ביום האישה הבינלאומי הזה, אני מבינה שההישג הכי גדול שלי במאבק על זכויות נשים לא היה נאום בכנסת או כותרת בעיתון, אלא הפעילות למניעת הפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף. עבורי זה אירוע מכונן. למה? כי הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, זו שיותר מדי חילונים ומסורתיים מעדיפים לעצום מולה עיניים, היא המנבא החזק ביותר להפיכה הדתית שמתרחשת כאן.

>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש
>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם

השיטה תמיד דומה, פועלת בשקט ותחת מעטפת של "קדושה", זה מתחיל ב"רק תפילה", ממשיך ב"רק מחיקה" של דמויות נשיות מהמודעות ומשלטי הפרסום על האוטובוסים, ונגמר ב"רק תשבי מאחור" כדי שיהיה לכולם נוח, או בבקשה "פשוט לזוז מהכיסא" בטיסת אל על כי הנוכחות שלך מפריעה למישהו אחר. הנירמול של ההפרדה הזו הוא לא "כיבוד מסורת", הוא ויתור מודע על המרחב הציבורי שלנו ועל הזהות שלנו כאזרחיות.

הקו שעובר בין מחיצת הפרדה בלב תל אביב לאלימות שראינו בבני ברק נגד חיילות, או ליריקות על נשים שלא התלבשו "נכון", הוא קו ישיר. כשמאפשרים הפרדה באקדמיה או בכיכר, שולחים מסר ברור: הנוכחות שלכן היא בעיה שצריך לפתור או להסתיר. בכל פעם שדורשים מאיתנו "להתחשב", בעצם מבקשים מאיתנו להיעלם. אבל אנחנו לא אמורות להתחשב בזכות של מישהו אחר להפלות אותנו, אנחנו אמורות לחיות פה כאזרחיות שוות.

התמרור האדום הזה לא נמצא רק בדמיון שלנו, הוא נמצא במרחק טיסה מכאן, טיסה לא קצרה, מרחק שטייסות ונווטות עושות עכשיו מדי יום, בסיפורה של איראן. כשאנחנו מסתכלות על איראן של היום, קל לשכוח שפעם היא הייתה אימפריה של השכלה, תרבות וקידמה. דוד שלי, אלי רגולסקי ז"ל, טייל שם בסוף שנות השישים ותיעד ביומנו עולם של חופש, סקרנות אינסופית לעולם הגדול ותחושת עוצמה לאומית. בינואר 1968 הוא כתב ביומנו על המנהיגות האיראנית של אותם ימים,"ההנהגה פועלת בחוכמה רבה ובחזון, ומובילה את המדינה לקידמה שאין לה אח ורע באזור". הוא תיאר צעירים וצעירות מלאי סקרנות, שצמאים לידע ולחיבור עם המערב, שרואים בעצמם חלק מהעולם הנאור.

ליברליזם לא אומר לוותר על הערכים שלנו בשם הסובלנות כלפי מי שאינו סובלני אלינו. "לכבד", "להתחשב" ו"לוותר" זה לא ליברליזם. זו מחיקה עצמית של הזכויות שדורות של נשים נאבקו עליהן

היום, אותה אימפריה נחשלת תחת משטר דתי קיצוני ומושחת שבו אין לנשים מקום, קול או זכות על גופן. זה לא קרה בלילה אחד, זה קרה בצעדים קטנים של "התחשבות", של ויתור על המרחב הציבורי, של העדפת שקט תעשייתי על פני עקרונות הליברליזם. איראן היא הוכחה חיה לכך שדמוקרטיה וזכויות נשים הן לא מובנות מאליהן, הן דורשות הגנה יומיומית.

כאן בישראל, עלינו להבין, ליברליזם לא אומר לוותר על הערכים שלנו בשם הסובלנות כלפי מי שאינו סובלני אלינו. דוכני חב"ד שפונים רק לגברים ובנים בלב המדרכה שלנו, מורות מטעם גרעינים תורניים שנכנסות לבתי הספר של הילדים שלנו ומנסות למלא להם את הראש ב"קצת מסורת" שמשמעותה המעשית היא החזרת הנשים למטבח, זה לא ליברליזם. זו מחיקה עצמית של הזכויות שדורות של נשים נאבקו עליהן.

המאבק על הפרדת דת ומדינה הוא לא ויכוח תיאולוגי מופשט, הוא המאבק על החופש שלנו ללכת במדרכה מתחת לבית, לשבת איפה שנרצה באוטובוס, ולהבטיח שהבנות שלנו יגדלו בעולם שבו השמיים הם הגבול, ולא המחיצה.ביום האישה 2026, חשוב להגיד את זה בצורה חדה: שוויון הוא לא משהו ש"מתחשבים" בו, הוא הבסיס שעליו המדינה הזאת חייבת לעמוד אם היא חפצה בחיים. המבצר האחרון של החופש שלנו הוא לא בתי המשפט, הוא הערנות שלנו בכיכרות, ברחובות ובבתי הספר. אם נתעקש על המרחב הציבורי שלנו היום, לא נצטרך להתעורר מחר למציאות שבה המרחב הזה כבר לא שייך לנו.
>>הדס רגולסקי היא חברת מועצת העיר תל אביב-יפו וראש מטה הדמוקרטיות במפלגת הדמוקרטים

• טור דעה
• הפרדה
• יום האישה הבינלאומי
• הדתה
• כפייה דתית

בזמן שאתם עומדים בתור לקפה של הבוקר ברוטשילד או מתווכחים על נתיבי האופניים החדשים, מתחת לאף שלכם נרקחת עסקה שתשנה את ה-DNA של העיר הזאת להרבה מאוד שנים. ולא, הפעם זה לא קשור לעוד מגדל יוקרה או שיפוץ בכיכר, אלא למשהו הרבה יותר אישי: למי שיחזיק את המפתחות לשער הכניסה שלכם לעם היהודי. אני כותבת את המילים האלו כתל אביבית שאוהבת את העיר הזו בכל ליבה, אבל גם כדוברת רוסית וכמנכ"לית "לובי המיליון". עבורי, ועבור מאות אלפי ישראלים כמוני, המינוי של רב עיר הוא לא דיון תיאורטי על דת ומדינה – הוא קרב יומיומי על הזכות להרגיש שייכים בבית שלנו.

>>הפרדת הדת מהמדינה מתחילה עכשיו – בהפרדת הדת מתל אביב
>>מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית

אולי אתם חושבים לעצמכם שזה לא נוגע אליכם כי ממילא אתם לא דורכים בבית כנסת. זו טעות קריטית שמתעלמת מהמציאות של רבים בעיר הזו. רב העיר הוא הסמכות העליונה לרישום נישואין וגירושין, ועבור יותר מ-100 אלף יוצאי ברית המועצות שחיים בתל אביב, המינוי הזה הוא גזר דין של השפלה. הוא האיש שיחליט אם אתם "יהודים מספיק" או שישלח אתכם לבירורי יהדות פולשניים ומתישים רגע לפני החתונה. כמי שנלחמת יום-יום למען הזכויות של הקהילה שלי, אני יודעת מקרוב שכל מינוי של רב שמרן ומדיר הוא עוד טריקת דלת בפרצופם של אלו שחיים כאן, משרתים כאן ומשלמים כאן מיסים, אבל נדרשים להוכיח את יהדותם מול ממסד שפשוט לא סופר אותם.

מעבר לעניין הטכני של נישואין וגירושין, רב עיר הוא דמות בעלת השפעה עצומה על המרחב הציבורי ועל הרוח שמנשבת מהמוסדות הרשמיים אל תוך השכונות שלנו. אם הוד השרון הייתה הפרומו – שם הקואליציה ה"ליברלית" מטעם יש עתיד הצביעה במפתיע בעד מועמד חרדי שמרני – תל אביב היא המופע המרכזי. אם חולדאי יפקיר את המשרה הזו לש"ס בשביל שקט קואליציוני, הוא למעשה מוכר את הערכים של בוחריו במחיר חיסול. זו לא רק בגידה פוליטית, זו הפניית עורף לכל מי שמבקש לראות כאן יהדות מאירת פנים ולא כזו שבוחנת אותנו בציציות או במבטא.

זה לא חייב להיות ככה, כי על השולחן מונחות אלטרנטיבות ראויות בהרבה. ישנם מועמדים שהם או ילדיהם שירתו בצבא, שמבינים מה זה לחיות בעיר מעורבת ומחוברים להוויה הישראלית המודרנית.

רון חולדאי וחברי מועצת העיר מהמחנה הליברלי – אנחנו מסתכלים עליכם, והפעם לא נסתפק בהצהרות יפות בפייסבוק. תל אביב היא המבצר האחרון של החופש בישראל, ואם גם כאן נתפשר על רבנות מדירה בשביל דיל פוליטי, אין לנו זכות להתלונן על מה שקורה בממשלה. אל תתנו להם למכור את העיר שלנו בחדרי חדרים. הרימו טלפון לחברי המועצה ששלחתם לעירייה ודרשו מהם תשובות לפני שהדיל הזה הופך למציאות שכולנו נצטער עליה.

• טור דעה
• הבועה
• כפייה דתית
• חילונים
• העליה הרוסית

הפרדת הדת מהמדינה מתחילה עכשיו – בהפרדת הדת מהעיר. כעיר ליברלית עצמאית ופורצת דרך, יש לתל אביב-יפואפשרות לעשות כעת צעד נחוש ולא לקחת חלק בפסטיבל הבחירות לרב אורתודוקסי ראשי לעיר.אין לנו החילונים שום עניין במוסד הרבנות בתל אביב ובבחירת רב ראשי אורתודוקסי לעיר. מדובר בתפקיד מיותר וחסר כל השפעה על סוגיות מוניציפליות ועל ציביונה של תל אביב.

>>היום שאחרי נתניהו: מחנה שלם פיתח בו תלות. ולא המחנה שחשבתם
>>מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית

כנראה שגם מרבית הציבור הדתי בעיר חושב כמוני. בשמונה השנים האחרונות, מאז סיים הרב ישראל מאיר לאו את תפקידו כרב ראשי של תל אביב, איש לא התמנה לתפקיד. אם זה היה חשוב לציבור הדתי בעיר הם ודאי היו מקימים קול צעקה ויוצאים למחות על החלל ההלכתי שנוצר.

אסור למפלגות ונבחרי ציבור מקומיים שמגדירים עצמם כ"ליברלים", לתת יד להשרשת ההלכה בעיר ולהיות כלי בידי הממסד האורתודוקסי. אנחנו צריכים להיות פורצי דרך בכל הקשור להפרדת הדת מהמדינה

מה שכן, מדובר באחלה ג'וב. שכר גבוה, תנאים מצוינים, עוזרים, מעמד בכיר ועוד. לא פלא שיש כל כך הרבה מתמודדים. מבחינת המפלגות הדתיות הן כבר מזמן הפכו את התפקיד לפוליטי כדי לחזק אותן בקרב המצביעים שלהן בעיר.

צריך להבין: תל אביב-יפו אינה דומה לשום עיר אחרת במדינה. לא להוד השרון, לא לקצרין ולא לגדרה.כל מה שקורה בעירנו בעניינים הקשורים ליחסים שבין זכויות אזרחיות וליברליות לענייני דת, וכל קונפליקט שמערער לשיטתו של הממסד האורתודוקסי את ה"סטטוס קוו", הופך לכותרות מרכזיות באמצעי התקשורת הארציים. רבנים חשובים יוצאים במתקפות חריפות כנגד התל אביבים. חברי כנסת חרדים מתחרים ביניהם מי יהיה יותר בוטה כלפי הציבור החילוני ונבחריו.

שיתוף הפעולה של יש עתיד ומרצ בתל אביב עם סיעת "מאמינים" מבית מפלגת "הציונות הדתית", סביב העתירה לבג"צ בענייני הבחירות לתפקיד רב ראשי לעיר, היא בעיניי טעות. אסור למפלגות ונבחרי ציבור מקומיים שמגדירים עצמם כ"ליברלים", לתת יד להשרשת ההלכה בעיר ולהיות כלי בידי הממסד האורתודוקסי.

אנחנו צריכים להיות פורצי דרך בכל הקשור להפרדת הדת מהמדינה. נכון שזו משימה קשה, ובימים אלו קשה הרבה יותר, אבל חייבים להוביל קו ברור ואקטיביסטי בנושא ולא להסתפק בדיבורים. כעת, יש הזדמנות אמיתית לפעול כדי להפריד את הדת מהעיר. זה הזמן לעשות מעשה נחוש ולא לקחת חלק בבחירת רב אורתודוקסי לעיר.

לכן, אברהם פורז ואנוכי, חברי סיעת "חילונים ירוקים" במועצת העיר תל אביב-יפו, החלטנו להחרים את הבחירות לתפקיד הרב הראשי של העיר. אסור לתת לממסד האורתודוקסי לגיטימציה להמשיך לשלוט על אורח חיי הציבור החופשי באמצעות כפיית ההלכה על סוגיות אזרחיות.
>> ראובן לדיאנסקי הוא המשנה לראש העיר תל אביב-יפו ויו"ר סיעת "חילונים ירוקים" בעיריית תל אביב-יפו

• טור דעה
• עיריית תל אביב
• ראובן לדיאנסקי
• דתיים בתל אביב
• כפייה דתית

החוף הנפרד של תל אביב היה במשך שנים כמעט איזוטריה מקומית, מובלעה ביזארית של דת דכאנית על חופה של העיר החופשית. כולם חיו איתו פחות או יותר בשלום, ובשנים האחרונות גם חילוניות שביקשו להימלט מהטרדות גבריות בחוף השתמשו בו לא מעט. עכשיו הוא עומד להפוך למוקד חדש של קרבות בין חילוניים ודתיים בתל אביב: על פי תוכנית של משרד הפנים, יבוטל החוף הנפרד במיקומו הנוכחי ובמקומו יוקם חוף מוכרז חדש, כפול בגודלו, בחוף הצוק הצפוני שבין תל אביב להרצליה. חדשות טובות? לא כולם חושבים כך.

>> חם במתחם: 7 מתחמי התרבות והבילוי הכי טובים בתל אביב
>> כל הזנים הנדירים: 50 שנות גאווה ישראלית וקורין אלאל אחת

על פי הדיווחים בתקשורת, מדובר ביוזמה של ש"ס עליה חתמו בשמחה ראש עיריית ת"א-יפו רון חולדאי וראש עיריית הרצליה יריב פישר, שניים מראשי הערים הליברליים ביותר בישראל. התוכנית כולל את ביטול ההפרדה המגדרית בחוף שרתון, הסרת החומה המקיפה אותו ופתיחתו לציבור באופן שיאפשר רצף חופי עד יפו. גם החוף המופרד שמפעילה עיריית הרצליה בסמוך למרינה שלה יבוטל. במקומם ייפתח חוף מוכרז חדש בהפרדה מלאה חמישה ימים בשבוע, שישתרע על פני חוף הצוק הצפוני וצפונה ממנו.

בעירייה שלחו אל החזית את סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק החופים ציפי ברנד, שהסבירה בפוסט בפייסבוק ש"כולנו מרוויחים. גם הציבור החילוני וגם הציבור הדתי. גאה להוביל את היוזמה של הזזת החוף הנפרד ויצירת חוף חדש ונוסף בעיר צפונית לחוף צוק צפון הקיים. ולשאלות שעולות: כן, תתאפשר הליכה/ ריצה/ רכיבה חופשית עד הרצליה. לא תסגר הדרך. וגם: בסופי שבוע, עיקר העומס של המתרחצים, החוף הזה יהיה פתוח לכולם. תוכנית 3700 לבניה חדשה בצפון העיר מאפשרת הקמתם של שני חופים נוספים. ונרוויח את הורדת החומה, גדר ההפרדה בין מציצים להילטון".

ההתנגדויות הגיעו מהר מאוד. ראובן לדיאנסקי, המשנה לראש העיר ויו"ר סיעת חילונים ירוקים, תקף את התוכנית וטען כי מדובר ב"קטסטרופה ופגיעה קשה במאות אלפי תושבי עבר הירקון, שחלקם גם בחרו ובוחרים לרכוש את בתיהם בסמוך לחוף הים על מנת לפקוד אותו ולא רק לראותו מרחוק. לא מן הנמנע שנפנה לערכאות משפטיות בנושא".

לדיאנסקי הרחיב ואמר ש"בשכונות עבר הירקון מתגוררים כ-150 אלף תושבים. בשנים הקרובות, במסגרת תוכניות ההתחדשות העירונית באותן שכונות, יגיע מספר תושבי האיזור עד שנת 2035 לכ-300 אלף איש – כמעט מחצית מכלל תושבי תל אביב! גם היום חופי הצוק הדרומי והצפוני צרים מלהכיל. הם עמוסים גם באמצע השבוע וניכרת בהם צפיפות רבה. רצועת החול צרה למדי ולא מאפשרת מרחב סביר למתרחצים. הזוי שלרשותם של מאות אלפי תל אביבים תושבי עבר הירקון יעמדו בקושי 2.5 חופים צפופים וצרים (חוף תל ברוך, הצוק הדרומי והצפוני). כל מי שנותן יד ליוזמת החרדים להקים חוף מופרד לדתיים, שסביבו תיבנה חומה, מעניק להם פרס על חשבון הציבור החופשי שמשלם מסים ומשרת בצה"ל. את הרעיון האווילי הזה צריך לגנוז על אף הפיתוי לשחרר את החוף המופרד במרכז העיר".

אל ההתנגדות הפנימית בעירייההצטרפה בימים האחרונים גם עצומת תושבים, עליה חתמו כבר למעלה מאלף איש ואישה. "אנו תושבות ותושבי עבר הירקון, מתנגדים נחרצות ליוזמת משרד הפנים בגיבויי עיריית תל אביב יפו לפתיחת חופים דתיים מופרדים באופן קבוע לטובת הציבור החרדי או כל ציבור אחר בחלקה הצפוני של העיר תל אביב יפו. כבר היום, תושבי עבר הירקון סובלים ממחסור במקומות רחצה בשל רוחבם הצר של חוץ הצוק הדרומי והצפוני. לזה מתווספת העובדה כי בכוונת העירייה לנגוס בחלקה הדרומי של רצועת החוף הצפונית של העיר במטרה להרחיב את המעגנה המתוכננת מ300 ל-600 סירות. לציבור המתרחצים החרדי יש נכון להיום פתרון מספק בחוף המופרד שליד חוף מציצים ואין כל סיבה לפגוע בנו, תושבי עבר הירקון, אך ורק מסיבה אסתטית".

גורמים בעירייה הבהירו כי התוכנית היא בסמכותו ובאחריותו של משרד הפנים, וכי גם אם הייתה העירייה מתנגדת לתוכנית לא היה באפשרותה לעשות הרבה, בעוד שאישורה יחזיר לציבור הרחב חוף מרכזי בעיר, וכי הקמתם של שני חופים חדשים בצפון-מערב העיר המתחדש אמורה לתת מענה לצפיפות בחופי עבר הירקון. אנחנו נמשיך לעקוב.

• הבועה
• החוף הנפרד
• חוף הדתיים
• חופים בתל אביב
• כפייה דתית
• הדתה
• עיריית תל אביב