החלום הברלינאי: אין יותר ישראלי מהסיפור של הסדרה הגרמנית הזאת
נתחיל מהסוף: "ברלין בלוז" היא סדרה נהדרת. למרות שנכתבה וצולמה בגרמניה לפני ה-7.10, היא לא יכולה שלא להדהד את האסון מבעד לזמן. היא מספרת סיפור של דור שלם ששואל אם ישראל היא הבית שלו ואולי תשמש בעתיד כקפסולת זמן של התקופה הזאת. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים
יונה מתיישב מול הילדים בגן הברלינאי של הבת שלו. הוא מספר להם על עצמו ועל כך שבא מישראל – ואחר כך מנגן שיר על אבוב, הכלי שבו הוא מנגן. השיר הוא "ימי בנימינה" של חוה אלברשטיין שכתב אהוד מנור ז"ל. אולי השיר הכי ישראלי שאני מכיר. לא רק שהטקסט הוא בעברית ומספר סיפור ישראלי, אפילו הלחן – באופן לא מודע – מדבר בשפה שלנו. באמצע נגינת השיר הכל כך יפה הזה, יונה נשבר. הוא פשוט לא מסוגל להמשיך לנגן.
>> מה עוד לא ראיתם: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> המקור של האוריגינל: הסדרות הישראליות שהכי אהבנו בעשור החולף
זו אחת הסצנות החזקות מתוך "ברלין בלוז", סדרה חדשה שעולה בימים אלה ב-yes. היוצרים שלה, דנה אידיסיס ואיתמר רוטשילד (שגם משחק את יונה), היו אחראים על להיט ענק תוצרת yes – "על הספקטרום" ששודרה לפני שש שנים, גרפה שבחים ופרסים ונמכרה לשידור ורימייק של אמזון פריים וידאו שזכה לביקורות נלהבות. "ברלין בלוז" נולדה מתוך העבודה על העונה השנייה של "על הספקטרום"; אידיסיס ורוטשילד שהו בברלין במטרה לכתוב עונה שנייה. אבל כמו שקורה לפעמים, הם איבדו משהו אחד – ומצאו משהו אחר. לא פחות יפה.
בלב "ברלין בלוז" עומד זוג ישראלים – יונה (איתמר רוטשילד) הוא נגן אבוב שכל חייו חלם לנגן בחו"ל ומצליח להשתחל לתזמורת בברלין. מנגד, טליה אשתו (שירה נאור) היא סופרת, שהרגע הוציאה ספר ראשון ומצליח מאוד (אולי כאלגוריה ל"על הספקטרום") ומתלווה לבעלה ולחלום שלו. בדרך הם חווים את כל הדילמות של מהגר במדינה אחרת – את קשיי ההתאקלמות, את החיבוטים המוסריים, את הגעגועים הביתה והיחס של המשפחה והחברים שנשארו מאחור.
הסיפור של "ברלין בלוז" הוא סיפור ישראלי נפוץ מאוד בשנים האחרונות שמקבל כאן ביטוי מצוין וראשוני. סיפור הרילוקיישן של לא מעט ישראלים, שמכל מיני סיבות מחפשים את גורלם במקום אחר – וספציפית בברלין. בגרמניה. התסביך הישראלי עם ברלין ידוע – מצד אחד, היא כמעט הפכה בית לישראלים בשנים האחרונות; מצד שני, קיימת כמובן המורכבות סביב ההיסטוריה של היהודים וגרמניה; ומצד שלישי, אולי דווקא בגלל אותה היסטוריה, מגיעה גם המציאות הנוכחית – זו שהפכה את גרמניה, דווקא אותה, למדינה הכי פרו ישראלית שאפשר לדמיין.
יונה וטליה מסמנים שני הפכים ביחס של הישראלי הממוצע לגרמניה. יונה הוא מהסוג שמחפש להיטמע – הוא נראה כמוהם, מנסה להישמע כמוהם ולא מחפש להבליט יותר מדי את הישראליות שלו. טליה, מנגד, היא ישראלית בכל הרמ"ח והיא לא ממש אוהבת את גרמניה מהרגע הראשון שהיא נחתה שם. היא מחפשת כל הזמן את הדרך הביתה (רק כדי לגלות שגם בארץ, כמובן, המצב אף פעם לא פשוט). בסוף, השאלה אם לבחור בישראל ובישראליות מקבלת את התשובה שלה – אבל דרך ששת הפרקים של "ברלין בלוז" אפשר לראות את כל התהליך.
מה שאני מאוד אוהב ב"ברלין בלוז" זה שהיא ממשיכה רצף של סדרות שאני יכול להגיד שמדברות בשפה שלי. סדרות צעירות, עדכניות, שמספרות את הסיפור של בני הדור שלי. מעין המשך טבעי ולא מודע ל"אחיות המוצלחות שלי", "חוה ונאווה", "ילדות סכסכניות" ועוד שורה של סדרות בסגנון הזה. ולא רק סגנונית – גם נושא הסדרה, היחסים האמביוולנטיים עם הרצון לעזוב את הארץ והאפשרות של חו"ל, זה משהו שאני ועוד רבים מכירים היטב. מאוד מקרוב.
שני השחקנים המובילים של הסדרה נמצאים בשיאם – רוטשילד, מוזיקאי לשעבר, מגיע לאחר שכבר השתתף ב"על הספקטרום" וגם ב"הד קולך" – הסדרה המוזיקלית של "כאן 11" (שפחות הצליחה); נאור הפכה לכוכבת של ממש, לאחר ששיחקה ב"שבאבניקים", "תאג"ד", הסרט "גן קופים" של אבי נשר וגם בסדרה "היהודים באים". ושניהם עושים כאן עבודה נפלאה – נאור רגישה כל כך ומבטאת ישראליות טהורה ואהובה, רוטשילד גם הוא במפגן משחק מצוין.
הסדרה היא גם במה למגוון הופעות אורח מעניינות במיוחד שחולפות דרך הפרקים – מהקומיקאי עידו קציר שקופץ לשנייה ומשאיר חותם; לאורה ריבלין שמגלמת את אמא של יונה (וגם מספקת לו את הפלאשבק מהעבר ומהשנאה לגרמנים), אליענה בקייר (הלא היא דנה שניר מ"השיר שלנו") חוזרת בתפקיד קצר, ואפילו אורי "דודו פארוק" קומאי שמגלם את אחיה של טליה, גדי, במשבצת הליהוק הקרויה "היי, הבאנו ראפר לשחק בתפקיד דרמטי" (ע"ע טונה וג'ימבו ג'יי ב"מי שמע על חוה ונאווה").
"ברלין בלוז" היא בעיקר סדרה על בית. היא באה מתוך דור שלא היה בטוח שהוא רואה בישראל את ביתו; שהפיתוי היה לנסות ולמצוא בית במקום אחר, בטוח או שפוי יותר מהסמטוכה המקומית. הרגע הזה עם "ימי בנימינה" היה סמלי – קשה לחשוב על שיר שיותר מסמל בית מהשיר הזה. הדמות של יונה ניסתה לשיר אותו מחדש במקום אחר וגילתה שזה פשוט לא עובד. אין תחליף לבית האמיתי. זאת סדרה שמתרחשת ברובה בגרמניה (וגם נוצרה שם), אבל הסאבטקסט שלה מדבר על כאן. על ישראל. לא משנה כמה יונה וטליה ניסו להיטמע בתוך ההווי הברלינאי ולהפוך ל"אחד/אחת משלהם", זה נגמר בהתנגשות די כואבת. הסצנה שבה יונה יושב עם חבריו לתזמורת בזמן משחק של נבחרת גרמניה, עם הצעיף על צווארו, ונתקל בדעות הקדומות הגרמניות עד שהוא בורח משם, היא טיפוסית למדי.
וגם כאן יש מלחמה ברקע. הסדרה צולמה כמובן הרבה לפני ה-7.10, אבל כצופה קשה מאוד להתעלם מהקונטקסט – מהאזעקות, מהממ"דים, מהפחדים. "ברלין בלוז" מתארת היטב את הבלוז של החיים שם, אבל לא מרפה גם לגבי הבלאגן של כאן – ההמולתיות והשיגעון והטראומות שצצות בכל פינה. ובכל זאת, הסדרה הזו בוחרת בישראל על כל מגרעותיה ובעיותיה. במובן הזה, בצורה הכי אירונית, אין יותר ישראלי מאשר הסיפור של הסדרה הכל כך גרמנית הזאת.
קשה להוריד מ"ברלין בלוז" את העיניים. היא נעשית, כמצוות יוצריה בכישרון רב – יש בה רגעים מרגשים וגם לא מעט הומור ציני. היא מעניינת ורלוונטית יותר מאי פעם, ואולי גם תשמש יום אחד קפסולת זמן לתקופה שבה היא עלתה לאוויר. תקופה שבה דור שלם מחפש אחר בית וגם מסקנה בלתי נמנעת: כן, המקום הזה משוגע, לפעמים נראה חסר תקווה, אבל הוא הבית שלנו.
>> "ברלין בלוז", עונה אחת, שישה פרקים, עכשיו ב-yes Binge וב-Sting+