בשנת 2014 יצאה קומדיית אימה ניו זינלדית שהרגישה כמו מוקומנטרי אינדי קטן, אבל התגלתה בדיעבד כקומדיה שתשנה את הקולנוע המסחרי הקומי, כפי שהכרנו אותו. כן, What We Do in the Shadows (שבישראל זכתה לשם העלוב "החיים בצללים") היתה קומדיה קטנה שהשם הכי מוכר שלה היה ג'מיין קלמנט מטיסת הקונקורד – אבל דווקא היוצר השני הפך בזכותה לכוכב, ואז לאדם שניסה להציל את מארוול (אבל בסוף נפל לבור גיבורי העל), ואז לאחד ממפיקי הקומדיה הכי משפיעים בהוליווד.

>>המוזות רועמות: פסטיבל הקולנוע הישראלי באל.איי לא עוצר במלחמה

היום כולם (או לפחות כל מי שטרח) כבר יודעים איך לבטא את שמו של טאיקה וואיטיטי, שהפך מאז לבימאי של "ת'ור: ראגנרוק", "ג'וג'ו ראביט" ויוצר של כל כך הרבה סדרות קומדיות מצוינות. הפייבוריטית האישית שלנו היא "לו הייתי פיראט", אבל קשה מאוד שלא להיסחף בקסם של היצירה הראשונה שלו, וכנראה הבייבי האישי שלו – הסדרה What We Do in the Shadows (שהפעם זכתה בתרגום השפוי "מה שקורה בצללים"), שעוקבת בסגנון מוקומנטרי אחר עולמם המופרע של ערפדים שחיים בעידן המודרני, אי שם בסטטן איילנד.

עכשיו, עם עליית העונה השישית של הסדרה ולרגל עשור ליציאת הסרט, וואיטיטי בוחר לסיים את סיפורם של הערפדים לזלו, ננדו, נדיה וקולין רובינסון, שבדיוק איבדו את גיירמו כנאמן, ונזכרו שהגיע כבר הזמן להעיר ערפד-חבר ותיק, שמזכיר להם את המשימה המקורית שבגינה הגיעו בכלל לסטטן איילנד – לכבוש את העולם החדש, או כמו שקוראים לו היום, ארה"ב. אבל כמו שאנחנו מכירים את הערפדים האנוכיים האלו, הם פשוט ימשיכו לעסוק בעצמם. מה שכן, אנחנו כבר מחכים לראות איך וואיטיטי יארוז את הסיפור, ולגלות מי מהם יזכה בסוף לחיי נצח. אנחנו מהמרים על גיירמו.
"מה שקורה בצללים", עונה 6. שלושת הפרקים הראשונים ב-yesVOD, פרק חדש מדי יום שלישי

• מה רואים הלילה
• ערפדים
• yes
• טאיקה ואיטיטי

יש דברים שלא כדאי לעשות בחיים. אחד מהם זה לנסות לעשות רימייק ליצירה של טרי גיליאם, במאי הקולנוע הייחודי שבקע מחבורת מונטי פייתון ונודע ביכולתו לייצר סרטים מורכבים להפקה (כמו "ברזיל" ו"12 קופים") שהולכים ומסתבכים תוך כדי תנועה ולעיתים גם קורסים באופן מפואר (כמו במקרה של "דון קישוט" עם ג'וני דפ מ-2002, סרט שמעולם לא הושלם וכיכב בדוקו הנפלא "אבודים בלה מאנשה"). בקיצור, אל תעשו את זה. אלא אם כן אתם טאיקה ואיטיטי, וטרי גיליאם לא רק נותן לכם את ברכתו אלא גם מצטרף כמפיק.

>> "האישה באגם": מדהים מה שיוצרת ישראלית מצליחה לעשות עם תקציב הוליוודי
>> מאסטר בטלוויזיה: מצעד 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות על המסך עכשיו

ואיטיטי, שמסתמן כיוצר הקומי הפורה ביותר של הזמן הזה, חובר כאן לג'מיין קלמנט המבריק תמיד ("טיסת הקונקורדים" ושותפו של ואיטיטי ליצירת קומדיית הערפדים "מה שאנחנו עושים בצללים") ויחדיו הם הרימו רימייק טלוויזיוני בן עשרה פרקים של "שודדי הזמן", סרט הפנטזיה המופרע והכיפי של גיליאם מ-1981 בכיכובם של שון קונרי, ג'ון קליז, ילד חמוד וחבורת ננסים. הסרט לא הצליח באופן מיוחד עם צאתו, וקצת נשכח במרוצת הזמן יחסית לסרטיו האחרים של גיליאם, אולי כי נוצר כסרט לילדים. זה לא הפריע לוואיטיטי, קלמנט ואפל TV+ לשים עליו את כל הז'יטונים.

ההפתעה הגדולה של שני הפרקים הראשונים שעלו היום היא ליסה קודרו, בתפקיד הכמעט-ראשי כפנלופי, מנהיגתם של כנופיית שודדי הזמן, שנותנת כאן הופעה קומית מפוארת ומדויקת, ללא ספק הטובה ביותר שלה מאז "חברים". ההפתעה הגדולה הנוספת היא תפקידי המשנה שלקחו לעצמם ואיטיטי וקלמנט, ולא נספיילר אותה כאן, אבל הם קורעים כהרגלם. וההפתעה הגדולה ביותר היא שהם הצליחו לשמור על הקסם הנאיבי של המקור ועל הפליאה הילדית מהאפשרות לחזור לעבר לתקופות היסטוריות חשובות ולפגוש שם דמויות היסטוריות מוכרות. התוצאה מסתמנת ככיף גדול לכל המשפחה, בלי יותר מדי טוויסטים אפלים וקריצות עכשוויות שמאפיינות בדרך כלל רימייקים מהסוג הזה. אפשר כנראה למחוק מרשימת ה"יש דברים שלא עושים".
>> שודדי הזמן // Time Bandits, עונה ראשונה 10 פרקים (שניים בכל שבוע מהיום), עכשיו באפל TV+

• המסך
• אפל טיוי
• ליסה קודרו
• טאיקה ואיטיטי
• פנטזיה

בתקופה האחרונה אנחנו מוצאים את עצמנו נמשכים יותר ויותר לסרטי פיל גוד. אתם יודעים, סרטים עם מסר מחמם לב וסיפורים מתוקים שגורמים לנו להרגיש חמימים מבפנים. זה רק מתבקש אל מול המציאות המדכאת הזו. אז מזל שהיום נחת בדיסני+ סרט פיל-גוד שכזה, אבל אחד שבכלל מבוסס על מציאות, מאת ידיו של אחד מהקולנוענים המצטיינים של השנים האחרונות, הבימאי היהודי-מאורי טאיקה וואיטיטי ("ת'ור: ראגנרוק", "ג'וג'ו ראביט"). והפעם מדובר בסיפור קרוב לליבו, על קבוצת הכדורגל הכי גרועה בעולם, והאיש שנטע בהם תקווה.

>>החלום הברלינאי: אין יותר ישראלי מהסיפור של הסדרה הגרמנית הזאת

"הגול הבא מנצח" מבוסס על סרט תיעודי מהולל באותו שם מ-2014, המגולל את סיפורה של נבחרת הכדורגל של סמואה האמריקאית – אי קטן לא רחוק מניו זילנד, עם 50 אלף תושבים ונבחרת כדורגל שנכנסה לספר השיאים של גינס, עם תואר די מבאס – ההפסד הכי גדול בתולדות הכדורגל המקצועי. בשנת 2001 שיחקה הנבחרת מול זו האוסטרלית במוקדמות מונדיאל, והפסידה 31-0. לא, זו לא שגיאת הקלדה. ההפסד הזה ליווה את החבורה, גם אחרי שרוב הכדורגלנים כבר פרשו, ועמד מעליהם כאיום לקראת מוקדמות מונדיאל 2014, כי מי רוצה להיות מדורג במקום האחרון בעולם?

לשם כך הם מקבלים את המאמן האמריקאי-הולנדי תומס רונגן (בגילומו של מייקל פאסבנדר), שמנסה ללמד חבורת כדורגלנים שהם לכל היותר חובבנים מקצועיים, אשכרה לשחק כדורגל ולהבקיע לפחות גול אחד, טו סמולר דה השפלה. עבור מי שחובב כדורגל ישראלי, זה לגמרי סיפור מעורר הזדהות, אבל גם מי שלא ממעריצי הספורט מקבל פה סיפור אנדרגראונד מושלם עם בימאי מוכשר ולא מעט הברקות קטנות. אחת מהן, למשל, היא העובדה שבקבוצה משתתפת גם שחקנית טרנסג'נדרית, ואף אחד (חוץ מהמאמן) לא עושה מזה עניין. אמרנו כבר שזה פיל גוד?

הנה, למשל, מהשכתבה עליו מבקרת הקולנוע שלנויעל שוב בביקורת: "המהלכים העלילתיים שמתפתחים מנקודת המוצא לא מפתיעים ותואמים את התבנית הדרמתית המוכרת, אבל הייחוד של וואיטיטי נמצא בפרטים. סצנת הפיטורים של רונגן, למשל, מצחיקה מאוד באופן שהיא משלבת את חמשת שלבי ההתמודדות עם אבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה. בינתיים יושבי האי שובים את ליבנו בגישתם הנינוחה לחיים, שמניבה הרבה הומור בטעם וואיטיטי. חוסר ההתאמה הראשוני בין רונגן הזעום לבין הסמואנים החביבים מניב גם הוא הומור סימפטי, ואנחנו לא מרגישים שוואיטיטי דוחף לנו בגרון מסרים על מגדר ודעות קדומות, כמו שקורה לעיתים קרובות מדי בסרטים הוליוודיים עם כוונות טובות". נשמע כמו בינג' ערב פשוט ונפלא.
"הגול הבא מנצח", עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• טאיקה ואיטיטי
• כדורגל
• דיסני+

הרבה דברים עברו על הקומדיה במאה האחרונה, אבל יש סוג אחד של הומור שנשאר בערך אותו דבר – חיקויים של היטלר. מאז הימים שבהם עוד חי ופעל (צ'ארלי צ'פלין ב"דיקטטור הגדול", כמובן) ועד היום קומיקאים ושחקנים משתמשים בדמותו של הצורר, פחות או יותר מאותן הסיבות, ואפילו מקבלים בערך את אותן התגובות. לחקות את היטלר זה לא בדיוק הומור פורץ דרך, אבל גם היום זאת דרך טובה לא רק לעורר דיון ועניין ציבורי, אלא גם לסמן את עצמך כקומיקאי נועז ואמיץ שלא חושש לעורר שערוריות.

מל ברוקס (שגם התחפש להיטלר בסוף קומדיית-הנאצים-הפחות-מפורסמת שלו, "להיות או לא להיות") אמר פעם ש"אם תנסה לנהל דיון עם דיקטטור אתה לא תנצח לעולם. זה מה שהם עושים הכי טוב: הם מפתים אנשים. אבל אם תשים אותם ללעג, תוריד אותם עם צחוק, הם לא ינצחו. אתה מראה כמה משוגעים הם". כמה אלפי סרטוני "היטלר מתעצבן" אחר כך הגיע "ג'וג'ו ראביט", הסרט שכתב וביים טאיקה ואיטיטי . בסרט ואיטיטי עצמו מופיע בתפקיד היטלר, כלומר, היטלר בתור חבר דמיוני של ילד גרמני בן עשר בהשפעת תעמולה נאצית וחברות בנוער ההיטלראי. הסרט נפתח עם מונטאז' שמשווה את ההשפעה של היטלר על החברה הגרמנית, ובפרט הנוער, לביטלמאניה. לקראת סיום, הגיבור צועק על החבר הדמיוני שלו "פאק יו היטלר" – ובועט אותו החוצה מהחלון.

"ג'וג'ו ראביט" התקבל בחיוב בסך הכל, היה מועמד לשישה אוסקרים וזיכה את ואטיטי בפרס התסריט המעובד הטוב ביותר. אך כאמור, קשה לחקות את היטלר בלי לקבל גם קצת באקלאש, וגם כאן היו מי שפחות התחברו לסוג המסוים של קומדיה שואיטיטי בחר ליצירה שלו. אבל איך הסרט היה מתקבל אם היה חתום עליו, למשל במאי ותסריטאי בשם טאיקה כהן? ואטיטי, שנולד בשם טאיקה דיוויד כהן ומגדיר את עצמו יהודי-פולינזי, מאמין שהיחס היה משתנה לטובתו – אבל שהידיעה הזו הייתה יכולה גם לפגוע באימפקט שלו. מבחינתו, להדגיש את יהדותו בקמפיין הקידום של הסרט היה קצת כמו לכתוב על הפוסטר "אל תדאגו, הבמאי יהודי!".

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

כמובן שגם לא-יהודים מספרים לפעמים בדיחות שואה או מחקים את היטלר (כאמור, אותו צ'פלין – אם כי באותם ימים הקונטקסט של סאטירה על היטלר היה יותר "סאטירה פוליטית אקטואלית" ופחות "הומור שחור של יהודים"), אבל המקרה של ואטיטי מורכב יותר מהשאלה הסיינפלדאית על "למי מותר לצחוק על יהודים". היוצר הניו זילנדי הוא אחד מהדמויות הבולטות בעולם הקומדיה כיום, אבל כנראה שלא תשמעו את שמו נמנה באותה רשימה של "הומור יהודי עכשווי" עם שמות מזוהים יותר עם יהודתם, נניח סת' רוגן, שרה סילברמן או ג'ון סטיוארט.

ואיטיטי ממש לא מסתיר את היותו יהודי, אבל העובדה הזו נשארה בסופו של דבר ברמת הקוריוז שמוזכר מפעם לפעם, ואפילו קמפיין אוסקר לסרט שבו הוא משחק את היטלר לא שינה את זה. קשה להגדיר הומור יהודי, וקשה עוד יותר לעשות את זה כשהיוצר עצמו כמעט ולא עוסק ביהדות וביהודים ביצירות שלנו. ובכל זאת, הערכים שמאפיינים את היצירה שלו מהדהדים במידת מה את המסורת היהודית של הומור אנדרדוגי, נוירוטי ומתחכם.

העניין הוא שקשה להגדיר מה הוא, בעצם, הומור יהודי. אנחנו אוהבים במיוחד את הבערך-הגדרה של חוקר הספרות פרופ' ג'רמי דאובר, מחבר הספר Jewish Comedy: a Series history. בראיון לכלכליסט ב-2018 הוא אמר: "אני לא יכול להגדיר הומור יהודי, אני חושב שכל ניסיון שמתחיל במילים 'קומדיה יהודית היא…' נועד לכישלון. הומור יהודי מורכב מתגובות לרדיפה, מנגנוני הגנה, סאטירה עצמית, קומדיה תיאולוגית וסתם בדיחות רגילות כמו בכל מקום. (…) במשך תקופה ארוכה רוב הקומדיה היהודית היתה מחוברת לתנ"ך, לחיים תחת עול ה'אתה בחרתנו'. שלום עליכם אמר: 'אם זו הבחירה, אנחנו לא רוצים את זה, למה באמת שלא תבחר מישהו אחר. אתה אומר שבחרת בנו, אבל זה ממש לא נראה ככה'". הציטוט הזה של ואיטיטי מהדהד את אותו הסנטימנט "הסוג האהוב עליי של קומדיה מגיע מהצד המביך של החיים, הדברים שמעוררים בנו קרינג' אבל גובלים בטרגי. זה מה שמעניין אותי, זה מגיע ממקום רגשי אמיתי".

ואכן, רוב היצירות שואטיטי מעורב בהן עוסקות בדמויות של אאוטסיידרים מסוגים שונים ומשונים: הסרטים Boy ו-Hunt for the Wilderpeople עוסקים בילדים ממוצא מאורי; Eagle vs Shark הוא קומדיה רומנטית של גיקים ווירדוז שאף אחד לא ממש מבין; "מה שאנחנו עושים בצללים", הסרט והסדרה, חושפים את הקהילה הסודית של ערפדים, אנשי זאב ושאר יצורים מיתיים, שחיה בניתוק כמעט מוחלט מהחברה האנושית; "כלבי שמורה" שיצר עם סטרלין הרג'ו מתמקדת בבני נוער ממוצא ילידי בשמורה כפרית באוקלוהומה. גם הנסיגה של הילד הגרמני ב"ג'וג'ו ראביט" לעולם דמיוני בו החבר הכי טוב שלו הוא אדולף היטלר נובע, בסופו של דבר, מהיותו אאוטסיידר באופיו – גם אם בגרמניה הנאצית אין ספק שהפריבילגיה היא דווקא בצד שלו.

במובן מסוים היצירה של ואטיטי היא שילוב של המאפיינים שהוא מייחס להורים שלו – ההומור היבש והציני של אמא שלו (הצד היהודי), מורה וכותבת, והיצירה הנאיבית של אביו הצייר (הצד המאורי). בהרצאת TED שהעביר ב-2010 הוא צוחק בעיקר על עצמו, ובפרט על עצמו הילד והמוזרויות שאפיינו אותו, כולל חרדה היפוכנדרית שהוא הולך למות מסרטן בכל רגע ונטייה בלתי נשלטת לצייר צלבי קרס. "לא הצלחתי להפסיק והרגשתי אשמה על זה", הוא מספר. "כל פעם שציירתי אחד מיד הרגשתי רע והייתי חייב להפוך אותו לציורים של חלונות ובתים. משם הגעתי למחשבות על היטלר, ולמה צ'ארלי צ'פלין נראה כמוהו, ומה הקטע עם השפם הזה שגורם לכל דבר להראות כמו היטלר. ואז התחלתי לצייר שפם של היטלר על כל דבר". אם זה לא נראה לכם כמו מנגנון הגנה לתחושת רדיפה, כנראה לא הייתם מסוג הילדים שיודעים בערך לפחות 20 בדיחות שואה ממש נוראיות ונזכרים בהן במבוכה בכל יום שואה.

והנה, לסדרת "ת'ור" של מארוול הוא הגיע בדיוק בזמן כדי להפוך את אל הרעם היהיר מנסיך מפונק ליתום מוכה טראומה שמשוטט ללא מטרה בין כוכב לכוכב, ובהמשך למנהיג של קבוצת פליטים לאחר השמדת אסגארד. תוסיפו לזה תפקידי של ואטיטי כשחקן – בלאקבירד האמיץ מבחוץ ועדין מבפנים ב"לו הייתי פיראט" (שהוא גם אחד ממפיקיה), קורג החייזר המהפכן מ"ת'ור: רגנרוק" ו"ת'ור: אהבה ורעם" ולאחרונה גם ארנב שסובל ניסויים אכזריים בסרטון "Save Ralph" (מה יש לו מארנבים?). באותה הרצאת TED ואטיטי ציין שיש לו חיבה מיוחדת לדמויות של "אחרים", בייחוד כאלה עם נקודת מבט נאיבית או ילדית במידה (מה שמסביר למה הוא כל כך אוהב ליצור סרטים על ילדים).

בראשית דרכו כיוצר רב תחומי, טאיקה כהן/ואטיטי חתם על יצירותיו לסירוגין עם שמות המשפחה של הוריו. אמו, כאמור, נולדה לאב ממוצא רוסי-יהודי, אביו הוא בן לשבט מאורי (העמים הילדיים של ניו זילנד). כשנשאל בראיון ב-2012 למה הוא מחליף בין השמות, הוא ענה מיד "זה למטרות מס" אבל אז נתן גם תשובה רצינית: "שני ההורים שלי עוסקים באמנות. אמא שלי כותבת ומורה, אבא שלי צייר. בבית הספר הייתי טאיקה כהן, כי זה השם בדרכון שלי, וכהלכתי לגור עם אבא שלי והצד שלו של המשפחה קראו לי ואטיטי. תמיד השתמשתי בשני השמות בהתאם לאיפה שחייתי. את הסרט הקצר הראשון שלי עשיתי באזור שבו נודעתי בשם ואטיטי אז ככה גם חתמתי עליו, ופתאום הסרט הזה מאוד הצליח והייתה לי קריירה כיוצר קולנוע תחת השם הזה. זה לא שאני בורח מ'כהן' או משהו, זה פשוט קרה".

ואטיטי סיפר שלאורך שנות ההתבגרות שלו הוא נתקל בדעות קדומות, אבל יותר בגלל צבע העור והמוצא המאורי מאשר בגלל השם היהודי: "למדתי להתעלם מזה. זה לא הדבר הכי טוב לעשות, אבל אתה עושה מה שאפשר. הרבה מהרגשות האלה הפכו אצלי לקומדיה – בגלל זה אני מרגיש בנוח ללגלג על אנשים שחושבים שזאת חוכמה גדולה לשנוא מישהו בגלל מי שהוא". להלן – היטלר שואטיטי משחק הוא ילד מגודל ומטופש למדי – אפילו קצת וודי אלני בנטייה שלו לברבר בזרם תודעה נוירוטי לגמרי.

קבלו דוגמה: היטלר שוכב במיטה קטנה מדי למידותיו, לבוש מדים, וממלמל לעצמו "עשיתי את זה מוזר? זה מוזר עכשיו, נכון? היחסים בינינו לא אמורים להיות מוזרים". ככל שהסרט מתקדם והיטלר נעשה יותר מפלצתי, הוא נעשה גם הרבה יותר "היטלרי" – כלומר, מזכיר יותר חיקוי של האדם האמיתי מאשר פרשנות חמודה ומצחיקולית של ילד תמים. הדמות היהודייה היחידה בסרט היא של הנערה אלזה, שמתחבאת בבית המשפחה – והיא מקבלת חוש הומור שנון, עוקצני ומל ברוקסי יותר, עם נימה מתבקשת של התנשאות ("אתה יודע מה אני?" "יהודייה?" "לבריאות").

ואטיטי ביסס את הסיפור שכתב על ספר בשם "Caging Skies", אבל הספר לא היה קומי ולא הכיל שום חבר דימיוני – הרעיונות האלה הגיעו מהתיאור השגוי למדי של הספר שקיבל מאמו, רובין כהן: "היא הסבירה לי אותו לגמרי לא נכון, אני לא בטוח שהיא באמת קראה אותו". למקרה שתהיתם, התגובה שלה לפרשנות הקולנועית שבנה יצר לספר הייתה קלילה מאוד. "האישה היהודייה הקטנה הזו מניו זילנד מגיעה לסט של הסרט, ואני לבוש כמו היטלר", הוא סיפר. היא אמרה 'מותק, אתה נראה נהדר'. למקרה שתהיתם מאיפה ההומור שלי מגיע".

• המסך
• קולנוע
• טאיקה ואיטיטי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

בבסיס של הכל, טאיקה וואיטיטי הוא מספר מחונן של סיפורי ילדים. בניו זילנד מולדתו הוא יצר כמה סרטים מקסימים על ילדים (תארגנו לעצמכם צפייה ב"לצוד את הפראיים"), לפני שהגיע להוליווד לביים את "תור: רגנרוק", אחד הסרטים הכי מבדרים ביקום של מארוול. אחריו הוא כתב וביים את "ג'וג'ו ראביט" הנהדר, על חיבוטיו של ילד נאצי (וזכה באוסקר על התסריט), לפני ששב לספר על עלילות האל הנורדי עם הגרזן. הפעם הוא גם כתב את התסריט – יחד עם ג'ניפר קייטין רובינסון – והתוצאה היא סוג של סרט ילדים פרוע ומצחיק ולא מאוד מגובש. שמו של הסרט רומז לכך, אבל לוקח זמן להבין את זה.

חלק מעלילות הסרט מסופרות לקהל של ילדים על ידי הגלדיאטור המבולבל קורג, המדבר בקולו של במאי הסרט. ילדים הם גם המניע של הסרט, ולקראת סופו הם זוכים להגשים את הפנטזיה של כל הצופים הצעירים שאוהבים לשחק בלהיות גיבורי על. זה מתחיל מסיפור הרקע של נבל-העל (כריסטיאן בייל). הפתיחה העזה מציגה אב ובתו שמנסים לשרוד בשמש הקופחת במדבר. אחרי מות הילדה, האב הדואב מגלה שלאלים בהם הוא שם את מבטחו לא היתה שום כוונה להציל אותה, משום שמבחינתם בני האדם נמצאים בעולם כדי לשרת אותם, ולא להיפך.

עם חרב מכושפת בידו הוא יוצא למסע נקמה אינטרגלקטי והופך לגור שוחט האלים. בהמשך, הסרט מציג בפנינו שלל אלים נוספים שמאששים את האכזבה של גור, כך שבסך הכל אפשר היה להזדהות איתו אלמלא חטף ילדים תמים ותקע אותם בכלוב אי שם בגלקסיה. בשלב מסוים האל המאכזב מכולם (עוד אחזור אליו בהמשך) מנסח אמירה רפלקסיבית לגבי ההבדל בין הציפיות של בני האנוש מהאלים בימים עברו – פעם הם התפללו לגשם ודברים כאלה – לבין הציפיות שלהם היום, כפי שהן באות לידי ביטוי בסרטי גיבורי העל של מארוול.

תור נמצא שם כדי לתקן את הרושם, אם כי גם הוא מרוצה מעצמו קצת יותר מדי, שלא לדבר על הנזק שהוא גורם בשחצנותו למקדש שהוקם כדי לסגוד לאלים כמותו. מקדש הזכוכית דמוי כוסית היין, כמו הנחיתה על כוכב קטן במיוחד (מחווה ל"הנסיך הקטן"?) ודימויים נוספים בסרט נראים כמו איורים מספרי ילדים, ותורמים לסרט תבלין סוריאליסטי.

במשימתו להציל את הילדים מצטרפות אל תור שתי לוחמות – ולקירי (טסה תומפסון), שהשתתפה גם ב"תור: רגנרוק", ותור האדירה, הלא היא ג'ודי פוסטר, כלומר ג'יין פוסטר (הבדיחה מהסרט) בגילומה של נטלי פורטמן. אהובתו של תור נעדרה מהסרט הקודם, אך וואיטיטי שכנע אותה לחזור והעניק לה מחלת סרטן קטלנית וגם גרזן משלה, שהוא בעצם הגרזן האקס של תור.

מערכת היחסים המורכבת בין התורים והגרזנים שלהם מייצרת מרובע אהבה מבדח מאוד, טיפוסי להומור האבסורדי של וואיטיטי. כיף לראות את פורטמן כאלת מלחמה שמחפשת לעצמה קאצ'פרייז, ונחמד לצפות בג'יין ותור מדברים על התפרקות יחסיהם בשל קריירות מנוגדות. אבל שלא כמו בסרטי הילדים הרשמיים שלו, הפעם ההומור והרגש לא ממש מתלכדים, וכשתור מרצין ואומר לג'יין שהוא אוהב אותה זה לא מקפיץ את הלב. ואם היה כאן ניסיון לעצב תהליך של חיפוש עצמי של תור, הסרט לא מאוד מחויב לו.

https://www.youtube.com/watch?v=IOtBZzZMsVQ

משום מה שני הגרזנים, מיולניר וסטורם-ברייקר, אינם מקנאים בנשק החדש שתור מאמץ לעצמו – הברק של זאוס. הביקור בעיר האלים אומניפוטנט, לשם תור וחבורתו מגיעים בתקווה לרתום אלים נוספים להצלת הילדים (לא ברור מדוע הם לא פונים לשומרי הגלקסיה המופיעים בתחילת הסרט), הוא אחד מהשיאים הקומיים של הסרט. ראסל קרואו מרביץ את הופעתו הטובה והמבדרת ביותר מזה שנים בתפקיד מלך האלים הנהנתן והמאוהב בעצמו – מעין שיקוף של מה יכול לקרות לתור אם לא ייזהר.

יש בסרט עוד שלל הופעות אורח מפתיעות ומצחיקות מאוד של כוכבים גדולים שנהנים להצטרף לחגיגה, וזו מטה את משקלו של הסרט לצד הצבעוני של הפלנטה. זה לא באשמתו של בייל המצוין, שמעצב את אחד הנבלים היותר מרשימים ביקום של מארוול. כשהגיבורים סוף סוף מגיעים לאזור שלו, הצבע נשאב מהסרט ולמשך זמן מה הוא הופך לשחור לבן. אבל, כאמור, חסר כאן גיבוש דרמתי שמונע מהסצנות היותר רציניות לגעת ברגש.

בהתחשב בעובדה שזה הסרט ה-29 ביקום של מארוול, וכבר יש תאריכי הפצה לעוד חמישה סרטים (עד מתי?), אני לא מתלוננת, כי כמה רציניים כבר אפשר להיות? סך הכל זה סרט מבולגן וכיפי עם כריס המסוורת' בשיאו כקומיקאי וכחתיך-על, ועם פסקול מגניב שעשוי להחזיר את השירים של גאנז אנד רוזס (ואבבא) לראש המצעד. אם ממש רוצים, אפשר להשתמש בו כמקפצה לדיון בתרבות של סרטי גיבורי-על כעבודת אלילים, אבל אפשר גם סתם ליהנות. דרך אגב, אינדיה, בתו בת ה-10 של המסוורת', מגלמת את הילדה ששמה מופיע בשם הסרט. וכן, יש סיבה להישאר עד סוף הכותרות.

★★★★ 4 כוכבים
Thor: Love and Thunder בימוי: טאיקה וואיטיטי. עם כריס המסוורת', נטלי פורטמן, כריסטיאן בייל, ראסל קרואו, טסה תומפסון, טאיקה וואיטיטי. ארה"ב 2022, 125 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 903 // העיר שלנו
• מארוול
• כריס המסוורת
• טאיקה ואיטיטי