לאורך השנים, אנחנו, תושבי מערב שכונת שפירא, חוזים במופעים חוזרים ונשנים של הפקרת ביטחוננו האישי – בין אם זו הפשיעה הגואה, צרכנות הזנות הגלויה ברחובות או היעדרן המוחלט של מסגרות ראויות לנוער. טיפול בשורשי הבעיות הללו דורש משאבים, כוח אדם והרבה רצון טוב ולצידם שיקולים פוליטיים. אלו תהליכים ארוכי טווח. עם זאת, מאז שבעה באוקטובר נחשף מחדל מסוג אחר, כזה שאין לו תירוץ של "מורכבות חברתית": היעדר מיגון בסיסי לתושבים בעת מלחמה.

>> תהיו חזקות? אנחנו חזקות. מי שלא חזק הוא מי שהפקיר את העורף
>> ביעור חד"פ: בפסח הזה יש הזדמנות לעצור את המכה ה-11 של החג

בעוד שהתמודדות עם פשיעה היא אתגר מתמשך, את עניין המיגון ניתן לפתור באופן סביר, כאן ועכשיו. הפתרון מונח על השולחן: הצבת מיגוניות בחלקה המערבי של השכונה. המקלטים הציבוריים בשפירא נבנו לפני עשרות רבות של שנים. באותה תקופה מערב השכונה היה אזור של תעשייה קלה עם מעט מאוד תושבים. מאז, המציאות השתנתה ללא היכר: הנגריות ובתי המלאכה הוסבו ליחידות מגורים, כמות התושבים זינקה, אך מספר המרחבים המוגנים לא עלה בהתאמה.

בשבוע האחרון הביעה העירייה נכונות עקרונית להציב מיגוניות במערב השכונה. כתושבים למודי אכזבות, אנו רואים כיצד גלגלי המכונה הבירוקרטית מסתובבים לאט מדי. לא נופתע אם גם הסבב הנוכחי יסתיים בלא כלום

התושבים שגרים כיום באזור נאלצים להסתפק בשני מקלטים קטנים בלבד, וממ"קים באשכול גנים שנאבקנו על פתיחתם. בשעות מסוימות הדוחק שם הופך לבלתי נסבל ומסוכן. פעמים רבות במהלך השנתיים וחצי האחרונות, תושבים נותרו מחוץ למקלט פשוט כי לא היה מקום. הייתי עד לכאוס ולבהלה. התוצאה קשה. רבים מהשכנים שלנו פשוט התייאשו. הם נשארים בבתים, שלעיתים אינם יותר מצריפים ומקווים לטוב.

פוטנציאל האסון במקרה של נפילה ישירה באזור צפוף כזה הוא גבוה במיוחד. מוקד 106 מפנה למקלט הגדול (והמוזנח כשלעצמו) בתחנה המרכזית אך המרחק לשם הוא רב מדי וזה אינו פתרון לתושבי מערב השכונה.

בשבוע האחרון, לאחר מאבק ממושך מצד תושבי שפירא על מנת להציף את הבעיה, הביעה העירייה נכונות עקרונית להציב מיגוניות במערב השכונה. ועם זאת, כתושבים למודי אכזבות, אנו רואים כיצד גלגלי המכונה הבירוקרטית מסתובבים לאט מדי. לא נופתע אם גם הסבב הנוכחי יסתיים בלא כלום, העניין שוב יוזנח, וביום שאחרי עובדי העירייה כבר יהיו עסוקים באתגר הבא.
עיריית תל אביב-יפו חייבת להתעורר ולהבין כי מיגון בסיסי אינו פריבילגיה ואינו נושא למריחת זמן. הגיע הזמן לעבור מהבעת אמפתיה למעשים.

• טור דעה
• מלחמת איראן
• שכונת שפירא
• מקלטים

אין יותר מדי דברים נחמדים בשלב האיראני הנוכחי של מלחמת שבעה באוקטובר, לא רגעים מחממי לב ולא תחושת אחדות גורל מזככת, אבל לפחות הייתה לנו חניה חינם בכחול לבן למשך 29 ימים חסרי דאגות, כשעם תחילת המלחמה באיראן הכריזה עיריית תל אביב-יפו על הפסקת האכיפה בחניה במקומות מורשים (כפי שעשתה גם בסבבים הקודמים).אלה היו ימים שננצור, אך כעת גם הם הגיעו לסיומם.

>> עולם התרבות קורס: נזק של מאות מיליוני שקלים מביטולי המלחמה
>> תהיו חזקות? אנחנו חזקות. מי שלא חזק הוא מי שהפקיר את העורף

אמש בישרה העירייה כי החל ביום ראשון הקרוב (29.3) תחזור לאכוף את החניה בכחול לבן בהתאם להסדרי החניה הרגילים, מה שאומר חניה חינם לתושבות ולתושבי העיר באזור החניה שלהם בכל שעות היממה, שעתיים בחינם במצטבר מחוץ לאזור החניה שלהם, בעוד מבקרים ומבקרות יחנו בתשלום. או במילים אחרות: תפעילו את אפליקציות החניה שלכם ותתחילו לשלם.

ומה אם תופסת אתכם אזעקה באמצע הרחוב? ובכן, מהעירייה נמסר כי לנוכח המצב, לא תבוצע אכיפה מרגע קבלת התרעה על שהייה בסמוך למרחב מוגן ועד 20 דקות לאחר הישמע אות השחרור. בפרק זמן זה ניתן יהיה גם להיכנס לחניוני אחוזות החוף התת קרקעיים ללא תשלום. היו כבר כמה ימים השבוע שבהם זה היה מצטבר לחצי בוקר של חניה חינם, אם מסתכלים על זה באופן חיובי. המסקנה הקולקטיבית המיידית ברשתות החברתיות הייתה כי מדובר בהודעה על סיום המלחמה, והנה הטבע מתעורר והפקקים חוזרים לזחול כסדרם.

"המלחמה המתחוללת בארץ בחודש האחרון הכתיבה סדרי עדיפויות שונים בתחום אכיפת הסדר במרחב הציבורי בשל ביצוע מטלות חיוניות בעת חירום על ידי פקחי אגף הפיקוח העירוני, כגון: סיוע מוגבר לקהילה ובאזורי פגיעה, תגבור אבטחה ברחבי העיר ועוד", כך נמסר מעיריית תל אביב-יפו. "ירידה דרסטית בהיקף כלי הרכב הנכנסים לעיר ובעסקים הפועלים בה, שינה את היקפי האכיפה במרחב הציבורי בשבועות הראשונים לאחר תחילת הלחימה. כעת, עם העלייה בהיקף המבקרים ובמספר כלי הרכב הנכנסים לעיר מדי יום, אגף הפיקוח העירוני ישוב לתת מענה לקריאות שירות המתקבלות במוקד 106+ בתחום החניה וחוקי העזר ויבצע אכיפה יזומה של כלל עבירות החניה".

• מלחמת איראן
• הבועה
• חניה בתל אביב
• עיריית תל אביב

בכנות, הותשנו כבר מלהגיד כמה הותשנו. אם החישובים שלנו נכונים, הסופ"ש נסגור חודש מאז שהצלחנו לתפוס שנת לילה טובה באמת, והלילה עוד מחליפים לשעון קיץ. יאייקס. עם זאת, כדאי להזכיר – אנחנו חיים בעיר הכי חזקה בעולם, עם עורף שגם אחרי אינספור כאפות נשאר עמיד, ומצליח לקיים חיי שגרה משגעים. אם זה טוב או לא, זה כבר אתם תחליטו. גם אל מול הטילים, ולא מעט בעזרת עיריית תל אביב ומיזם "התמקלטות", העיר ממשיכה לנוע ולחיות עם הופעות חיות ואירועים שמתקיימים במקלטים ברחבי העיר. מצאנו 3 שכאלו שיתקיימו הערב, ומצדיקים את ההתרחקות מהמקלט שלכם למקלט ציבורי אחר. הכניסה היא ללא עלות, ותשלמו רק בחרדות של לצאת מהבית – אבל זה לגמרי שווה את זה.

שי טרא ליטמן | דיזנגוף סנטר

הראפר/אמן מיצג/איש נפלא באופן כללי שי טרא ליטמן יגיע לאזור המוגן שבדיזנגוף סנטר להופעה רועשת וגועשת שבוודאות תעזור לכם לפרוק אנרגיות רעות וכל מה שחשבתם לעשות לשכנים במקלט, רק בדרך חיובית. הוא יארח את זיו בראשי הנהדרת, וכנראה שישמעו אותם גם עד הבניין השני של הסנטר. בדיוק הפורקן שאתם צריכים.
20:00, דיזנגוף סנטר (קומה 1-, ברחבה מול רנואר), דיזנגוף 50, תל אביב

דראג מרים | חניון הבימה

קיי לונג ודניאל מריומה תגיענה לחניון הכי מדובר בעיר יחד עם מיס בלאק ופליים לערב חגיגי של נאמברי דראג, סטנדאפ ונצנצים – אוורור צבעוני ומרים בדיוק מהסוג שאנחנו חייבים, קצת למלא את הנפש במשהו טוב. או לכל הפחות, להרים את הראש לרמת עקבים מתבקשת. אין ספק שזה חד משמעית הדבר הכי מתריס שניתן לעשות כנגד משטר האייטולות (ועל הדרך, גם מדינת ההלכה שבדרך אלינו).
20:00, חניון הבימה (קומה 4-), הוברמן 1, תל אביב

יהלי סובול | מרכז ענב

סולן "מוניקה סקס" ינחת במקלט של מרכז ענב להופעה אינטימית של שירי הסולו והלהקה שלו, שגםישודר בפייסבוק של מרכז ענב(כי בכל זאת, יש גבול כמה אנשים ניתן להכיל). רק נסו לשיר יחד איתו "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים" ולא להיקרע מצחוק.
19:00, המקלט של מרכז ענב וגן עופר (קומה 2-), אבן גבירול 71, תל אביב

• ❤ תרבות
• הופעות
• מלחמת איראן
• יהלי סובול
• מרכז ענב

בריקאפים קודמים של "ארץ נהדרת", הזכרתי את הפיק האמנותי העונתי של התכנית – שבדרך כלל מגיע באיזורי החגים. ספציפית זה נכון לשלושה חגים עיקריים – פורים (תמיד מצחיק בהווייה שלו), פסח (שתמיד אפשר להתכתב איתו) ויום העצמאות (בדרך כלל פרק סיום העונה החגיגי, אפילו סוג של מנהג חדש בחג יחד עם המשואות וחידון התנ"ך).השנה המלחמה קצת דפקה להם את הסייקל. "ארץ" התכנסה לפרק פסח באנרגיה נמוכה, עם פלאשבקים לפסח של הקורונה. אווירת החג לא ממש קיימת על רקע המלחמה המדשדשת, הדיבורים על הפסקת אש והירי עלינו שלא נפסק כבר ארבעה שבועות. תסתכלו עליהם, ותראו את העיגולים השחורים מסביב לעיניים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

מערכון הפתיחה היחסית מושקע התייחס לפער החברתי בין שתי אוכלוסיות, בעלי הממ"דים ויושבי המקלטים, תחת דימוי של מעמדות במאה ה-19. זה שוחק מעולה, אבל האמירה קצת הוחמצה. הפאנץ' שבו בעלי הממ"דים ליהגו על "מלחמת אין ברירה" ויושבי המקלטים תהו "למה אין אסטרטגיית יציאה" היה חביב, אבל לא הלכו עם הסאטירה החברתית עד הסוף. בסוף, זה היה נחמד ולא יותר.

בחלק הראשון והפוליטי ראינו בעיקר ביקורת על המלחמה והיעדר הפוקוס שלה. דרך הדימוי של ההגדה ושירת "די דיינו", עבר הפאנל על מטרות המבצע הלא מושגות – וקינח ב"אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר / והעסק שלכם כמעט נסגר / והבן שלכם מעשן כמו רס"ר / ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר / והג'ינס עליכם עכשיו לא נסגר / נאשים בזה את דדי ברנע שיפוטר / דיינו". ועוד נתייחס לביקורת על "החוסן" בהמשך.

לצד זה, התבלט עוד חיקוי כהיילייט של הגל הנוכחי: איתן בן אליהו, עם הקריינות הסמי ארוטית שלו (והתגובות הנהדרות של ניר דבורי). יותר מבני סבטי, שקצת מרגיש ממוחזר מהסבב הקודם, השמש בבן אליהו מצליח גם להעביר ביקורת אבל גם מאוד להצחיק בזכות היכולות המעולות של יניב ביטון. דמות שככל הנראה תמשיך איתנו הלאה.

ח"ח נוסף מגיע לעוד ראנינג גג נאה בעונה הזאת, בדמותו של מוג'תבע חמנאי (בגילומו של דור מוסקל). זה היה בינגו – המחשה שלא רק אצלנו, גם בצד השני לא ממש יודעים מה הם עושים סביב המלחמה הזאת. או בקיצור, שכל מי שמנהל את הסבב הזה, בשני הצדדים, לא ממש כשיר להנהגה במלחמה שהיא לכאורה "חשובה מאין כמוה".

זה לא היה פרק לגמרי נטול היילייטים, אבל התחושה העמוקה סביבו הייתה של עייפות מצטברת. בסופו של דבר לא קרה הרבה השבוע ואווירת אי הוודאות בהחלט השפיעה על הטון הכללי של הפרק. וכשאין הרבה בהווה, הולכים לעבר – מחפשים רפרנסים נוסטלגיים שאפשר להוסיף בעזרתם גלאם לפרק.דוגמא פחות מוצלחת לכך הייתה מערכון ה"איחוד" של הפיג'מות, סדרת הקאלט שצמחה בערוץ הילדים בשנות האלפיים. לא פסול להשתמש ברפרנס נוסטלגי – כל עוד יש אמירה או טייק מרענן. כאן התחושה היא של רפרור לשם הרפרור, בהקשר קצת מאולץ לפיג'מות שלובשים במקלטים. מה שכן, זה בהחלט הבהיר לי שאני קשיש. תודה על זה.

מצד שני, קיבלנו רפרנס מבורך מעוד דמות שהועלתה באוב: אחרי גילה אלמגור בשבוע שעבר, הפעם הגיעו אסתי וראובן. זו הייתה הברקה – קודם כל כי ליאת הרלב וזרחוביץ' טובים מאוד בדמויות האלה והכימיה ביניהם מצוינת מהרגע הראשון, וגם כי הדמויות האהובות הן שובר קרח מושלם באווירת חוסר המעש וחוסר האונים סביב המלחמה. הכתיבה היתה מעולה, הביצוע היה מצוין, זה היה רגע נהדר בפרק, שגם הדליק איזה ניצוץ של הומור בתקופה די עגמומית.

ואחרי שאמרתי את כל זה, שוב נהג המונית אשר (יובל סמו) מתבלט כ-MVP בתקופות חירום. כבר דיברנו על כך בפרק עם ילדי הממ"דים, הפעם זה היה עם "הלביאות" – הנשים שנשארו בבית ומנסות להתמודד עם המציאות המשוגעת. ומי שבלטה במיוחד בסגמנט הזה היתה גיתית פישר.פישר, שחקנית בקאסט של "ארץ", עשתה משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים בתכנית: השחקן בתפקיד עצמו. בדרך כלל, האמירה של השחקנים נובעת דרך הדמויות שהם מגלמים, בין אם הן אמיתיות או פרי הדימיון. כאן, את המסר הסאטירי קיבלנו מפישר עצמה, וזה היה קטע.

מעבר לעובדה שגיתית פישר היא קומיקאית בחסד, משהו בעייפות שהיא שידרה ביטא את העייפות של לא מעט צופים. "יש לי מלא חוסן", היא פתחה בדבריה והסבירה: "חוסן זה כשמחרבנים לך על הראש ואתה צריך להעמיד פנים שלא מחרבנים לך על הראש". זה היה משפט מאוד "גיתית פישרי" בבוטות שלו, אבל הוא היה מאוד נכון.

ונדמה לי שזה הסאבטקסט לפרק של "ארץ נהדרת", ואולי ליחס של "ארץ" כולה למלחמה: היא מצליחה לראות דרך הבולשיט של הססמאות וההתלהמות ושאגות הארי. בפועל, לא רק שהמטרות לא קוהרנטיות וגם לא ממש מתגשמות במציאות (כי כמו שאמרו פעם בשיר, אי אפשר לפוצץ מדינה לשלום), אלא שתוך כדי המלחמה המזעזעת הזאת אנחנו נגמרים.האנשים שאמורים להיות העורף החזק נחלשים מיום ליום, בהיעדר טיפול ובהזנחה ארוכת השנים, והממשלה שתוך כדי המלחמה זורקת פנימה עוד קיטוב ועוד חוקים דתיים קיצוניים על הראש שלנו שגם ככה כואב. ממשלת ישראל אומרת שהיא מנסה להתיש את המשטר האיראני, אבל בתכל'ס מתישה אותנו הרבה יותר. זה הסאבטקסט החזק שלא נאמר מפורשות, אבל הורגש יותר מכל דבר אחר.

"ארץ נהדרת" יוצאת לפגרה שממנה תשוב עם פרק סיום העונה המסורתי ביום העצמאות. נדמה לי שבקטע הזה, לכולנו יש תקווה שמהפגרה הזאת הם ואנחנו נחזור פחות עייפים – ואולי נוכל סוף סוף לצחוק בלי להרגיש מוזר.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מלחמת איראן
• סאטירה ישראלית

אנחנו ממש טובים במלחמות, אבל יש שיעור אחד שמדינת ישראל מסרבת ללמוד: איך לא לשכוח את אנשי העורף בזמן חירום. ברשתות החברתיות נחשפתי לתגובה שתפסה בדיוק את העיוורון הזה: "אי שם בישראל יש זוג שלא גומר את החודש, וחייב לצאת לעבוד כדי שלילדים תהיה קורת גג וקצת אוכל. כדי לשרוד, הם משאירים שלושה ילדים קטנים לבד בבית מול הטלוויזיה כל היום, והשכנה לוקחת אותם למקלט אם צריך".

>> בפעם המי יודע כמה, שאול מהבארבי זועק את מצוקת תעשיית המוזיקה
>> מנכ"ל קלארו משתף: איך מסעדת שף מצליחה לשרוד בימים כאלו

כשפיקוד העורף אומר שהילדים צריכים להישאר בבית, אבל מקומות העבודה נשארים פתוחים, אז מה אימהות והורים אמורים לעשות? איך בדיוק אמורים להחזיק גם עבודה, גם ילדים, גם חרדה, בתוך מציאות שאין בה שום הלימה בין ההנחיות לבין החיים עצמם? חוסר האונים שנוצר מגיע מניתוק של מקבלי ההחלטות, שלא מבינים שהם דנים הורים למציאות בלתי אפשרית. אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לצאת לחל”ת, אבל גם לא יכולים להשאיר ילדים לבד. ואפילו לא התחלתי לדבר על נשים שמשרתות במילואים או שבני הזוג שלהן משרתים, ועל המשפחות שאין להן אפשרות להתמגן ומופקרות בלי רשת ביטחון.

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס

המלחמה הזאת לא נגמרת, וגם אין מי שמסתכל לנו בעיניים ואומר את האמת. אין מטרות ברורות או אופק, יש רק דוברים ופאנליסטים שמבקשים מאיתנו להיות חזקות ועושים לנו גזלייטינג. תגידו, מה זה בכלל אומר "תהיו חזקות"? אנחנו חזקות. אנחנו מחזיקות את הבית, את הילדים, את העבודה, את השגרה המדומיינת הזאת. מי שלא חזק הוא מי שלא מצליח לבנות היערכות לעורף, שלא מייצר תוכנית, שלא רואה אותנו. אני דורשת לדעת, על כל החלטה, מי היה בחדר כשהיא התקבלה. האם נשקלה ראייה מגדרית? וזה לא מושג תיאורטי או פרוגרסיבי – פשוט לשאול, האם חשבו על אימהות, על הורים, על ילדים. והתשובה, שוב ושוב, היא לא.

וכל מי שאומר שאין זמן לפוליטיקה או לפמיניזם, זו בדיוק התשובה. את מוצאת את עצמך כלואה בין ארבעה קירות, מנסה לג’נגל בין ילדים בזום, עבודה ושפיות. אין תקופה יותר ברורה מזו להבין למה כולן צריכות להיות פמיניסטיות. כי כך נראה מצב שבו אין מי שידאג לנו סביב שולחן קבלת ההחלטות. וכל עוד לא נהיה שם, ימשיכו להתייחס אלינו כאילו אנחנו שקופות.

גם בפאנלים זה ניכר, כשאנשי הביטחון מנתחים ומבקרים מזה שלושה שבועות את הפעילות ההתקפית, ולצידם מסבירי פיקוד העורף המדקלמים מסרים ומשבחים את העורף החזק. העורף אכן חזק, אבל הוא גם נשחק ובחסות כלי התקשורת הוא גם קצת בלתי נראה. ההתייחסות לעורף באולפנים היא לכל היותר, חלוקת ציונים מעצבנת לציבור ש"נשמע להוראות".

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס. מה עושים, ובעיקר מה לא עושים, כדי להקל על ההורים והילדים. כי בפועל, זה נופל בעיקר על האימהות. וכשזה כבר עולה, תגובות הגזלייטינג לא מאחרות לבוא: "זה לא הזמן להתלונן", "כולם מתמודדים", "יש מלחמה – תתאפסו". כך הופכים מצוקה אזרחית לרעש רקע לא לגיטימי – ומוחקים מציאות שלמה.
>>מורן זר קצנשטיין היא יזמת חברתית וממייסדות תנועת בונות אלטרנטיבה
>> פורסם לראשונה במגזין את

• מלחמת איראן
• טור דעה
• פמיניזם