסרו שהאוניברסיטה דורשת שאסיר את הלוגו שלהם מהתמונה שהופיעה בהזמנה למפגש (תמונת הקאבר באיוונט שבה הופיע הלוגו של אוניברסיטת תל אביב עם שרשרת חי – א"ח), אז הסרתי ובמקום זה הצטלמתי עם הפסל של אינשטיין לבוש במעיל מנומר כי הם לא אמרו כלום על פסלים בקמפוס. מיותר לציין שהם לא עזרו לנו למצוא כיתה ריקה לקיום המפגש".

ביום ראשון הקרוב ייערך מפגש נוסף של התא המזרחי בתל אביב, העברית ובן גוריון, שאליו מוזמנים סטודנטים וחברי סגל.

"התא לא נקרא 'תא המזרחים' אלא 'התא המזרחי', כלומר כל סטודנט שמעוניין לקחת חלק בשיח המזרחי- מוזמן", מדגישה כהן כחלון. "חשוב שהסביבה שנמצאת כאן תהיה מכילה ומאפשרת. המטרה היא לא 'שולחנות עגולים' בעד ונגד נושאים מזרחים, את זה אנחנו מכירים כבר, אלא בית חם ומכיל שמאפשר קידום של נושאים רלוונטיים לשיח".

• תל אביב
• הגל המזרחי
• השד העדתי
• סטודנטים
• חינוך
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

יש אנשים שגרים במקום הזה ויש אנשים שגרים בתוך רעיונות שיש להם לגבי המקום הזה. ישראל מחולקת לשני מצבי תודעה: הדבר עצמו והזיה אי רציונלית על הדבר עצמו. זה הפרויקט הציוני. מימוש כפוי של אידיאולוגיה שמתבססת על הפער בין המוחשי והפנטסטי. הבעיה היא שהשנים חולפות וחזיונות השווא אינם מתפוגגים. אם כבר – הם מתחזקים. האלימות הרעיונית עדיין קיימת בראשם של מי שלא השתחררו משאיפותיהם הקולוניאליסטיות. הם מעוניינים לשמר את ההסדרים הישנים, בכלכלה, בתרבות ובפוליטיקה. להמשיך לסחוט את הלימון החמוץ הזה. ככל שהם מרגישים שהשליטה חומקת מהם – כך הם מהדקים את אחיזתם בהגמוניה. שיעשו מה שהם רוצים. זה לא מעניין. זה פאסה. זה משעמם לאללה. דוקטרינת ״וילה בג׳ונגל״ הולכת וקורסת. מחליפה אותה ההבנה שאנחנו ג׳ונגל בתוך ג׳ונגל. סמטוכה לא מערבית בעליל שיש לה חוקים משלה. השיר החדש של מרגול, שנכתב עבור ליין הגייז המזרחי אריסה, הגדיר את זה מצוין: "פה זה לא אירופה, פה זה ישראל – תתחיל להתרגל״. ומי שלא יתרגל? איך אמר יאסר ערפאת – שישתה מהים של עזה. כאן זה כאן, וזה סופי.

לפני כמה שבועות התראיין טל בודנשטיין, הבעלים של רשת בתי הקפה לאביט, לעיתון "גלובס". כשנשאל אם בכוונתו לפתוח סניפים מחוץ לתל אביב, ענה את התשובה המגעילה: ״חולון ובת ים למשל לא בשלות למקום כמו לאביט, כי זה קצת מתוחכם מדי לשם. אבל אזור השרון בנוי ללאביט, זה לגמרי הקהל שלי״. אתם מבינים? אדם שמוכר טוסטים עם גבינה צהובה ומיונז, מתנשא על אזרחים תמימים, במין יומרה מופרכת, שמדמיינת את עצמה כאיזו ישות עליונה שמקרינה מעוצמתה הקולינרית על הפלבאים ופשוטי העם. איזה חוסר מודעות. אבל זה הרי הדימוי הכי מדויק לאליטות הישראליות – טוסט שחושב שהוא קוויאר. אני לא אכנס יותר לבתי הקפה של לאביט, לא רק בגלל שהקפה שלהם בינוני ומתומחר יתר על המידה והטוסטים שלהם לא טעימים, אלא בגלל שהבעלים שלהם הוא פוץ שחצן, מהסוג שחשבתי שיצא כבר מהאופנה. רשת לאביט היא עסק פרטי. היא יכולה להדיר את מי שהיא רוצה. אני מאמין שתושבי חולון ובת ים יתגברו על העלבון. ישראל היא לא בית קפה סנובי. זו עובדה שנדמה שבחרנו לשכוח במהלך השנים. רוב האנשים בישראל רוצים לחיות בתוך חפלה – במובן השיתופי והדמוקרטי של המילה, ולא רק המסיבתי – אבל הם מוצאים את עצמם לא עוברים סלקציה בהופעת רוק אקוסטית משעממת שמתקיימת בווילה פרטית בכפר שמריהו.

הסדרה הדוקומנטרית״ערסים ופרחות – האליטות החדשות״שעלתה לשידור השבוע בערוץ 8 מצטרפת לרוח הזמן הזה. למה היא מעוררת כזו מהומה? כי היא מאבחנת – באופן מדויק, הן מבחינה אנושית והן כפובליציסטיקה מצולמת – את הסיפור הכי מסעיר שמתרחש עכשיו בציבוריות הישראלית. המזרחים יוצרים אידאה חדשה של המקום. הם דורשים. לא מבקשים. דורשים. לראות ענק מתעורר אט אט מתרדמתו – זה מחזה מרהיב, מפחיד, מעורר כבוד. כל כך התרגלנו לסטגנציה הישראלית; לכך שחינכו אותנו לפחד מהעבר, ובאותה מידה – לפחד מהעתיד; לתחושה המייאשת שמה שהיה הוא שיהיה ושינוי הוא לא אפשרי כי זה הרבה יותר גדול מאיתנו. קול הרעם המזרחי הוא חשוב לא רק בגלל המזרחיות שלו, אלא כי הוא מהדהד את עצם האפשרות למרד. בתקופה כזאת – שבה הברכיים של ההיררכיות המסורתיות מתחילות לרעוד, ומתישהו הן גם תישברנה לרסיסים – כל אחד שיש לו מצפון ומוסר צריך לראות בעצמו כאילו שהוא מזרחי אותנטי, גם אם הסבתא שלו נולדה בפולניה.

רק עוד מילה למזרחים: אין מה למהר. אתם רוצים את מה שמגיע לכם, אבל בכל הנוגע למצב הישראלי – רגע אחד אתה רוצה פיסה מהעוגה, וברגע הבא – אתה נחנק ממנה. ההורים שלי עלו לארץ מרוסיה, וכמוכם – הישראליות האשכנזית סימנה אותם כזרים נצחיים. הם נותרו רוסים כמו שאתם נותרתם מזרחים, כי מערכי הכוחות של המדינה יודעים את מי לשמר ואת מי לשחרר. אבא שלי לימד אותי להיות דיסידנט. החיבה הסובייטית שלו לסמכות ולכוח אף פעם לא מנעה ממנו מלהתנגד, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לכל מה שמקובל כאן. הוא ניתק את עצמו מעטיני התרבות. אין לו תביעות מהמדינה, כי כמו רוב הרוסים הוא יצר לעצמו מדינה בתוך מדינה. מזרחים, אתם רוצים להיות מודפסים על גבי שטרות? אז יתחילו לשאול אתכם שאלות על הפלסטינים. אני לא בטוח שיש לרובכם תשובה טובה לזה. הלאומיות הישראלית היא מוט שעשוי להפוך לנחש. אסור להרגיש איתה יותר מדי נוח. למה אתם מתכוונים כשאתם מדברים על ״שוויון״? להיות באותו מעמד כמו האשכנזים? המיינסטרים הישראלי כבר הוכיח שיש לו כוח מכלה והרסני. אני תוהה אם לא עדיף להישאר בשוליים, כהפרעה תמידית. מה יקרה כשיהיה ראש ממשלה מזרחי ראשון? נשיא בג״ץ מזרחי? כשישירו שירים של אייל גולן בטקס יום הזיכרון בהר הרצל? זה הישג? לא, לא. אנחנו לא רוצים את אותו הדבר, רק במזרחית. אנחנו רוצים משהו שונה לגמרי.

אני גדלתי כאדם צעיר וקוסמופוליטי שהבריחה מהישראליוּת היא צו החיים שלו. התרבות שלי לא מזרחית, היא מערבית במפגיע. אבל אני מרגיש שלמזרחים יש את הפוטנציאל להציל לי את המדינה שאף פעם לא ממש חיבבתי.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• השד העדתי
• ערסים ופרחות - האליטות החדשות