>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם

לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!

אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.

מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).

אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.

גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.

האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.

ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.

במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.

זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• קומדיה
• צוותא
• טיפול
• פסיכולוגיה
• טור אישי

בין כל הפסטיבלים שמסתערים עלינו מכל עבר לאחרונה, יחד עם החזרה הבהולה לשגרת הדחקה עם שובם של החטופים החיים האחרונים, אפשר כמעט לשכוח שישראל היא מדינה פצועה והלומת טראומה, מוכת פגיעות מוסריות עצמיות וסובלת מסממנים של הפרעות אישיות קשות. אם אפשר היה לשלוח את כל המדינה לטיפול זה היה נהדר, אבל אי אפשר. מה שבהחלט אפשר זה לעשות מכל זה פסטיבל. ולא עוד פסטיבל.

>> הזמנה לפרמיירה: 10 בכורות מוזיקליות שיעשו לכם את 2026
>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן

בין ה-23 ל-29 בנובמבר יתקיים ברחבי הארץ פסטיבל "עושים נפשות", פסטיבל הכולל עשרות רבות של אירועי תרבות מסוגים שונים שמטרתם להכיר לציבור הרחב את תחום בריאות הנפש, ביניהם הקרנות סרטים, הצגות, הופעות מוזיקליות, תערוכות, הקראות שירה, מפגשי שיח, הרצאות וסדנאות.

מתוך המגוון המסחרר הזה, יתקיימו בתל אביב 11 אירועי תרבות מרתקים שקשורים לתחום בריאות הנפש, ביניהם מופע אילתור של אנסמבל האימפרוביזציה "תיאטרון הרגע" באולם "מאמי" בדרך ההגנה; הקרנת הסרט הדוקומנטרי "פלס"ר הימלאיה"' ושיחה עם הבמאי אלדד פריבס במרחב צפון מזרח בראול ולנברג, תערוכת "נפשות כותבות תקווה" במרחב בפנוכו, מופע ספוקן וורד בהנחייתה של המשוררת עדן ג'ואן סימן טוב בבית פרנקפורט ועוד.

הפסטיבל החל כיוזמה ירושלמית של המיזם "נפשות" בשנת 2018, שמטרתו העלאת המודעות לתחום בריאות הנפש במרחב הציבורי באמצעות אירועי תרבות, אמנות ושיח, והתפתח בשנות הקורונה לאירוע כלל-ארצי. לדברי יוזמי הפסטיבל, הוא מבוסס על "רוח של אקטיביזם התנדבותי ושיתופי פעולה. על מנת לקיים מספר כה גדול של אירועי תרבות נדרשת התגייסות מירבית של אנשים וארגונים בתחומי בריאות הנפש, התרבות והאמנות, שחוברים יחד למטרה משותפת: להעלות את המודעות הציבורית ולהפחית את הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות וכלפי בני משפחותיהם".

את כל האירועים בפסטיבל יזמו יוצרות ויוצרים, מתמודדות ומתמודדי נפש, בני ובנות משפחה ואנשי מקצוע בתחומי הטיפול והאמנות. האירועים מתקיימים תוך שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות וקהילה, ארגונים בתחומי בריאות הנפש וכן רשויות עירוניות ומקומיות והכל ברוח של סולידריות חברתית ופרגון הדדי.

בתקופה שבה החברה הישראלית רק מתחילה אולי להחלים מפצעי המלחמה, יש חשיבות קריטית בפתיחתו של הציבור לקבלה של מתמודדי נפש ולאפשרות של טיפול וריפוי. "בשנתיים האחרונות הפסטיבל מביא את התוכן של היוצרות והיוצרים אל הבמה, תוך עיסוק לא פעם ביצירה מתוך השבר, תוך חיבור בין האישי לקולקטיבי", הוסיפו יוזמי הפסטיבל. "הפעולה הזו באה להזכיר לנו ולקהל שלנו את הכח של האמנות להכיל את הכאב, לתקשר את סערות הנפש ולהיות יחד בתוך השבר הגדול. זוהי הדרך לפיתוח חוסן אישי וקהילתי".
>> פסטיבל "עושים נפשות", 29.11-23.11, לוקיישנים מרובים ברחבי הארץ.כל הפרטים והאירועים כאן

• ❤ תרבות
• טראומה
• גוף ונפש
• טיפול
• פסטיבל

"קל יותר למות עבור אידיאל מאשר לחיות למענו", אמר פעם אברהם לינקולן וקפץ לתיאטרון. אומץ זו תכונה אצילית. הצד השני שלו הוא טמטום צרוף. לא צריך אשכים כדי להיחשב, לא לחתור למגע ולא להקריב חיים למען אלוהימשהו או חול קדוש. מי שמעז להתעסק עם הפחדים הכי כמוסים שלו. לפגוש את עצמו. להרוס את החומות, להתמודד עם השדים ולנצח אותם – זה אמיץ. ומהחומר הזה בדיוק עשויה מאיה שוורץ, 26. היא לוקחת את הכאבים, את הספקות, את המקומות הכי אינטימיים של פקפוק (כאלה שאנחנו בני התמותה הרגילים אפילו לא מודים שיש לנו) – והיא רוקדת אותם על במות. בפרהסיה. לפני קהל. הגיוני? בריא? לא בטוח, אבל זה מהפנט.

"נולדתי במרכז קליטה בנהריה להורים עולים חדשים מאוקראינה", מספרת שוורץ. "למדתי לדבר עברית בגיל שבע. ילדותי התבטאה בשוטטות בשדות הישוב בני עייש אליו התגלגלתי יחד עם משפחתי. חונכתי לעצמאות רדיקלית ולמדתי ציור ופסנתר עד גיל עשר ואז התחלתי לרקוד. מהר מאוד הבנתי שזה הדבר ועשיתי אותו המון. הרצון ליצור תמיד בער בי כדרך לגשר על פערים שחוויתי מבחינה טכנית. פערים בין הדמיון המפותח והרצון לביטוי מול קושי בטכניקה, קואורדינציה ואוריינטציה לקויות, הפרעות קשב וריכוז ברמה די חמורה שחגגו לצד אמביציה גבוהה ורצון להיות טובה במה שאני עושה.

"תחושת הכישלון עדיין מעניינת אותי כנושא מרכזי ביצירה שלי עד היום", היא ממשיכה. "בין גיל 20-16 חליתי בבולימיה והחבאתי אותה. הפסקתי ללכת לבית ספר, הסכמתי רק לרקוד ולהתאמן כל היום, באמונה שזה עוזר לי להתקדם אל עבר החלום. אחרי התיכון הלכתי לסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון שם עלו עלי ועל הסוד שלי ודי הציבו לי אולטימטום לגבי המשך לימודי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי את ההשלכות של הרס הגוף. ולהמשיך לרקוד היה לי יותר חשוב.

"תוך כדי לימודים שאמורים לתת לי את הבוסט הכי גדול להפוך לרקדנית מן המניין, כזאת של להקות, כזאת נקייה, כזאת מודעת. מצאתי את עצמי בתהליך ריפוי גדול ואינטנסיבי שכלל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וקשר הדוק עם מורים וחברים מהסדנא שעזרו לי לצאת מזה", אי אפשר לעצור את שוורץ כשהיא משחזרת את סיפור המקור שלה, "אבל שוב מצאתי את עצמי בתוך ענן שרחוק מלעבוד על עצמי כמבצעת ושעוזר לפתח ביטחון עצמי ועוגן חזק בתוך עולם מחול מלא בתחרותיות, מבחר נשים שמתחרות על התואר ומתחרות על עבודה. עבדתי בסטודיו לבד בלילות, טיילתי ורצתי בקיבוץ, ולא ממש הייתי מסוגלת לקבל ביטחון כבת אדם וכרקדנית".

"כשסיימתי את לימודי בגעתון עברתי לתל אביב בשביל לחפש עבודה כרקדנית ובמקום זה שוב מצאתי את עצמי בתוך חוסר שליטה על החיים וחוסר יכולת לקבל החלטות", אומרת שוורץ. "נשאבתי לתוך חיי מלצרות והישרדות. התחלתי לרקוד פה ושם כפרילנסרית אבל רוב הזמן היה אבוד ועצוב, ופחדתי ללכת לאודישנים ולהציג את עצמי. חשתי חרדה חברתית גדולה אפילו ללכת להופעות מחול. אחר כך הייתה איזה תאונה והיא גרמה לי לעשות קאט מהרדיפה חסרת התכלית שהייתי בה ולצאת למסע חיפוש. בעזרת יוגה, ושיתופי פעולה עם יוצרות מעוררות השראה עבורי, מצפה רמון וגרעין הראל וטיולים בעולם, מצאתי דרך אחרת לעצמי, שלא תלויה באף אחד אחר, שלא תלויה באישורים, דרך שאין לה סוף".

מי שלא ישאל שאלות ויפקפק לעולם לא ימצא תשובות. החיים שלנו מחולקים לפרקים שבהם כל מה שאנחנו בנוי ומתוכנת להיות מה שנכון לנו לאותה תקופה. כשאנחנו ילדים אנחנו משתוללים ונפצעים והגוף שלנו מרפא את עצמו מהר ממש. בסוף תקופת הנעורים חלקנו מתוכנתים להקים תא משפחתי ולהתרבות אז הגוף שלנו מפרסם פוריות, מסוגלות ויופי. בבגרותנו מצופה מאיתנו לתחזק את התא המשפחתי שבנינו. אז פחות שרירים וסקס אפיל ויותר חכמה וניסיון חיים. וכן הלאה. יופי הוא כוח שמפעי אותנו מהליבה של נשמתנו. הרבה סוגות יש ליופי. אבל יופי שאין לו גיבוי – נובל. ובאותה הנשימה כל מיני בני אדם יש בעולם. חלקם לא באמת מבינים שאי אפשר להחזיר לאחור את גלגלי הזמן. ומעדיפים יופי שנשען על החוויה הפרטית שלהם מהנעורים, מעריצים אידיאל שנמצא מעל לזמן ולביולוגיה ולא באמת קיים. מאיה שוורץ יכולה ללמד אותם.

"בשבילי יצירה וגוף הם דרך להתקרב למשהו שאני מחפשת. אין לי מושג מה אני מחפשת אבל משהו בי חייב להמשיך לחפש", היא מנסחת את זה בעצמה. "אני חווה את הדחיפות הזאת כל הזמן, בדרכים שונות, דחיפות לנסות להביא בשורה חדשה לעולם דרך תנועה. בשורה שמדברת על ריפוי, על מודעות עצמית, על חיים מיטיבים דרך תנועה. על להכיר את עצמי, מי אני, מה אני, דרך נוכחות בגוף. להכיר את גבולותיי דרך יצירה, דרך יצירתיות, דרך אמנות, דרך טקסט, דרך מפגש עם עוד גופים, דרך טבע, דרך תנועה שמספרת קווים בחלל, שמתקשרת עם חלל, שמתקשרת עם תחושת איבוד שליטה, עם חיפוש וקבלה של חוסר שליטה בחיי, עם נדיבות וטיפול בתנועות שאני מייצרת בחלל".

"אני יוצרת מרחבי תנועה", מסכמת שוורץ, "כי אני מאמינה שזאת הדרך הכי טובה שמצאתי לתקשר את עולמי הפנימי החוצה, לתקשר נושאים שקשה לגעת בהם בתוך היומיום. אני יוצרת כדי לנסות לגעת ואפילו להציק למקומות שהלב לא מוכן לראות או להכיל ככה סתם. הלב שלי. הלב של הקהל. אני יוצרת כדי לגעת באמת. לנסות לספר אותה ולהרגיש אותה בעצמי. להסתכל ולהציץ למקומות פרטיים שאולי יש נטייה להסתיר. אני אוהבת את המקומות החבויים. אני חייבת להוציא אותם לאור. כולי תקווה שיום אחד אוכל לעזור לנשים וגברים עם הפרעות אכילה ודימוי גוף כושל ושבור להגיע להשלמה והחלמה – דרך תקשורת עם גוף, דרך הטבע, דרך עצמם".

מאיה שוורץ – ערב יצירות בליווי יחזקאל רז, 23.3| 20:30 | סטודיו NIA פנחס בן יאיר 3 יפו.עוד פרטים/רכישת כרטיסים
האתר של מאיה שוורץ
האינסטגרם של מאיה שוורץ
הפייסבוק של מאיה שוורץ

• ❤ תרבות
• מחול
• כוריאוגרפיה
• יוגה
• טיפול
• הפרעות אכילה

אני אייל עצמון.סביר להניח שאינכם מכירים אותי, וכשאנחנו מכירים אדם לראשונה, אנו נאחזים בהגדרות ראשוניות.אני מוזיקאי, זמר ויוצר עצמאי, סאונדמן, מורה, בן, אח, דוד ועוד הרבה הגדרות תלויות פרספקטיבה. זכיתי בעוד הגדרה שקצת פחות מחליקה בגרון: ספק אם יראו עליי מבחוץ, אבל אני "הלום קרב". אפשר גם "נכה צה"ל" או "פוסט טראומתי", המושגים שתמיד באים בצמדים של מילים כאילו הם עצמם דרושים התנצלות.

במלחמת לבנון השנייה, קיץ 2006, עת שירתי בגדוד 50 בחטיבת הנח"ל – איבדתי את חברי למחלקה נמרוד כהן ז"ל. לאחר מכן עבר חודש וחצי של אי ודאות, בו חבריי ואני היינו תלויים בין חיים ומוות. היו רגעים שהיינו שרים אחד לשני כשהרעב גבר, כשהנקודות השחורות בגב עקצצו מצחנת הזיעה והמשקל, וכשהפחד והדריכות היו היחידים שהחזיקו אותנו ערים. גם הם לא תמיד הספיקו. כשהמלחמה הסתיימה, חיכה לנו עוד שירות צבאי ממושך ואחריו, בין היתר – גם החיים.

לאחר השירות הצבאי ברחתי מיד לארצות הברית, משם לקיבוץ צאלים ושוב לטיולים אינסופיים. כשנגמר הכסף חזרתי לארץ ואז התברר גודל הפער. לקחו אותנו מהאזרחות לצבא, אך מעולם לא השיבו בחזרה.

שהיתי בבית ההורים ובמשך מספר חודשים לא יצאתי מהבית כמעט. בפיג'מה על הספה, עם מסך דולק ועיניים כבויות. כאן עומדת הדילמה של לוחמים רבים: הרי אם השאר חזרו בסדר (לפחות כלפי חוץ) – איזו זכות יש לי להרגיש כך? הרי נשארתי בחיים! ומאז ועד היום אני מנהל דואליות עם ההרגשה הזאת. יש כאלו שנשארים בבית. מסוגרים לעולם. בי יש כוח חזק שפועל להצדיק את העובדה שאני חי, וכל שאעשה – לא ארגיש שמימשתי את הזכות הזאת, ולכן אני תמיד בפעולה, עד כדי התשה.

"בחרתי בסקסופון, כלי שלא ניגנתי עליו מעולם, אך הנגינה בו דורשת שליטה בנשימות עד כדי סוג של מדיטציה. וכשאני מנגן בסקסופון אין ירי תותחים ואין רעב, אין ריח בקבוקי שתן, אבק שריפה וזיעה חריפה. רק שקט, שקט בלבד"

ולכל אורך הדרך, בטוב וברע, הייתה שם המוזיקה.אני לא נגן מחונן, עם כמה אקורדים על גיטרה ומפוחית הייתי צריך לסלול את הדרך בקשיים רבים ותוך חודשים פחות מתפקדים. אבל אף פעם לא עשיתי הנחות לעצמי. לך תסביר לאנשים: "אני כואב עכשיו, אני צריך לנוח, תעצרו את העולם רגע ואני אחזור עוד מעט".הזמן עבר. לימדתי בתיכון של נערים המתמודדים עם אתגרים נפשיים, ולראשונה חוויתי את המוזיקה כגורם מארגן, מחבק, מנחם ומטפל במלוא עוצמתו.

כאמן יוצר תמיד רציתי להוציא את החומרים שעל ליבי והרגשתי שאני לא מספיק טוב לחברה, והילדים האלו הוכיחו לי את כוחה של המוזיקה כתרופה. כשהם היו עולים על הבמה, מנגנים ושרים – לא היה ניתן להבחין במבוכי ליבם. מכאן, המוזיקה הפכה מתחביב או שאיפה – לדרך חיים.

לפני כשנה, נחשפתי לפרויקט נפלא בשםמפתח Soulשל הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב, שבו ניתן מענה שיקומי ללוחמים ולוחמות המתמודדים עם פוסט-טראומה – בעזרת שיעורי נגינה פרטניים והרכבים. ביוזמה הזאת לוקחים חלק גם מוזיקאים נכבדים, בהתנדבות מלאה ובהרבה אהבה. כמוזיקאי ומורה שמחתי להתקבל לפרויקט, הפעם כתלמיד, ולמצוא פינה מוזיקלית שאינה מחייבת אותי מקצועית, אלא שאוכל להביע את עצמי דרכה – כמזור לכאבים.

"מפתח Soul בסכנת סגירה בעקבות קיצוצים ומשבר תרומות. ולמה המסגרת הזאת חשובה? כשלוחם משתחרר מהצבא לאזרחות, הוא לא באמת משתחרר. אנחנו כחברה יודעים לגבות את הנטל, אבל טרם השכלנו לסלול את הדרך חזרה"

בחרתי בסקסופון, כלי שלא ניגנתי עליו מעולם, אך הנגינה בו דורשת שליטה בנשימות עד כדי סוג של מדיטציה. אין מטרה ולחץ, אין יעד מובהק, הכל להנאה העצמית. כך הכרתי את מורי ורבי, קובי סלומון, סקספוניסט ג'אז מרגש שהפך לחבר של ממש. שבוע-שבוע אנחנו נפגשים, חורכים שפתיים ומדברים על החיים. וכשאני מנגן בסקסופון, כל הרעש הפנימי יוצא; אין ירי תותחים ואין רעב, אין ריח בקבוקי שתן, אבק שריפה וזיעה חריפה. רק שקט, שקט בלבד.

וכעת, מפתח Soul בסכנת סגירה בעקבות קיצוצים תקציביים ומשבר תרומות ענק. ולמה המסגרת הזאת חשובה כל כך? כשלוחם משתחרר מהצבא לאזרחות, הוא לא באמת משתחרר. אנחנו כחברה יודעים לגבות את הנטל, אבל טרם השכלנו לסלול את הדרך חזרה. ולמעשה, לא רק הפרט הסובל עומד כאן במרכז. זהו פרויקט חברתי נרחב; כי לכל אחד מהמשתתפים יש הורים, אחים, אחיינים, בני או בנות זוג. וכשאנחנו כחברה מקלים על הפגוע – אנחנו מקלים על הסביבה כולה.יש כאבים שהגיעו כדי להישאר ויהיו כאן תמיד. עם זה השלמתי.אבל אני מאחל לנו להמשיך ליצור סביבנו חברה בריאה וחזקה – בעזרת המוזיקה, שתמיד קיימת. תנו לנו להמשיך לנגן. אל תוותרו עלינו בקלות.

אייל עצמון הוא מוזיקאי יוצר, הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, לומד סקסופון במסגרת מיזם "מפתח "Soul של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – תל אביב, התכנית היחידה מסוגה בעולם לחינוך מוסיקלי למתמודדים עם הלם קרב, בה נוטלים חלק כ-60 משתתפים – ממלחמת יום כיפור ועד מבצע צוק איתן.

במסגרת הפרויקט, שמופעל כולו בהתנדבות, מוענקות מלגות ללימודי נגינה ושירה, לשיעורים פרטניים ולכיתות אומן עם מיטב המוזיקאים בארץ, ככלי טיפול. בימים אלו, בצל משבר הקורונה, מרחפת מעל המיזם סכנת סגירה, ובכך תהליך השיקום והטמעתם מחדש של מתמודדי הפוסט-טראומה בחברה עלול להיקטע.לפרטים נוספים ולתרומות –https://savesoul.icm.org.il/

• ❤ תרבות
• טראומה
• טיפול
• מוזיקה
• הישרדות: קורונה

• Facebook
• Twitter
• Email

מה שבעבר היה נחשב כמעט לטאבו, היום הפך להיות מאוד שכיח. עד כדי כך, שאנשים גם לא מתביישים בכך. הם התחתנו בשמחה והתגרשו בשמחה. זה לא חייב להיות ככה. כשאנחנו בוחרים לחיות עם בן או בת זוג מסוים, להקים איתם משפחה ולהיות איתם כל החיים, אנחנו יכולים לקיים את הבחירה הזאת. זה לא חייב להגיע להליך של פרידה ופירוק הקשר בשום שלב שהוא. זה אולי לא נשמע פשוט, אבל זה אפשרי, אם רק נדע להתמודד עם הבעיות שלנו בצורה נכונה.

אנחנו לא צריכים להתמודד עם הבעיות שלנו לבד. בשביל זה יש טיפול זוגי. טיפול שנעשה באמצעות פסיכולוג או מטפל אחר, אשר יושב איתנו, מקשיב לבעיות הזוגיות שלנו, ועוזר לנו לפתור אותן בדרכים שונות.

מה ההבדל בין טיפול זוגי למגשר?

לפני שנסביר לעומק מה זהטיפול זוגי ומתי בדיוק הוא יכול לעזור לנו, חשוב להסביר את ההבדל בין טיפול זוגי לעבודה עם מגשר. טיפול נעשה במטרה להתמודד עם בעיות בקשר ולפתור אותן. לעומת זאת,מגשרהוא אדם שנפנה אליו, בדרך כלל, כשברור לכל שהקשר הגיע לסיומו ורוצים להיפרד בצורה יפה.

לפני מספר שנים המדינה החליטה על רפורמה, אשר מחייבת זוגות שעומדים בפני גירושים, לפנות אל מגשר במטרה לבצע את התהליך בעזרתו, על מנת להגיע להסכמות שונות לגבי הפרידה. זאת בשביל להימנע מהליך גירושים בבית משפט, דבר שיכול להיות מאוד לא נעים ולא פשוט לאף אחד מהצדדים ובוודאי לא לילדים, בהנחה וישנם.

כעת כשאנחנו יודעים מה ההבדל בין טיפול לגישור, אנחנו יכולים לקחת צעד אחורה ולהבין טוב יותר, מתי נכון לפנות אל טיפול זוגי וכיצד צריך לעשות את זה.

מתי וכיצד נפנה אל מטפל זוגי

בחייהם של בני זוג, יש עליות ומורדות. גם סיפור האהבה הכי טוב והכי רומנטי שיש, יש בו שיאים ויש מורדות. מעצם זה שמדובר בשני אנשים שונים, עם שאיפות ורצונות אחרים, מצבי רוח ותכונות אחרות, ברור שלא בכל מצב הם יסכימו ולא בכל מצב הם ידברו באותה שפה. זה לא אומר שהם אוהבים פחות, אך אם זה קורה הרבה, זה בהחלט יכול לפגוע באיכות הקשר ובאיכות החיים המשותפים.

טיפול זוגי, בדומה לטיפול פסיכולוגי רגיל, נועד ללבן בעיות שונות, דרך דיאלוג משותף. כל אחד מבני הזוג מציג מה עובר עליו ומה מפריע לו אצל הצד הנשי, והם בוחרים כיצד להתמודד עם הדברים. המטפל יכול לעזור להם למצוא את הדרך הנכונה, כיצד לחיות עם המגרעות והיתרונות של כל אחד ואחת, כיצד לחיות עם הדרישות והרצונות של כל צד, ובעיקר הוא עוזר להם להבין טוב יותר את הצד השני. מה שנקרא "לראות אותו".

חשוב להדגיש, מטפל זוגי לא מחליף את בני הזוג. הם אמורים לעשות עבודה על הקשר שלהם במטרה להגיע לתוצאות. יחד עם זאת, הוא נותן להם את הכלים, הוא עוזר להם לראות את הדברים אחרת. חשוב גם לציין, שטיפול זוגי הוא יותר פרקטי ופחות התעסקות בנפש, כמו שנהוג בטיפול פסיכולוגי. יחד עם זאת, ייתכן מאוד שהמטפל יבחר לגעת בדברים שקשורים לילדות שלהם או לבתים מהם בני הזוג הגיע, בשביל להבין טוב יותר את הזוגיות שלהם.

אם אתם מחפשים מטפל זוגי מקצועי ומומלץ,אתר Tמספק לכם מאגר של מטפלים זוגיים, בכל רחבי הארץ, עם המלצות וחוות דעת של גולשים שטופלו על ידם. אתם מוזמנים לקרוא ולהחליט, עם איזה מטפל תרצו לעבוד.

• זוגיות
• טיפול