>> איתן קימל ומיכל קימל-אשכולות (ממש כדאי שתעקבו) הם זוג שותפים לחיים וליצירה, בעלי משרד האדריכלים קימל-אשכולות שנוסד ב-1986 ופועל מאז משכונת נווה צדק, כשבמשך העשורים הפך לאחד הבולטים והחשובים בעיר ובארץ ומעורב כיום בעשרות פרויקטים ברחבי הארץ, אירופה, ארצות הברית ואסיה. בסוף השבוע הם יציינו40 שנות יצירה (וזכייה בפרס לנדאו לאמנויות ומדעים)​ בתערוכת פופ-אפ מיוחדת שתהיה פתוחה לקהל הרחב בסופ"ש הקרוב בלבד (שישי 21.11-שבת 22.11). התערוכה תשתלט על בניין "סטארט-אפ ניישן סנטרל" בלילינבלום 28 (שבעצמו עוצב על ידי קימל-אשכולות), ויוצגו בה 40 פרויקטים נבחרים של המשרד, מתקופות שונות ​ומקומות שונים בארץ ובעולם. הכניסה חופשית ואתם רוצים להיות שם.

>> תשוקה קולינרית על הבר וקצת ירוק בעיניים // העיר של נועה צפריר
>> לבד בבריכה הקפואה בחורף ומסעדה עם אבא // העיר של שי כהן
>> ללכת בעיניים עצומות ומקום שאף פעם לא נמאס // העיר של טל גנור

היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל (אדריכלות: קימל-אשכולות // צילום: עמית גרון)

המרכז הקולינרי אסיף (אדריכלים: קימל-אשכולות // צילום: עמית גרון)

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט (אדריכלים: קימל-אשכולות//צילום: עמית גרון)

1. הים

מיכל:בשבילי אין כמו הים, ולא הייתי יכולה לחיות רחוק ממנו. אני אוהבת ללכת על החול, עם הרגליים במים, לצעוד צפונה עד המרינה ודרומה עד יפו, על הבוקר, עם חברה או עם מוזיקה באוזניים. וגם לשחות – כששוחים מעבר לשוברי הגלים אפשר לראות מקרוב את הגלים שמתנפצים עליהם. זה נותן לי תחושת מרחבים נפלאה ועוזר להתאזן בתקופות הקשות.

מוקדם בבוקר כל זה שלכם. חוף הים בתל אביב (צילום: חוזה הרננדז קאמרה 51/שאטרסטוק)

2. אופניים

איתן: אופניים זה אולי לא מקום, אבל בשבילי הן כל מקום. בתל אביב אני כמעט תמיד נע באופניים. לפגישות, לסידורים, או סתם לרכיבה להנאתי לאורך הטיילת או בשדרות. זו הדרך שלי לנקות את הראש. ודבר אחד ברור: בשום אופן לא אופניים חשמליים – אני מכור לדיווש האמיתי.

אין על דיווש אמיתי. אופניים בתל אביב (צילום: שאטרסטוק)

3. בוסתן מוז"א

מיכל: בוסתן מוז"א הואפארק חדש וקסום, שאני כל כך שמחה שזכינו לקחת חלק בחזון ובהקמה שלו. בכל פעם כשאני בסביבה אני אוהבת להיכנס לבוסתן, לעשות סיבוב סביב האגם וליהנות מבועה של שקט, ממש ליד דרך נמיר הסואנת. יש שם על הגבעה עצי זית עתיקים מדהימים, מהגדולים שראיתי אי פעם.

נצאה אל הבוסתן. מוז"א מוזיאון ארץ ישראל (צילום: אורי לווינגר)

פארק המסילה

איתן:כמו קסם נפתח לו בשנים האחרונות פארק המסילה, ונראה שהוא מקשר בין כל המקומות וכאילו תמיד היה שם. אני אוהב להגיע לשם בסוף היום, לשבת על ספסל ולשתות בירה עם חבר, או להיכנס בתחילת הערב ל"קיסה", בר כמו פעם עם ג'אז טוב.
ג'אז קיסה, בית רומנו, דרך יפו 7 תל אביב

כאילו תמיד היה שם. פארק המסילה (צילום: רעות ברנע)

5. גאגא בסוזן דלל

מיכל:שיטת התנועה הנפלאה של אוהד נהרין משחררת את הגוף ומרחיבה את הלב. מין מילון של תנועה שבכל פעם נולדות בו מילים חדשות. הגאגא נותנת לי תחושת חופש, זרימה ושחרור בכל פעם מחדש.

מקום שעושה חשק לרקוד. סוזן דלל (צילום: מקס דמיטרייב)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

מיכל:בכל פעם שיורדים גשמי ברכה, גם הביוב זורם אצלנו לים ביחד עם מי הגשם. למה? מתי זה ייפסק סוף סוף?

כל חורף מחדש. שפכי מי נגר בחופי תל אביב (צילום: יחסי ציבור)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
איתן:הייתי לאחרונה שוב בהופעה של יהודה פוליקר – הופעה מרגשת! פוליקר עדיין נכנס ישר ללב, ומקבל מהקהל כמויות אדירות של אהבה מטורפת.
מיכל:"אוי אליאס אליאס" – מופע קברט מצחיק עצוב מיצירות חנוך לוין של חברתי היקרה השחקנית ליליאן ברטו, ביחד עם מוני מושונוב ודרור קרן. המופע רץ כבר כמה שנים, ומשתבח כל הזמן. זה ערב מרגש, חכם ונוגע — מומלץ בחום!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מיכל:הפרויקט של תמרי. כששגיא דקל חן חזר מהשבי ושר את הביצוע המרגש שלו ל"קרן שמש", נחשפתי לפרויקט של תמרי, מיזם מוזיקלי שהוקם בעוטף לזכרה של תמר קדם סימן טוב ומשפחתה שנרצחו בשבעה באוקטובר בניר עוז. חברי הפרוייקט הם חניכי ובוגרי כפר הנוער ביכורים, והם עושים גם שיתופי פעולה עם אמנים מוכרים. יש להם ביצועים נהדרים ומפתיעים לשירים ישראליים, כמו "מלאו אסמינו בר" או "יוצא לאור" עם אהוד בנאי. מרפא את הלב ברגעים עצובים.

לאיזה אירגון או מטרה אתם ממליצים לתרום או להתנדב בעת הזה?
איתן:אחים לנשק. מנהיגים אמיתיים, שעושים כל כך הרבה מתוך תחושת אחריות ומחוייבות לחברה הישראלית, ואהבה אמיתית למקום הזה. מרשים אותי איך הם מצליחים להוביל יוזמות משמעותיות בהמון תחומים שונים. ממש מעוררים השראה!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מיכל ואיתן:כל מי שמגלים איכפתיות ומתעקשים להמשיך לצאת להפגנות, למען עתיד טוב יותר למדינה שלנו, גם כשכבר אין כוח וחשק לצאת מהבית שוב ושוב.

מה יהיה?
מכל התסריטים שחולפים לנו בראש, והם רבים ומכל הסוגים, אנחנו בוחרים בתסריט האופטימי: כל החטופים יחזרו והשפיות תחזור למדינה המטורפת שלנו!

• העיר שלי
• אדריכלות
• אדריכלים
• חוף הים בתל אביב
• אופניים
• פארק המסילה
• גאגא
• סוזן דלל

>> ענת לוי היא סופרת ועורכת דין, נצר למשפחת ביאליק. שנים התגוררה בעבר הירקון, בילדות במעוז אביב ולאחר שהקימה משפחה בשיכון דן, אך כשחלק מילדיה פרחו מהקן עברה לגור במרכז העיר ליד שוק הכרמל, ומאז היא חוגגת ומתלהבת מהשינוי.ברומן השלישי שלה, "איך לתרגם אהבה", היא עוסקת כמו בשני ספריה הקודמים בחקר האהבה, והפעם בניסיון להבין איך אפשר ליצור קשר כשיש קשיי תקשורת. זהו ספר שמחבר בין היפ הופ למוסיקה קלאסית, מתרגם את בוב דילן ומגלה שחיבור מוזיקלי יודע להתגבר על פערי השונות ושהיצירה מולידה יצר.

1. חוף הים

רצועת החוף של תל אביב היא מקור אינסופי של אושר עבורי. הצעידה לצד רחש הגלים היא מזור לנפש. כך אני פותחת את הבוקר שלי. בכל מזג אוויר. רסיסי המים המתנפצים אל הסלעים שוטפים מועקות, שובלי הקצף המתרוממים מרוממים את נפשי, והתנועה המתחוללת בתוכו מניעה גם אותי. הים של תל אביב נוכח בכל ספרי. הוא השראה גדלה עבורי והמקום שבו אפשר לפרוק בלי לדבר. אני אוהבת במיוחד את הגשר שמעל שפך הירקון, עם המגדלור והקפה המקסים שממוקמם בו. את הטיילת הנפלאה שבין חוף הצוק ועד הנמל, עם החלקים הפראיים ששמרו על הנוף הכורכרי והפארק החופי עם מרפסות התצפית שמהן אפשר להשקיף אל האופק, את הבארבי והאזור של נמל יפו עם סירות הדייגים, מתקני הספורט שמשובצים לאורכה כולל בריכת גורדון, ובעיקר את העובדה שיש בים יופי שאי אפשר לשבוע ממנו.

יופי שאי אפשר לשבוע ממנו. הנוף של המגדלור (צילום: מתוך האינסטגרם של מגדלור @migdalortlv)

2. שכונת מעוז אביב

מעוז אביב היא שכונת ילדותי. בית הגידול שלי. סוג של קיבוץ עם בניני רכבת שנטועים בין מרחבי דשא שנדיר למצוא במרחב העירוני. אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו ובהסתכלות לאחור השכונה הזו עם הפשטות הצניעות והרווחה שניתן למצוא בשביליה הייתה מצע נפלא לצמוח בו. כילדה הרגשתי בטוחה להסתובב במשעולים הפנימיים, להגיע לבתי חברים, לשחק קלאס, גומי, גוגואים וחמש אבנים על המדרכות ומחבואים ועמודו בחצרות שבין הבנינים. שבט "הנשיא" היה הבית השני שלי שבו התעצבו חוויות נעורים, אהבות ראשונות, וחברויות שלקחתי איתי לכל החיים. במרכז המסחרי המיושן היו חנויות סידקית ופרפומריה שכבר קשה למצוא בעידן הקניונים, וגם אחת ממסעדות הגורמה הראשונות בארץ – נקטאר, שהכניסה אליו את ניחוחות צרפת ומעדנים שלא הכרנו.

מרחבי דשא נדירים. מעוז אביב (צילום: שלומי יוסף)

3. שוק הכרמל

לפני שלוש שנים עברתי להתגורר ממש לידו. זו חוויה יומיומית. אני יודעת שרבים מגיעים אליו כאתר תיירות, שהמחירים כבר לא זולים ושיש הטוענים שהוא התמסחר ואינו אותנטי, אך עבורי הוא מקום תוסס, צבעוני מלא ריחות וטעמים, שהרעש שלו משקיט אותי והנגישות שלו מעניקה לי בטחון שכל הטוב הזה מצוי בהישג יד. אני נהנית לפגוש את הרוכלים, לבחון את הסחורה שהם פורקים מדי יום ומסדרים על הדוכנים, להחליט בכל פעם מה בא לי לבשל לפי המצאי היומי ולהנות מהזמינות לשפע הגדול שהוא צופן בחובו, שמייצר שובע פנימי. ההחלטה לעבור מהפרברים המנומנמים של העיר אל הלב הפועם שלה מפעימה את ליבי ומחדשת את זרימת הדם שלי.

הרעש שלו מייצר שקט. שוק הכרמל (צילום: Amir Levy/Getty Images)

4. רחוב ביאליק ובית ביאליק

בקצה רחוב ביאליק שהוא בעיני הרחוב היפה ביותר בעיר, עם בתי מידות מלאי הדר ויופי שמסתיים בכיכר שעל סיפה מצוי בנין העיריה הראשון, מצוי בית ביאליק שמתנשא מעל הרחוב וכבר מבחוץ אפשר להבחין בהילה שעוטפת אותו. ביאליק היה דודה של סבתי יהודית. אנחנו המשפחה הקרובה ביותר של המשורר הלאומי ואימי ניצה שטרן ואחותה רחלי קסטרל זכו לקבל בירושה את התמלוגים על יצירתו. יכולת הכתיבה שלי יוחסה לגנים המשפחתיים וכל ביקור שלי בבית הזה, עם הקיר הארגמני שעליו תלויות תמונותיו, מחזיר אותי לביתה של סבתי, ולסיפורים שלה על הדוד המפורסם שלה וגם ליצירות שלו שינקתי מגיל צעיר.
ביאליק 22 תל אביב

הדוד המפורסם היה גר כאן. בית ביאליק (צילום: דינה גונה)

5. ספריות העיר בכלל וספריית מגדל שלום בפרט

אחד המקומות היפים ביותר בעיר הוא ספריית מגדל שלום. מקדש של ספרים ומרחבים של קריאה ולימוד שהכניסה אליו בשעת בין ערביים מאפשרת את אחת התצפיות המופלאות ביותר לכדור השמש הנמוג אל הים. באופן כללי אני מוכנה לגור בספרייה. גם בבית יש לי אוסף מכובד של ספרים, אך אני תמיד שמחה לפגוש ספרים, בין אם בספריה מסודרת כמו בית אריאלה, שבה השתתפתי כבר לפני למעלה מ-40 שנים בזמן שירותי הצבאי בסדנת כתיבה, ובין אם בחנויות או בספריות הרחוב. מאז שהוצאתי לאור את ספרי אני נוהגת לבדוק האם ספרי מצויים בהן. אני חייבת להודות שאני מאד שמחה על העדרם מהמרחב הציבורי, כי מבחינתי זה מלמד על כך שמי שקנו אותו מבקשים להותיר אותם ברשותם ולא להעביר אותם הלאה.
אחד העם 9 תל אביב

אחת התצפיות המופלאות. ספריית מגדל שלום (צילום: נינה זיו)

מקום לא אהוב בעיר:

אני לא אוהבת חניונים ציבוריים בכלל ובמיוחד לא את החניון של דיזינגוף סנטר, שיש בו תחושת מחנק עם ריחות בלתי נעימים וגם הוא מטיל עלי מורא. תמיד אעדיף לחפש חניה ברחוב גם אם מדובר במשימה סיזיפית על פני כניסה אל מרתפיו האפלים של חניון ציבורי.

תחושת מחנק. החניון של דיזנגוף סנטר (צילום: שלומי יוסף)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הצגת היחיד "ימח שמי" של יפתח אופיר בתאטרון תמונע, שלוקחת את סוגיית השואה ואת דמותו של הצורר היטלר, שכבר נטחנה עד דק ביצירות רבות, ומקימה מחומרי הבנין המשומשים הללו מחזה מקורי, מעודכן עכשיו ואחר. מצחיק ועצוב כאחד. זה מופע מרהיב, עתיר כישרון שבו יפתח רוקד, מנגן, שר, מחליף תלבושות ודמויות ובעיקר מצליח לגעת בלב ולעורר מחשבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "אורנה ואלה" הוא יצירה נפלאה שעוסקת בפרידה ממקום שהיה בית עבור מי שהקימו אותו, אך במידה רבה עוסקת בפרידה מהוויה שאינה קיימת עוד. בית הקפה של אורנה ואלה ברחוב שינקין העניק חוויה שכולה טעם טוב. גם במזון המופתי והעל זמני שהוגש בו וגם בשירות ובתפיסת האירוח. הסרט מציג את החיבור בין שתי הנשים שביחד גיבשו חזון ועבדו קשה כדי לגרום הנאה לאחרים עד שלא יכלו עוד והחליטו לפרק את הבית שלהן שהיה בית גם לאחרים, ולפרוש בשיא. לא פשוט להיטען בימים הללו בתקווה ולמצוא מקורות להארקה של כוחות נפש, אך הסרט שביים תומר היימן וערך רון עומר והזכרונות שהוא הציף בי, הזינו אותי באמונה שהטעם הטוב עוד יחזור לחיינו.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש לא מעט ארגונים שזקוקים לתרומות כדי לקדם פעילות חשובה. במקרים רבים מדובר בנושאים שבהם היתה אמורה לטפל המדינה אך למרבה הצער ההתגייסות האזרחית היא זו שמניעה את המהלכים הנדרשים לצורך קידומם. היה לא פשוט לבחור בארגון אחד, אבל אני חושבת שהכרחי גם כעת לתרום למטה להשבת החטופים. זו כרגע מטרת העל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון חולדאי. ראש עיר שהפך את תל אביב למה שהיא. שמוכיח בכל פעם מחדש שיש לו חזון, עמוד שדרה, ויעדים וכוחות כדי להוביל אליהם. בעיני הוא הורדוס. כזה שמקים מפעל בניה מפואר וממלא אותו בתוכן שמחזיק בערכים של ליברליות, הומניזם, הכלה, ויודע להבחין בין עיקר וטפל. אני יודעת שאנשים אוהבים להתלונן על החניה ועל חפירות הרכבת ועל העובדה שהעיר הפכה להיות אתר בניה גדול, ואני בהחלט מסכימה שאדם צריך להבין שתפקיד ציבורי אינו קניין פרטי ויש חשיבות לחילופי גברי כדי לרענן ולחדש, אך בעיניי הניהול של העיר ורמת השירות שהיא מעניקה לתושביה הם יוצאי דופן והופכים אותה למקום המופלא ביותר על פני הגלובוס.

מה יהיה?
אני מקווה שעם החזרת החטופים נוכל להתחיל לעסוק בריפוי חוליי החברה, מיגור השחיתות השלטונית, השבת העיקרון הבסיסי שתפקידם של נבחרי ציבור הוא לשרת את הציבור ולא את עצמם, ושאם נלחם האחד בשני מבפנים אנחנו פוגעים בדבר היקר ביותר שיש לנו – המדינה שלנו שהוקמה על מנת שתשמש לנו לבית מוגן.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• בית ביאליק
• שוק הכרמל
• חוף הים בתל אביב
• אורנה ואלה
• מעוז אביב

יחסית לרצועת החוף הארוכה של תל אביב-יפו, די מדהים להיווכח כמה מעט מסעדות חוף אמיתיות יש בעיר, כאלה שאפשר לעלות אליהן מהחוף בכפכפים וחולצת הוואי (אחרי שנשטפתם מהחול והתנגבתם, אל תהיו בהמות), ולהתיישב לאכול ולשתות טוב. ובכל זאת, עכשיו אפשר לומר שיש מסעדות חוף בתל אביב ואפילו כאלה שאפשר להמליץ עליהן, בגבולות הז'אנר ואף מעבר לו.

העשור האחרון ראה שדרוג משמעותי באיכותן של מסעדות החוף המעטות שיש בעיר, כולל ניסיונות נועזים עם תפריטי שפים ותמחור גבוה ואווירת קלאב-מד כללית, הרחק מהתדמית העממית-גזלנית של אבטיח-בולגרית ומטוגנים במחיר מופקע. מצד שני צריך לומר: הים הוא בחינם אבל מסעדות החוף הפכו יקרות עד יקרות מאוד, ובזמני שיא השירות ברובן יכול להיות מורט עצבים. ובאחריות: אתם תהנו מהן יותר באמצע השבוע מאשר בסופו. ואלה המומלצות שלנו מצפון ועד דרום:

אוקיי אז איפה אוכלים פה. החופים של תל אביב (צילום: LiorPT/גטי אימג'ס)

>> הדבר הטעים הבא: מסעדות הדגים הכי מומלצות בתל אביב
>> יש טעם: מסעדות הקז'ואל דיינינג הכי מומלצות בתל אביב

1. מסעדת חוף מציצים

מסעדת חוף מציצים היא אחת ממסעדות החוף הוותיקות בעיר, מקום איקוני בחוף שיש לו מקום של כבוד בספר דברי הימים של תל אביב. אבל לאחרונה היא חזרה בגרסה משודרגת עם שף חדש, תפריט נוצץ ואווירת חופשה על אי ירוק בים, ולמעשה מדובר במקום חדש לגמרי שמכוון עם פתיחתו לרמת המסעדות של הדגיון העליון עם הרבה דגים, פירות ים וירקות בגריל שמקבלים טיפול קולינרי מוקפד ומתומחרים בהתאם.
מסעדת חוף מציצים, חבקוק הנביא 1 תל אביב

ככה גם אריק ושיסל היו רוצים. מסעדת חוף מציצים (צילום דור שרון)

2. סטולרו

עם בריכת גורדון מצד אחד והמרינה מצד שני, סטולרו יושבת בנקודה תל אביבית אסטרטגית לא פחות מהבעלים אמור קנצפולסקי, בנו של המציל המיתולוגי טופסי, ורוני מזרחי – מראשוני קהילת הגולשים בארץ. עבורם זוהי סגירת מעגל עם המקום שבו העבירו את שנות ההתבגרות ומחווה למשפחת סטולר, שבנתה ותכננה את בריכת גורדון. פנורמה של תרני יאכטות על תקן תיבול משדרגת את התפריט מארוחת בוקר ועד לדרינק רומנטי בחשיכה.
סטולרו, אליעזר פרי 14 תל אביב

קו ראשון ליאכטות. סטולרו (צילום יעקב בלומנטל)

3. לולי

כהיא נפתחה ב-2021, לולי הייתה מסעדת חוף שכיוונה גבוה עם תפריט של שף איתי מסלובטי שבדיוק בקע מ"משחקי השף" ומנות מתוחכמות יחסית לזירה החופית. מאז עברו הרבה מים בחוף גורדון וכיום התפריט שלה מקורקע יותר אך עדיין כיפי ביותר, כשהאווירה והנוף המשקיף מהרמפה של חוף גורדון הם התבלין הטוב ביותר. עד לימי הקורונה היו כאן מסיבות תיירים סוערות ב"גורדו", אבל אחרי ארבע שנים ובלי תיירם באופק, אפשר להגיד שהעיר כבשה את הלוקיישן מחדש.
>>לולי, הירקון 121 א' (חוף גורדון), תל אביב

סשימי אולי כבר אין בתפריט, אבל הווייב עוד שם. לולי (צילום: אסף קרלה)

4. לה לה לנד

אחת מהמסעדות הוותיקות על החוף. אורי שטרק פתח אותה ב-2007 אחרי שסיים קדנציה כמלך הלילה של תל אביב, ופרץ את הדרך לגל חדש של מסעדות חוף מעודכנות שמנסות לתת הרבה יותר מצ'יפס-שניצלונים-אבטיח-עם-בולגרית במחירים מופקעים. בניגוד למקומות טרנדיים רבים שבאו לחוף ונעלמו ממנו באותה מהירות, לה לה לנד מצליחה לשמור על יציבות וסטייל בלי יותר מדי פוזה. וזה חתיכת הישג
הרברט סמואל 131 (חוף גורדון) תל אביב

5. גרקו ביץ'

אפשר להתווכח עד מחר עד כמה היא נאמנה למקור, אבל אי אפשר להתווכח עם הלוקיישן ועם האווירה השמחה. כמו טברנה באי יווני, גרקו ביץ' יושבת על קו המים ומציעה שולחן עמוס מזאטים, סלטים ומנות שאי אפשר לטעות בשיוכן הלאומי. בתנאי החום והלחות בקיץ הישראלי, מומלץ לפתוח שולחן עם סקורדליה, צזיקי וחברים, להוסיף לאוזו כמה קוביות קרח ובסוף הארוחה לשכשך רגליים במים. כשכרטיס ליוון עולה כמו טיסה לניו יורק, זה המקסימום שאפשר לעשות.
גרקו ביץ', טיילת שלמה להט 17 (חוף פרישמן) תל אביב

גרקו ביץ'. צילום: אנטולי מיכאלו

6. צ'אקולי

טוב, אתם לא הולכים להיכנס עם כפכפים ובגד ים אל המסעדה היפהפיה במרכז הספורט הימי שהוקם על חורבות הדולפינריום, אבל אתם בהחלט יכולים לשבת על הטרסה בחוץ וליהנות מהביצועים של השפית ירדן שי עם כמה צלחות קטנות של מנות מפתיעות, חכמות ומרגשות לצד דרינק צונן, ולרגע לדמיין שאתם בכלל באיזו עיר ים תיכונית אחרת, חופשיה ומשוחררת ושוחרת חיים. אחת מחווייות הבילוי השוות בעיר.
צ'אקולי, הרברט סמואל 3 (חוף הדולפינריום) תל אביב

צ'אקולי (צילום: חיים יוסף)

7. עלמה ביץ'

מסעדת מאנטה ריי אמנם נסגרה לשיפוצים מקיפים עד לבוא הסתיו, אבל עלמה ביץ' הסמוך שבבעלותה חי ובועט כהרגלו. בר החוף האהוב מציע נשנושים ומנות כיפיות בכלי חד"פ, קרטיבים לילדים ומרגריטה קפואה להורים באווירת חוף קלילה פלאס די ג'יי וריקודים בסופ"ש. עבורנו ועבור תל אביבים רבים, עלמה ביץ' הוא אוויר לנשימה וסמל לשפיות שעדיין קיימת במעוז החילוניות האחרון בארץ, ובלי ספק אחד המקומות הכי כיפיים בתל אביב.
עלמה ביץ', קויפמן 7 (חוף עלמה ביץ') תל אביב

עלמה ביץ' (צילום Yuval co photography)

8. ביץ' קלאב

למעשה מועדון גולשים תוסס שיש לו מסעדה ומשמש גם כמקום לאירועים, האווירה בהתאם, האוכל בדרך כלל טוב (ויקר) עם תפריט גדול שמציע צלחות סשימי במאות שקלים, סטייקים יקרים אבל גם שניצלונים וצ'יפס. המוזיקה האלקטרונית נעימה ומקפיצה, הקהל צעיר ואנרגטי, והדגש הוא על חוויית הבילוי והקוקטיילים וניסיון לייצר מועדון חוף פרימיום. לא כדאי אפילו לנסות להתקרב למקום בסופ"ש בלי להזמין שולחן מראש.
>>ביץ' קלאב, הרברט סמואל 5 (חוף אביב) תל אביב

9. קסיס

על חוף גבעת עלייה, בין מים לשמיים ועל רקע קריאות המואזין, מסעדת קסיס הוותיקה מציעה אחת מחוויות האכילה היפות בעיר, אם לא בארץ כולה. כשהים נמצא במרחק נגיעה קשה להתרכז בצלחת, אבל התפריט המגוון מסיט בכל זאת את תשומת הלב למנות קונצנזוס שקולעות לטעם הקהל. מעדיפים משהו יותר פשוט? בקיוסק הצמוד תוכלו לרכוש בשעות הבוקר טוסטים, כריכים ושקשוקה כדי לפתוח את היום בשלווה מול הגלים.
קסיס, קדרון 44 (חוף העלייה/עג'מי) יפו

קסיס (צילום מתוך האינסטגרם cassisisrael)

• אוכלים שותים
• מסעדות חוף
• חוף הים בתל אביב
• חופים בתל אביב

איך אפשר לשנוא את הים? קל. אתה ירושלמי. אתה בן שמונה. רוב המפגשים שלך עם מאגרי מים גדולים התרחשו עד כה בבריכות תכולות וקרירות עם דשא ושמשיות בקיבוצים שבהרי ירושלים, והנה אתה בים של תל אביב. וחם. והחול לוהט עד כאב. ואיך הוא הגיע גם לתוך הסנדוויץ' גבנ"צ שאמא ארזה בבוקר וגם לתוך הקופסה של הענבים וגם לתוך הבגד ים שלי. וחם. ודביק. אה לא זה עטיפה של קרטיב שנמס. ועוד לא עברו 15 דקות.

שנכנס אולי למים? בטח. גלים מלוחים ממוות משפריצים לתוך הפה, האף, העיניים והאוזניים, אצות צמריריות למגע נדבקות לרגליים, הנה שקית ניילון נדבקת אלי גם. אה לא זו מדוזה. אוקיי. שורף. הנה בא עוד גל ג-בלופ-בלופ-בלופ. שנתהפך קצת במים וכמעט נטבע בעומק 60 סנטימטר? למה לא, נשמע כיף, רק בוא לא נעשה את זה שוב לעולם. נצא מהמים? בטח. וכדור של מטקה יפגע לנו בטוסיק באופן המשפיל ביותר לקול מצהלות אחינו הקטן. כמובן. כמובן.

חם, דביק, מלוח. חופי תל אביב (צילום: ברק ברינקר)

אפשר אולי ארטיק? לא. מה פתאום ארטיק. יש אבטיח שהתחמם שעתיים בקופסת פלסטיק מתחת לשמשיה. עם חול. יש גם כריך שוקולד. עם חול. החוף עצמו צפוף ומלא באנשים מזיעים וכועסים. עם חול. שנשחק כדורגל על החוף? למה לא? אה, כי הכדור יעוף אחרי שתי בעיטות לים ויפצח בשיט תענוגות אוטונומי לכיוון קפריסין? סיבה טובה, חבל שלא קודם. ולמה העור שלי בגוון בורדו זרחני? מעניין. עם חול.

בשלב הזה של הטראומה המתהווה כבר היה ברור שכל מה שיכול להשתבש בחוף הים אכן ישתבש. תמיד. בשנים שיבואו יהיו עוד מפגשים כאלה עם חופי ארצנו וחופיהם של ארצות אחרות, דביקים ומלוחים מדי, שורפים במקומות הלא נכונים, מאכזבים קולינרית ומאיימים לסחוף ולהטביע אותך. לא יכול היה להיות בכך כל ספק: מטרתו של הים היא להרוג אותי.

קצת יותר מעשור אחר כך עברתי לגור בתל אביב, מרחק כ-15 דקות הליכה מהים הגדול המלוח. בשנים הראשונות התעלמתי מקיומו כפי שתל אביב עצמה עשתה במשך עשורים כשהפנתה לו את גבה וחסמה אותו בבתי מלון גנריים מבטון ברוטאלי וכיכרות מכוערות, ולא הייתה בכך כל בעיה. אפשר היה לחיות חיים שלמים בלב תל אביב בלי לדעת שיש בה ים בכלל.

אה, יש בעיר הזאת ים? חופי תל אביב, מבט מהים (צילום: שאטרסטוק)

אבל בינתיים הפחד והתיעוב שחשתי כלפי הים והחופים הפכו לאדישות שינקינאית מנוכרת (ככה היו אומרים, נשבע) ומתנשאת. אולי מדי פעם לרדת לחוף אחרי מסיבה סוערת עד הזריחה בשביל הצ'יל. אולי לצפות בגלים הסוערים בחורף ולהרהר ולחוש פילוסוף. דרך הסדק הזה נכנסה לחיים שלי נימפה אמפיבית שפורחת במים כמו כמו חבצלת החוף, משכה אותי לתוך הגלים, גררה אותי להפלגות (יפה לי ירוק, מתברר) ואילצה אותי כמו בכישוף לקבל את העובדה שיש ים, והולכים לים ונהנים בים, ואם זה לא מוצא חן בעיניי – זה כן מוצא חן בעיניי.

זה מצא חן בעיניי. הסתגלתי אל הסביבה החופית העוינת עם השנים, פיתחתי חוסן מסוים כלפי החול והמים המלוחים, למדתי להתמודד עם הגלים בלי לבכות שהם רוצים שאני אמות, וכשהגיעו הילדים די הרבה שנים אחרי זה, גם הם יצורים אמפיביים, כבר הייתי סוג של כלב ים ששוחרר בחזרה לטבע ושמח לרבוץ על החול ולאכול טונה בלי להתלונן, אך עדיין מביט אל האופק הימי בחשדנות וסורק אחר כרישים אפשריים.

החוף הכי טוב בתל אביב. חוף העלייה/עג'מי (צילום: אלסה ארס ברוש)

כשעברנו לדרום העיר ומשם ליפו גילינו את החוף של עג'מי, הלוא הוא חוף העלייה שנקרא גם חוף הקשתות, ובעיקר חלקת הטבע שנמצאת מעט דרומית ממנו, חוף קצת פראי שמפריד בין יפו לבת ים. והים התגלה במלוא הודו. מתברר שהוא מרגיע ילדים כמו קסם. כי הוא קסום. כי הוא יפה. כי הוא נפלא. הוא גם מתיש אותם היטב ומחזיר אותם הביתה במצב פיתה מטוגנת. כמה מרהיב הוא הטבע במלוא עוצמתו.

ממרחק הזמן וחוכמת השנים קל לראות ולהודות שהתקפלתי כמו אוריגמי. למדתי לאהוב את הים בכוח. מגוחך לחיות בתל אביב בלי לאהוב את הים. גם העיר עצמה מטפחת את חופיה יותר מבעבר, מרכז הספורט הימי הקהילתי בדולפינריום הוא וואו אחד גדול, והחופים שבקצוות העיר מציעים שקט וטבע שבדרך כלל אפשר לקנות רק בכסף. מה יש לא לאהוב? תאהבו את הים אומרים לכם. אם אני הצלחתי כל אחד יכול.

• הבועה
• טור אישי
• חוף הים בתל אביב
• חופים

רצועת החוף הנהדרת שתוחמת את תל אביב ממזרח היא אחד הנכסים הכי חשובים שיש לעיר הזו. בימים בהם לא היינו מוקצים בחו"ל, החופים האלו משכו המוני תיירים שרק רוצים לשצוף את עינייהם בכחול-צהוב של תל אביב, בתקופת הקורונה הם היוו שטח טבע סטרילי, ואפילו הטילים האיראנים התקשו לפנות את התל אביבים מהים. גם ההשקעה של עיריית תל אביב ברצועת החוף בשנים האחרונות הפכה את חופי העיר למהנים ונגישים יותר (גם אם זה לפעמים מרגיש כמו מס שפתיים בתשובה לבניית מגדלים על קו החוף), ובאמת שאין לנו תלונות מהותיות. אבל יש מה לשפר. תמיד יש. ולנו יש לא מעט הצעות, חלקן יכולות לקרות כבר הקיץ, חלקן חלום רחוק. אלו הדרכים בהן נוכל לשדרג את חווייית החוף התל אביבית.

ציליות להשכרה

בואו נתחיל מהבעיה הראשונה והברורה ביותר בים שלנו – השמש. חברה טובה, אבל מתעללת. אם ניתן להשכיר כיסאות ושמשיות, אין שום סיבה שלא יהיו גם ציליות. למעט אולי חוסר הפרופוציות של תפיסת המרחב, אבל אפשר להקטין אותן, הטכנולוגיה קיימת.

לשבור את מונופול הארטיק-קרטיב

שאלתם את עצמכם פעם למה רק מוכרי ארטיק מסתובבים על החוף ומאיימים שהם הולכים? לא הייתם רוצים לראות מוכר שמסתובב עם אבטיח ובולגרית? עם ענבים קרירים? עם מנות ג'חנון? עם אלכוהול?! לא יודעים מה איתכם, אבל אם אי פעם ניתקל במוכר מרגריטות על החוף, נשלם לו כל סכום שרק ירצה.

דוכני אוכל רחוב על הטיילת

ואם כבר אנחנו בנושא, ים עושה אותנו רעבים. ובאופן אירוני, למרות שבתל אביב יש אינספור דוכני אוכל, הם רחוקים מאזור הטיילת שמציעה בעיקר מסעדות במחירי תיירות. הראשון שפותח דוכן פיצה, שווארמה או פלאפל שיעמוד על שלהי החוף הולך לשבור את השוק.

מנת פלאפל על הים זה הקסם האמיתי. הקוסם (צילום נדב מרגלית)

מסיבות חוף

אולי קשה יותר לרקוד על החול, אבל גם ככה חיי הלילה תקועים וצריך לחדש. שימו עמדת דיג'יי במרחק מספיק נוח מאזורי המגורים, פתחו את הבר ליד ובואו נרים כמו שאנחנו יודעים מול הים התיכון.

קצת יותר טבע על הטיילת

אם יש משהו שטיילת הפארק החופי לימדה אותנו, זה שטיילת היא לא בהכרח מילה סותרת לטבע. גם ככה רוב הים שלנו הופך למתועש, וזו דרך לא רעה לשמור על הקיים מבלי לאבד אליו את הגישה הנוחה.

פארק הטיילת החופי (צילום: יותם מונק)

מגלשות ים

אל תגידו שלא חלמתם לטפס על איזה מגלשה מתנפחת בלב ים ולהרגיש שוב כמו ילד. לפעמים חלומות מתגשמים

קנסות JBL

אם פקחים כבר מסתובבים ומחלקים קנסות על בקבוקי בירה ולכלוך, אין סיבה שלא יקחו איתם מד דציבלים ויחלקו קנס למי שמחליט שכל החוף ישמע את המוזיקה שהוא אוהב. חלאס, מרחב ציבורי, תחנקו עם אוזניות או שמעו בווליום סביר.

חול צבעוני

לאנשי כריתים יש את חוף אלאפוניסי בעל החול הוורוד, ואנחנו מרגישים שלגמרי אפשר להפוך את חוף תל אביב לצבעוני, אולי אפילו שיהיה בגווני הקשת כהמשך למלון דן הנאה. זה כנראה לא יהיה אקולוגי בשום צורה, אבל ממתי זה עצר את תל אביב מלפתח את החוף?

משקף את החול. מלון דן. צילום: shutterstock

בדואים

אתם זוכרים את הפורמט מסיני, וכנראה שיהיה קשה לנסוע לשם בקרוב, אז למה לא לייבא אותו לארץ? צאו לבילוי בים ותחזרו עם צמיד בגרושים ועיסוי גב מוזל.

לוקרים לטלפונים

זה כל כך פשוט שזה גאוני – בדרך כלל זה הדבר היחידי שחוששים להשאיר בחוץ, ואין פיתרון למעט לקבור בחול ולקוות לטוב. לוקר פשוט בקוד, מי צריך לדאוג?

שים לי רגע עין על הטלפון. הים של תל אביב (צילום: Shutterstock)

תותחי מים

כן, מתוך הים. אנחנו רוצים לנסות לירות מים על שוכני המגדלים והמלונות שמשקיפים עלינו. או לפחות להרטיב את ההולכים על הטיילת. יהיה כיף ובטוח לא יסתיים במכות.

מקלחות חוף נורמליות

חייב להיות פיתרון יותר טוב מאשר משיכה בחבל שמפילה עליכם זרם בעוצמת ברז כיבוי של מי קרח. אנחנו לא יודעים מהו, אבל חייב להיות. בכל פעם שאנחנו רוצים לנקות את החול מהגוף אנחנו מאבדים שנה מחיינו.

חושבים שהיום הים צפוף? תל אביב בשנות ה-30. צילום: באדיבות ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים

אזור לנודיסטים

די נו, אנחנו עיר ליברלית ופתוחה – אין סיבה שלא נוכל להתערטל בעירום, כל עוד זה באזור מסוים ורחוק מעין הציבור החרד. לדתיים יש חוף משלהם, גם לנו מגיע מקום משלנו כדי לשזוף את אברינו המוצנעים.

הפיכת רחוב קויפמן למדרחוב

גדלנו פשוט לקבל את העובדה שתל אביב מופרדת מהים בכביש סואן, אבל זה לא חייב להיות כך. פעולה אחת אמיצה אמנם תקשה על הנהגים לחלוף עם הנוף לים, אבל תהפוך בן רגע את הטיילת לחוף וניס. מצידנו שיהיה רק בשעות היום, שיהיה רק באזורים מסוימים, שיהיה רק לעונת הקיץ – העיקר שיהיה. אנחנו זקוקים לתיירים.

שנייה נחכה שיהיה להם אדום. הטיילת. צילום: Shutterstock

חדרי קירור

חם לנו, ממש. וברגעים מסוימים בטוח שנהיה מוכנים לשלם עבור מזגן פשוט וטוב. כמה חדרי קירור על החוף או הטיילת יעשו פלאים. מצידנו שיהיו פשוט מקררים בעמידה – 2 דקות בפנים והגוף מתאפס בחזרה כדי להילחם בחום שבחוץ.

עוד חוף כלבים

כן, אנחנו יודעים שיש כבר שניים. כן, זה לא מספיק. אנחנו רוצים עוד כלבים.

עוד מזה. חוף הכלבים הדרומי (צילום: shutterstock)

חוף חתולים

אל תהיו גזענים, זה יהיה חוף חמוד רצח וישבור את האינטרנט.

בר על המים

לא עוד בר על החוף – סירה שצפה על המים, ואתם בתוכה, ויש לה אלכוהול וקצת אוכל וכנראה שמישהו מאחורה מקיא אבל למי אכפת – אתם על הים ושותים אלכוהול. זה יהיה מושלם עד שזה לא.

מרכז ספורט ימי קהילתי נוסף

הספקנו להתאהב במרכז הספורט הימי שבחוף הדולפינריום, שהוא כנראה המיזם העירוני הכי מרשים ומתבקש מאז הדיזנגוף סנטר. גולשים וחותרים מתחילים, ספורטאים מקצועיים ותלמידי בתי הספר, אנשים בעלי מוגבלויות וכל תושבי העיר יכולים להינות מהים ולשלב קצת ספורט ימי במחירים שווים לכל נפש. זה כל כך טוב שהיינו מתים לראות עוד כאלו, ישר כח.

מרכז הספורט הימי החדש (צילום: אילן ספירא)

קצת אמנות לא תזיק

עם כל הכבוד לפסל עם הקוף של צדוק בן דוד, המרחב הענק של החוף והטיילת יכולים להפוך לגלרייה עירונית משתנה תמידית – פסלים סביבתיים, תערוכות בזק, אירועי גרפיטי ויצירות פיסול בחול. תל אביב יודעת לעשות זאת, והחוף הוא פריים לוקיישן. אין רע בקצת תרבות תחת החום.

מתנפחים

כן, מה ששמעתם. מתנפחים זמינים, וגם מתקני מתנפחים, יהיו תוספת נהדרת לים הסוער שלנו. ברור שאם תתחילו לחשוב לוגיסטית זה סיוט אבל חולמים צריכים לחלום, ואנחנו חולמים להתפנן על מזרן ענק בלב הים התיכון.

עוד הצללה

תראו, זה מורכב וברור לנו שיותר נקודות הצללה נוגדות את הטבע של החוף, אבל יצירת נקודות צל קבועות על החוף והטיילת עוזר לתושבים לשהות יותר בסביבה, ולשמור על עצמם מהשמש האכזרית של ישראל. מה לעשות, לא כולם מצליחים להתעורר מספיק מוקדם כדי לתפוס מקום בצל.

בחיפוש אחר מכסה (צילום: שאטרסטוק)

יותר ברזיות לשתייה

ישראל מתייבשת. ובים אנחנו מתייבשים עוד יותר. כבר נתקלנו בברזיות מקורות על הטיילת, וצריך עוד, כמה שיותר. בטח יותר מאיזה פארק שכוח אל.

דיספנסרים לקרם הגנה

איזה שירות נפלא לתושבים – בעבור מספר שקלקלים מועטים תלחצו על הדיספנסר, ותקבלו כמה שליכטות הגונות. שומר על העור, ושומר על העיר.

בוקסרים למצילים

חסל סדר ספידו. זה 2025, אף אחד לא צריך לראות את זה.

שמרו את החבילה שלכם. בגד ים של ספידו. צילום: אתר Speedo

שקיות מתכלות לשתייה

אוקי, אז אסרתם עלינו להכניס בקבוקי זכוכית. מעולה, באמת, אנחנו בעד – אבל מה עם לייצר אלטרנטיבה? עמדות עם שקיות מתכלות שאפשר לשפוך לתוכן שתייה. אפילו נסכים לשתות אותה מקש נייר אם צריך, אבל תנו לנו איזה אפשרות ירוקה להכניס שתייה.

לפתור את בעיית המי נגר

מכירים את זה שאחרי כל גשם מתנקז נחשול של ג'יפה שחורה מרחבי העיר כולה אל החופים של תל אביב? חלאס, מאסנו. גם אם טכנית, משפטית, לא מדובר בזיהום, זה מסריח לנו את הים. בטוח שיש פתרון לזה, רק צריך להשקיע.

שפכי מי נגר בחופי תל אביב (צילום: יחסי ציבור)

הופעות על החול

זה פשוט לא הגיוני שלאורך רצועת החוף הנכבדת שלנו אפשר לשמוע מוזיקה חיה רק ממספר מוזיקאים צעירים שמקוששים שקלים לכובע. בנו במה, תביאו הופעה רצינית, תעשו מזה האפנינג – אנחנו נבוא, זה בטוח. מי לא יבוא להופעת שקיעה על הים?

מה עם קצת שואו? שקיעה בחוף תל אביב (צילום: קובי ביצ'אצ'י/גטי אימג'ס)

• ❤ תל אביב
• הבועה
• עירוני
• חוף הים בתל אביב