מערכת החינוך הציבורית עומדת על סף קריסה – ודווקא עכשיו, בעיצומה של תקופת חירום, מדינת ישראל בוחרת להפנות את המשאבים ואת סדר היום הציבורי שלה לכיוון שמסכן את יסודות החינוך הממלכתי.

>> השביתה לא משקרת. הגיע הזמן להציל את גני הילדים // טור דעה
>> אנחנו נלחמים בגורמים המשיחיים והעירייה מחבקת אותם // טור דעה

מאבק המורים והגננות הוא אמיתי, כואב וצודק. מדובר באנשים הנמצאים בקו החזית של החברה הישראלית, הנושאים על גבם אחריות רגשית, חברתית וחינוכית כבדה – ולאורך זמן רב מדי, הם נשארים מאחור. המשכורות אינן עומדות בקנה אחד עם גודל המשימה, התמיכה המקצועית מועטה, והעומס היום-יומי הופך לשגרה שחיקה. ובמקום לחזק את עמוד השדרה של החינוך הממלכתי – הממשלה מזמנת מורות לשימועים ומפנה תקציבים לעמותות חוץ-מערכתיות בעלות אג’נדה דתית ברורה.

הממשלה יכולה הייתה לבחור להשקיע בחיזוק לימודי הליבה, בו חסרים עדיין כ-12,000 אנשי ונשות חינוך, בטיפול בפערים המתרחבים בין מרכז ופריפריה, בתמרוץ כניסת מורים איכותיים למערכת, או בהנגשת כלים רגשיים לילדים בעיצומה של מציאות בטחונית ונפשית מורכבת. אולם לא רק שאינה עוסקת בחינוך, היא בוחרת לחזק גוף אידאולוגי סקטוריאלי שפועל לעיתים בניגוד גמור לערכים של שוויון, פלורליזם וחינוך לחשיבה חופשית.

במנותק לחלוטין ממצב החירום שבו אנו מצויים, מקודמת השבוע הצעת חוק להנחלת מורשתו של הרבי מלובביץ’ – דמות שנויה במחלוקת אשר התנועה שלו, תנועת חב"ד, מחזיקה בעמדות שמרניות, משיחיות ואף אנטי-דמוקרטיות, ומתנגדת לשירות צבאי או אזרחי שוויוני. מדוע שהציבור החילוני, העובד, המשרת והמשלם יידרש לממן הכרה ממלכתית בהשקפת עולם שהוא לא שותף לה, ושמנוגדת למהות קיומה של מדינת ישראל?

תנועת חב"ד פועלת כיום בלמעלה מאלף מסגרות חינוכיות – גנים, צהרונים, קייטנות ובתי ספר – וחלק משמעותי מהפעילות הזו מתקיים במימון ציבורי, תוך חדירה למסגרות ממלכתיות וללא שקיפות מספקת כלפי ההורים. בשם "הנחלת ערכים", נכנסים שליחים חינוכיים לבתי הספר, לא תמיד כמחנכים מוסמכים, ומעבירים תכנים דתיים, לעיתים בעלי אופי משיחי מובהק.

כאשר מוסד חינוכי ממלכתי הופך לכלי בידי אג'נדה דתית-אידיאולוגית אחת, כאשר מערכת הציבור מאבדת את אופייה הממלכתי לטובת תכנים חינוכיים שנגזרים מתורתו של אדמו"ר אחד – לא משנה כמה נערץ הוא בעיני מאמיניו – אנו מאבדים את עצם הרעיון של חינוך ציבורי לכולם. דווקא בתקופה של מלחמה, משבר והתגייסות אזרחית, עלינו להיזהר שבעתיים מפני צעדים שמעמיקים פיצול פנימי ומחלישים את יסודות הדמוקרטיה. חינוך ממלכתי, לפי רוח מגילת העצמאות, אמור לשקף את המכנה המשותף הרחב ביותר – לא את המשותף רק למגזר אחד. הוא אמור לבנות חברה מלוכדת, מחוברת, עם מרחב שמאפשר גם חילוקי דעות.

ההכרה הממלכתית במורשת חינוכית דתית-משיחית אינה יכולה לעבור בחקיקה חפוזה בזמן שהציבור כולו עסוק בהישרדות. אם נרפה מהאחריות שלנו כלפי החינוך הציבורי דווקא עכשיו – יהיה קשה לשקם אותו בעתיד. כמי שפועלת לאורך שנים למען חינוך ציבורי שוויוני, פתוח ונגיש לכל ילדה וילד בישראל – אני קוראת לממשלה, לחברי הכנסת ולכל מי שמאמין בשותפות אמיתית: אל תחליפו חינוך בשכנוע, אל תחליפו מערכת ציבורית בהטפה אידאולוגית, ואל תשתמשו במצבי חירום כדי להחליף את יסודות החינוך הדמוקרטי של מדינת ישראל. חינוך ממלכתי הוא לא מותרות – הוא תשתית של חברה מתוקנת.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו ומחזיקת תיק התחבורה והקהילה הגאה

• טור דעה
• הבועה
• חינוך
• בתי ספר בתל אביב

ביום ראשון הקרוב צפויה להתרחש שביתה חריגה, לא פחות. סייעות הגנים – עשרות אלפי נשים שמרכיבות את עמוד השדרה של מערכת הגיל הרך בישראל – ישביתו את עבודתן בכל רחבי הארץ. זה לא איום. זו לא "עוד שביתה". זו קריאה נואשת לעזרה, פנייה אחרונה לפני קריסה. הציבור שומע על "שביתת הסייעות" וחושב על עומסי תנועה, פתרונות לילדים, סבתות שיגויסו בדקה התשעים. אבל כמעט אף אחד לא עוצר לשאול – למה הן שובתות? למה הנשים האלו, שלמרות הכול ממשיכות להגיע מדי בוקר עם חיוך, בחרו הפעם לעצור הכול? התשובה כואבת: הן לא יכולות יותר. לא בגוף. לא בנפש. ולא בשום קנה מידה של צדק.

>> מפת הפשיעה של תל אביב נחשפת: אלה השכונות שבהן הפשע משתולל

מערכת החינוך לגיל הרך בישראל נמצאת בשבר עמוק. אלפי משרות סייעות אינן מאוישות. כל גננת שנייה מדווחת על שחיקה. ילדים חווים חוסר יציבות יומיומי – צוות שמתחלף, חוסר יחס אישי, גננות מתוסכלות וסייעות קורסות. במדינה שבה הפערים החברתיים הולכים ומעמיקים, דווקא המקום שאמור להעניק התחלה שווה לכל ילד – קורס. והמשבר הזה, בניגוד לרבים אחרים, הוא תוצר ישיר של מדיניות. מדיניות שמעדיפה קיצוץ על השקעה, חיסכון על אחריות, טלאים במקום תיקון שורשי.

הסייעות הן לא עובדות עזר. הן לא "ידיים נוספות" – הן הלב! הן אלו שקולטות את הילד כשהוא בוכה בכניסה, שמנגבות דמעות, שמטפלות, שמבינות בלי מילים. כשהילד לא מצליח להירדם – זו הסייעת שתשב לידו. כשהוא נופל – היא שתאסוף אותו. כשהוא מתרגש – היא שתשמח איתו. היא הכתף, היא היד המכוונת, היא הקול המרגיע. כל מי שראה סייעת בפעולה יודע – זו לא מותרות. זו נשמת המערכת. ולמרות זאת, הן שקופות. עבור משרד האוצר הן מספר בטבלה. סעיף לקיצוץ. ובחודשים האחרונים – עוד "פתרון" נמצא: לקצץ 11% מהיקף משרתן ברשויות המקומיות. כאילו מדובר בפריבילגיה ולא בצורך בסיסי.

כשהגנים קורסים – כל החברה ניזוקה. הילדים מאבדים תחושת ביטחון. ההורים מאבדים הכנסה. הגננות עוזבות. המשק נפגע. ומה עושה המדינה? מתמהמהת. לטענתי, הפתרונות מונחים על השולחן

המשבר הזה אינו רק תוצאה של שכר נמוך, למרות שהוא בהחלט נמוך, מביך, אפילו מעליב. זהו משבר של גישה. בישראל 2025, החינוך לגיל הרך עדיין לא נתפס כעניין לאומי. הוא עדיין תחום שולי, נתון בידי רשויות מקומיות שלא תמיד מקבלות את הגיבוי הדרוש מהמדינה. במדינות ה-OECD כבר הבינו מזמן: כל שקל שמושקע בגיל הרך חוזר פי שלושה בטווח הארוך – בשילוב חברתי, בהשכלה, בתעסוקה, אפילו בביטחון אישי. אבל אצלנו? ממשיכים לדבר על “הילד במרכז”, אבל בלי לשים שם שום דבר מסביבו. וכשאין סייעות – אין גן. זו לא קלישאה. זו מציאות. הורים לא יכולים לצאת לעבודה, הגננת נותרת לבד עם 35 ילדים, והמערכת שורפת את אחרונות סייעותיה.

כשהגנים קורסים – כל החברה ניזוקה. הילדים מאבדים תחושת ביטחון. ההורים מאבדים הכנסה. הגננות עוזבות. המשק נפגע. ומה עושה המדינה? מתמהמהת.לטענתי, הפתרונות מונחים על השולחן. הם אינם בשמיים, והם אינם חדשים: העלאת שכר הסייעות באופן מיידי, פתיחת מסלולי הכשרה והסבה מקצועית, הכרה בתפקידן כחלק מצוות חינוכי שווה ערך, תמריצים לרשויות המקומיות שמובילות שינוי, ואפילו מהלך לאומי של הסברה ושינוי תודעתי – כדי לשים סוף לזלזול. אין דמוקרטיה חינוכית בלי חינוך טוב מההתחלה. אין שוויון הזדמנויות בלי מסגרת ראויה בשנת החיים הראשונה. אי אפשר לדבר על ערכים, על כבוד, על ביטחון אישי – כשילד בן שלוש לא זוכה לחיבוק קבוע, לאוזן קשבת, ליד מנחמת.

השביתה הזו לא משקרת, הציבור חייב להתעורר. אם אנחנו רוצים חברה בריאה, חזקה, צודקת – היא תתחיל לא בהצהרות מהכנסת ולא באולפנים – אלא בגן הילדים, בשעה 7:30 בבוקר, כשילד נכנס בשער ומחפש עיניים טובות שיקבלו אותו. זה הזמן לעצור. לא את השביתה, את ההתדרדרות. לא את המחאה, את ההכחשה. הילדים שלנו לא יכולים להיאבק על הזכויות שלהם. אנחנו הקול שלהם. ואם אנחנו שותקים – הם נשארים לבד.

• טור דעה
• הבועה
• גני ילדים
• עיריית תל אביב
• חינוך
• עם הילדים

בשבוע האחרון סערה התעוררה סביב החלטתו של זאב דגני, מנהל הגימנסיה בתל אביב, שלא לקיים לימודים בבית הספר ולעלות לירושלים עם תלמידיו במטרה למחות למען הצביון הדמוקרטי של מדינת ישראל. דגני, שבמשך שנים מוביל חינוך ביקורתי וערכי, לא פעל ממניעים פוליטיים-מפלגתיים אלא מתוך מחויבות עמוקה לחינוך אזרחי. החלטתו מצטרפת ליוזמות נוספות של מנהלים ואנשי חינוך המבקשים לחזק את מעורבות התלמידים בנעשה במדינה ולחנכם לאחריות אזרחית. אירוע הגימנסיה אינו העניין המרכזי כאן. הוא משמש כצומת הממחישה את השאלה הרחבה והחשובה יותר: מה תפקידה של מערכת החינוך בשמירה על ערכי הדמוקרטיה?

>> המוזות רועמות: הביאנלה האוטונומית מביאה את השלום לגימנסיה
>> זה עליכם: תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שלא תתנגדו ותסרבו

הסערה הציבורית שהתפתחה סביב היוזמה, מעידה על הפער הגדל בין מערכת החינוך הציבורית לבין עקרונות היסוד שעליהם נשענת החברה הדמוקרטית. חשוב להבהיר: עידוד תלמידים להשתתף בדיונים ערכיים אינו רק זכותם של מנהלים ואנשי חינוך – זו חובתם. החינוך אינו יכול להתנהל בתוך ואקום. הוא חייב לשקף את ערכי החברה, לעודד חשיבה ביקורתית וללמד אזרחות פעילה. במדינה דמוקרטית, עמידה על עקרונות הצדק והשוויון איננה אופציה – היא צורך חיוני.

מערכת החינוך כזירה לערכים

במערכת החינוך הישראלית, במיוחד זו הממלכתית, קיים מתח מתמיד בין הרצון לחנך לערכים כלליים לבין השאיפה להימנע מפוליטיזציה של החינוך. אך יש להפריד בין פוליטיזציה מפלגתית לבין חינוך אזרחי ערכי. כאשר משרד החינוך עצמו מאפשר חדירה של תוכניות חינוך דתיות וחד-ממדיות דרך מערכת "גפ"ן", פלטפורמת התקצוב של משרד החינוך, אין זה ראוי להחרים דווקא תוכניות המעודדות דיון דמוקרטי.

הפוליטיזציה המסוכנת היא זו המדירה ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם, שוויון וחופש ביטוי. מנהלים שמבקשים לעורר דיון משמעותי ולחנך לאזרחות פעילה אינם עוסקים בתעמולה, אלא ממלאים את שליחותם המקצועית והחברתית. יש המזהירים מפני "חינוך פוליטי", אך חשוב להבחין בין חינוך פוליטי (המזוהה עם עמדה מפלגתית מסוימת) לבין חינוך לפוליטיקה – חינוך להבנת מנגנוני המשטר, חופש ההפגנה, אחריות האזרח וחשיבות ההשתתפות הדמוקרטית. לימוד ההיסטוריה מלמדנו כי הדמוקרטיה אינה מובנת מאליה. היא מתקיימת רק אם ישנם אזרחים ואזרחיות שמוכנים לפעול כדי לשמר אותה.

מי שטוען כי חינוך להפגנה או לשיח ציבורי ערכי חורג מתפקיד בית הספר, מתעלם מהעובדה שכל מערכת חינוך היא פוליטית. ההחלטה ללמד היסטוריה יהודית ולא היסטוריה ערבית, הקצאת תקציבים לא שוויונית למגזרים שונים, עיצוב סל התרבות, והיחס למקצוע האזרחות – כולם החלטות פוליטיות. ההבדל הוא בין חינוך המייצר אזרחים צייתנים לבין חינוך המייצר אזרחים חושבים.

היחלשות החינוך לאזרחות והשלכותיה

במהלך השנים האחרונות, אנו עדים לתהליך הדרגתי של הסרת תכנים דמוקרטיים מתוכניות הלימוד באזרחות, תוך הדגשת נרטיבים לאומיים ודתיים על חשבון עקרונות השוויון וזכויות האדם. דיון בנושאים שנויים במחלוקת, כמו הפרדת רשויות, ביקורת השלטון וזכויות המיעוט, מוגבל או מצונזר לחלוטין, מה שמותיר את התלמידים עם הבנה חסרה ומעוותת של המציאות הפוליטית בישראל. במקביל, במערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, החינוך האזרחי מתמקד בחובות האזרח כלפי המדינה, ללא עיסוק מהותי בזכויותיו ובחירויותיו.

מגמה זו אינה מקרית – היא חלק ממדיניות שמטרתה לצמצם את החשיבה הביקורתית בקרב הדור הצעיר ולהפוך אותו לפאסיבי יותר במרחב האזרחי. כאשר החינוך האזרחי הופך לכלי שליטה במקום כלי להעצמה, הדמוקרטיה עצמה עומדת בסכנה.

עלינו לעמוד לצד אותם מנהלים ולא לראות בהם כבעיה, אלא כמודל חינוכי ראוי. במקום להשתיק את השיח הערכי, יש לחזקו. במקום לפחד מהפוליטיזציה, יש להכיר בכך שכל חינוך הוא בעל ממד פוליטי, והשאלה היא איזה סוג של אזרחים אנחנו רוצים לגדל – כאלה שמקבלים את המציאות כפי שהיא, או כאלה שפועלים לשנותה.
הציבור צריך לתמוך במנהלים, ברשויות המקומיות שמעניקות להם חופש פעולה, ובתלמידים עצמם, כדי לוודא שהדמוקרטיה הישראלית לא תישאר רק מושג בספרי הלימוד, אלא ערך חי ונושם במציאות החינוכית היומיומית שלנו.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש העיר תל אביב-יפו

• טור דעה
• הבועה
• ❤ תל אביב
• חינוך
• זאב דגני
• גימנסיה הרצליה
• עיריית תל אביב
• מיטל להבי

כבר שבוע שאנחנו בכוננות הקפצה למתקפה איראנית, אבל גם ככה בשוטף זה לא נדיר שאנחנו ערוכים בכל רגע למתקפה כלשהי. מה שאנחנו נוטים לא לזכור כרגע, לפחות ההורים שבינינו, הוא שאם היינו עכשיו בשלהי שנת לימודים היינו צריכים לחכות מדי בוקר להודעה רשמית האם יש או אין לימודים בגנים ובבתי הספר.

>>בצל המלחמה, שוק לוינסקי לא מפסיק להשתנות כדי לשרוד

בעוד פחות מחודש תפתח (אם תרצה השם והאיראנים) שנת הלימודים תשפ"ה, ויש לנו הרגשה שגם עד אז לא נהפוך למדינה שבה הורים שולחים את הילדים למסגרות בראש שקט לגמרי. אבל כדי לגרום לראש שלנו להיות קצת יותר שקט, הודיעה עיריית ת"א-יפו על כך שעם פתיחת שנת הלימודים – כל גני הילדים העירוניים בעיר ייפתחו כשישי בהם מרחב מוגן תקני. ברגעים אלה ממש משלימה העירייה את עבודות הבינוי והפיתוח לתוספת מיגון תקני בכלל גני הילדים העירוניים שעד כה לא היו בהם היו מרחבים מוגנים.

בעיר פועלים 575 גני ילדים עירוניים, לילדים וילדות מגיל 3 עד 6. עד כה, כ-130 מתוכם לא היו בעלי מרחב מוגן תקני. האישור למגן את כלל גני הילדים התקבל לפני כחצי שנה, תוך כדי המלחמה, ועלותו עומדת על סך 73 מיליון שקלים. המיגון של כמות כזו של גנים בטווח של כמה חודשים הוא לא עניין של מה בכך, מסתבר.

"מיגון כלל גני הילדים העירוניים הוא אחד מהמהלכים החשובים ביותר שביצענו במלחמה הנוכחית", אומר ראש עיריית תל-אביב יפו, רון חולדאי. "אני שמח לבשר כי בהתאם ללוח הזמנים, ילדי העיר יפתחו את שנת הלימודים הקרובה בגנים הממוגנים שלהם. אני גאה בכל הגורמים העירוניים שנרתמו מיד למשימה המאתגרת בעת הזאת, תחת לוח זמנים כמעט בלתי אפשרי. תוצאותיה ישמרו מעתה ולתמיד על ביטחונם הפיזי ונפשי של ילדינו, ויאפשרו לגני הילדים העירוניים לקיים שגרת לימודים מלאה בכל מצב".

במסגרת המהלך הנוכחי יש יוצא דופן אחד – אשכול גנים העבודה, שהעבודות בו התעכבו מאחר ומדובר במבנה לשימור (שהעבודות בו צפויות להסתיים גם הן בחודשים הקרובים). ומה לגבי ילדים גדולים יותר שכבר לומדים בבתי ספר? לגביהם מגבשת העירייה תכנית סדורה שבה בעת חירום בתי הספר בהם מצויים ממ"קים יפעלו כרגיל, ובשאר יפוצלו התלמידים ללמידה מהבית ובמתקנים עירוניים ממוגנים שיוסבו מיידית ללמידה. האם כל זה יגרום לנו להפסיק להתחבט כל בוקר בשאלה "לשלוח או לא לשלוח למסגרות"? כנראה שלא, כי הדרך היחידה היא שהמלחמה תסתיים (וגם אז, לא בטוח). אבל היי, זה אולי כן יסייע לנו להרגיש בטוחים קצת יותר כשהילדים נמצאים בגן.

• תל אביב נלחמת
• חינוך
• גני ילדים
• עיריית תל אביב
• רון חולדאי

בערב של יום שני השבוע געשו קבוצות הווטסאפ של בתי הספר העל-אזוריים בתל אביב והשמועה פשטה כאש בשדות הצ'אטים, כשאלפי משפחות קיבלו את הבשורה המרה: העירייה תבטל בשנת הלימודים הבאה את שירות ההסעות לתלמידי בתי הספר העל-אזוריים, וכ-2,800 תלמידים בבתי ספר ייחודיים ובתי ספר מהחינוך הממלכתי-דתי יוותרו ללא פתרון תחבורה מסובסד ויאלצו להגיע אל בית הספר וממנו בכוחות עצמם.

>> הזעם בתל אביב עוד לא מוצדק: הסיפור מאחורי קואליציית חולדאי

מה שנראה תחילה להורים רבים כניסיון נוסף להצר את מרחב הפעולה של בתי הספר הייחודיים בעיר – ביניהם בית הספר לאמנויות, בית הספר לטבע, הית הספר המשותף ובית הספר הפתוח-הדמוקרטי – מתברר לאחר בדיקת "טיים אאוט" כחלק ממהלך משמעותי בהרבה של קיצוץ רוחבי של מאות מיליוני שקלים שמתוכנן בתקציב העירייה הנוכחי לשנת 2024.

בנקודה זו יש לציין כי תקציב 2024 טרם אושר במועצת העירייה בגלל דחייתן של הבחירות מאוקטובר 2023 למרץ 2024 בעקבות המלחמה, והעירייה כולה פועלת כרגע תחת תקציב המשכי, אך הכנסות העירייה ספגו פגיעה דרמטית בזמן המלחמה והיא צפויה לסיים את השנה בגרעון משמעותי, לראשונה מזה יותר מעשור של עודפים תקציביים גדולים. אישור תקציב 2024 יהיה המשימה הראשונה של מועצת העירייה הנכנסת והוא צפוי לכלול עוד קיצוצים לא פופולריים רבים.

עבור בתי הספר הייחודיים, שייחודיותם הולכת ונמחקת עם השנים בעקבות ביטול וצמצום תשלומי ההורים, זו עשויה להיות מכה אחת יותר מדי. גם אוכלוסיות מוחלשות שמהן מגיעים תלמידים לחינוך הממלכתי-דתי עלולות לוותר על התענוג ולהסתפק בברירת המחדל של בתי הספר החרדיים בשכונות הדרום והמזרח. עיקר הפגיעה הוא בתלמידים עד גיל חטיבת הביניים, שאינם יכולים להתנייד עצמאית בתחבורה הציבורית ומתגוררים לעיתים מרחק רב מבית הספר שבו הם לומדים. הוריהם יצטרכו להכריע אם לעבור לגור סמוך לבית הספר או להעביר את ילדיהם לבית הספר האזורי.

גורמים בעירייה הסבירו כי העיקרון המנחה בהחלטה לקצץ את תקציב הסעות התלמידים הוא שמדובר בשירות יקר לפלח אוכלוסיה צר, אותו העירייה אינה מחויבת על פי חוק לספק. עלות מערך ההסעות לתלמידים היא כ-20 מיליון שקל בשנה, ולמרות הסבסוד הכבד נדרשים ההורים להשתתפות עצמית גבוהה, והשירות עצמו נותר במקרים רבים לאורך השנים ברמה נמוכה, המעוררת חששות תמידיים בקרב ההורים לביטחון ילדיה. לשם השוואה, עלות מערך ההיסעים "נעים בסופ"ש" המשמשת את כלל האוכלוסיה מדי שישי-שבת היא כ-15 מיליון שקלים בשנה.

מהעירייה נמסר בתגובה:"עיריית תל אביב-יפו היא גוף אחראי שנוקט בצעדי מנע יזומים נוכח המצב הכלכלי במשק וכנגזרת ישירה של מלחמת 'חרבות ברזל'. המלחמה הביאה לעליות מחירים ושחיקה בהכנסות העירייה, על כן בראיה רוחבית צופה פני עתיד שמחייבת ניהול אחראי של תקציב העירייה, אנחנו נערכים לקיצוצים רוחביים משמעותיים בתקציב השנתי.
"בשנים האחרונות העירייה לקחה על עצמה לספק שירותים שאינם בגדר חובה עבורה, מתוך רצון להיטיב ככל הניתן עם התושבים, אבל כעת בשל הצורך שנוצר הוחלט לקצץ בשירותים שאינם בגדר חובה על פי דין – בהם מתן שירותי הסעות. נדגיש כי כל מי שעל פי הנחיות המדינה זכאי לקבל החזר עלות רב קו שנתי – יקבל זאת על פי חוק.
ההחלטה נעשית לאחר בחינה מעמיקה של הדברים. הסכום שהושקע במערך הסעות עומד על כ-20 מיליון ₪ לשנה וזאת למספר של כ-2,800 ילדים בלבד הנהנים מכך. אנו מודעים לקושי וחוסר הנוחות הנלווים באופן טבעי והעירייה תבחן את המדיניות לאורך זמן ובהתאם למציאות המשתנה".

• הבועה
• עיריית תל אביב
• בתי ספר בתל אביב
• חינוך
• בחירות 2024