״זומו המפתן״ היא תערוכה שכולה פעולת תגובה אמנותית, מלאת חמלה ועדינות למצב הרגיש של העיר לוד מאז מאורעות מאי. זהו פרויקט קהילתי בו אמנים ואמניות ייצרו מיצבי אמנות במפתני בניינים ברחוב החשמונאים (הרחוב אליו התנקזו האירועים האלימים), שיהיו עבודת קבע ומתנה לדיירים המתגוררים בהם.

הגעתי ללוד בהזמנתה של המנכ"לית והאוצרת הראשית של ״זומו״, מילנה גיצין-אדירם, לגלגול המחודש של הפרויקט. יחד עם מנהלת קשרי הקהילה, יצאתי לסיור לוקיישן בעיר כדי למצוא את השידוך ההולם ביני, האמנית, ובין אחד הבניינים בשכונה. אחרי מספר פגישות, שיחות והתלבטויות קיבלתי בניין משלי – הרותם 1.

במסגרת הפרויקט, עברנו מדירה לדירה בשתי הכניסות של הבניין, קיוויתי שהדיירים יכניסו אותנו, רציתי לשמוע אותם וליצור עבודת אמנות שהיא מתנה עבורם ושהם יוכלו להתחבר אליה. אחרי הדפיקה בדלת, על סף המפתן, יש רגע של מבט, מילה, מחווה ביני ובין אלו שפתחו לי וההחלטה הבאה נתונה בידיהם. עוד בפתח אני מספרת קצת על ״זומו״ ועלי, והחשדנות שאני מזהה בהתחלה מפנה את מקומה תוך דקות לחיוכים וסיפורי חיים. הדלת נפתחת ואתה גם הלב שלהם ושלי.

תוך כדי ישיבה בסלון ושיחה אני לומדת ומגלה על בני הבית. שמות, מחשבות, כמה זמן הם בלוד, עבודה, ילדים, פחדים, חלומות. כשהשיחות בינינו התגלגלו לאירועים במאי האחרון, עלתה החוויה הקשה שהם עברו, הפחד שהם חוו באותם ימים שעודנו כאן; ובעיקר: שלא ברור מה יהיה הלאה. לצד זה, וכמעט באותה נשימה, עלו התחושות החיוביות כלפי העיר, האנשים שבה והקשר החזק דרך דורות של משפחה שצמחו בעיר. הזמן שביליתי עם הדיירים הפך אותם מקבוצה כללית שגרה בעיר אחרת לאנשים ספציפיים שקיבלו אותי בחיוך, הומור כנות ופתיחות.

בזמן שביליתי בבתים היה ניהלנו שיחת חולין קצת מוזרה שבמהלכה העיניים שלי חיפשו משהו שיחזיק בתוכו את חוויית המפגש – או רמז לאופי של מי שפתחו בפני את הדלת. זה אתגר מסוג אחר לגמרי ליצור עבודת אמנות לקהל ידוע, מסוים, שאני יודעת שיחיו יום-יום לצד מה שאני עושה. המחשבה סביב היצירה היא שונה לגמרי מליצור בסטודיו לצופה אלמוני.ת, והיה לי חשוב שהמיצב שאשאיר אחרי יהיה מחובר למי שהמקום הזה שייך לו, שמתוך הכניסה שלי כזרה למקום אוכל לתת חזרה פיסה מהיופי ורוחב הלב שפגשתי.

ביום שהצבתי את העבודה בבניין, מעבר לדאגה מהשכנים שלרוב התבטאה באספקת ארטיקים, בית פתוח לכל מה שאני צריכה ועוד, המפגש עם הילדים והילדות שמתגוררים שם הבהירה לי את החשיבות של העשייה והייחודיות שלה. החל מהשאלות שלהם על מה ציירתי ולמה, ילד שהביא ציורים שצייר כדי להראות לי, ילד אחר שרץ הביתה להביא לי סרגל ששכחתי והשיח שנוצר ביניהם ואיתי על אמנות. הילדים נשארו איתי לאורך כל זמן ההקמה, שאלו, התעניינו וסיפרו גם על עצמם. האינטראקציה הזו שהיא מעבר לשפה, תרבות ודעות שיש בה חיבור ישיר ואנושי – הם בשבילי הקסם והכח שיש לאמנות. חלקנו משהו, אני והדיירים ברותם 1.
הכותבת היא אמנית רב תחומית, משתתפת בפרויקט ״זומו המפתן״ שנערך בלוד. מחר (25.8) תצא הסעה (בחינם) ללוד מ-18:15 ברחוב תרס"ט 4.להרשמה

• טור אישי
• אמנות
• אמנות ישראלית
• לוד
• אקטיביזם

• Facebook
• Twitter
• Email

איך נשמעים לכם מגורים בסביבה שכולה סטודנטים, ערבי אוכל משותפים, ארגון ותפעול של פעילויות, מסיבות וברים, שאתם בעצמכם הקמתם ותרומה פעילה לקהילה שסביבכם? זהו בדיוק תיאור חייהם של הסטודנטים המשתתפים בתוכנית "תוצרת הארץ" בלוד.

בקיץ 2011, לאחר המחאה החברתית, התאחדות הסטודנטים בישראל הרגישה שמשהו חייב להיעשות עם המוני הסטודנטים שיצאו לרחובות ודרשו צדק חברתי. חזונה של התאחדות הסטודנטים היה ליצור קהילות סטודנטים אשר בדומה לגרעינים של שנות שירות יתגוררו באזורים חלשים בארץ ויתנדבו בקהילה. בתמורה למעורבותם החברתית ותרומתם של הסטודנטים לאוכלוסיות מוחלשות, הם נהנים מסבסוד חלקי של שכר הדירה והופכים חלק מקהילה צעירה ותוססת של סטודנטים המתגוררים באותה השכונה. וכך היה.

תכנית "תוצרת הארץ" – למען חברה מתוקנת וצודקת יותר
ההתאחדות חיפשה סטודנטים וסטודנטיות בעלי מוטיבציה לתרום ולשנות, למען חברה מתוקנת וצודקת יותר. בסוף אותו קיץ, אי שם בשנת 2011, הוקמה קהילת הסטודנטים הראשונה בעיר לוד. הקהילה מנתה בתחילה כ-30 סטודנטים נרגשים, שהיו מוכנים לצאת לדרך חדשה. אותו פרויקט ניסיוני צבר תאוצה ועד מהרה קהילת הסטודנטים הלכה וגדלה. נכון להיום, היא מונה, בעיר לוד לבדה, כ-300 סטודנטים ובוגרים החיים ופועלים במסגרת הפרוייקט תחת השם "תוצרת הארץ". בעקבות ההצלחה המסחררת, קהילות נוספות של "תוצרת הארץ" הוקמו ברחבי הארץ, ביישובים כמו: רהט, קריית שמונה, טבריה, נתיבות, פרדס- כץ ועוד.
תכנית "תוצרת הארץ" הוקמה על מנת לספק פתרונות דיור בר השגה לסטודנטים (סה"כ כ 16,000 ש"ח בשנה), אך היא מעניקה הרבה מעבר לכך. לדברי נעמי מיוחס, מנהלת השיווק הארצית של התוכנית בהתאחדות הסטודנטים, "מי שמגיע לתוכנית תוצרת הארץ מגיע בעיקר כדי לחפש משמעות. כדי לא להעביר את התואר בלימודים ועבודות מזדמנות. כאן עוברים את התואר עם סביבה סטודנטיאלית מדהימה, עשייה גדולה מאוד ובעיקר הרבה כיף". נעמי מוסיפה כי התאחדות הססטודנטים לא מחפשים סוג מסוים של אנשים, "אין 'טייפקאסט' של סטודנט מתאים או לא מתאים. מי שרוצה לבוא, להשקיע, לתרום ולהיות חלק מהקהילה – בדרך כלל, מתאים. עם זאת, אנחנו משקיעים בלבנות קהילות מגוונות שיש בהם ייצוג מכל הקשת החברתית בישראל – יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, בעלי דעות פוליטיות שונות ועוד. חשוב לנו להקפיד על המגוון וההטרוגניות וזה גם שיקול משמעותי".

קשה להצביע על דבר אחד שמושך את הסטודנטים לחיות בלוד… אולי זה הסיפוק הנובע מהתרומה לחברה ואולי זו תחושת הקהילתיות והמשפחתיות שסביבה סטודנטיאלית "סטנדרטית" אינה מספקת

אז איך התוכנית עובדת? כל קבוצה של כ3-4 סטודנטים עוברת לדירה אחת בעיר בשכונה מוגדרת, כאשר כל קבוצה ממוקמת בשכונה אחרת, בכדי ליצור פיזור אחיד. בנוסף, על הסטודנטים להשתתף אחת לשבוע בערב קהילה עם הסטודנטים מהתוכנית המתגוררים בשכונתם. כדי לחזק את חיי הקהילה, הסטודנטים עורכים סמינרים, טיולים ושבתות-קהילה משותפות.כמו כן, על הסטודנטים להוביל, ביחד עם חברי קהילתם, מיזם חברתי שהעיר זקוקה לו.

מיזמים חברתיים זה שם המשחק
נראה כי החזון של אכלוס ישובים פריפריאליים באוכלוסייה צעירה, תוססת ומלאת מוטיבציה, לא היה מתממש אילולא הקרקע הפורייה שמספקת הרשת החברתית. עמוס חן, סטודנט באוניברסיטת תל אביב המתגורר בעיר לוד במסגרת "תוצרת הארץ" מזה שנתיים, מספר כי הוא שמע על התוכנית לראשונה דרך פייסבוק. לדברי עמוס, העיר הפתיעה אותו לטובה והעובדה שהיא קטנה רק מוסיפה לתחושת הקהילתיות והמשפחתיות שבה. עמוס מספר על הפרויקט שהם יזמו בלוד – פתיחת פאב חדש המשרת את תושבי העיר. "לדעתי בלוד יש מצוקה קשה של מקומות בילוי. אמנם יש מספר מקומות בילוי בעיר, אבל הם קטנים וצנועים. הבנו, שהעיר משוועת לפאב שישרת את תושבי העיר הצעירים ואת הסטודנטים". וכך בליבו של מרכז הצעירים העירוני, בו צעירי העיר יכולים לקבל ייעוץ והצעות עבודה, הקימו הסטודנטים של "תוצרת הארץ" פאב שהם אלו שמפעילים אותו, למרות שלחלקם אין כלל ניסיון בכך. הפאב מצליח בצורה בלתי רגילה, כך שכנראה משהו בנחישות של הסטודנטים מחפה על חוסר הניסיון.

"מי שמגיע לתוכנית תוצרת הארץ מגיע בעיקר כדי לחפש משמעות. כדי לא להעביר את התואר בלימודים ועבודות מזדמנות"

פתיחת הפאב הינה דוגמא קטנה, אך מייצגת, לפועלם של הסטודנטים בעיר. הסטודנטים עוזרים בפיתוח אוכלוסיות שונות בעיר. לסטודנטים ניתנת יד חופשית והם בוחרים בעצמם היכן יתנדבו. כך, חלקם מתנדבים במחסן כלים שיתופי לתושבי העיר, בארגון פעילות בני נוער בכלבייה העירונית, במרכז לצעירים ועוד. אוכלוסייה נוספת הנהנת מהתנדבותם של הסטודנטים בעיר, היא אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, בה מתנדבים חלק מהסטודנטים בארגון שנקרא "דור לדור", הפועל לקירוב בין קשישים לצעירים. הסטודנטים אף פועלים בשיתוף פעולה גם עם עיריית לוד, ובעזרתה ארגנו הסטודנטים תהלוכת עד-לוד-ידע בחג הפורים, אחרי שנים בהן האירוע לא התקיים. בעקבות ההצלחה המסורת ממשיכה מאז והשנה התקיימה בפעם הרביעית. דוגמאות נוספות ליוזמות הסטודנטים בלוד כוללות את חגיגות שבוע הספר בלוד, חידוש הפעילות במתנ"סים והקמת בית מדרש חברתי.
במשוואה הזו, מעבר לצד של הסטודנטים, קיים גם הצד של תושבי העיר, שקיבלו לחיקם תושבים חדשים. תגובותיהם הראשונות של תושבי לוד היו מעורבות. בתחילה חלק מהתושבים היו בהלם נוכח המצב החדש, ואף לא הבינו את החלטתם של הסטודנטים הצעירים לצאת מאזור הנוחות שלהם, להתרחק מהאוניברסיטאות, וכל זאת כדי לגור בלוד. אך לצד תגובות אלו היו גם תגובות נרגשות של תושבים שתמכו בהחלטת הסטודנטים וקיבלו אותה בשמחה גדולה מתוך ציפייה לעתיד חדש ומבטיח לעיר. צעירים רבים אשר גדלו בלוד היגרו ממנה לערים גדולות יותר סביבה, ודווקא צעירים שמעולם לא גרו בה בחרו לעבור אליה. זהו ללא ספק משב רוח מפתיע ומרענן עבור תושבי לוד הותיקים. במרוצת השנים מאז הקמת הפרויקט, הקשר בין התושבים לסטודנטים הלך והתהדק, והתושבים נוכחו לגלות כי לא מדובר במצב זמני והסטודנטים כאן כדי להישאר.

לאן ממשיכים מכאן?
נראה כי נוכח ההצלחה של "תוצרת הארץ", האתגר הנוכחי הוא להשאיר את הסטודנטים בעיר גם לאחר סיום לימודיהם והשלמת התכנית. המטרה העיקרית בעידוד הקהילתיות של הסטודנטים בשכונות השונות בעיר, היא להביא לכך שהם יישארו קהילה חזקה ועצמאית בעלת זיקה לעיר. נעמי מיוחס מוסיפה בהקשר זה: "בשש השנים שהתוכנית קיימת נתקלנו בלא מעט אתגרים, אחד הגדולים בהם היה ועודנו ליצור תשתית חזקה בתקופה בה חברי הקהילה הם סטודנטים על מנת שגם לאחר סיום התואר הם יבחרו להישאר ולגור יחד בערי הפריפריה ולקבוע בהן את ביתם. העיר לוד היא הראשונה בתוכנית בה יש קהילות בוגרות בהן החברים ממשיכים לפעול ולהיות חלק גם לאחר השלמת לימודיהם". ואכן, רוב הסטודנטים מרגישים חלק בלתי נפרד מהתוכנית ובכל שנה גדלה כמות הסטודנטים הבוחרים להישאר בעיר ולפעול בקהילה גם לאחר סיום התואר. המספרים אף מעודדים יותר נוכח העובדה שכ-60% (!) מבוגרי התוכנית בחרו להישאר בעיר כדרך קבע ולהתחיל בה את חייהם הבוגרים.

קשה להצביע על דבר אחד שמושך את הסטודנטים לחיות בלוד, או בערי הפריפריה האחרות שמשתתפות בתכנית. אולי זה הסיפוק הנובע מהתרומה לחברה, אולי זו תחושת הקהילתיות והמשפחתיות שסביבה סטודנטיאלית "סטנדרטית" אינה מספקת ואולי זו בכלל תחושת השליחות. שליחות, כי בסופו של דבר, מה שהסטודנטים ב"תוצרת הארץ" עושים זה מעין אינטרפרטציה להגשמת חזונו של בן- גוריון ליישוב הנגב והפרחת השממה. אומנם לוד אינה נמצאת בנגב, אך הסטודנטים הפועלים ומתיישבים בעיר בהחלט מחיים אותה.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• סטודנטים
• קהילה
• התאחדות הסטודנטים
• לוד
• דיור בר השגה

• Facebook
• Twitter
• Email

בסיפור עירוני קטן, משולי תל אביב: בין רמלה ללוד, מרחק נסיעה קצרצרה במכונית או ברכבת, שוכן הכפר דהמש. כמה עשרות משפחות, כ־700 תושבים. ב־1948 כינסה המדינה בדהמש אזרחים פלסטינים שפונו מאדמות אחרות, בדרך כלל לצורך הקמת יישובים ליהודים. אדמות הכפר – כ־220 דונם – אף נרשמו באופן רשמי על שם תושביו החדשים. אלא שבכפר דהמש עצמו המדינה מעולם לא הכירה. האדמה שעליה יושבים כ־70 בתי הכפר מוגדרת כקרקע חקלאית – מותר לגדל עליה ירקות, לא ילדים. כבר 66 שנים שאין בכפר חיבור למים, חשמל או ביוב, האשפה לא מפונה ממנו ודואר לא מגיע אליו. אל דהמש מוביל שביל עפר משובש. המדינה אף ניסתה למנוע מילדי הכפר להירשם לבתי ספר, ורק בג"ץ כפה עליה לשנות את עמדתה. ומכיוון שהמדינה אינה מכירה בכפר וממילא אין לו תוכניות מתאר, הבנייה בו מוגדרת לא חוקית. ל־16 מבתי הכפר יש צווי הריסה. לתושבים, צאצאי המשפחות שהמדינה ריכזה בעצמה בדהמש, אין לאן ללכת.

איך אפשר להסביר את הסיפור הזה? לאורך השנים הפשירה המדינה קרקע חקלאית לצורכי בנייה ביישובים סמוכים – ברמלה, בניר צבי. בדהמש, לעומת זאת, החקלאות היא מעל הכל. פלפל משוחרר לא יוחזר. מדינת ישראל מסרבת לאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים – גם כאלו שהיא מכירה בהם – ואחר כך מתלוננת על בנייה לא חוקית. מה אמורים תושבי דהמש לעשות? לרחף באוויר? למי בדיוק הכפר שלהם מפריע? הרי הם יושבים על אדמה בבעלותם ואינם תובעים לעצמם שום דבר חוץ ממנה.

תושבי דהמש מנהלים כבר עשור מאבק כפול: נגד צווי ההריסה של בתיהם ולמען ההכרה בכפר. העתירות לבתי המשפט עולות כסף רב. התושבים גם מימנו תוכנית מתאר מכספם, ואף הכניסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. לוועדה המחוזית לקח שנים עד שהסכימה בכלל לדון בתוכנית, וגם אז היא דחתה אותה על הסף. איום ההריסה חזר. ב־2013, כשוועדת הגבולות של משרד הפנים המליצה להכיר בדהמש, נראה היה שהמאבק נושא פרי, אלא שהממשלה, שמגלה חריצות יוצאת דופן כשמדובר בבנייה ליהודים, לא התכנסה לאשר את ההמלצות. למה? ככה.

בסוף השבוע האחרון התקיים בדהמש הפנינג אקטיביסטי גדול לתמיכה בתושבי הכפר, לקראת דיון שנערך בבג"ץ ביום שני, רגע לפני הבחירות. איתי טיראן אמר בדהמש דברים יפים ואמיצים: "אנחנו, תושבי תל אביב, יצאנו לרחובות בגלל שהעלו את שכר הדירה שלנו, סירבנו להציג כשחקנים בשטחים כי אנחנו מאמינים במאבק נגד הכיבוש, אבל אף פעם לא רצינו להבין שהכיבוש והנכבה מתחילים 20 דקות מתל אביב". הסיפור הזה לא קורה בנגב או בחברון. בדהמש חיים אזרחים ישראלים, מטר משדה התעופה, אבל מבחינת המדינה אין הבדל משמעותי בינם לבין תושבי השטחים. המערכת נועדה לקחת מהם ולשרת אחרים. יהודים. טיראן צודק: אם יש משמעות למושג "צדק חברתי", היא צריכה להתחיל בדהמש.

• רמלה
• צדק חברתי
• לוד
• קום המדינה
• דהמש
• קרקעות
• ניר צבי
• חקלאות
• פלסטינאים
• אנשים
• ישובים ערביים
• טורים אישיים ובלוגים
• ישוב לא חוקי
• תל אביב
• עתירה
• כיבוש
• בג"צ
• פוליטיקה
• נכבה
• אקטיביזם
• שטחים
• איתי טיראן
• נגב
• פלסטינים
• חברון
• ערבי
• שדה תעופה