כשהוא הכאיב זה כאב. כשהוא הצחיק זה הצחיק ממש. הייתה לחנוך לוין את היכולת לגעת דרך המילים שלו ישר בנקודה לכל אחד מהצופים. ואכן, צופה מהצד בקלות יכול לטעות בגיבור שלנו ולחשוב שהוא דמות של חנוך לוין, איזה יוחנן צינגרבאי כזה ("סוחרי הגומי"), או לצ'ק בובצ'יק כלשהו ("לוויה חורפית"), עם נגיעות של קליף ריצ'רד. בגיל 14 הוא מרד בהוריו כשחזר יום אחד הביתה והכריז שהוא מפסיק לעשן וויד. זה לא התקבל טוב. אילן גנני, 50, הוא אצולה של אמנות מקומית. הבן של השחקנית והמורה המיתולוגית רחל שור, מחלוצות ומייסדות הקבוצה שממנה צמח לימים תיאטרון החאן, ובמאי הסרטים הדוקומנטריים גדעון גנני, מייסד קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה. בילדותו ראה גנני הצעיר את סצינת האמנות המקומית מתפתחת בסלון ביתו. הרולד פינטר עשה לו בייביסיטר כשהיה תינוק. וגם לו יש את היכולת הזו: לגעת לכל אחד מהצופים בנקודה. אולי בעצם הוא כולנו.

"למדתי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. אחת המורות שלי הייתה אמא שלי, רחל שור. בהתחלה זה היה טיפה מוזר לשנינו, אבל התרגלנו. זה נהיה כל כך טבעי, שבשלב מסוים בלימודים היא התחילה לקרוא לי 'גנני', כמו שכולם היו קוראים לי", מספר גנני. "פעם באמצע שיעור היא צעקה 'גנני, אתה ענק!'. היא לא עשתה לי הנחות בגלל שאני הבן שלה, אבל גם לא קימצה במחמאות בגלל שאני הבן שלה. כשהיה צריך לקטול היא קטלה, אבל אם היא אהבה משהו שעשיתי היא נשפכה במחמאות בלי שום פוליטיקלי קורקט

"אחרי הלימודים שיחקתי בקבוצת הצעירים של הבימה. עזבתי את הבימה אחרי כמה שנים, ומאז – יותר מעשרים שנה – לא שיחקתי בתיאטרון רפרטוארי", הוא ממשיך. "מה שתמיד היה לי קצת קשה ברפרטוארי זה שכולם כל הזמן אומרים לך מה לעשות. הבמאי, מנהל ההצגה, המלבישה, השחקנים האחרים, לכולם יש מה להגיד. בקולנוע ובטלוויזיה יש הרבה יותר חופש לשחקנים. סטנד אפ זה אידיאלי מהבחינה הזו כי אתה חופשי לגמרי. וכידוע חופשי זה לגמרי לבד.

"אחרי שעזבתי את הבימה התפזרתי לכל מיני כיוונים", נזכר גנני. "כתבתי בערוץ הילדים, עשיתי דיבובים, לימדתי, שיחקתי בטלוויזיה ובפרינג'. הייתה לי תקופה של עשר שנים ששיחקתי כמעט בכל סדרה ישראלית, אבל תמיד רק בפרק אחד. דיבבתי במשחק המחשב הישראלי הראשון 'חזי פיפוש'. שיחקתי בסרט החרדי הראשון, 'אושפיזין'. יצרתי וכתבתי מופע ראפ קומי בשם 'המופע של פיצי ג'י', מופע יחיד שלי עם נגנים שהיה למעשה מחזמר הראפ הישראלי הראשון. אפשר לומר שהייתי חלוץ בתחומים רבים, כולם אזוטריים לחלוטין".

לאורך שנים יצא לי, בהזדמנויות שונות, לראות אותו עובד. תמיד בלט השוני בינו לבין שחקנים אחרים איתם חלק את הבמה. בעוד הם בסופו של תהליך למדו את הדמות ונכנסו אליה, הוא פשוט נכנס לדמות כמו לוחץ על כפתור בלתי נראה והפעיל אותה. טוטאלי באפס מאמץ. בהתחשב בנוף ילדותו זה לא מפתיע. כל חייו בילה במחיצת אנשי במה ואמנות והוא מצוי בפרקטיקה של המקצוע כמו גם בסוגות הטרלול השונות ממנו מורכב התיאטרון.הידע הזה מסייע לו לפענח את צפונות נפשו של האדם ולהעביר את זה לדמות אותה הוא מגלם.

התיאטרון עובר בעשורים האחרונים תהליך שינוי תפיסתי: הוא נפרד מהחוויה האנאלית החנוטה שהכרנו, ונוטה יותר ויותר להיפר ריאליזם עם נגיעות של פרינג'. גנני בחר להיפרד מהממסד לטובת סטנדאפ ולהיצמד לפרקטיקה של האמנות בה הוא כל כך מצוי, בלי פילטרים, בלי הנחיות, בלי סירוסים. הוא נשאר על הבמה, חשוף, מתלהם בדרכו הלא אגרסיבית, ובכנות מצמיתה מרסס פיסות חיים דרך הפרספקטיבה הייחודית שלו, חופשי מעכבות ופוליטיקה.

"סטנדאפ התחלתי לעשות רק ב-2019", מספר גנני. "שני אנשים דחפו אותי לעולם הסטנדאפ. הראשון הוא חברי ערן שדר, קומיקאי על אזוטרי בפני עצמו, שאתו כתבתי בעבר את ההצגה 'הקרפדים'. בהלוויה של אימא שלי סיפרתי עליה סיפור מצחיק ליד הקבר. אנשים נקרעו ובכו בו זמנית. כמה ימים אחרי השבעה ערן אמר לי 'אתה חייב לעשות סטנדאפ' ומאז הוא לא הפסיק לדחוף אותי לזה, אם כי לקח לי חמש שנים עד שמימשתי את הדחיפה שלו.

"השנייה היא השחקנית והחברה לירית בלבן", הוא ממשיך לחלק קרדיטים. "לירית החליטה לעשות סטנדאפ בעצמה והציעה לי לכתוב איתה את המופע שלה. עבדנו יחד תקופה ארוכה, ומתישהו אמרתי לעצמי שאם אני יכול לכתוב בדיחות ללירית אני יכול לכתוב גם לעצמי. הפרמיירה של המופע שלה 'יאללה בלבן' הייתה בתחילת השנה והעבודה המשותפת הייתה מהנה בטירוף. למדתי ממנה המון.

"סטנדאפ זה דבר מורכב. ראיתי ראיון עם לואי סי.קיי שאמר שלוקח לסטנדאפיסט יותר מ-15 שנה להפוך להיות ממש טוב. אם הוא צודק, אז אני אמור להיות סטנדאפיסט ממש טוב בסביבות גיל 65. זה בסדר, תמיד הייתי לייט בלומר. רוב הסטנדאפיסטים בישראל מדברים הרבה על המשפחה והילדים שלהם. אני לא, כי אין לי משפחה וילדים. זה לא מבחירה או החלטה. תמיד חיפשתי אהבה, ואני עדיין מחפש, פה ושם גם מצאתי, אבל זה לא התפתח לחתונה וילדים. מצד שני, זה גם לא במיוחד מטריד אותי. כמו שאמרתי אני לייט בלומר. אז אולי זה יקרה ויהיו לי ילדים בסביבות גיל 65. זה, וטיול למזרח, וכמובן זה שאני אהפוך להיות סטנדאפיסט ממש טוב. הגיל 65 הזה מתחיל למצוא חן בעיניי. מת להיות בן 65 כבר. הולכת להיות חגיגה".

• ❤ תרבות
• סטנדאפ
• תיאטרון
• ניסן נתיב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי

שוב ושוב לאורך "משולש העצבות" נשמעים צלילים עצבניים שתורמים לצרימה המכוונת בסיטואציות שהם מלווים – מגבים חורקים על שמשת מונית, זבוב טורדני, בכי של תינוק בלתי נראה, נערות חמור. הבמאי השוודי רובן אוסטלונד אוהב לתקוע חיצים בחברה המערבית ולראות מה קורה, והפעם הוא משלח אותם לכל עבר. כמו תמיד, המסקנות פתוחות לפרשנויות ולא יורדות בקלות בגרון.

"משולש העצבות" הוא סרטו הראשון מזה חמש שנים, וכמו סרטו הקודם, "הריבוע", גם הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. זה הישג נדיר שמעיד יותר על מצב הקולנוע העולמי מאשר על גדולתו של הסרט. לטעמי לא מדובר ביצירת מופת – סרטיו המוקדמים, עד "כוח עליון", היו חדים ומגובשים יותר – אבל זה סרט מלא כל טוב, או מלא חרא, תלוי בנקודת המבט. הוא לא עמוק או מאתגר במיוחד, אבל הוא שנון ומבדר מאוד כמעט לכל אורך 150 דקותיו.

"משולש העצבות" הוא אותו חלק במצח, בין הגבות, שאנחנו נוהגים לכווץ כשאנחנו לא שלווים. כך, לפחות, מסביר בתחילת הסרט נציג של חברה כלשהי שבוחן דוגמנים לקמפיין פרסום. זה דימוי למתח שמניע את הסרט, בין העמדת פנים של נינוחות לאמיתות שמאיימות להתפרץ. קרל (האריס דיקינסון החתיך עד מאוד מ"שירת סרטני הנהר") הוא דוגמן שבעיני הצופים נראה מושלם, אך בעיני הבוחנים הוא כבר אינו מי שהיה לפני שלוש שנים. ובכלל, הוא עוסק בתחום האחד שבו גברים מרוויחים פחות מנשים. זה תורם למתח בינו לבין חברתו הדוגמנית יאיה (שרלבי דין המנוחה). הפרק הראשון בסרט בוחן את היחסים ביניהם באמצעות דיאלוג מתוח על מי משלם במסעדה, שהדוגמנית המשפיענית יוצאת ממנו כסטריאוטיפ של אישה ריקה ונצלנית.

זו רק נקודת הפתיחה לסרט כספיתי, שמחליף מהלכים תדירות. חלקו השני מתרחש על ספינת תענוגות שעל סיפונה מתארחים אנשים עשירים מאוד, וגם קרל ויאיה שקיבלה את השיט במתנה. זה אתר טיפוסי לסאטירות חברתיות – בדומה לאתר הנופש בסדרה "הלוטוס הלבן" – בקבצו יחדיו אנשים עם פוזה ואלה שמשרתים אותם ("משולש העצבות" מחדד את העובדה שיש מעמדות גם בקרב צוות המשרתים). גם חלקו השלישי של הסרט מתרחש באתר סמלי שכבר שימש כמעבדה לבחינת התנהגויות חברתיות בטקסטים תרבותיים קודמים, בהם "בעל זבוב" ו"סחף חושים".

הסרט נע בין האתרים האלה, תוך שהוא מייצר שרשרת של מתחים ועימותים בין נשים לגברים, עשירים ועניים, קפיטליסטים ומרקסיסטים, אירופאים לבנים ובני עמים וגזעים אחרים, מנצלים ומנוצלים. לאורך הדרך הוא שב ומפרק את קבוצות ההזדהות ומהפך שוב ושוב את יחסי הכוחות. בין הדמויות שמשתתפות במחול השדים הזה יש אוליגרך רוסי שמתגאה על כך שעשה את הונו מחרא (זלאטו בוריק) והגיע לשיט עם אשתו ועם פילגשו, רב החובל השתיין (וודי הרלסון), גרמניה נכה שעברה שבץ מוחי ומסוגלת להוציא מפיה רק משפט אחד (איריס ברבן), עובדת ניקיון פיליפינית (דולי דה לאון), צמד יצרני נשק חביבים מבריטניה (אוליבר פורד דיוויס ואמנדה ווקר), וראש צוות העובדים המסורה לתפקידה (ויקי ברלין הדנית). כל השחקנים מצוינים, ונראה שהם מאוד נהנו לגלם את המתח התמידי בין הפוזה להתפרקות שלה.

כוחו של הסרט, וגם חולשתו, נובעים ממה שנראה כזרימה חופשית בין מהלכים דרמתיים מפתיעים – לרוב אנחנו לא יכולים לצפות לאן הסרט הולך. יש בו שלל רגעים חדים, וגם סצנות שנראות יותר מדי כמו מערכונים מ"סאטרדיי נייט לייב". כך, למשל, ויכוח אידיאולוגי (לכאורה) בין האוליגרך לרב החובל השתויים, שמבוסס כולו על ציטוטים של קרל מרקס, מרק טוויין ואישים נוספים, אינו מוביל לשום מקום. העימות המחויך הזה הוא חלק מסיקוונס פרוע, שבו ארוחת ערב מהודרת הופכת למופע של הקאות בשל סערה בלב ים.

כמו בסצנת המיצג האומנותי במוזאון שיוצאת מכלל שליטה ב"הריבוע", גם כאן אוסטלונד מייצר התנגשות בין העמדת פנים תרבותית לבין מה שמתפרץ החוצה, ושוב נדמה שאפשר היה לחתוך קודם, לפני שהחרא הציף את המסך. בונואל עשה את זה יותר טוב. מה שמעניק משקל למתקפה הכללית הוא הרגעים הבודדים שבהם חלק מהדמויות בכל זאת מגלות מידה של הומניזם. אבל אוסטלונד אינו נותן לו לנצח ומשאיר אותנו עם הלשון בחוץ.

4 כוכבים. The Triangle of Sadness בימוי: רובן אוסטלונד. אירופה 2022, 150 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי
• סרטים מומלצים

כולם יודעים שלוח הזמנים של מארוול מתוכנן בקפידה כך שכל סרט או סדרה תוביל לאירוע הגדול הבא ביקום הקולנועי המטורף שמארוול התחילה לבנות לנו לפני עשור. עד כה הביקורת המרכזית על הסדרות החדשות של מארוול שהתחילו בשנה שעברה עם "וונדה-ויז'ן" היו שכל סדרה בעצם מהווה מעין טריילר לכותרים הבאים. אחרי שראיתי את הספיישל "ובלילה איש זאב" ("Werewolf By Night") תהיתי, האם מדובר בעוד מוצר שמטרתו לקדם פרנצ'ייז מסוים ביקום הקולנועי של מארוול, או פשוט מדובר במחווה טובה ואיכותית לסרטי אימה ישנים?

הפעם אנחנו מצטרפים לקבוצה של ציידי מפלצות הנקראת לציד מאורגן המתקיים בבית משפחת בלאדסטון, לאחר מותו של יוליסס בלאדסטון. שדה הציד הוא חצר האחוזה, מעין מבוך מסובך בו ציידי המפלצות מתחרים ביניהם על המטרה בכל מחיר, כאשר המנצח זוכה לקבל את "אבן הדם". מה שחברי הקבוצה לא יודעים זה שביניהם מסתתר איש זאב שבסך הכל מנסה להציל את חברו, הטרף עצמו – Man Thing.

הספיישל פותח עולם חדש לחלוטין לסרטי מפלצות אבל מעבר לכך מאשר לנו את קיומם של יצורים אחרים שצפויים להיכנס ליקום הקולנועי בקרוב.סיפור העלילה הוא לא מורכב מדי – בכל זאת ספיישל , טלוויזיה בן קצת פחות משעה שהוא כולו מחווה לסרטי אימה משנות ה-30 וה-40, ובכל זאת יש משהו בשילוב בין העיצוב המיושן (במכוון) לאפקטים המתקדמים שפשוט הופך את הספיישל למשהו שלא נראה קודם.

נדמה שמארוול עושה כאן צעדים מתקדמים כדי להתאים את דירוג הגיל לקהל היעד המשתנה – בפרט, המעריצים שעוקבים אחרי הסרטים במשך שנים וכבר התבגרו, מה שמוביל לכך שמארוול מרשה לעצמה להוציא תכנים בוגרים יותר בשנים האחרונות. כבר ראינו תכנים יותר אלימים ביקום של מארוול, כמו העבודה של סאם ריימי ב"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף", אבל ב"ובלילה איש זאב" אנחנו עולים מדרגה עם הגרפיות – יד כרותה, דם מותז מגופות האויבים עד שהוא מכסה את עדשת המצלמה וכמובן ראש כרות. אלו דברים שלא נראו בעבר במארוול.

בכלל, אם יש משהו שצריך לשבח בספיישל הזה, זה העיצוב המופתי והצילום בשחור-לבן, אפקט פשוט שגם מצליח לטשטש מספיק את האלימות כדי בכל זאת לשמור על דירוג של "14+" וגם לשמור על האווירה הנוסטלגית. אמנם יש משהו מעט קלישאתי בלצבוע את האבן האדומה עליה הציידים נלחמים לאורך הספיישל, אבל גם בסך הכל מתאים כאן – ומשתלב מעניין עם האפקטים המצוינים והמודרניים לגמרי.הסרט עצמו לא מפחיד ובקושי אפשר לקרוא לו "סרט אימה" בקנה מידה מודרני, אבל הוא כן מחווה אוהבת לחובבי קולנוע אימה נוסטלגי משנות ה-30 וה-40.

יש שתי צורות להסתכל על הספיישל הזה: בתור מקדם עלילה בשלב הנוכחי שבו מארוול נמצאת ובתור ספיישל האלווין שלא קשור לזה. בתור מקדם עלילה, הסרט לא ממש משתלב ביקום הקולנועי ובטח לא בשלב הנוכחי שמתעסק יותר עם המולטיוורס. עם זאת כספיישל האלווין הוא מצוין והוא בדיוק מה שאתה מצפה שהוא יהיה: מחווה איכותית וטובה לסרטי אימה ישנים.

אני לא אומר שצריך להתאים כל תוכן שיוצא מבית מארוול לעלילת היקומים המקבילים, אבל מה לעשות שמעריצי מארוול כבר נמצאים בשלב שבו הם רק מצפים לעוד רמז לגבי עתיד היקום הקולנועי. אם כל זה בסך הכל טריילר בן 50+ דקות ל"בלייד", אז לא ברור לי מה ראיתי כאן. ואולי זו בעצם תזכורת שאפשר שניה להוריד את הרגל מהגז של לחפש את הרמז לדבר הבא שיקרה בסרטי מארוול ופשוט להנות ממה שיש לנו, בטח כשהוא נראה מצוין וגם לא נמשך יותר מדי זמן.

Werewolf by Night זמין בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• מארוול
• אימה
• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי

חוף הים והטיילת

מהצפוני ודרומה. הים הוא המתנה מס' 1 של העיר. כיף שם להתאמן ולרוץ, ואם יש זמן אז שווה לגמרי גם להיכנס לטבילה זריזה.

קפה לוסיה

בית קפה סולידי ומשפחתי בבלפור. אנחנו אוהבים את המקום בעיקר כי אנחנו אוהבים את אבי הבעלים, בן אדם נשמה בצורה יוצאת דופן.
בלפור 18

אצל ציון

צ'ופ שופ

חנות מעולה לבגדים ולגרזנים. חיתוכים מדוייקים של החיים. רז, הבעלים של החנות, מספר שסבא שלו לימד אותו להכין גרזנים כשהיה ילד. עם נקודת פתיחה כזאת הכל נהיה קל.
דיזנגוף 81

איסטנבול בר / סקסי פיש

מקומות באווירה של פעם, שבהם הבעלים יוצרים את האווירה ותמיד שם לקבל אותך בכל שעה לאיזה שיחה של לילה. ראפה ודודי אלופי הארץ במונולוגים, ואם אפילו אצלם כבר סגור – באמת שצריך ללכת לישון.
איסטנבול בר, רבי מאיר 40 / סקסי פיש, נחלת בנימין 63

>> רד אקסס יופיעו לייב בפסטיבל DGTL הקרוב (שני, 10.10).פרטים וכרטיסים כאן; הם יופיעו לייב גם בפסטיבל אינדינגב, 20.10-22.10,פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• חוף הים בתל אביב
• קפה לוסיה
• אצל ציון
• צ'ופ שופ
• איסטנבול בר
• סקסי פיש
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי

אור אדרי

בשנת 2013 הגענו, להקת "אביב מארק והמוות", להופיע בפעם הראשונה שלנו באינדינגב בפורמט הספציפי, בשעה 10 בבוקר, בבמת הפיל. כל משתתפי הפסטיבל ישנו עמוק, גמורים מיומיים של חגיגות. רחבת הפיל הייתה ריקה כאילו אנחנו במצפה גבולות ביום שאין בו אינדינגב.

אחרי בלאנס קצר בו אביב נתן המון הערות בונות לתאורן (באור יום!), הוא התחיל לכרוז במיקרופון "קומו יא בני זונות", ותוך 5 דקות הרחבה התמלאה בחוליגנים כאילו אנחנו בוודסטוק 99. תוך כדי ההופעה (המעולה והבלתי נשכחת), אביב צעק שוב ושוב – בקולי קולות, לתוך המיקרופון, מטר מהשוטרים – שהקהל יביא לנו לבקסטייג׳ את כל הסמים שיש להם, וגם פירט את כל סוגי הסמים האפשריים. בואו נגיד שהייתה לנו נסיעה ממש מצחיקה הביתה. ללהקת "המוות" שלום.

רותם בר אור (ANGELCY)

בגדול, אפשר להגיד שהלהקה הוקמה בין השאר בזכות אינדינגב. ישבתי אצל ירון גן (חבר שהפך למנהל הלהקה בתחילת הדרך), והוא שאל אותי לאן בא לי להגיע עם המוזיקה. אמרתי "אינדינגב". עם היעד הזה הקמנו להקה. הפסטיבל הזה, הקיום שלו והסצינה שסביבו נתנו כתובת לחלום שלי, וכמוני לעוד אמנים רבים.

אז כמובן שלפני ההופעה שלנו באינדינגב הייתי לחוץ מאוד. היה לנו מעט מאוד נסיון, והמעמד היה מלחיץ. באתי לראות בהופעה של בני בשן, שהיה לפני הסאונדצ'ק שלנו, והקטע שלו הוא לא לקחת שום דבר כבד, והכל מצחיק ואבסורדי וחמוד אצלו. זה שיחרר אותי קצת, נתן לי פרספקטיבה – טיפה חופש ביני לבין הדרמה של "הופעה גדולה וחשובה". וזו באמת היתה הופעה גדולה וחשובה, אבל עם הפי אנד.

אביגיל קובארי

בעודי יושבת על הספה בחודש תשיעי, מקנאת בכל מי שיהיה באינדינגב הקרוב (אבל מתרגשת מהתכנית החלופית שמחכה לי), אני מתרפקת על זיכרון מתוק מהפסטיבל האהוב. זה היה ב-2016, כשזכיתי בפעם הראשונה עם להקתי היקרה לשיר ולקפץ עם המיקרופון האלחוטי לאורכה ורוחבה של במת הקוף הראשית של האינדינגב – אותה במה שהזלתי עליה ריר כבר כמה שנים.

אחרי אלבום שני, מלומדת הגשות כוזבות לפסטיבלים למיניהם, קיבלתי עוד מייל בלשון ״לצערינו״, אבל הפעם היה גם זיק של תקווה – אמנם לא התקבלנו לליין אפ הרשמי, אבל נכנסנו לתחרות ה״אינדיסקר״ – איפה שהקהל יכול להצביע ולבחור את מי הוא היה רוצה לראות כמופע פותח לאירוע המצופה ביותר בסצינת האינדי.

אם יש מיומנות ששכללתי עמוקות בכל שנותיי כמוזיקאית עצמאית זה הורדת ציפיות (המנגנון הכי משתלם, בחיי), ולכן כשקיבלתי מייל נוסף שהכריז ש"קובארי זכו במירב הקולות", הייתי בעננים. אבל כאמור, עד שמשהו לא קורה הוא לא קורה. עננים ממשיים ליוו את ההכרזה, אבל ביום הגדול סימני סערה החלו לבצבץ כמה דקות לפני פתיחת דלתות המדבר. שמיים עגומים טפטפו, הקהל נתקע בפקקים, חול התעופף בעיניים, ואנשי ההפקה נצפו מתוסכלים, עוטפים בניילונים ענקיים את הקונסולות. נראה שהמופע שלנו עומד להתבטל.

זה דרש עיכוב של שעתיים ובקבוק ערק קריר ומנחם, אבל בסוף השמיים החלו להתבהר ומנהל הבמה הגיח והאיץ בנו לעלות: יש עוד זמן למופע זריז, רק לא לעכב את יתר הלו״ז. היו אולי רק כמה עשרות אנשים בודדים שהספיקו להגיע ולהיות עדים – אבל התחושה היתה עילאית. המיומנות השניה שטיפחתי בחיי היצירה היא לזכור שכל זוג אזניים שנמצא שם, מוליד אינסוף. וכך היה. תודה למי שהצביע.

דניאל סאן קריאף

אינדינגב 2019, עשרים דקות לפני העליה לבמה, ואני גיליתי ששכחתי להביא את הציוד של הפרקשניסט שלי. יום לפני כן הוא השאיר את הציוד אצלי ברכב, אבל יצאתי עם רכב אחר, כך שכל כל כל הציוד שלו נותר הרחק מאחור. כלומר, הנגן שלי הגיע לפסטיבל ואין לו על מה לנגן – בגללי.

באותה השניה שאני מגלה את הפאדיחה, כוס של קפה, עם כל הבוץ של הסוף, מתעופפת לי על הפנים והבגדים. איך?! אל תשאלו אותי, זה היה קולגה שזרק את הכוס בטעות לכיווני, מבלי לשים לב, והכל נשפך עלי. מכה! אני רותחת, חייבת לעלות לבמה, ואני פשוט בהלם שכל זה קורה לי עכשיו.

הלכתי מיד לשטוף את החולצה בשירותים של הקהל, אני בוכה ומקווה שהחולצה תתייבש עלי תוך כדי הופעה, כי חם פצצות. אילתרנו במהירות כמה כלי הקשה עם עזרה מכמה אומנים אחרים, ואיכשהו ניגנו. עכשיו, 2022, אני מגיעה לפסטיבל עם האלבום השני שלי, "יש לאן לחזור". אין לי בעיה שיקרה שוב משהו שכזה. כי אני יודע שאתמודד עם זה יפה, בדיוק כמו בפעם הקודמת.

ישי ברגר

בפעם הראשונה שניגנו עם טברנק באינדינגב ניגש אלי בחור צעיר, נלהב על סף הנרגש, ואמר שנהנה מאוד מההופעה, וגם מאוד התעניין איך היה לי ולשאר הלהקה. חשבתי לעצמי "איזה איש חמוד, הוא כנראה האיש הכי סבבה שאפגוש היום".

כמה ימים אחר כך קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק מאותו בחור, ומסתבר שזה היה אסף בן דוד, בעל הבית של אינדינגב. דברים כאלה בדיוק שמדליקים אותי על הצד "ההפקתי" של להיות חלק מפסטיבל, וכאן בארצנו הקטנטונת – כמה שהם נדירים.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• אינדינגב
• אינדי ישראלי
• אינדי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי