אמש בשעת ערב מוקדמת זה קרה שוב: קבוצת צעירים הגיעה לשדרות רוטשילד, ממש מול כיכר הבימה, איפה שהכל התחיל לפני 11 שנים פחות שבועיים, והקימה במקום כעשרה אוהלים במה שאמור להפוך לתחילתה של מחאת דיור חדשה וסוחפת. אל המקום הגיעו כמעט מיד צלמי עיתונות וצוותי טלוויזיה ובשלב מסוים נכחו בו יותר אנשי תקשורת ממוחים, אבל האוהלים היו אותם אוהלים והאווירה הייתה אותה אווירה ואפילו השלטים היו כמעט אותם שלטים. המחאה יצאה לדרך.

בשטח בלטה קבוצת צעירים שהובילה את ההתארגנות למחאה, צעירים מכל רחבי הארץ שאיש לא יוכל להאשים בהשתייכות מפלגתית (למרות שכבר אתמול ניסו). מחאת האוהלים החדשה מבעבעת כבר כשבועיים על אש קטנה, כשהפעם היא לא מתחילה מלב תל אביב אלא דווקא בפרדס חנה ואחר כך בבאר שבע ובראש העין, מאהלי מחאה קטנים שזכו לסיקור תקשורתי מינימלי וקיבלה דחיפה כמעט רק על ידי צוות "הצינור" של גיא לרר שנכח במקום אף הוא. אתמול בערב התברר שוב שמי שרוצה חשיפה תקשורתית למחאות שלו צריך לערוך אותן בתל אביב.

בשעות הלילה המוקדמות הגיעו סקרנים רבים למאהל הקטן שהוקם על הדשא המלאכותי שבקצה השדרה, ואיתם גם הדיונים המתישים והמקטבים שזכורים מכל ניסיון מחאה קודם – נגד מי המחאה? על מה המחאה? מי מממן את המחאה? האם המוחים הולכים אוכלים אספרסו ושותים סושי? – אבל עיקר המתח נסוב סביב שאלת מחאת המיליון: האם עיריית תל אביב-יפו תאפשר את קיומו של המאהל או תפנה אותו באגרסיביות כפי שקרה בניסיונות קודמים להתניע אותה ב-2015 וב-2019? בין שוכני האוהלים הייתה הסכמה שהיממה הבאה היא קריטית: הצטרפות של אוהלים רבים תקשה על פינויים, הגעה של פקחים בשעות הבוקר עשויה לחסל את הסיפור עוד לפני שהתחיל.

בין השמות הבולטים מאחורי הקלעים, שמות שכרגע לא אומרים דבר לאיש אבל יתוייגו כמובילי המחאה אם תצית את האש, אפשר היה למצוא אתיותם הרפז,בר לוניןוגל שור, רק האחרון תל אביבי. כשההמולה החלה להתפזר וראשוני המוחים החלו את שנת הלילה הראשונה שלהם בשטח, אמר אחד מהנוכחים ש"הפקחים יכולים להעיף אותנו מחר, אבל אנחנו נחזור, ואם לא כאן אז במקום אחר. זאת תהיה מחאה שאי אפשר לעצור". היה רגע של תקווה באוויר. שיהיה לכולנו בהצלחה.

• הבועה
• מחאה חברתית
• מחאת 2011
• מחאת האוהלים
• משבר הדיור

לפני עשור אני חיכיתי למבול, כשלא היה פה אפילו זכר לזרזיף
אני חיכיתי לצונאמי אינטליגנטי ותקיף
וככה היא הכתה בי,
כמו ברק, ונעלמה
ולא השאירה לי ולו דיז׳סטיף
זה כמו לקפוץ אל המיטה כי הנה בא זיון חייך ואחרי שעה וחצי פורפליי לקבל בקושי כיף
הסתובבתי ברחובות העיר הזו, ממלמל, "שובי אליי, דפני ליף"

השיר "עני לי" הוא שיר אהבה על מחאה נכזבת שהחל להכתב בקיץ של 2011. הוא קיבל תפניות, פסגות ותהומות, לחנים ושורות חדשות עם כל שנה שחלפה עלי ועל העיר. משדרות רוטשילד, לכיכר הבימה דרך גן השניים ביפו ועד לצפון רמת אביב הוא מגלם את העשור החולף מאז מחאת האוהלים, עם עצירה במחאת בלפור ומבט אל עבר הלא נודע בימינו אנו. הוא שבור לב ואופטימי מאין כמוהו עבורי.

בסוף חזרת לי אחרי שנה בשוך הסערה
חזרת לזרועותיי וזה היה
נורא
איך הם העזו להחטיף? לנו? להחטיף?
תגידי לי, מה זה פה? חברון? מה זה פה? בילעיף?

ההופעה הראשונה שלי על במה בעיר הזו הייתה במסגרת המאבק למען זכויות דיור ביפו ב-2007. זה היה הגג של המקלט בו הוקם המרכז היפואי לנוער. מאז יצא לי להופיע על הרבה במות מסוגים שונים בפסטיבלים, מועדונים ומשחטות רכב ביפו-תל אביב, אבל הדימוי של בית והמאבק הכרוך בו מהדהדים תמיד בעצמה בכל הופעה.

את הקליפ המלווה את השיר יצרתי עם ואדים מכונה במחווה לקליפ האלמותי של אמינם לשיר "סטן", עם טוויסט הכרחי לזמן ולמקום. האובססיה עדיין שם, אבל המושא שלה והכוונה מאחוריה שונים לגמרי. לנעליים הגדולות של דיידו נכנסה נטע שפיגלמן אותה אני מעריץ שנים. היא מאסטרית של רגש ובניית דמות והדיאלוג איתה בתחילת הקליפ קורע אותי מצחוק ושובר לי את הלב בכל צפייה עדיין. נטע ואני גם משחקים יחד באגדת ההיפהופ "שמואל", הצגה מופרעת ומשולחת רסן מחד ומסיבת היפהופ נוטפת בס ויצר מאידך.

אחרי כל זאת הקיץ תם, איתו רוחות ההפיכה
קופל האוהל, נס המרד, כבתה האבוקה
הלכת לי ליף מבלי לשוב, השארת פה סתיו מריר ומועקה

זהו סינגל שני מתוך אלבום חדש אותו כתבתי והלחנתי בשנתיים האחרונות, בעיקר בזמן סגרי הקורונה. רועי דורון שותפי למזימה והמפיק המוזיקלי שלי לקח את השירים האלה והפך אותם למסיבה בלתי מתפשרת המאפשרת ריקוד ובכי בעוצמות גבוהות ובאותה עת. אם יש דבר אחד שלמדתי בעשר השנים החולפות זה שאין שיר שהוא לא שיר מחאה, בדיוק כשם שאין שיר שהוא לא שיר אהבה.

נטע וינר הוא מוזיקאי, שחקן, במאי, משורר ופעיל חברתי

• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• נטע וינר
• סיסטם עאלי
• דפני ליף
• מחאת 2011
• מחאת האוהלים

• Facebook
• Twitter
• Email

כשעמדתי במוצ"ש בהפגנה בכיכר רבין הזדחלה בי תחושה משונה. אני מפגינה שנים. הייתי בעשרות הפגנות. משהו באנרגיה היה משובש. הרגשתי משהו דומה לחרדה בלתי מוסברת של אדם שנקלע למארב, והוא מבין את זה מאוחר מדי בעומדו בתוך הסיטואציה ומתחוור לו שנפל בפח. הסתכלתי סביבי וראיתי את חברי למאבק נגד השחיתות, אותם לוחמי צדק ותיקים שעושים ימים כלילות על חשבונם ועל חשבון משפחתם במאבק על הצדק ועל הדמוקרטיה, עומדים בהפגנה שאליה לא באמת הוזמנו, ומושתקים בכוח על ידי עבדי נתניהו שארגנו מיצג תמיכה בממשלה, דרך התעלמות מוחלטת מאחריותה על המצב.

פתאום האמת הצטללה מול עיניי, פלאשים של עובדות שהתגבשו תוך שניות לכדי תובנה מזוקקת: נתניהו הביא אותי לכאן כדי להרחיק אותי מבלפור

פתאום זה היכה בי. גוייסתי להיות ניצבת במפגן הראווה של עבדי ביבי. מצאתי עצמי עומדת בכיכר שבה חוגגים "עצמאים" פגועים כלכלית את כניעתם לשיח דכאני ומעוות – שיח שמותר להגיד בו שכואב, אבל אסור לומר את זהותו של המכאיב. שיח שמותר בו להיות קורבן אבל אסור לשאת את שמו של האדם שאחראי לכך. פתאום האמת הצטללה מול עיניי, פלאשים של עובדות שהתגבשו תוך שניות לכדי תובנה מזוקקת: נתניהו הביא אותי לכאן כדי להרחיק אותי מבלפור.

מחאת העצמאים במוצ"ש (צילום: שלומי יוסף)

נזכרתי במאמר שוליים ב-ynet שתיאר את ההפגנה בבלפור ביום שישי בהקטנה והגחכה. אירוע עוצמתי שהשתתפו בו אלפים הוקטן למפגן צנוע של כמה מאות קשישים מגבעתיים שעשו טיול לבלפור בהיעדר חלופה טובה, מאמר מגמתי שהציג צילומים של סבים וסבתות ושתי נשים בגיל השלישי רואיינו בו. אני רוחשת המון כבוד ללוחמינו בגיל הזהב, אבל הם אינם בחזית המאבק והם עצמם יודעים שכשנותנים להם במה, עושים זאת כדי לכבות את המחאה ולא כדי להעצים אותה. לעומת זאת, אותו ynet לא הפסיק להדהד את ההפגנה הצפויה בכיכר רבין. הכותרת הראשית החל מהבוקר עסקה בהכנות, בסגירת הרחובות מסביב וברבבות שצפויים להגיע.

מצד אחד, הפגנה שלא נוחה לנתניהו מושתקת וסובלת מתת-סיקור. מצד שני, הפגנה שמשחקת לידיו כובשת בסערה את כל ערוצי המדיה שיודעים מתי ואיך להתחנף לשליט העליון. בעומדי בכיכר הבחנתי שכל מי שניסה לצעוק "דמוקרטיה" או "ביבי הביתה" קיבל נזיפה ממארגני ההפגנה ונציגיהם בשטח. מופע התמיכה בנאשם מבלפור התנהל כמופת של שליטה בזעם והפניית אצבע מאשימה לשמיים – או במקרים קשים כמו זה של להקת השולמנים, לקורבנות עצמם. כפי שהיטיב אביר קארה, מפקד גדוד הסמויים של בלפור, להצהיר אצל ברקו ואופירה: "אנחנו אשמים במצב".

לא נחזור על הטעויות של 2011. תל אביב לא רלוונטית למחאה שלנו, כי תל אביב היא לא הבעיה ומחולל הבעיה בז לנו ובז לעיר שלנו. מחולל הבעיה חי על חשבוננו בבלפור. לשם צריך להגיע ושם צריך למחות

באותו רגע הבנתי: אני אשמה במצב. אני אשמה שהתפתיתי להגיע לפייק הפגנה שארגן לי נתניהו, אני אשמה שלא הבנתי בזמן שכדי להרחיק אותי מבלפור – טמנו לי מלכודת מפתה הכי קל"ב שיש ועם סיקור מקסימלי, רק שאשתוק ואחזיק שלט שכתוב עליו "רוצים כסף" במקום "מושחת נמאסת".

המוחים יצאו יותר מתוסכלים מכפי שהגיעו. מחאת העצמאים במוצ"ש (צילום: שלומי יוסף)

"הולכים הביתה עכשיו!", אמרתי לבעלי, אחי ובני שהיו איתי. הם הסכימו מיד. גם הם הרגישו את זה. מחאה היא עניין של תשוקה ושל להט. היא נובעת ממקום של רגש טהור ותחושת צדק פנימי שדוחפת את האדם למוד אופרטיבי. מחאה שמתקיימת על בסיס לוגי עם רטוריקה מהונדסת ותוך דיכוי קיטורי הזעם הגועשים היא לא באמת מחאה – היא מניפסטציה של כניעה וחיזוק מנגנוני הכוח. רבבות מאיתנו חשו זאת. כשצעדנו לרכב מתוסכלים עם עודפי זעם שלא קיבלו ביטוי, הבחנתי שאנחנו לא היחידים. פחות משעה לתחילת ההפגנה זיהיתי הגירה שלילית מאסיבית חזרה לעבר הרכבים. מעולם לא נכחתי בהפגנה שהמוחים בה יצאו יותר מתוסכלים מכפי שהגיעו.

אבל היו גם כאלה שלא ויתרו ולקחו את ההשתקה המקוממת הזו לצעדת מחאה אמיתית שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה ומתחה את העצבים של המשטרה. הייתי גאה בצעירים שלא נכנעו לדיכוי קולם. השורה התחתונה שיש להפנים, לזכור ולהעביר הלאה: לא נחזור על הטעויות של 2011. תל אביב לא רלוונטית למחאה שלנו, כי תל אביב היא לא הבעיה ומחולל הבעיה בז לנו ובז לעיר שלנו. מחולל הבעיה חי על חשבוננו בבלפור. לשם צריך להגיע ושם צריך למחות. גם מחר בערב וגם בכל סופ"ש, ובאלפים, עד שהוא יבין את מה שהוא עצמו אמר לאולמרט ומסרב להפנים: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי להכריע ולקבל החלטות גורליות למדינת ישראל". אולי כשרבבות מאיתנו יצעקו לו את זה במגפון מתחת לחלון, הוא סוף סוף יבין ויצא לנבצרות. אולי.

• טור דעה
• הבועה
• מחאת התרבות
• בנימין נתניהו
• ירושלים
• מחאה
• מחאת 2011
• מחאה חברתית

• Facebook
• Twitter
• Email

ביום שישי האחרון עלתה שורת סטנדאפיסטים צעירים על במת האוזןבר במטרה להיכנס חזיתית בדפני ליף, במסורת ערבי הרוסט (Roast) המוכרים של קומדי סנטרל. "חמש שנים עברו מאז שליף גררה את כולנו לרחוב, גרמה למאות אנשים לא להתקלח ולעוד יותר אנשים להיות בהופעה של שלמה ארצי", נכתב בעמוד האירוע. "אחרי חמש שנים אנחנו יכולים להגיד בוודאות – זה היה על פארש, כלום לא השתנה כאן, ועכשיו זה הזמן שלנו לנקום".

ליף נצלתה כהוגן. היא סומנה כאימו הפוליטית של יאיר לפיד (תם אהרון: "חשבת שאת צ'ה גווארה? את בעצם טומי לפיד"), שמה הפך לבדיחה (גלית חוגי: "למה את מכריחה אותי לקרוא לך בכינוי חיבה? אני לא מבקשת ממך לקרוא לי גלונה") בחירותיה האופנתיות הוגחכו (שיר ראובן: "באמת חשבת שאת יכולה להנהיג מחאה רצינית עם כובע קש?") כמו גם הביוגרפיה שלה (יואב רבינוביץ': "מי יותר מתאימה לנהל מהפכה חברתית מעורכת וידאו מכפר שמריהו?"). אבל בסוף הערב, כל המשתתפים והנוכחים שבו לדירותיהם – שמחיריהן עלו מאז המחאה החברתית ב־30 אחוז לכל הפחות. הבדיחה על חשבונם. על חשבוננו.

ובכל זאת, יש להעריך את הרגע שבו צעירי תל אביב מרשים לעצמם לאמץ עמדה אירונית אל מול כישלונה המעשי של המחאה. חשיבותו של קיץ 2011 הייתה בסדק שנפער בציניות האוטומטית שאפיינה את יחסם של רבים לפוליטיקה; זה היה רגע משכר של אמונה ביכולות שלנו כקבוצה. אך החזרה לעמדה האירונית היא לא התפכחות מחוויה שקרית, אלא השלמתו של תהליך חשוב של החלמה. למאבק הבא אנחנו נצא חכמים יותר.

חמש שנים אחרי הקיץ ההוא ניסינו לבדוק היכן נמצאים בוגרי המחאה, אלה שהובילו אותה מהימים הראשונים על אותו ציר של עיבוד והשלמה. ליף, אם תהיתם, התייאשה משדרות רוטשילד והרחיקה עד לעג'מי. כיום היא משמשת כיום כמעין פרזנטורית לאפליקציהFairi, הקוראת להמונים לדרג את הדירות שהם שוכרים במטרה להקל על השוכרים הבאים. איציק שמולי הספיק להפוך מיו"ר התאחדות הסטודנטים לחבר כנסת מטעם המחנה הציוני ולהעתיק את מגוריו ללוד, במסגרת פרויקט לשיקום שכונות. חברתו למפלגה, סתיו שפיר, דווקא שיפרה את מעמדה (בכל זאת, חברת כנסת) וזנחה את דירת השותפים היפואית שהתגוררה בה לטובת דירה שכורה בתל אביב. עם האחרים ביררנו מה הם זוכרים לטובה מקיץ 2011, מהם הלקחים שהפיקו ממנו ואם שוק הדיור ממשיך להתאכזר אליהם. רובם ככולם עדיין מאמינים שעוד ניתן לעורר שינוי של ממש בשוק הדיור הישראלי. מצד שני, האם היינו באמת מרשים
להם לענות אחרת?

ברק לוי סגל, 32

מנהל קמפיינים

"החלפתי מאז המחאה שתי דירות. לשמחתי לא נאלצתי לעבור מסיבות כלכליות. למעשה, למעט שנתיים בתקופת האוניברסיטה שבהן גרתי ברחוב איינשטיין מעולם לא גרתי בתל אביב. לא נאלצתי לעזוב אותה, שהרי מעולם לא באמת גרתי בה לאורך זמן. אפשר להגיד אפילו ששיפרתי את מצבי. היום אני גר בצמוד בצומת חולון, משלם גרושים, ויש לי גינה של 100 מ"ר. עבור אחרים המחירים בהחלט עלו ועוד יעלו בעקבות כשלים מבניים, ביורוקרטיים והרבה פוליטיקות של מקורבים ושחיתות. עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל אין ספק שהמצב היה הרבה יותר חמור אלמלא המחאה והאירועים שקרו מאז".

וואלה. דברים שרואים מחולון כנראה. מאז המחאה התבטאת ופעלת בעיקר נגד שחיתות. אתה מעודד מההרשעה של דנקנר באשר להרצת המניות?

"ההרשעה של דנקנר לא מחדשת הרבה. הרי מדובר באדם שביצע לכאורה הרבה מהלכים לשמירה על מונופול שפגע במשפחות רבות לאורך השנים, ואין לשמוח בנפול אויבינו. אני מאמין שגם יצחק תשובה וכל השאר ייפלו אחריו".

ברק לוי סגל. צילום: איליה מלניקוב

אלון־לי גרין, 28

פעיל חברתי ופוליטי

"בשדרה כמעט לא ישנתי. למען האמת, בחודש וחצי הראשונים למחאה, עד אחרי צעדת המיליון, כמעט לא ישנו בכלל. היינו עובדים מכל מיני משרדים, דירות ובתי קפה משעות הבוקר המוקדמות עד שלוש או ארבע בלילה, ישנים שלוש שעות וחוזר חלילה. אחרי צעדת המיליון החלו מאהלים רבים ברחבי הארץ להתקפל ופעילים רבים חזרו לשגרת חייהם. הטעות שעשינו באותם הימים הייתה שלא ידענו לתרגם, עוד בימי השיא של המחאה, את הכוח העצום הזה שהתגייס למען שינוי חברתי עמוק בחברה שלנו לכוח מאורגן וארוך טווח, לתנועה חברתית־פוליטית".

כמה דירות עברת מאז?

"שלוש. בדירה שגרתי בה בזמן המחאה שילמתי 2,500 ש"ח על השכירות עם שותפה אחת, מאז גרתי בדירת שותפים ביפו עם עוד שלושה שותפים שבה גם שילמתי 2,500 ש"ח, והיום אני גר בדירה עם בן הזוג שלי, שבה אנחנו משלמים יחד כ־5,600 ש"ח לפני חשבונות. ברור שמאז המחאה לא חל שינוי חיובי בשוק הדיור. המחירים האמירו, מצב הדירות נשאר מוזנח כשהיה ולא הופיע כאן, אפילו פעם אחת, פתרון דיור רציני מצד הממשלה או העירייה".

אלון-לי גרין. צילום: איליה מלניקוב

שיר נוסצקי, 31

מנכ"לית המשרד לתקשורת חברתית

רגב קונטס, 40

במאי ומרצה

"הטריגר לצאת מהבית למאהל היה הטלפון מדפני", נזכר קונטס, "היא התקשרה אליי שבוע לפני והזמינה אותי להצטרף אליה לתכנון המחאה. זה התאים לנו בדיוק, כיוון שבעל הדירה של שיר ושלי בדיוק ביקש שנפנה את הדירה במיידי אחרי כמעט עשור של מגורים. הייתי זקן החבורה, אז בן 35, ובגיל שאנשים כבר מפסיקים לחפש הרפתקאות ומהפכות ומחאות ומחפשים בעיקר לקנן, אבל מה לעשות שזרקו אותי מהקן שלי. מהר מאוד הפסקנו לישון בשדרה, בעיקר כי הפסקנו לישון. המחאה גדלה במהירות ונאלצנו לוותר על הכל ולעבוד באינטנסיביות, ועוד במקצועות שלא התנסנו בהם קודם לכן כמו הדיפת ספינים מושחזים של אלופי הארץ בתקשורת".

מה היה מוציא אתכם לשדרה היום?

"אני לא חושב שיש משהו שהיה מוציא אותי לגור שם היום. כל מי שלקח חלק מרכזי במחאה שילם מחיר אישי כבד. מה לעשות, המהפכה טובה למדינה אבל רעה מאוד למהפכנים".
"במובן מסוים עד היום לא ממש חזרנו הביתה" מוסיפה נוסצקי, "עם זאת, רק אחרי בחירות 2013 זה הכה בי שהמחאה בצורתה המקורית נגמרה ושבמשך הרבה זמן ניסינו להחיות גופה שכבר הרקיבה".

מתגעגעים לתקופה ההיא?

"אנחנו מתגעגעים למחירים שהוציאו אותנו לרחובות. רגב ואני גרים בשכירות באותה דירת שלושה חדרים בתל אביב שגרנו בה אז. רק שהיום אנחנו משלמים 30 אחוז יותר".

שיר נוסצקי ורגב קונטס. צילום: איליה מלניקוב

רועי נוימן, 32

יועץ תקשורת

"שבועיים לפני הירידה לרוטשילד דפני הזמינה אותי למפגש בבית שלה. זאת הפעם הראשונה שישבתי בחדר עם קבוצה של אנשים שלא פחדו להגיד שהחיים שלהם לא מושלמים ושקשה להם להתקיים. כולנו היינו אנשים עובדים שלא הצליחו לסגור את החודש, בתחושת ייאוש גדולה מאוד. מהיום ששמנו את האוהל הראשון ברוטשילד עזבתי את העבודה והייתי שם עד שפירקו את המאהל".

ולאן התגלגלת משם?

"עד יולי 2014 שילמתי 3,400 ש"ח על דירת 20 מ"ר במרכז תל אביב. עברתי מאז לדרום העיר, שם אני מוציא הרבה יותר על דיור ובאחוזים גבוהים יותר מהמשכורת שלי".

היית עושה את זה שוב?

"בטח, רק שמישהו יקרא לי. הרי לא באמת עזבנו את השדרה. המחאה ממשיכה בהמון דרכים עד היום, ממאבק הגז, לקונגרס החברתי, לפתרון מצוקות הדיור ולעשרות המאבקים שמתנהלים. אבל בסופו של דבר הפתרונות חייבים לבוא מהממשלה ומהעומד בראשה. חמש שנים אחרי, אפשר להגיד בוודאות שנתניהו לא הולך לשפר את חיי האזרחים בישראל".

רועי נוימן. צילום: איליה מלניקוב

ג'וליאן פדר, 34

איש תקשורת ותוכן

"במהלך תקופת המחאה סיבלטתי את הדירה שלי בפלורנטין ונדדתי ברחבי הארץ למשך תקופה של כחצי שנה. בחלק מהזמן הזה שהיתי בשדרה, ובחלקו – במוקדי מחאה אחרים בארץ, בעיקר בבאר שבע, ירושלים וחיפה. לאחר שמאהלי המחאה ברחבי הארץ התפנו החלה תקופה קצרה של השתלטות על מבני ציבור נטושים, כדי לדרוש מהעירייה להשמיש אותם לרווחת הכלל. אחרי התקופה הזאת עברתי לדירת השותפים שבה אני מתגורר היום והמשכתי להיות פעיל במשך עוד כמה שנים. אפשר להגיד שאני משלם בערך את אותו הסכום. אז גרתי לבד בדירת חדר מחולקת, וכיום אני גר בדירה מרווחת עם ארבעה שותפים נוספים. בכל מקרה, שוק הדיור ימשיך כנראה להיות משוגע עוד הרבה מאוד זמן. בעיניי זה בעיקר סימפטום ואין באמת סיבה להתייחס אליו כאל אבן הבוחן למצב החברתי הרחב יותר בארץ".

מה היה מוציא אותך לגור בשדרה כיום?

"אני לא חושב שמה שהחברה הישראלית צריכה היום זו תנועת מחאה המונית, ולכן לא הייתי שב למאהל. מה שהחברה הישראלית זקוקה לו היום הוא בחינה מחדש של המצב שלנו ושל המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע במבט רענן. אין צורך באוהל בשביל זה".

ג'וליאן פדר. צילום: איליה מלניקוב

יונתן לוי, 31

עמית מחקר במכון מולד וסטודנט לתואר שני ב־LSE, לונדון

"מאז המחאה עברתי דירה פעמיים, ואז עזבתי ללונדון. באחת הפעמים בעל הבית שלי פשוט החליט בוקר אחד שהוא פולש לדירה שלנו ותולש מהמטבח את הכיור. נאלצנו לעזוב כי לא היה לנו איך להכין אוכל. שום דבר לא השתנה בשוק הדיור מאז המחאה ואין פלא: הממשלה לא באמת נקטה שום צעדים משמעותיים – רק מיחזרה שוב ושוב תחת שמות שונים את אותה גישה כלכלית כושלת שהביאה אותנו מלכתחילה למצב הנוכחי. ההתקדמות היחידה הייתה חוק השכירות ההוגנת של סתיו שפיר. גם אותו הממשלה דאגה לעקר כמעט לחלוטין מתוכן, אבל הוא בכל זאת מסמן התקדמות. זו הפעם הראשונה זה עשרות שנים שהמדינה מתערבת בשוק השכירות".

למה עזבת ללונדון? היה לזה קשר למחירי הדיור?

"לא עזבתי. אני לומד כאן לתואר שני בתיאוריה פוליטית, וזה בהחלט קשור למחאה. אין יום שאני לא חושב עליה".

יונתן לוי. צילום: שרי קירשנר

• ג'וליאן פדר
• רועי נוימן
• רגב קונטס
• מחאת 2011
• ברק לוי סגל
• תל אביב בכל מחיר
• מחאת האוהלים
• שיר נוסצקי
• אלון לי גרין
• ב' זה אוהל
• שדרות רוטשילד
• דפני ליף
• סתיו שפיר
• יונתן לוי
• עירוני