אחרי המתקפה של שר התרבות והספורט מיקי זוהר על "הים" ועל "כן", אני תוהה אם מישהו כבר סיפר לו על "בלה". מצד אחד מדובר בקומדיית מסע קצרה (75 דק'), קלילה וחביבה, שלא נועדה להרגיז אף אחד. מצד שני היא מתרוצצת בין שני צידי הקו הירוק, מה שאומר שגיבוריה נתקלים ביותר ממחסום אחד ובחיילים שעומדים בו, ויש לציין שהם לא נחמדים במיוחד. הם אפילו פחות מנומסים מהחייל שמוריד את הילד מהאוטובוס ב"הים".

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>זוכרים את רמי הויברגר: אירוע מיוחד עם חברי החמישיה הקאמרית

"בלה" נכתב ובוים על ידי זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, אישה וגבר, יהודייה וערבי, והם הקפידו על איזון גם בעלילה ובדרמה. הסרט עוקב אחר שני זוגות, יהודי וערבי, שנדחפים למכונית אחת, ואחרי כן לאחרת, במרדף אחר יונה לבנה מתולתלת שעל שמה נקרא הסרט. היונה היא כמובן סמל לשלום החמקמק, אך גם לחלום על התעשרות מהירה – בלה שווה כמה עשרות אלפי דולרים ויש איזה נסיך אמירתי שרוצה לקנות אותה. אבל כשהיא כמעט מתה מחום ומיובש, וכולם יחד, יהודים ופלסטינים, מנסים להציל אותה, הדימוי הפיוטי שלה מתיבת נוח ומהשיר של להקת פיקוד דרום גובר על האירוניה. אף שהסצנה מבוימת כמו קומדיה, יש בה נימים של עצב.

במסגרת האיזון המלא, הגיבורים נתקלים בדרכם גם במחסום ישראלי וגם במחסום פלסטיני – מראה פחות נפוץ בסרטים ישראלים. וזה, אולי, מה שמקל על יוצרי "בלה" להציג את החיילים הישראלים במחסום כפחות סימפטיים מהמקובל בסרטים שקדמו לו. בכל אופן, לכל אלה שתקפו את "הים" עם השאלה הקנטרנית (שגרסאות שונות שלה קראתי בשלל תגובות ברשתות החברתיות) "למה לא עושים סרט על ילד יהודי שרוצה להגיע לשכם?" – "בלה" הוא הסרט בשבילכם.

יקי (אלישע בנאי), מוזיקאי גולה בבריסל, שב ארצה להלוויית אביו, שאיתו לא היה בקשר זמן רב. הוא לא בדיוק ציוני נלהב, ודרכו אצה לו לחזור לבלגיה יום אחרי הלוויה. אלא שאז הוא מגלה את שוויה של היונה שאביו טיפח, והוא מבין שעשה טעות כשמסר אותה לידי בילאל (חנא ביראך יפה העיניים מסדרות הטלוויזיה "הטבח" ו"פטריק"). הנסיבות לא לגמרי ברורות, אבל אנחנו מבינים שיקי ובילאל גדלו יחד, ואף היו שותפים לחדר.

נרג'יס (אסיל פרחאת המצוינת מ"סינמה סבאיא" והסדרה "בוגד"), רעייתו של בילאל, חושבת שבעלה רך הדיבור צריך לפתח עמוד שדרה, ולא להחזיר את היונה שאותה גידל יחד עם אביו של יקי, שאיתו שמר על קשר טוב. לכן נרג'יס לוקחת את היונה לחתונה משפחתית בגדה המערבית, מה שמאלץ את יקי וזוגתו ההרה לימור (ג'ייד דייכס וויקס מהסדרה "קיבוצניקים") לנסוע עם בילאל לחתונה. הם מקווים שהדרכונים הזרים שלהם והצרפתית השוטפת שבפיהם יאפשרו להם להיכנס לשטח A הנמצא בשליטה פלסטינית. אבל כמו שמגלים ישראלים רבים שמנסים להצניע את זהותם מחוץ לגבולות ישראל, זה לא כל כך פשוט.

"בלה" הופק על ידי תומא אלפנדרי ("כן") בשיתוף עם האחים אדרי והאחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן. הדארדנים עצמם הם קולנוענים מהוללים ומאוד מחויבים חברתית. "בלה" שונה מאוד בסגנונו וברוחו מהסרטים חמורי הסבר שהם כותבים ומביימים. ראוי לציין שסרטם החדש, "אימהות צעירות", עלה בשבוע שעבר למסכים בארץ, ובספרו על אימהות קטינות השוהות במוסד לנערות כמותן, זה אחד הסרטים היותר מדכאים שלהם.

ז'אנר ההרפתקאות בדרכים מקבל ב"בלה" רובד פוליטי דק, בלי להציף את הסרט במסר. ארבעת השחקנים עושים עבודה טובה, ובעיקר אסיל פרחאת בתפקיד הרעיה חדת האבחנה והלשון. המוזיקה הנעימה שהלחין ישראל ברייט תורמת לטון הידידותי. לאור האירועים בשנתיים האחרונות, "בלה" (שצולם לפני ה-7.10) נחווה כרך מדי. אבל אולי זה דווקא חיובי, כי הוא מאפשר לנו לחייך, ועל אף כל הריבים שבדרך יש בו אחווה יהודית ערבית שברירית.

3.5 כוכבים
בימוי: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה. עם אלישע בנאי, חנא ביראך, ג'ייד דייכס וויקס, אסיל פרחאת. ישראל 2025, 75 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• יהודים וערבים
• סרטים מומלצים

בטרנד מוזר (שהוא כנראה מקרי לחלוטין, בהתחשב בעובדה שלוקח לסדרות שנים להיווצר בישראל), פתאום דווקא בתקופה הזו נדמה שיש עדנה כלשהי לסדרות דוברות ערבית בפריים טיים – ומה שהתחיל עם "נוטוק", דרמת המתח של רועי עידן בקשת 12, מגיע כעת לכאן 11 עם מטען כבד הרבה יותר.
>>

"יאפא" היא סדרת מתח חדשה שבמוקד שלה עומדת יפו – המיקרוקוסמוס של הבלגן הישראלי בין יהודים לערבים למשטרה שמנסה (לפחות עד השנים האחרונות) לתמרן ביניהן. רצח של יהודיה שנקלעה לסכסוך בין עבריינים הופך לאירוע מכונן שמעמיד במבחן את אמיר (שאדי מרעי), שוטר קהילתי שמחליט להיכנס למשימה עד הסוף – ומסכן את כל מה שסביבו.

הקונטקסט של הסדרה יצא (שוב, במקרה) מעניין במיוחד, בדיוק בימים שבהם ביפו האמיתית הוכרזה שביתה כללית במשך שישה ימים, לאחר ששלושה צעירים יהודים ריססו בגז פלפל ותקפו אישה ערביה בחודש התשיעי להריונה. משטרת בן גביר, כרגיל, עמדה מנגד. כך שגם אם לא באופן מכוון, הסדרה הזאת כבר עושה את מה שהתאגיד הציבורי אמור לעשות במיטבו: לתת קול מרכזי לחלקים בציבור שאלמלא שידור ציבורי חזק, לא היו מקבלים ביטוי.

מי שעומדת מאחורי הסדרה היא יוצרת הטלוויזיה ליאורה קמינצקי, שמוכרת לקהל המילניאלי בתור היוצרת של "החבר'ה הטובים" הקאלטית מערוץ הילדים (ואפילו כתבה את שיר הפתיחה המדבק שחי עד היום), היא היתה תסריטאית בעונה הראשונה של "פאודה" והיצירה המרכזית ברזומה שלה היא סדרת המתח המצליחה "כפולים" ששודרה בקשת במשך שלוש עונות.

כבודה של "נוטוק" במקומה מונח, אבל "יאפא" חשובה ומשמעותית ברמה אחרת. לא מובן מאליו לראות סדרה כמוה, שמביאה לא את הקול הקונצנזואלי (יחסית) של הקהילה הדרוזית, אלא את יפו הערבית – זו שקרובה פיזית למרכז של תל אביב, אבל רחוקה מאוד ברמת האמפתיה וההזדהות. זה עוד יותר לא מובן מאליו במציאות שבה בחיים הציבוריים שלנו הערבים רחוקים מאוד מלהיות נוכחים. אווירת החשדנות הכללית בחברה היהודית אחרי ה-7.10 הובילה למצב שבו הרצון בשותפות יהודית-ערבית הופך לנדיר יותר ויותר מול רוחות הקסנופוביה שמגיעות מכיוון השלטון.

"יאפא" שונה מאוד מ"נוטוק", גם באופי הסדרה. אם "נוטוק" מרחפת בין המציאות לאיזורי המיסטיקה והפולקלור, "יאפא" היא 100 אחוז מציאות. לעתים עד כאב. היא חשופה, כואבת, מצלקת ולא מפחדת לאתגר הן את הצופים היהודים והן את הערבים בשאלות קשות. כל הסיבות הללו הופכות את "יאפא" לסדרה בהחלט חשובה, אבל צריך לשאול אם היא גם, איך לומר את זה, טובה.בדרך כלל במחלקת הדרמה של כאן יודעים למצוא שבילי זהב בין סדרות שמביאות קול חברתי חשוב ובין יצירה טלוויזיונית איכותית. "מנאייכ" (אפרופו רועי עידן) נשאה בתוכה אג'נדה שחשוב היה שתראה אור, אבל הגבהים אליהם הגיעה נבעו מכך שהייתה איכותית, מעניינת, מלוהקת לעילא ובנויה כמו סדרה מנצחת. "יאפא", במבחן הזה לפחות, קצת לוקה.

קשה להגיד ש"יאפא" מנצלת את הכוח והפוטנציאל שטמונים בה. נושא טוב ומעניין בהחלט יש, וגם שחקנים טובים (תכף נגיע אליהם) – אבל ברמת העלילה והדיאלוגים היא מפספסת. יותר מדי רגעים יותר מדי לא אמינים שבהם היא לא מרגשת ולא מקרבת את הצופים אליה. נדמה לי שהמרכיב שמעט חסר לה הוא רגש. היא מאוד הארדקור, וזה יכול להיות מבדר, אבל בסיפור היהודי-ערבי המורכב הזה היה צריך לטפל עם קצת יותר אמפתיה שיכולה היתה להפוך אותה לסדרה טובה יותר.

בצד החיובי, היא בהחלט מותחת ומרתקת, ויש לה צוות שחקנים מנצח. לא רק שאדי מרעי, שמגיע לשיאו האמנותי בסדרה הזו כגיבור, אלא גם ארכאן טריף בתפקיד פריצה נהדר, נטע ריסקין (שעבדה עם קמינצקי ב"כפולים") ונטע רוט – שאמנם מופיעה לתפקיד קצר יחסית, אבל עושה עבודה מצוינת. אין פה כוכבים או שמות גדולים, אבל יש פה שורת שחקנים מצוינת שכן מצליחה לעשות את העבודה.

ועדיין, קיים פער מסוים בין העיקרון של הסדרה לבין הביצוע שלה. "יאפא" כנראה שהיא לא תיזכר בתור הרגע הטלוויזיוני החשוב שהיא היתה יכולה להיות. וזה חבל, אבל טוב שיש מי שנותן הזדמנות לסדרה כזו לעלות לאוויר ומנרמל את קיומם של ערבים במרחב הישראלי. במצב הדברים היום זה בכלל לא מובן מאליו.
"יאפא", כאן 11, מדי יום א' ו-ד'

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• יפו
• יהודים וערבים

ביום שבת הותקפה ביפו אישה בחודש התשיעי להריונה בידי שלושה צעירים שריססו אותה בגז פלפל מדמיע. אם היא הייתה יהודיה והתוקפים היו ערבים, זה היה פותח את המהדורות באותו הערב. אבל לאישה קוראים חנאן ח'ימל והתוקפים היו יהודים, כך שמשטרת בן גביר כבר ממהרת לטעון שלא מדובר בהכרח בפשע שנאה גזעני וכי נבדקת האפשרות שמדובר בסכסוך-כביש סטנדרטי. ביפו טוענים כי התוקפים הגיעו מהגרעין התורני שהוקם ביפו לפני כעשור וחצי במטרה לדחוק ממנה את תושביה הערבים.

>> זה או יפו או גרעינים תורניים. העירייה חייבת להפסיק לתמוך בהם
>> סוכנים של שנאה: המדריך המקוצר לגרעינים תורניים בתל אביב

בעקבות התקיפה סערו הרוחות ביפו, ותושבי הרובע הערבים והיהודים גם יחד יצאו בגינוי חריף נגדה ודרשו מהמשטרה לבלום את האלימות המשיחית נגד התושבים. אתמול בערב (ראשון) צעדו יחדיו מאות ערביות ויהודיות ברחוב יפת, במחאה על הפקרת ביטחונה של האוכלוסיה הערבית ביפו. בראש הצועדות עמדה ח'נאן חימל המותקפת, והצועדות נשאו שלטים ועליהם הכיתוב "נשות יפו דורשות ביטחון".

בסיום הצעדה הצטרפו להפגנה מנהיגי המועצה המוסלמית הנבחרת ביפו ונשאו נאומים, בעקבותיהם עצרה המשטרה כעשרה אנשים, ביניהם גם סגן יו"ר המועצה עיסאם סטל, בן אחת המשפחות הגדולות והחשובות ביפו. על פי הדיווח של יאיר פולדש ב"הארץ", אמר סטל בהפגנה כי "זה המסר לחולדאי: אנחנו לא רוצים את המתנחלים ביפו, תסתדר לבד ותוציא אותם מפה כפי שהבאתם לנו אותם. הסכמנו לגינת כלבים, אבל לא נסכים לבתים של כלבים", ועל פי המשטרה נעצר בגלל "קריאות גזעניות נגד יהודים".

מיד לאחר המעצרים הכריזה המועצה המוסלמית הנבחרת על שביתה כללית ביפו היום (שני, 15.12) וקראו גם לתושבי הרובע היהודים להצטרף אליה. עסקים רבים היו אכן סגורים הבוקר, כשרבים מדברים על התחושה שהמשטרה נותנת אור ירוק לתקיפת ערבים ביפו. במשך שנתיים של מלחמה שמרו תושבי יפו על סולידריות שקטה עם הקורבנות בצד הישראלי והפלסטיני, אבל נראה שהפעם הגרעינים התורניים הצליחו במשימתם להדליק את השטח.

מעומדים ביחד נמסר: "התקיפה של חנאן ח'ימל היא לא אירוע חריג. חוסר הבטחון ברחובות יפו הפך לשגרה עבור האוכלוסיה הערבית בעיר. המשטרה מפקירה את האזרחים לטובת אנשי הגרעין התורני, שכל תכליתו להתריס ולפגוע בחיים המשותפים ביפו. המטרה של הממשלה היא לייהד את המרחב ולגרום לאזרחים הערבים לחיות בפחד. אנשי הגרעין התורני מסתובבים עם נשקים ואין מי שעוצר את התופעה האלימה הזאת. צריך להוציא את הנטע הזר הזה מיפו לטובת כולנו".

• הבועה
• יפו
• עומדים ביחד
• יהודים וערבים
• גרעינים תורניים בתל אביב

מהרגע שזה פורסם, ההודעות התחילו להגיע. עובדים בשירות העירייה צבעו את הפוסטרים עם פניהם ושמותיהם של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה, פוסטרים שנתלו ביפו בידי תושבי העיר, ערבים ויהודים. מזועזעים, עוד ועוד אנשים כתבו ושאלו האם זה באמת קרה, ומדוע ומה ניתן לעשות. הכאב ניכר מכל הודעה. כך גם הכעס.

יפו ועזה קשורות זו בזו. לתושבים רבים ביפו יש קרובים החיים בעזה. אין כמעט תושב יפואי פלסטיני שלא מכיר אדם שנהרג או נפגע במלחמה, שביתו נהרס או שאיבד את כל עולמו. תמונות הילדים ההרוגים – וכמוהן גם העמידות השבועיות ברחוב יפת עם תמונות אלו – היו הדרך של תושבים רבים להביע את הכאב על כך, להביע הזדהות. אליהם הצטרפו רבים נוספים, יהודים וערבים, במחאה על המלחמה האיומה, על ההרג האינסופי, על ההשמדה ועל ההתגאות בה בקרב שרי ממשלה. צביעת תמונות הילדים הייתה כמו יריקה בפרצוף לכל האנשים האלו ולרבים נוספים.

אני שמח לומר שהעירייה הבינה את הטעות. אחרי פניות התושבים, פניתי לראש העירייה, רון חולדאי ודרשתי ממנו להבהיר שמעשה כזה לא יחזור. קראתי לו להבהיר שאין מקום למחיקת הכאב ולא לתת יד – במעשה או בשתיקה – למי שמסיתים ומפיצים עלילות תועבה וגזענות כאילו "אין חפים מפשע בעזה". בתגובה לפנייה שלי, העירייה אכן הבהירה כי הדבר נעשה ללא רשות וסמכות וכי הוא לא יקרה שוב. אני כמובן מברך על התגובה הזאת.בינתיים, פעילים מתנועת "עומדים ביחד" – שהציבו את התמונות שם – החזירו אותן למקומן, ולא ניתן לאיש שוב למחוק אותן.

>> לא תשודר ברדיו: אם תרצו לשמוע שירי שלום – חפשו אותם באינדי
>> השיר החדש של ויתרתי מתאר איך הפכנו מדור השלום לדור אבוד

האירוע הזה מסמל את מה שיפו יכולה להיות עבור כולנו – וגם מזכיר את הסכנה. כעיר מעורבת, תמיד יש מי שמנסה להצית אש בין יהודים לערבים ביפו. אני זוכר כיצד כבר בשבעה באוקטובר התרוצצו שמועות שקר על פוגרום שמתכננים התושבים הפלסטינים. אחרי הפיגוע הרצחני והמזעזע ברכבת הקלה, ניסה איתמר בן-גביר להצית אותה שוב, והאשים את המתפללים במסגד בשיתוף פעולה עם המחבלים. הגרעין התורני שהתיישב בעיר –אבל לא מבקש לקחת חלק במרקם החיים המשותף שבה אלא להחליף אותו בכזה של הפרדה ועליונות – תורם גם הוא למתיחות.

יפו התנגדה לניסיונות האלו, ולא נכנעה להם. ב-8 באוקטובר הוקם בה משמר השותפות. פעילים תלו בה פוסטרים בערבית ובעברית על שותפות וסולידריות, אספו תרומות, ארזו אינספור ארגזי מזון לכל מי שנזקק, והפכו את העיר למוקד של תקווה בתוך ים של אימה. אחרי ניסיונות ההסתה של בן-גביר התארגנה בעיר ארוחת שותפות גדולה, בהובלת תושבים ועסקים מקומיים, שהייתה כולה דחייה של הגזענות הבן-גבירית. כשטיל מתימן נפל בלב אחת השכונות בעיר, התארגנו תושבים לנקות את בתי התושבים שנפגעו. בשטח הפעילות המשותפת רק התחזקה.

העמידה עם תמונות הילדים – ילדים ששילמו בחייהם על לא עוול בכפם – הזכירו לכל מי שעבר ברחוב יפת שגם בעזה חיים בני אדם, וחשפו את מחיר המלחמה שבתקשורת בעיקר הסתירו. שוב ושוב, תושבים ותושבות ביפו בחרו באנושיות.

עכשיו, עם עצירת המלחמה וחזרת החטופים, אפשר לקוות בזהירות שניתן יהיה סוף סוף להתחיל לשקם ולתקן. המפתח לכך נמצא גם הוא ביפו. זה מתחיל בהבנה שאסור למחוק את הכאב או להתעלם ממנו. להיפך, הוא זה שצריך להדריך ולהכווין אותנו – כדי שנזכור שהאפשרות השנייה היא תמיד איומה ונוראה. תמונות הילדים חזרו לקירות הרחוב ושם הן צריכות להישאר. העירייה צריכה לא רק להבהיר שלא תהיה עוד מחיקה – אלא לתת לתושבים להוביל תהליך של שיקום ובנייה מחדש. הם אלו שיכולים וצריכים להדריך את כולנו בבניית חיים משותפים, שיש בהם מקום לכל אחת ואחד מאיתנו – ואפס מקום לגזענות ולאלימות.

התושבות והתושבים ביפו, שעמדו במבחנים הכי קשים של הפחדה והפרדה, הזכירו לכולנו במהלך השנתיים האלו איך נראית אנושיות. לי, ולרבים אחרים, הם נתנו תקווה. העירייה צריכה לתת להם את הכוח כדי להפיץ את התקווה הזאת אפילו רחוק יותר. מיפו תצא תקווה.
>> איתמר אבנרי הוא חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו מטעם עיר סגולה

• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• עיריית תל אביב
• יפו
• רחוב יפת
• עזה
• יהודים וערבים

בואו נדבר על גרעינים תורניים. אנחנו בפתחם של חגי תשרי ותנו לי לעשות לכם ספויילר: גם השנה תהיה סערה סביב תפילות במרחב הציבורי. למה ברור שזה יקרה? כי זה משרת את הממשלה הקיצונית פה. הם רוצים אותנו מסוכסכים, הם רוצים להוציא את תושבי תל אביב-יפו שונאי דת ודתיים. איך עושים את זה? באמצעות הפרויקט הפוליטי – גרעינים תורניים.

אנשים דתיים במרחב הציבורי זה לא משהו שמאיים עלי, גם לא משהו שהוא לעומתי לאורח החיים שלי. גדלתי במשפחה מסורתית ובעיר מסורתית – שדרות. הרקע שבו גדלתי גרם לי להכיר את היופי של מסורתיות ודת במרחב הציבורי. כיום אני חיה בתל אביב-יפו, פעילה בתנועת התושבים עיר סגולה, ובעוד פחות משנה אכנס ברוטציה להיות חברת מועצת עיר מטעם התנועה (שרצה בבחירות ביחד עם שותפים תחת הרשימה "כולנו העיר"). בעיר סגולה אנחנו נאבקים למען תל אביב-יפו אחרת. אנחנו נאבקים על עיר שתהיה עבור כל התושבים בה, ערבים, יהודים, דתיים וחילונים, כי האנשים הופכים את העיר למה שהיא.

העיר שלנו, יש בה מגוון, ומבחינת הגרעינים התורנים והממשלה שלנו מגוון הוא איום; חיים ביחד בשלום ובשלווה – הם סכנה. בטח ובטח ביפו – האיום הגדול ביותר מבחינתם הוא חיים משותפים של יהודים וערבים

פרויקט הגרעינים התורנים עושה בדיוק את ההפך מזה.לכן אני מודאגת מתופעת הגרעינים התורנים. לא כי אני נלחצת לראות דתיים ומסורתיים ברחוב. העיר הזאת צריכה להיות של כולנו, אבל הגרעינים התורניים לא חיים לצד שאר התושבים פה בעיר. מטרתם הברורה היא השתלטות על אזורים, טריטוריות ושכונות בניסיון לדחוק החוצה את מה שכבר קיים.

על הפעילות של הגרעינים התורניים ביפו ניתן ללמוד קודם כל ממי שהובילו את הגרעינים בתחילת דרכם, בשנת 2008. שני הגרעינים הוקמו על ידי אנשי ישיבת "עטרת כהנים", הפועלת ברובע המוסלמי בירושלים. הגרעין התורני "מאירים ביפו" מונהג על ידי אליהו מאלי, שבמהלך המלחמהדיבר על הצורך ב"מלחמת מצווה" ואמר כי אין לפסוח גם על קשישים וילדים.הגרעין השני נקרא "גרעין חברתי יפו" ומנהיג אותו יובל אלפרט שמקדם מערכות חינוך נפרדותורואה בעיה בשותפות היהודיתערבית כיוון שהיא גורמת להתבוללות.

לייהד את יפו – זו המטרה המוצהרות של הגרעינים והמוסדות שהוקמו בה. הם רוכשים נכסים ביפו כדי להדיר ממנה את האוכלוסייה הערבית, והכל בכסות של מאבק ב"התבוללות". כך למשל דברים שאמר מאלי בשנת 2010: "התייעצתי עם גורמי הביטחון. ההגדרה, לפחות כרגע, לערביי יפו הנוצרים והמוסלמים וגם חילונים, היא של גר תושב. אנשים שחיים לפי החוק של מדינת ישראל ושומרים דת בסדר, פחות או יותר שבע מצוות פחות או יותר, אז היחס אליהם הוא של 'חביב אדם שנברא בצלם'".

אופן הפעולה של הגרעינים הוא בעייתי בכמה רמות: יש את הניסיון לייצר הפרדה בין האוכלוסיות השונות שחיות כיום ביפו – ערבים, יהודים, חילונים ודתיים (החל מהחינוך ועד פעילויות קהילתיות), ויש את תפיסת "האדון" שהם מחזיקים כלפי אוכלוסיות מוחלשות בעיר. למעשה הם מסתכלים על עצמם כמי שבאמצעות התיישבות באזורים מוחלשים מצילים את האוכלוסיות המוחלשות מעצמן. זו תפיסה בעייתית שהופכת את תופעת הגרעינים התורניים לבעייתית בכללותה, לא רק בערים מעורבות אלא גם בערי פריפריה, שבהן תקציבים מופנים לאוכלוסיה "החזקה" שבאה מבחוץ ובכך בעצם מסיטה משאבים שיכלו לחזק את האוכלוסייה המקומית.

>> המתקפה על תל אביב בעיצומה. ככה יודעים שיום כיפור מתקרב
>> מיקי זוהר משקר: אין זוכי פרסי אופיר ש"מכפישים את חיילי צה"ל"

ולמה דווקא בתל אביב-יפו? כי העיר שלנו, יש בה מגוון, ומבחינת הגרעינים התורנים והממשלה שלנו מגוון הוא איום; חיים ביחד בשלום ובשלווה – הם סכנה. בטח ובטח ביפו – האיום הגדול ביותר מבחינתם הוא חיים משותפים של יהודים וערבים. אנחנו מהווים אלטרנטיבה למגמות שהממשלה הקיצונית הזו מובילה בכל רמות חיינו.

מדאיגה מאוד העובדה שעיריית תל אביב יפו והעומד בראשה, משתפים פעולה על מלא עם המטרות הפוליטיות של הימין. מצד אחד הקצאות של תקציבים ומבנים ציבוריים. ומצד שני פרסומים וכותרות על שינוי חוקי החכירה של בתי כנסת שיהיו "ללא הבדל דת גזע מין ואמונה", שמשחקים לידיים של פוליטיקאים דוגמת טלי גוטליב, המתארת את תושבי תל אביב-יפו כחסרי סובלנות לדתיים ודת. אבל במציאות אנחנו חיים פה יחד ביום-יום שלנו.תל אביב-יפו יכולה להיות אלטרנטיבה למגמות הקיצוניות שהממשלה מנסה לקדם, אבל העירייה צריכה להפסיק לתמוך בהרחבת הגרעינים. יפו היא אחת הסיבות בגללן העיר שלנו יכולה להתהדר בהיותה מגוונת ומשותפת באמת. העירייה צריכה להשקיע בה ולא בגרעינים התורניים.
>> מאיה פרץ היא יפואית, חברה בהנהגת "עיר סגולה" ובקרוב חברת מועצה מטעם הרשימה

• טור דעה
• גרעינים תורניים בתל אביב
• יפו
• יהודים וערבים
• ערבים
• עיריית תל אביב