רק שאלה אחת ויחידה עברה לי בראש בזמן שצעדתי במהירות דרך כיכר הבימה באיחור קל להיכל התרבות: "האם הם ירקדו?". הם, במקרה הזה, הוא הקהל שהגיע לצפות בתזמורת הפילהרמונית הישראלית יחד איתי במוצאי שבת האחרונה (12.7), בעודם מנגנים במופע מחווה לאחד מגדולי מפיקי המוזיקה אי פעם, קווינסי ג'ונס, שהלך לעולמו בחודש נובמבר האחרון בגיל 91. אני רק יכול להניח שהשאלה "האם הם ירקדו" לא נשאלה יותר מדי פעמים על הופעות של הפילהרמונית, אבל הפעם זו היתה שאלה מתבקשת – לאורך כמעט 70 שנות קריירה, ג'ונס הפיק אינספור להיטים מזיזי תחת, ואני לא מכיר אדם אחד בעולם שיכול להימנע מלרקוד לצלילי האלבום הראשון של מייקל ג'קסון.
>>שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שראינו מפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם
>>האנטישמים לא ביטלו אותנו. הם מימנו וחיבקו אותנו. התאכזבתי

מצד שני, אני ממש לא מכיר את הקהל של הפילהרמונית. המופע הזה, שבהחלט לא מרגיש כחלק מהרפרטואר הקבוע של תזמורת סימפונית, הוא גם המופע הראשון שאני רואה באולם לואי. אני בהחלט לא קהל היעד הטבעי של המקום, וכעדות לכך הגעתי באיחור לא אופנתי לאולם (מי ידע שקשה למצוא חנייה במרכז ת"א?!), מלווה בסדרנית מבוגרת שהובילה אותי באולם החשוך לעבר הכיסא. רצה הגורל (או הליינאפ הצפוי), ואת המדרגות ירדתי לצלילי ביצוע תזמורתי נהדר ל"Soul Bossa Nova", כנראה להיט הסולו הגדול ביותר של קווינסי, והשיר שזכה לחיים חדשים בזכות אוסטין פאוורס. הצעידה המהירה לצלילי גרוב הבוסה נובה האייקוני עשו את שלהם, וכבר במדרגה השלישית מצאתי את עצמי כבר מתחיל לרקוד, אבל נאלצתי לעצור כדי לא להיתקל בסדרנית חמורת הסבר, ששלחה אותי להתיישב במקומי.

אחרי הפתיח שלא הקים אף אחד מכיסאו, המופע החל לנוע עם כניסתו של מאור כהן, לבוש בחליפה אפורה ומעט מרושלת, בדומה למאסטר שאת שיריו הוא בא לבצע – פרנק סינטרה. ביצוע חימום שרמנטי ל"Fly Me to the Moon" ושחרור עניבה קל עם "The Best Is Yet to Come" חיממו את הקהל, והגיבוי התזמורתי העשיר את הכריזמה הטבעית של כהן בנפח נוסף, אבל בשלב ראשוני זה של המופע, האירוע נשמר בגבולות המוכר – כאילו חברי ומעבדי התזמורת דבקו בספר התווים המקורי של קיו ולא ניסו להפתיע מוזיקלית, אבל בערב מחווה שמרני שכזה אני לא מצפה ליותר מדי הפתעות.

בשלב הזה יאיר סלוצקי, אחד משני המנהלים המוזיקלים של הערב שישב וניגן עם מחלקת כלי הנשיפה, קם להגיד כמה מילים על קווינסי, ושם את המוזיקה שעמדנו לשמוע בקונטקסט היסטורי מתבקש, לפני שהציג את מורן אהרוני בתפקיד לסלי גור בביצוע ל"You Don't Own Me". באמת שאהרוני היא זמרת ווקאלית מצוינת, וגם פרופורמרית מוצלחת מאוד, אבל גם הפרופורמר הכי טוב לא יכול לסחוף את הקהל כשהעיניים שלו תקועות על המוניטור שמולו. עד הביצוע של "Mad About the Boy" של דיינה וושינגטון היא כבר השתחררה ממנו וסחפה את הקהל עם הקול הגדול, אבל משהו עוד לא לגמרי התיישב לי. בתזמור סימפוני אין לי באמת מושג, אבל בגרוב אני מבין. ובשלב הזה לפחות, הוא לא היה ניכר באולם לואי.

הקסם בהפקותיו העשירות של קווינסי לא הגיע מהתזמור המבריק (אם כי הוא אכן היה שם), ולא ביכולותו למצוא ריף מדבק (וגם זה היה שם), אלא הבסיס לכל הג'אז הזה – הגרוב, אותו מונח חמקמק שאי אפשר ממש להגדיר, אבל אי אפשר שלא להרגיש. וזה לא שלא היה גרוב בהופעה, אבל עד שעלה גיא מזיג לבמה הוא בקושי ניכר. למעשה, בכמה דקות הראשונות של מזיג זה הוא עוד התרחק מהפ'אנק (מי חשב שצריך עוד שיר של סינטרה אחרי זה של כהן?), אבל ברגע שהוא נכנס לקצב הנכון – זה אומר מרגע שהרים גיטרה עבור להיט הכמו-דיסקו "Give Me the Night" של ג'ורג' בנסון – ויחד עם אשפי הגרוב סלוצקי (על החצוצרה) והמתופף רון אלמוג (החצי השני של הניהול המוזיקלי, ויוצא הדורבנים), משהו התחיל לזוז על הבמה, וגם טיפה בקהל. כלומר אף אחד עוד לא קם לרקוד, אבל הגבר המבוגר שישב לצידי החל לתופף על הרגל שלו עם היד.

בתווך, הזמרות המלוות ויויאן כהן, יעל צורי וקרן קורקוס קיבלו גם הן כמה קטעי פופ שהראו את יכולתן הווקליות, וגם מאור כהן חזר לבמה לגרסה מחוספסת יותר של ריי צ'ארלס, אבל הערב התחיל באמת רק כשהגיעו לשם שהיה ברור שיגיע. סלוצקי תיאר את המפגש של ג'ונס עם מייקל ג'קסון על סט הסרט "The Wiz", ונתן את האות להתחיל את המסיבה כפי שקווינסי התכוון לה. "אם עוד לא נעמדתם", הכריז מול קהל שכולו חד משמעית ישב, "זה הזמן לקום". הביצוע של "Ease on Down the Road" מהסרט היה יריית הפתיחה, ומהר מאוד חצי מהקהל נעמד על רגליו לרקוד בכיסאות ובמעברים, בעוד שהחצי השני כנראה רטן בשקט על הכאוס. אני יכול רק לנחש שהם אורחים קבועים באולם הזה, אבל הלילה הזה הוא יותר פופ וגרוב מאשר סימפוניה קלאסית.

רק בחלק האחרון של הערב, הרכיב החסר השלים את התמונה. הגרוב התמידי של ג'ונס אמנם נוכח ברקע לאורך כל הערב, אבל רק עם ההתפרצות השמחה של המוזיקה של ג'קסון, בליווי העומק התזמורתי העשיר, היצירה של קווינסי קיבלה את מלוא הכבוד. לאורך כל הערב, כבר מהרגעים הראשונים, היה קל לראות את ההבדל בין הנגנים המעונבים והמנומסים (והכישרוניים להחריד) של הפילהרמונית ובין אלו שגדלו מחוץ למוסדות, וניגנו באופן משוחרר יותר, רופף כמו ה-פ' בפ'אנק, משוחרר כמו תחת שרק רוצה לזוז. שם, איפה שהקלאס פוגש את ה-ass, נמצאת המוזיקה של קווינסי, ושם היא לעד תישאר. במקום שבו כולם רוקדים, ללא הבדלי דת, גזע או גיל. אולי בפעם הבאה גם בעלי המנויים יסכימו לרקוד.
"מחווה לקווינסי ג'ונס", הפילהרמונית הישראלית

• ביקורת הופעה
• ❤ תרבות
• מוזיקה
• התזמורת הפילהרמונית

>> ג'וליה פרמנטו-צייזלר היא מהקולות הבולטים והיחודיים בספרות התל אביבית של העשור החולף, וכעת ראה אור ספרה הרביעי, "גלות". תל אביב מוצגת בו כעיר מוחשית, סוערת ומסחררת, אידיאה אינטלקטואלית נחשקת שרק מעטים ונבחרים מצליחים לגעת בה – וגיבורי הספר שמגיעים אליה ונזרקים ממנה אינם ביניהם.אתם רוצים לקרוא את זה.

>> מוסד תרבות שנראה כמו חלום ובר שנושם אמנות // העיר של רועי אסף
>> סיור סודי למקרר הפרחים ונוף נעלם בפלורנטין // העיר של מרינה פוזנר

1. לרכוב על אופניים בשילוש הקדוש של השדרות

משדרות בן גוריון, דרך שדרות ח"ן ועד שדרות רוטשילד.לרכוב על אופניים בתל אביב זה אחד הדברים שהכי גורמים לי לאושר בחיים האלו. אם יש סיבה מרכזית שבחיים לא אוכל לעזוב את העיר או הארץ – זו הסיבה. משהו לא פרופורציונלי לחלוטין. כשאני רוכבת על אופניים בעיר נוחתת עליי אופוריה עירונית. אני מרגישה שהעצים מלטפים אותי, שהולכי הרגל מחייכים אליי, שתל אביב היא מרכז העולם! שיש שלום במזרח-התיכון!

2. רינת קפה וקונדיטוריה

ממש באמצע רחוב אלנבי, בין חנויות הבגדים המנצנצים, מסתתר לו קפה רינת. בית קפה בעיצוב פשוט של פעם עם ריח עוגות שמרים ועוגות גבינה שאפשר לקנות במשקל. אני ודוד אוהבים ללכת לשם בימי שישי בבוקר לקנות חלה ועל הדרך לשבת לבורקס מושלם עם הפוך רותח, וזיתים שמוגשים כיד המלך.
אלנבי 57

3. הספרייה לאמנות של מוזיאון תל אביב

אני יודעת שאני עושה עכשיו טעות כשאני כותבת את ההמלצה הזו אבל זה חזק ממני. הספרייה שטופת השמש, המעוצבת בסגנון המינימליסטי של המוזיאון – היא ספוט הכתיבה הכי טוב בעיר. כמעט תמיד אני היחידה שיושבת שם עם הלפטופ. כדי להיכנס תצטרכו לעשות מנוי שנתי למוזיאון וזה דיל אידיאלי, משום שאת ההפסקות מהכתיבה אני עושה בשיטוט במוזיאון.
שאול המלך 27

4. שעת סיפור מוזיקלית לילדים בפילהרמונית

פעילות הילדים הכי מהממת בעיר. שעת סיפור של קלאסיקות עבריות בליווי כלי נגינה מהתזמורת. העיבודים לספרים ברמה מאוד גבוהה ומקפידים לשמור על העברית היפה, התפאורה עדינה ולא אגרסיבית, ובניגוד לפעילויות לילדים שנוהגים להשמיע בהן מוזיקה קשה בווליום רצחני – כאן נהנים מנגינה קלאסית בלייב. לא ברור מי נהנה יותר – ההורים או הילדים.
הוברמן 1

5.ג'וז ולוז

מאז הימים בהם ג'וז ולוז המיתולוגית ביהודה הלוי הייתה הבית השני שלי, איכשהו בדרך פלא, כל הגלגולים של המסעדה הזו מוצלחים. המעבר האחרון לדרום העיר עשה להם טוב במיוחד – עם עיצוב פנים של ארמון בוכרי, אוכל משובח, ושיטת תשלום שעושה צדק עם כולם. ומי שנשארים עד 22:22 יזכו לחזות ברגע קסום שבו הם שמים את "שיר לשלום" בפול ווליום וכל הצוות והסועדים שרים כאילו יש תקווה ויש מחר.
התנופה 7

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

פחי הזבל! למה הם בחוץ ברחוב, למה? אלוהי עיריית תל אביב-יפו הושיעה נא!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה היפה "נוטה להישכח" של אבי סבח במוזיאון תל אביב, קודם כל כי ציירים טובים מרגשים אותי. ושנית משום שזו תערוכה מרעננת, פואטית ושונה מאוד מהנוף של אמנות ישראלית עכשווית. לא צריך לדעת אמנות כדי ליהנות מהאמנות שלו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"ילד רע" של רון לשם, הגר בן-אשר ודניאל חן. מופת של תסריט, בימוי ומשחק. הסדרה הזכירה לי כמה אני אוהבת טלוויזיה ישראלית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום או להתנדב באגף השיקום למען נכי צה"ל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חן אריאלי, סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק התרבות. ואני אצטט אותה: "תרבות היא אקטיביזם, וכדי להגן על עליה צריך גם לצרוך אותה".

מה יהיה?
עוד לא אבדה תקוותנו.

• העיר שלי
• ג'וליה פרמנטו
• ספרות ישראלית
• ג'וז ולוז
• רינת קפה וקונדיטוריה
• שדרות ח"ן
• שדרות רוטשילד
• מוזיאון תל אביב
• התזמורת הפילהרמונית

כבר ראינו כל מיני שת"פים מעניינים בתדר מאז שנחת בבית רומנו, וכבר ראינו כל מיני נקודות חיבור מסעירות בין מוסדות התרבות הוותיקים בעיר למעוזי התרבות האלטרנטיבית במסגרת פרויקט "דבק" – התכנית העירונית של אגף התרבות בעיריית תל אביב-יפו לחיבור קהל צעיר למוסדות תרבות – אבל כזה עוד לא היה לנו: הערב (25.12) תופיע התזמורת הפילהרמונית הישראלית בתדר.

כן, פורים עוד לא כאן וגם לא ה-1 באפריל, והדבר הזה הולך להתרחש באמת: ברחבה האיקונית של התדר, בין הפיצה לרפי, יתפרסו ויתאספו 30 נגניות ונגני הפילהרמונית הישראלית, ויתארחו לראשונה בהיכל בית רומנו לקונצרט מיוחד בשם "תהודות מעבר" שיכלול ארבע יצירות לעת משבר. בקיצור, ואם יורשה לנו להתנבא, זה הולך להיות ערב מרהיב.

מאז נפתח התדר מחדש, כחודש אחרי פרוץ המלחמה, התקיימו בו מדי שבוע ירידים לתמיכה בחקלאים ויצרנים מיישובי עוטף עזה והצפון ושלל פעילויות תרבות מאווררות שסייעו לרבים להתמודד עם ההלם, ועכשיו, כאמור, משהו נטו לנשמה: האירוע המיוחד, פרי שיתוף פעולה של הפילהרמונית הישראלית, התדר ו"דבק", נולד מתוך רצון לקיים קונצרט מיוחד בן ארבע יצירות נצחיות – שונות, ייחודיות, עמוסות רגש וממלאות השראה – שיסיחו במעט את הדעת ויפיחו רוח חדשה במפרשים.

במהלך הערב יופיעו נגני הפילהרמונית עם ארבע יצירות, "ולס נוגה" של ז'אן סיבליוס, "סימפוניה מס' 25 בסול מינור" של וולפגנג אמדאוס מוצרט, "סימפוניה קאמרית" של דמיטרי שוסטקוביץ' ו"סימפוניה מס' 4 בלה מז'ור (האיטלקית)" של פליקס מנדלסון, כולן יצירות סוערות, קופצניות, דינמיות ואופטימיות שיתנו לכם בראש כמו שרק מוזיקה קלאסית יכולה לתת. איך אומרים בפילהרמונית? תרימו באלגרו.
>> "תהודות מעבר", הפילהרמונית בתדר, שני 25.12; פתיחת דלתות: 19:00; תחילת הקונצרט: 21:001; כניסה חופשית על בסיס מקום פנוי. דרך יפו 9

• ❤ תרבות
• תדר
• התזמורת הפילהרמונית
• עיריית תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

• מוזיקה
• התזמורת הפילהרמונית
• אירועים
• מדריך אירועים

1. אוקטובר

את האוקטובר (שחגג השנה 10) אני פוקד כמעט מראשית ימיו. אני חושב ש-90 אחוז מהפעמים שיצאתי לבר היו לאוקטובר. מה לא עברתי שם, חגיגות, אכזבות, דייטים טובים, דייטים גרועים, שבתות וחגים, ואפילו עבדתי שם בשלב מסויים. תמיד יהיה לי מקום חם בלב לאוקטובר, לאנשיו ונשותיו ולצלחת פועלים וטובורג בסוף היום.
אחד העם 60

2. הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות

בעברי ניגנתי על פסנתר במשך שמונה שנים ולצערי הרב עזבתי את הנגינה כשהחלטתי להתמקד באמנות פלסטית. לשמחתי עד היום אני צורך מוזיקה קלאסית ויש לי מנוי ל"פילהרמונית בג'ינס", אחד הבילויים השווים גם למי שלא מתחבר לז'אנר. מעבר לזה שהקונצרט תמיד בימי חמישי ב-22:00 שזה כבר טוב, אפשר להגיע עוד קודם ולהינות מבירה חופשית ונשנושים. לאורך השנים יצא לי להזרים כבר כמה וכמה חברים שמעולם לא חשבו שימצאו את עצמם בקונצרט. חלקם מחו דמעה, חלקם נרדמו, אבל כולם הודו לי בסוף הערב. לפעמים אני גם הולך עם עצמי בספונטניות כדי לנקות את הראש או כדי לחשוב בלי הפרעות. אחד הדברים האהובים עליי.
הוברמן 1

3. שדרות רוטשילד ומרכז אדמונד דה רוטשילד

אני הולך המון ברגל ובשדרות רוטשילד יוצא לי לעבור כמעט כל יום. אני משוגע על אדריכלות ועל כל מה שקשור לבאוהאוס ולכן לא משנה באיזה שעה ביום אעבור בשדרה, אני תמיד אתפעל מהריכוז הגבוה של בניינים יפים. השדרה הזאת מייצגת מבחינתי את הכל בעיר: את הגבוה והנמוך, את התרבות מצד אחד ואת החוסר בה מצד שני. יש בה שילוב מנצח של ישן חדש ונכון שהיא יכולה להיות גם בלתי נסבלת (בעיקר בסופי שבוע ובשבילי האופניים) אבל אף פעם לא ימאס לי ממנה. בעשור האחרון אני גר בסביבתה ולימים השתתפתי בחממה לאמנות ועיצוב במרכז אדמונד דה רוטשילד היפהפה בפינת שינקין, בו יצרתי את מיצב כסאות הפלסטיק שיצר הרבה הדים ומאז המרכז הפך להיות חלק משמעותי מחיי. יש בו תערוכות מצויינות ושווה מאוד להכנס לראות מה קורה בפנים.
רוטשילד 104

4. פלאפל בנין (ג'וני)

אני חובב פלאפל מושבע מילדות, אמנם לא גדלתי בעיר אבל כשהייתי קטן אמא שלי שהיא צורפת תכשיטים במקצועה היתה גונבת אותי מדי פעם מבית הספר ליום סידורים בתל אביב ברחוב אלנבי בו יש עד היום חנויות רבות של אבני חן, מתכות, מכשירים ייחודיים ואנשי מקצוע מהתחום. בשבילי זה היה יותר טוב מלונה פארק. בסוף כל יום כזה היינו אוכלים מנה פלאפל אצל בנין בטשרניחובקי. מקום קטן וקסום עם קליינטורה קבועה שקיים משנת 1955, אליו גם אמא שלי היתה מגיעה בילדותה. הכדורים צהובים ולא ירוקים מה שכבר כמעט לא רואים בנוף המקומי, אסור לוותר על הצ'יפס שהוא לא באמת צ'יפס אלא עיגול מושלם ופריך שעושה את דרכו אל כל שטחה של הפיתה. בזמן שבולסים אפשר להנות מצילומים של תל אביב הישנה המתנוססים על הקירות ולהתרפק על הנוסטלגיה והטחינה.
טשרניחובסקי 4

5. החדר בתדר

מה עוד אפשר להגיד על בית רומנו שלא נאמר?ועל כמה עצוב שהוא לא ישאר במתכונתו בקרוב? אפשר עוד הרבה, כי זה באמת אובדן עצום לכל כך הרבה אנשים וקהילות, הוא הלב הפועם של העיר והיצירה בה על כל גווניה וכולם מכירים ואוהבים, מה שלא כולם מכירים או שמים לב אליו זה החדר בתדר, חלל לא גדול ולא קטן מצד שמאל, איך שנכנסים מרחוב יפו. החדר משנה את אופיו ותוכנו מדי שבוע ומאפשר לאנשים ויוצרים לקיים בו תערוכות, מכירות, סדנאות, הקרנות וכל מה שעולה על רוחם של מי שמקבל את המשמורת השבועית, זאת יזמה כל כך מבורכת ומרגש שהיא קיימת. עד שהמקום יסגר, תנו הצצה למה שקורה שם כל פעם שבאים לאחד מהאלף דברים שיש לעשות בבית רומנו.
החדר בתדר, בית רומנו, דרך יפו 9

אורי שיפרין ענבי מציג בימים אלו יצירה בתערוכה "שכבדות קדושות" של מרכז אדמונד דה רוטשילד בשיתוף הגלריה החדשה טדי, ירושלים

• העיר שלי
• אוקטובר
• בית רומנו
• תדר
• התזמורת הפילהרמונית
• היכל התרבות