כשהתותחים רועמים, כך נהוג להאמין, המוזות שותקות. ואם במקרה הן לא שותקות – שולחים מישהו שישתיק אותן. זה כבר סטנדרטי ומנורמל: עולם התרבות הוא הראשון להיסגר והאחרון להיפתח בכל מצב חירום לאומי, ואם מוסדות התרבות הגדולים יכולים לעמוד בזה בזכות תקצוב ממשלתי ועירוני, הרי שהמוסדות הקטנים – חלקם אפילו לא יודעים שהם כבר מוסדות – נכנסו למלחמה הזאת כשהמים בקו האף. מדי יום אנחנו מארחים במדור "העיר שלי" את מיטב הכישרונות היצירתיים שיש לתל אביב להציע, ורובם בוחרים מוסד תרבות קטן כזה או אחר בין המקומות הכי אהובים עליהם בעיר. בחרנו כמה מההמלצות הכי יפות שקיבלנו לאחרונה, כמחווה של געגוע ובתקווה שיחזרו לפעילות מלאה במהרה, כי את האהבה הזאת אף מלחמה לא תנצח.

>> מלחמה וצ'יל: 9 ספוטים שתל אביבים אוהבים להירגע בהם
>> ישראבלוף טעים: אמרו שאסור לקיים משלוחים. איך הם עדיין קורים?

1. אוגנדה/לדין

סי היימן, נערת הרוק הנצחית של תל אביב, הוציאה אלבום חדש והמליצה לנו על ספוט ההופעות הקטן הכי אנרגטי בעיר:
בר קטן להופעות גדולות מהחיים. משחר נעורי הרוק שלי אהבתי מקומות קטנים-צפופים שמה שעושה אותם זה לא הציוד או המפרט הטכני המטורף, אלא הוייב המחשמל שיכול לקרות רק שם. המקום הזה מדהים בעיניי. ראיתי שם הופעה בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, כשלהקת פילגש, הלהקה של הבן הצעיר שלי יהלי היימן שוחט, עשו שם הופעה. מאז הספקתי לראות שם את ג'נגו המלך ואת להקת קורדרוי. מקום השראה.
סמטת הבד 5 תל אביב

2. ת"א תרבות דה וינצ'י: מפעל לפועלי תרבות

רובי קסוסהוא יוצר רב תחומי בעולמות התיאטרון והמוזיקה, והצגתו זוכת הפרסים "באמצע הרחוב" הייתה אמורה לעלות בתיאטרון הבימה 4 בלילה בו התחיל הסבב הנוכחי. הוא ממליץ לכם על מקום שאמנם אינו מוסד עצמאי, אך משמש כחממה לעשרות פרויקטים עצמאיים לכל הפחות
אחד המקומות השווים ביותר לאומנים מכל התחומים בתל אביב. מרחב יצירה אמיתי בלב העיר. במבנה אחד גדול ורחב, שתי קומות ופטיפון שחור במבואה שמנגן ללא הפסקה, מתכנסות להן יחדיו כל האומנויות, תיאטרון, מחול, מוזיקה, כתיבה וסדנאות מלאכה, וכל כולן פועלות באווירה משפחתית ותומכת. איזי וטל מובילים את המקום בראייה אמנותית רחבה, שמאפשרת לאומנים ליצור ולעבוד בתנאים מעולים ובמחירים מסובסדים ועוזרים להם להגשים את כל החלומות. את החזרות ל"באמצע הרחוב" עשיתי בחדרי החזרות של דה וינצ'י, והיה הכי כיף בעולם! בנוסף, למקום יש קארמה מעולה! לא מעט יצירות שנולדו בין כותלי המקום זכו להכרה ולפרסים בפסטיבלים חשובים בעולם התרבות בארץ (כותב מניסיון אישי. כאמור, "באמצע הרחוב" זכתה בשלושה פרסים שווים בפסטיבל סוליקו 2025).
ליאונרדו דה וינצ'י 14 תל אביב

3. תיאטרון הבית

נועה סוזנה מורגהיא מטאור בשמי הספרות המקומית וספרה השני המצוין "סיום מדומה" הגיע לחנויות לא מזמן. יש לה המלצה מדויקת לחובבי התיאטרון בעיר
תיאטרון חתרני שמביא הצגות ומופעים עם קו אומנותי שאני יכולה לסמוך עליו. בשנים האחרונות ראיתי בו את רוב המופעים שהזיזו אותי ויצאתי מהם עם מחשבות חדשות.
נועם 5 יפו

4. ג'אז קיסה

יולי גודייהיא זמרת-יוצרת ומלחינה עם אלבום בכורה בדרך וסינגל ראשון באוויר, עם המלצה על המקום שהחזיר את הג'אז חזק לטרנד בתל אביב
המקום שישלח אתכם בזמן ל-1950 ברגע קסום אחד וימשיך לספק את הסחורה בימים הנכונים, שוב ושוב. זה לא סטוץ, זה ריליישנשיפ מהמם, אבל כזה שלא נגמר בחתונה כי הקיסה לא עושה מונוגמיה, היא פרי ספיריט. עיצוב הרטרו המדוייק, מערכת הסאונד הוינטג'ית, הברמנים, המוזיקאים – אייל שני יודע מה הוא עושה. זהו בהחלט הג'וקר שלי להופעת ג'אז אינטימית ודרינק על הבר. להאזין לחברים וקולגות עושים אומנות ואהבה עם הכלים והתווים. אין במה, זו כמעט הופעת סלון, הגבולות מטושטשים, והזכרונות תמיד טובים, אפופים בסקס אפיל.
דרך יפו 9 תל אביב

5. צוותא

מיכל אהרוניהיא מחזאית ותסריטאית ולאחרונה עלתה בתאגיד הסדרה החדשה שלה, "סאדה". והיא לא שוכחת יפה הכל התחיל
המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

6. קפה תתתרבות

ענת סרגוסטיהיא מהעיתונאיות הוותיקות והמוערכות בישראל, ולכבוד השתתפותה בכנס העיתונות העצמאית סחטנו ממנה המלצה על אחד מבתי הקפה/תרבות הכי מיוחדים בעיר
בפאתי שוק הכרמל. זה מקום מיוחד, משום שזה לא רק בית קפה עם אוכל טרי וטעים, זה גם מקום של תרבות. למען הגילוי הנאות אומר שהבעלים של הקפה והרוח התרבותית שמאחוריו הוא חבר, רון כחלילי. והוא מקיים לפחות פעם-פעמיים בשבוע אירועי תרבות מרתקים מסוג שאפשר למצוא רק שם. השקה של ספר עיון חדש שיוצא, הרצאה על תופעה פוליטית מתפתחת, דיון על שירה. זה לא מקום של שיחות מיינסטרים. בקפה תתתרבות תמצאו דברים חתרניים, רדיקליים, שמאתגרים את השיח ואת המחשבה ואת המיינסטרים. שגורמים אי נוחות. דברים שרבים מאיתנו מעדיפים לא לחשוב עליהם: המצב בעזה, הכיבוש, שמאלנות לא מתנצלת, עם דוברים מגוונים, ובהם ערבים ומזרחים. וכמובן-כמובן נשים ואנשי קהילת להט״ב.
רחוב הכרמל 12 תל אביב (שוק הכרמל)

7. המגדלור // סיפור פשוט // תולעת ספרים

שקד בשן, אתם מכירים אותה מהטור השבועי הנהדר שלה ב"הארץ" ולאחרונה ראה אור ספרה השני, אז בצעד שיווקי חכם היא ממליצה על חנויות ספרים (מעולות!) שמוכרות אותו
נכון, אלה שלושה מקומות שונים, ולכל אחד מהם יש אופי קצת אחר. אבל כולם מקיימים את אותה המהות של אהבה לספרים, לתרבות ולאנשים. שלושתם מקדמים יצירה עצמאית. כשהגעתי לעיר להיכנס לחנויות האלו הרגיש כמו חו"ל. זכות לעבוד עם כל אחת מהחנויות, ועם הנשים והאנשים שעומדים מאחורי.
מקווה ישראל 18 תל אביב // שבזי 36 תל אביב (נוה צדק) // כיכר רבין 9 תל אביב

8. קולנוע לב

נטעלי בראוןהיא מיוצרות הדוקו הגדולות של השנים האחרונות, והסרט העלילתי המלא הראשון שלה, "חמצן", ישאיר אתכם בלי אוויר. המלצה מתבקשת
אני לא מוותרת על צפייה בסרטים על המסך הגדול. מתה על זה. על כל מגוון הקולות האנושיים: רשרוש עטיפת הסוכריה, השיעולים, הפופקורן, פרצי צחוק, נהמת לב ששומעים מרחוק ודממה מוחלטת כשהקהל נתון כולו בסרט. זה חי וזה להיות לבד ביחד. בית הקולנוע האהוב עלי בארץ הוא דווקא ירושלמי. לב סמדר, שאותו פקדתי רבות בשנה הירושלמית שלי. מאז שאני בתל אביב, לב דיזנגוף הוא חלק בלתי נפרד מחיי. לב מצליחים לשמור על ליינאפ בוטיקי של סרטים מעולים כל השנים, על אף הטלטלות המסחריות בתחום, ואני ממש מאושרת להפיץ אצלם ואיתם את "חמצן".
דיזנגוף סנטר, דיזנגוף 50, תל אביב

9. תדר

אופיר ואורי אן חיל ששוןהם האנשים שמאחורי "דיאלוג עם הכלבה" וספר הילדים החדש "רו עושה בלגן". ויש להם המלצה על מקום קטן ואלטרנטיבי שבטח לא שמעתם עליו
אורי אן:התדר ידוע בליין מוזיקלי מעולה, עם די.ג’ייז והופעות חיות שמכוונות לאוהבי מוזיקה אמיתיים. פיצה טעימה בטירוף ואנשים יפים. התדר הוא פלטפורמה ליוצרים, אמנים ומוזיקאים, מקום שמקדם תרבות אלטרנטיבית ונותן במה לקולות חדשים ולא שגרתיים.
אופיר:אני לא חושב שצריך הרבה יותר מפיצה מעולה וענקית, אווירה נהדרת ומלא מובטלים בשביל להרגיש טוב.
דרך יפו 9 תל אביב

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• מלחמת איראן
• תדר
• תתתרבות
• קולנוע לב
• סיפור פשוט
• מיראז' ג'אז קיסה

מאז היווסדו של הפריים טיים הישראלי המסחרי, לפני 33 שנה, תמיד היו לו יחסים מורכבים עם הדבר הקרוי "המציאות". כשערוץ 2 קם, החדשות לא היו הדבר המשמעותי בו – הן היו התוספת מעל המוצר המרכזי, הבידור. זו היתה הקונטרה שלהם לערוץ הממלכתי שהסמל שלו היה חיים יבין ומהדורת "מבט" המעונבת.זה אמנם נשמע מוזר לצופים כיום, בתקופה שבה קיבלנו כברירת מחדל שערוצים מסחריים משדרים בעיקר חדשות, אבל פעם לא היה נהוג לשדר בגל פתוח. היו מהדורות מוגדרות בזמן, בדרך כלל קצרות מאוד (חצי שעה – משהו שהיום נראה כמו מציאות בלתי נתפסת), והן סיפרו לנו כל מה שהיה צריך לדעת.

>> מלחמה בשידור חוזר: האופוריה התחלפה בהבטחה לעוד דם ופחד
>> שידורי החדשות צעקו "ניצחנו את המשטר האיראני", הפעם עם הקובץ
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף

אם פעם ערוץ 2 הציע בעיקר בידור, העולם הזה לחלוטין השתנה. כל כך השתנה, שכשבתקופות חירום בוחרים לשדר תכניות בידור או ריאליטי – זה מרגיש לנו מוזר. כל כך התרגלנו לחדשות ללא הפסקה, שכשהערוצים המסחריים בוחרים לשדר משהו אחר – זה מרגיש לנו לא טבעי. לפעמים, אפילו מעורר כעס של ממש (אפרופו החזרה לשגרה בתקופה שלאחר שבעה באוקטובר).אבל שימו לב לתהליך המעניין: אחרי 7.10, לקח שבועות עד ששודר בפריים טיים משהו אחר שאינו חדשות. כשקשת ניסתה להחזיר את "הכוכב הבא", היא נתקלה בגלים של זעם. הפרק של "ארץ נהדרת" ששודר אחרי פרוץ המלחמה בעזה עלה לאוויר רק 18 יום אחרי המתקפה. ב"עם כלביא", פרק החירום של "ארץ" שודר אחרי שישה ימים. רף החזרה לשגרה השתנה וירד מאוד.

והנה, אתמול (שלישי) הפריים טיים חזר במלוא עוזו. ערוץ 12 שידר "המירוץ למיליון", ערוץ 13 השלים סוף סוף את חצי הגמר של "משחקי השף" ואפילו כאן 11 החזירו אותנו לשגרה עם "זהו זה". ארבעה ימים בלבד לקח למכונת הפריים טיים לחזור לאיתנה. איך זה קרה לנו? יש לכך, לדעתי, כמה תשובות.הראשונה היא ש"שאגת הארי", ברמת מצב הרוח הלאומי, שונה בתכלית מהטבח ההוא. השבת השחורה ההיא היתה יום של אסון שהשפיע נפשית על כל מי שחווה אותו, לא רק בקו הראשון אלא גם בעורף. הלב הישראלי ספג מכה כואבת ביום הזה, ולכן היה קשה כל כך לחזור לשגרה – לא רק לצופים, גם למי שמייצרים את התכניות. נדבקנו לחדשות כי היינו חייבים אותן, לכאורה, כדי לעשות לנו סדר בתוך הכאוס.

"שאגת הארי", וגם "עם כלביא", מתקבלות במיינסטרים הישראלי כאירוע הפוך לחלוטין. אירוע שאותו אנחנו יזמנו (יחד עם ארה"ב של טראמפ), ושבו הצד השני והדמוני של איראן הוא זה שחווה את האסון. היתה לנו אמנם טרגדיה קשה מאוד בבית שמש ונפילה קטלנית ומפחיד בתל אביב, אבל באופן כללי התחושה היא יותר אופטימית – בוודאי בהשוואה לתחושה הכמעט אפוקליפטית שחווינו אחרי הטבח בעוטף.

סוגייה נוספת היא העובדה שכבר אין חטופים בשטח האויב. אחת הטענות הגדולות לגופי השידור, כשהם שידרו "הכוכב הבא" או "האח הגדול", היא ההנגדה למצבם של החטופים: איך אנחנו יכולים לשדר משהו שמח ועולץ, בזמן שאחים שלנו נמצאים בשבי? ברגע שהסוגיה הזאת הוסרה מן השולחן, המצפון הרבה יותר שקט וחי יותר בשלום עם תכניות בידור בפריים טיים, גם כשהאש בוערת מסביב.כש"האח הגדול" עלתה לעונה חדשה סמוך למלחמה, היא נאלצה לפרסם אלפי דיסקליימרים והתנצלויות שלא עזרו לה מול הכעס הציבורי. זה היה אקט ציני שהרגיש ציני, ולכן עורר מחאה וזעם גדול. בשבת "האח" עולה שוב עם עונה חדשה. תרשו לי להמר שהפעם לא יהיו מולם לפידים בוערים.

ואולי דווקא להפך: הרי האתוס הישראלי תמיד ניסה להתחמם ולהתעודד בתקופות משבר דרך דברים קלילים יותר. הרי "זהו זה", שהיתה אתמול על המסך, היתה על המסך גם כשנפלו כאן סקאדים במלחמת המפרץ של שנות התשעים. מול טראומת הענק של ה-7.10, בידור בפריים טיים היה משהו מגונה. עכשיו? הוא ביטוי לחוסן שלנו. לא ישברו אותנו, ולא יעצרו לנו את החיים.

אבל יש גם סיבה עמוקה יותר, ש"הדג נחש" ביטאה אותה מצוין כשכתבה פעם "אם אין בזה חדש, אז זה לא חדשות". הגלים הפתוחים הבלתי נגמרים, נדמה לי, קצת נמאסו על הקהל הרחב. את המציאות אנחנו שומעים טוב מאוד (גם כשאנחנו לא ממש רוצים, אפרופו ההתרעות בטלפון והאזעקות הרועשות בחוץ). אם יעוף לעברנו טיל, נרד לממ"ד. אנחנו לא צריכים לחוות שוב ושוב את תחושת הכאוס על לופ. את אף אחד לא משרת לראות שוב את פטריות העשן – בין אם הן מטהרן או מתל אביב. למעשה, הן רק מנציחות את הטראומה.

ואולי, באופן סמוי, גם הרשתות מתחילות להבין את זה. במציאות שבה יש לנו בהישג יד את כל התוכן שבעולם, ואנחנו יכולים בהינף אצבע לערוק לנטפליקס, ל-HBO, לדיסני+ או סתם לאחד ממאות ערוצי הנישה שמציעים חברות הכבלים והלוויין – ערוצי הברודקאסט יודעים שאם הם רוצים לשמר את מדורת השבט, הם חייבים להתחיל לשדר דברים טיפה אחרים. רוצים בריחה? ניתן לכם בריחה כמה שתרצו. אפילו ריאליטי. רק תישארו איתנו.

בעיניי זה אפילו מבורך. הגלים הפתוחים לא עשו טוב לטלוויזיה, גם לא לחדשות. ההצפה של המסך במשדרים פומפוזיים, גם כשאין ממש על מה לדווח, לא עשתה אותנו חכמים יותר או מודעים יותר למצב סביבנו. להפך – היא רק גרמה לנו להתבנקר ולפחד. שום דבר לא יקרה אם הטלוויזיה תלמד קצת להרפות ממשדרי החדשות האינסופיים, גם אם זה לטובת בידור ואפילו ריאליטי – מושמץ ככל שיהיה, בטח כשהחדשות מעוותות לנו את תמונת המציאות במקרה הטוב ומייצרות מציאות אלטרנטיבית שקרית במקרה הרע.

האם זה מעיד על העתיד? כנראה שלא. במדינת ישראל, תמיד יהיו סיבות להחזיק גל פתוח ולא חסרות פורענויות שבגללן שוב יבטלו את הפריים טיים ונצטרך שוב לראות ראשים מדברים מחרטטים בחליפות והצהרות של דובר צה"ל. אבל מדי פעם, כמו אתמול בערב, הטלוויזיה מזכירה לנו שהיא יכולה להיות עוד יותר מאשר מגבר של חרדה. ובתוך כל הבלגן שסביבנו, זה היה כמעט מרענן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מלחמת איראן

לחץ, לחץ, לחץ. בשלוש לפנות בוקר הוא הוגש בחסות איראן, כשישבתי בממ"ד, מחבקת כל אחד מהילדים.ות ביד אחת ומהדקת אותה חזק יותר בכל פיצוץ מטורף שהרעיד את הבית. בעשר וחצי בבוקר שאחרי, הוא הוגש בחסות מפגש הזום של כיתה ג' 3, במסגרתו התבקשה בת התשע להביא תוך 12 שניות משהו צומח שמתחיל באות ב'.

>> תרבות של סולידריות: בבקשה תפתחו את הלב ואת המקלט שלכם
>> כמו שהאולפנים הפתוחים נראים כבר עדיף לשדר את "האח הגדול"

באותו הזמן הייתי באמצע פגישת זום בעצמי, הגדול היה באמצע זום של כיתה ו' 1, ובל נשכח את העובדה שלא ישנו כבר כמה ימים טובים. זו כמובן לא הפעם הראשונה. מאז ימי הקורונה העליזים עוברות כל מערכות החינוך, עם הזמן באופן מהיר מאוד, למה שהם מכנים "למידה מרחוק". כשפרצה הקורונה במרץ 2020, הבן שלי היה בכיתה א'. את רוב השנתיים שאחרי, שכללו סגרים, בידודים, מחלות ובדיקות – הוא למד בזום. והנה, ברוך השם – הוא (ואף אחד מבני.ות השכבה שלו) לא יודע קרוא וכתוב.

מאז חלפו מים, נגיפים וטילים בנהר; ואת סוף כיתה ו' – הימים האחרונים של ביה"ס היסודי – נגזר עליהם לבלות שוב, בלמידה בזום. הקטנה, מסיימת ג', אז זכתה בימיה רק להפיכה משטרית, מלחמה ועוד מלחמה בתוכה ועוד מלחמה בתוכה. אף אחד מאיתנו לא תכנן שככה ייראו החיים של הילדים.ות שלנו. וזה פאקינג לא מגיע להם.

כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד מדעים לכיתה ה' ולא אמורים לדעת

ועם כל זה, בהתחשב בכל הגורמים וכל המשתנים – אני סמוכה ובטוחה שמערכת שעות מלאה של למידה מרחוק כל בוקר זה *לא* מה שהם צריכים עכשיו. אני חלילה לא באה בטענות למורים ולמורות. מדובר בא.נשים חמודים שאני מעריכה ואף מעריצה לכל אורך ימי השנה, על המסירות וההשקעה והעבודה הקשה והבלתי מתגמלת והכוחות. הו, הכוחות. הבעיה היא במערכת, שכמו בהרבה מערכות אחרות במחוזותינו מנוהלת עקום, ללא תקציב וללא כוח אדם. וכמו שאני מוצאת את עצמי עורכת טקסטים על אוטומט כי למי בכלל יש כוח לחשוב עכשיו, כך גם בתי הספר מוצאים את עצמם חושבים על אוטומט, והאוטומט הזה אומר: ילדים בבית = למידה מרחוק.

אז למה זה כל כך מחרפן אותי? קודם כל – זה משתלט לנו על המכשירים. בהנחה שלא לכל ילד ביסודי יש בבית מחשב משלו, ולא כולם עוד בגיל של טלפון – זה מנטרל מאיתנו, אלה שעוד חייבים לעבוד מהבית, את האפשרות לעשות את זה במשך כמה שעות בכל יום.

מעבר לזה – כמות ההתעסקות שנדרשת בחיבורים, ולינקים, וסיסמאות, וכן נפתח לי לא נפתח לי, וכן שומעות אותי לא שומעות אותי, והאם אני על מיוט – היא הרבה מעבר למה שיש ביכולותיי או בכוחותיי לספק. המוח שלנו גם ככה לא מתפקד, בואו ננסה את המעט שהוא עוד מסוגל לעשות להשקיע בדברים קצת יותר אקוטיים מאיך שמים רקע דינוזאור.

והכי חשוב – כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד חשבון לכיתה ב' או מדעים לכיתה ה', וגם לא אמורים לדעת. נכון, כולנו נדפקנו, כולנו באותה הסירה. לא יקרה כלום אם לא יסיימו את תכנית הלימודים השנה. עדיף לעשות רגע פאוז, ולהמשיך מאיפה שהפסיקו כשבתי הספר יחזרו לפעול.

עם כל הנאמר, אני בהחלט מבינה את החשיבות של לאפשר לילדים לראות אחד את השני, גם אם זה דרך מסך, לשמור על איזשהו לו"ז או איזושהי שגרה ולהסיח את תשומת ליבם לרגע מזה שהכל קורס מסביב. אבל לטובת העניין הזה גם שניים-שלושה מפגשים כיתתיים של עדכון בשבוע יספיקו, בלי להעמיס במערכת מלאה ומטלות ושיעורי בית בגלים פרו. ואם כבר מפגשים – אפשר לקיים אותם בשעות אחר הצהריים. אנחנו גם ככה לא ישנים בלילה, ובשעות הבוקר סיכוי סביר הרבה יותר שההורים יצטרכו את המחשבים שלהם זמינים.

שנת הלימודים גם ככה מסתיימת אוטוטו. את מסיבת הסיום של בית הספר היסודי הבן שלי וכל בני.ות השכבה שלו כבר לא יחגגו; ואיתם כל שאר התלמידים והתלמידות בארץ, שאפילו את ההתרגשות שביציאה לחופש הגדול גזלו מהם. אז באמא שלכם, תנו להם לבהות במסכים כמה ימים כמו שאלוקימה התכוונה, לפני שאתם דורשים מהם מטלות. ובעיקר, שחררו אותנו ההורים מכאב הראש הזה. באמת שיש לנו מספיק ממנו גם ככה.

• תל אביב נלחמת
• מלחמת איראן
• בתי ספר בתל אביב
• משרד החינוך
• עם הילדים
• טור דעה

נראה שמישהו דואג שלמסעדנים לא יהיה אף רגע דל. כאילו לא מספיקה המלחמה, שלשום (1.3) הוציאה רשות החירום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון את בתי האוכל מרשימת העסקים החיוניים – כלומר שליח מהסופר עדיין מותר להפעיל, אבל משלוח מהמסעדה האהובה עליכם הפך לפתע לעבירה על החוק. בפועל, העיר מלאה במשלוחי אוכל שמגיעים עד הבית. איך הערבוב הזה קורה? כמו כל דבר במדינה הזו – בבלגאן מוחלט.
>>

"אני עובד בשקט מתחת לרדאר. אנשים באים, לוקחים אוכל והולכים הביתה", אומר בעל מסעדה מפורסמת שמבקש להישאר בעילום שם, ומודה שהוא מבולבל מההנחיות הסותרות, כי ההוראה החדשה שונה מההנחיות שפורסמו בתקופת מבצע "עם כלביא", אז הוכרו מסעדות ובתי אוכל כחלק מהעסקים החיוניים והורשו לפעול במשלוחים וטייק אוויי.

"כיום, החרגתם מהרשימה נעשתה ללא הסבר ברור, למרות שמשלוחי מזון הם שירות חיוני עבור אוכלוסיות רבות – אזרחים במקלטים, משפחות, קשישים וכוחות חירום", טוען תומר מור, מנכ״ל ארגון מסעדנים חזקים ביחד. "אם התקנות מאפשרות משלוחי מזון – אין כל היגיון בהחרגת המסעדות, שהן הגורם המרכזי המספק אותם" הוא אומר, ומסביר שללא אפשרות לבצע משלוחים ייאלצו מקומות רבים לסגור את הדלת באופן מיידי, דבר שיגרום לנזק כלכלי חמור לענף שלם ולעשרות אלפי עובדים.

בפנייה שנשלחה מוקדם יותר הבוקר למנכ"ל רח"ל כותב מור כי ההנחיות הן שגגה מנהלית שמחייבת תיקון מיידי. "חשוב לציין לחיזוק דרישתנו, כי פעילות משלוחים וטייק-אווי מצמצמת את הסיכון הביטחוני ומאפשרת מרחק פיזי מלא בין בית העסק לבין הלקוח, על ידי מניעה של אזרחים לנוע ברחבי הארץ במטרה לרכוש מצרכים בסופרים ובמרכולים", כך נכתב בבקשה.

מסעדנים, בנתיים, ממשיכים למכור אוכל בטייק אווי ובמשלוחים, ומסרבים להתראיין פן יבולע להם עד לתחילת האכיפה, שלהערכת מור תקרה בקרוב. את חברות המשלוחים מעניינים בעיקר נתוני צריכה, וגם כאן המגמה מעורבת: מוולט מדווחים על ירידה של 20 אחוז בהיקף ההזמנות בכל הארץ, בעוד בחברת משלוחה נמדדה עלייה ב-36 אחוזים, "דפוס שמאפיין גם אירועי לחימה קודמים, במסגרתם הציבור מעדיף לצמצם יציאות לא הכרחיות ולהסתמך על פיתרונות זמינים, מהירים ובטוחים מהבית".

לגבי ההחרגה החדשה, ממשלוחה נמסר כי היא "לא ברורה ולא מאפיינת תקופות דומות בעבר", ושעד כה לא נרשמו סנקציות ולא הוטלו קנסות על שליחים. משכך הנחיות עבודה נותרו בעינן. אך כפי שדברים מתנהלים במדינת ישראל יכול מאוד להיות שבעתיד הקרוב יירד השאלטר על המשלוחים. מכיוון שכך, ומפני שממילא כולנו תקועים בבית, כדאי לנצל את הזמן שעוד נותר ולהזמין בכל זאת משהו טעים, אז לטובת הציבור אספנו את המשלוחים המומלצים ביותר בכל סוג של אוכל, שיהיה לכם משלוח מנות עצמי טעים הביתה.

1. שניצל

בגבוה:קפה נוארהוא הגו טו הקבוע לשניצל מושלם, זהוב ופריך ועסיסי בגודל שתופס כמעט את כל הצלחת, עם פירה מושלם לא פחות (יש עוד סוגי תוספות אבל בקלאסיקה לא נוגעים). מגיע בגרסת עוף (78 ש"ח) ובגרסת שניצל עגל נהדרת למתקדמים (93 ש"ח).
בנמוך:כשצריך לקצץ בהוצאות מבלי להתפשר על איכות,אלוף השניצלמספק את הסחורה במקסימום: פיתה שבתוכה ידחסו עבורכם שניצל דק וקריספי בטעם ביתי וסלטים ביד נדיבה (49 ש"ח). על צ'יפס משלמים בנפרד אבל לגמרי אפשר לחסוך את הכסף והקלוריות.

2. המבורגר

בגבוה:ביס הראשון בקציצה שלהדסוןשולח אדוות של טעם בשרי עמוק, שמתפשט בכל הגוף כמו קרני שמש מחממות. ניחוח בשר צלוי מכה באף והחך מתמסר לעסיסיות ב-220 גרם של עונג קרניבורי צרוף (88 ש"ח). תמורת סכום נוסף אפשר להוסיף בייקון, צ'דר ועוד טופינגז, אבל באמת שאין צורך כי כל תוספת רק תפריע לדיאלוג המושלם בין המרכיבים.
בנמוך:שתי קציצות סמאש, מיונז אוממי, בצל בגריל וחמוצים יפניים מרכיבים את ההמבורגר שלOSU(58 ש"ח), שלוקח לטיול קטן ביפן מבלי לצאת משוק הכרמל. מטבע נוסף של שנקל כבר יקנה לכם את הגרסה המשודרגת בתוספת צ'דר ומיונז שום שחור.

3. סושי

בגבוה:הקנקן במקרה הזה דווקא כן מעיד על תוכנו, כי בקופסאות המעוצבות שלTYO, היפנית הוותיקה משבזי, מסתתרים רולים פנטסטיים מדגים טריים, אורז ואצות, שמטופלים במיומנות וידיעת החומר. אם מתרחקים מכבד אווז ושאר חומרי גלם יוקרתיים, אפשר גם להישאר בגבולות תקציב הגיוני (מ-46 ש"ח לרול).
בנמוך:יש לנו סימפתיה ארוכת שנים לליי פו, האסיאתית המשתלמת מבוגרשוב שסניף חדש וכשר שלה נפתח ממש לאחרונה ברוטשילד (כל הפרטים בקרוב). בעודף שיישאר מהרולים (מ-33 ש"ח) תוכלו לפרגן לעצמכם עוד שו מאי ובאו להשלמת הארוחה.

4. תאילנדי

בגבוה:כשהחופשה שתכננו מתרחקת, מה נותר חוץ מאשר לחפש נחמה בצלחת?בית תאילנדימחבר בין הגעגוע לחופי קופנגן למציאות התל אביבית, במנות שנושאות עמן טעמים וניחוחות מחופים לבנים עם ים כחול ותפאורת עצי קוקוס. מרק טום יאם צלול עם עוף וירקות (86 ש"ח) מחמם את הגוף והלב גם כשמזג האוויר בחוץ מזכיר את מוסקבה יותר מאשר את צ'וואנג.
בנמוך:כדי להגיע לאונאומהבשעות הפתיחה המצומצמות (ראשון-חמישי מ-17:00, סופ"ש סגור) צריך להתכונן מראש, דבר לא פשוט בשגרה ובלתי הגיוני במלחמה. גם משלוחים צריך לתזמן מבעוד מועד אבל המאמץ משתלם, ואם טרם טעמתם ‫גאי פאד קהינג – זה בדיוק הזמן למנה גדושת עוף מוקפץ עם ביצת עין ואורז (76 ש"ח). במקלט יקנאו בכם.

5. פיצה

בגבוה:כל מה שיש בתפריט שלפיצה לילה, במיוחד פיצה בייקון ומייפל (94 ש"ח). השילוב בין מתוק לחריף בתוספת זיתי טאסוס, פלפל חריף, דבש, מוצרלה פרסקה ופרמז'ן מנחם גם כשמסביב עפים טילים.
בנמוך:חלק מהקסם הממכר של אוכל רחוב נעוץ ביכולת להישאר נגיש ולוהט בו זמנית. ב"הפיצה" בבוגרשוב מפנימים את העיקרון ומיישמים בתפריט חדש ובו פיצות מקוריות כמו "שנות ה-70", שמשלבת טעמים נוסטלגיים של רוטב עגבניות עשיר וגבינה נמתחת עם תמורה מצוינת למחיר (76 ש"ח).

ועוד 5 מנות מעולות במשלוח

6. קריספי צ'יקן האני באטר

צריך גאון כמו אהרוני בקונספט שלאהרוני'ס פרייד צי'קןכדי להמציא מנת פרגית מטוגנת בזיגוג דבש וחמאה בתוך לחמנייה רכה עם חמוצים אסיאתיים, חסה ואיולי סריראצ'ה. פצצת פריכות ואוממי שמזכירה בין אזעקה לאזעקה את טעם החיים (66 ש"ח).

7. פיתה קבב

עוד גאון שכבר שנים משגע את העיר עם הפיתות המושלמות שלו הוא שף חמודי אבולעפיה. מן הסתם המלחמה צמצמה את התור מול החלון אבל במשלוח מפיתה לוינסקיתוכלו לקבל עד הבית את הקבב המופלא, קפיצי ועסיסי ועטוף בסלטים בועטים ממש כמו במקום (50 ש"ח).

8. אושפלוב

בחנן מרגילן אין משלוחים אז נתנחם בסקנד בסט, האושפלוב שלסמרקנד– קערית גדושה אורז רך ומתמסר משובץ נתחי בקר וגזר בבישול ארוך (60 ש"ח). רק אל תרדו איתו למקלט שהשכנים לא יתבאסו.

9. מרק עוף וקניידלעך

גרסה חמה ומחממת של הפניצלין היהודי תמצאו בלילוש– מרק עוף שבתוכו שטים קניידלעך רכים וירקות ממש כמו בבית של סבתא (44 ש"ח). אין צורך להיות חולים, מערכה כלל־אזורית זו לגמרי סיבה טובה להזמין.

10. פנקייק יפני

בימים שבהם הנפש מחפשת עוגן של שקט, הפנקייקים האווריריים שלקוקו נקונוחתים בפתח הדלת כענן מתוק וצבעוני. מרקם קטיפתי ולוק kawaii מזכירים שבנסיבות הנוכחיות מותר לוותר על ספירת קלוריות, ולהתגעגע לימים שבהם הלכנו לאיבוד בטוקיו (54 ש"ח).

• אוכלים שותים
• משלוח
• משלוח אוכל
• מלחמת איראן

היום השלישי של "שאגת הארי" תפס את הטלוויזיה הישראלית במצב רוח דונלד טראמפי, כלומר מבולבל וסותר את עצמו. מצד אחד, לראשונה מאז תחילת המלחמה הפריים טיים חזר: "משחקי השף" שודרה ב-רשת13 ובקשת12 החזירו את הפריים טיים עם פרק מיוחד של "מועדון לילה".זה מייצג משהו מהשינוי שעברנו תוך כדי הגלים האחרונים. אחרי 7.10, במשך תקופה ארוכה מאוד לא היה פריים טיים, אפילו לא פרסומות (הפעם הפרסומות היו איתנו מהיום הראשון). גם בימים הראשונים של "עם כלביא" ראינו אך ורק חדשות. כאן הספיקו יומיים בלבד עד שהמכונה חזרה לעבוד.

>> שידורי החדשות צעקו "ניצחנו את המשטר האיראני", הפעם עם הקובץ
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף
>> ככה עושים את זה: מבצע בזק לשיקום אזור פגיעת הטיל בתל אביב

הסיבה לכך היא אולי שקצב השיגורים ירד, אולי העובדה שנהרגו עד כה "רק" 12 ישראלים בסבב הזה, אולי כי לא קמנו לתוך טרגדיה כמו בשבת השחורה, ואולי העובדה שכבר אין חטופים ומקלה יותר על המצפון של הזכיינים (אפרופו "האח הגדול", שכנראה חוזרת בשבת).אבל בניגוד מוחלט לתחושת השגרה שמתחילה לבצבץ מלוחות המשדרים, המהדורות שידרו טון אחר לגמרי. כמו בשם של אלבום גיבור ילדות שהפך לקונספירטור בזוי: בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר, תנחשו מי נשאר.

אחרי הטון האופורי משהו שליווה את המהדורות בעקבות חיסולו של חמנאי ביום הראשון והדיבור על "ימים", נראה שבסיכום הכללי אפשר לציין שהמהדורות משדרות – יש זמן.למעשה, כמעט היתה תחרות בין המהדורות מי יציב טווח זמן יותר ממושך לאירוע שבו אנחנו נמצאים. אור הלר מ-13, למשל, הלך על שבוע. ברק רביד (המצוין), שאחרי חיסול חמנאי ציטט את טראמפ שדיבר על 72 שעות – התיישר הפעם עם הגרסה שמדברת על ארבעה וחמישה שבועות.סולימן מסוודה, הכתב המדיני של "כאן 11" דיבר על מערכה שתימשך עד פסח (זה אומר קצת פחות מחודש). במילים אחרות: עברנו מהאופטימיות הזחוחה של היום הראשון, למה שמחזיק את ה-DNA במהדורות כעת: פחד. אנחנו בתוך אירוע שלא הולך להיגמר בקרוב, תהדקו חגורות, תסדרו את הממ"דים, שנו עם נעליים – וכמובן, הישארו עימנו.

אבל נדמה לי שהציטוט המשמעותי ביותר הגיע מדיווח שקצת נבלע במהדורת 12 של הכתב המדיני ירון אברהם. הוא ציטט גורם בטחוני (רק אני פחות סומך על הגורמים האלה מאז פרשת קטארגייט?) שטען שגם אחרי המלחמה הזאת (שכזכור לכם, באה אחרי "עם כלביא" ביוני שנגמר ב"ניצחון היסטורי ומזהיר"), כנראה שתישאר לאיראן יכולת בליסטית. אם לפשט, גם אחרי שהמלחמה המזעזעת הזאת תהיה מאחורינו, עדיין איראן תוכל לשגר עלינו טילים ולהחריב רחובות שלמים.

כלומר, מילא מתקני הגרעין, שאף אחד לא חושב שיחוסלו כליל גם הפעם; ומילא המשטר באיראן, שאף אחד לא חושב שאפשר להפיל בכוח (גם הפעם), אפילו את הטילים שלכאורה מנסים להשמיד, כנראה לא ישמידו. אנחנו נלחמים, בגדול, כדי להמשיך להילחם בעתיד – רק בתנאים יותר טובים. מה נאמר? אכן תקופה היסטורית.

אגב, זו גם הזדמנות טובה לציין ציטוט אחר שעלה מהדיווח של אברהם, הפעם של מפקד חיל האוויר, תומר בר, שהסביר ש"האמריקאים זה אחד, ואנחנו זה אחד, וביחד זה 11". אני אישית חשבתי לתומי שאחד ועוד אחד זה שתיים, אבל מצד שני אני לא עברתי קורס טייס וזה יכול להסביר גם מדוע מתקשים אצלנו להחליט מהו מספר הטילים שיש בידי איראן.

כמעט כרגיל, מה שהיה חסר במהדורות זו המהות – המהדורות הקפידו להדגיש כמה טהרן בוערת (זה לא שבאר שבע או בית שמש בפיקניק, כן?), כמה יש סדקים במשטר, כמה צה"ל תוקף משמעותית ויגדיל את התקיפות המשמעותיות שיעלו משמעותית מעבר למשמעות שמשתמעת – אבל סיבת הלחימה, ה"למה" שמאחורי כל זה, נעלמה. אנחנו תוקפים כי יש אנשים רעים בעולם (ומעולה שהם מתו), אבל לא כי זה מקדם אותנו לאנשהו באמת.

האזרחים שצפו במהדורות וחיפשו תשובות לאן הולכים ומה האופק, לא קיבלו תשובה אמיתית. הם קיבלו פריימים יפים וגרפיים של פטריות עשן, הם קיבלו ציטוטים מלאי רהב של ישראל כץ ("מי שיתחיל כמו חמנאי, יגמור כמו חמנאי", אדוני השר? אתה לא זוכר את השם עמיר פרץ?), הם קיבלו תיפוף חזק על תופי המלחמה.וזה הדבק של המהדורות עכשיו – לא יום זוהר שעומד בפתח, לא מהפכה איראנית עממית, לא שום דבר שרומז על עתיד טוב יותר. דם, יזע, דמעות ורייטינג. אף אחד לא שואל את השאלות הגדולות, וממילא גם אף אחד לא מחפש תשובות או מפת דרכים להמשך הדרך. שקט, עושים היסטוריה. לפחות עד שהדונלד יחליט שוב לסגור את השאלטר.

• ביקורת טלוויזיה
• מלחמת איראן
• המסך
• החדשות