זה הולך לעשות הרבה רעש, אז תכינו את עצמכם נפשית ותתחילו להתווכח בטוויטר: "כן!", סרטו החדש והמדובר של נדב לפיד, יוצא סוף סוף לאקרנים בישראל ביום הראשון של השנה החדשה (1.1.26), למרות שהיו סימני שאלה סביב הפצתו והקרנתו בארץ. המכתבים הנזעמים של שר האנטי-תרבות עם איומים בשלילת תקציב לכל מי שינשום ליד הסרט כבר בטח בדרך.

>> מחוץ לתחום: 7 מתחמי התרבות והבילוי הכי חמים בתל אביב
>> רואים שקוף: 20 תערוכות חדשות לראות דרכן את המציאות בסופ"ש

היום (חמישי, 4.12) עולה לרשתות הטריילר הרשמי והמסחרר של הסרט, שהוקרן בבכורה במסגרת הסלקשן של "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן, זכה לביקורות משבחות ויצר דיון תקשורתי נרחב ברחבי העולם, התברג לרשימת סרטי העשור של Indiewire, הופיע על שער "מחברות הקולנוע", כתב העת הנחשב ביותר בעולם הקולנוע, ונבחר כאחד משלושת הסרטים הטובים של השנה על ידי המגזין, כשמעליו רק "קרב רודף קרב" המופתי של פול תומאס אנדרסון והדוקו "אחר צהריים של התבודדות" של אלברט סרה. העורך הראשי של "מחברות הקולנוע" אף בחר בו אישית כסרט הטוב ביותר לשנת 2025.

לצפייה בטריילר החדש של "כן!":

"כן!" הוא סרטו השישי של נדב לפיד, מהמצליחים שבבמאי הקולנוע הישראלים בעולם וזוכה פרס דב הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין ("מילים נרדפות", 2019) וזוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ("הברך", 2021). בספטמבר האחרון ראה אור בצרפת הספר "נדב לפיד – היסטוריה של קרב", מאת מורגן פוקה, ממבקרי הקולנוע הנחשבים בצרפת, ובו הוא משוחח עם לפיד על יצירתו מימי הלימודים בסם שפיגל ועד לסרטו החדש.

נדב לפיד זוכה בפסטיבל ברלין, 2019 (צילום: כרסטוף סודר/גטי אימג'ס)

הסרט עצמו עוקב אחר זוג אמנים תל אביבי (אפרת דור ואריאל ברונז), היא רקדנית והוא אמן ג'אז, שמוכרים את כישרונם, גופם ותודעתם לאנשי האליטה הצבאית-ביטחונית ואוליגרכים כדי לשרוד כלכלית ולתמוך בבנם התינוק במציאות שאחרי שבעה באוקטובר, ובסך הכל די נהנים מהחיים המאלחשים לכאורה שבנו לעצמם. הביקורת הצולבת של לפיד על אנשי המעמד הקריאטיבי הליברליים-אך-מתקרנפים של תל אביב מוגשת בחוויה תזזיתית, אגרסיבית ומטלטלת בת שעתיים וחצי שאינה קלה לצפייה, בטח בעיניים ישראליות.

נראה את העולם מחרים את זה. "כן!", סרטו של נדב לפיד (צילום: יחסי ציבור)

מבקרת הקולנוע של "טיים אאוט", יעל שוב,כתבה עליו בחודש יולי האחרוןש"בניגוד למוזיקאי שאומר 'כן' לכל הצעה מבישה שעשויה לשפר את מעמדו הכלכלי, הקולנוע של לפיד זועק 'לא!!!'. זה קולנוע אגרסיבי, בוטה, משתולל ורועש – ויזואלית וקולית – שזורק על הצופים מטח של אבנים סמליות. אפשר לומר שזה לא הזמן לעידון ולניואנסים, ושההרג וההרס הבלתי פוסקים בעזה מזמינים סוג כזה של קולנוע. לא מעט מבקרים בחו"ל, שראו את הסרט בפסטיבל קאן, אכן בחרו בגישה הזאת, ותיארו את 'כן!' כסאטירה פרובוקטיבית וגם כ'משבר אקזיסטנציאליסטי'. אבל אני לא אוהבת שצועקים עלי במשך שעתיים וחצי".

• המסך
• נדב לפיד
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים

קרוב לתחילתו של "כן!", שהוקרן אתמול (20.7) בפסטיבל הקולנוע ירושלים, י' מלקק את אוזנה של מיליונרית מזדקנת (עידית טפרסון) שהזמינה אותו ואת זוגתו יסמין לספק את צרכיה המיניים. קרוב לסוף הסרט י' מלקק את נעלו של אוליגרך רוסי (אלכסיי סרבריאקוב מ"אנורה"), ששכר אותו להלחין המנון חדש למדינת ישראל של אחרי ה-7.10. ההתבזות המבחילה של הגיבור, שאינו יודע לומר "לא" ומתדרדר מהאוזן לנעל, היא סוג של הלקאה עצמית של הבמאי, שי' הוא ככל הנראה אלטר אגו שלו.

כמו נדב לפיד, הבמאי הישראלי הכי מדובר בעולם בעת האחרונה, י' (אריאל ברונז) הוא אמן שמתקשה להתגבר על מות אמו מסרטן (נושא שעמד במרכז סרטו הקודם "הברך"). אלא שבניגוד למוזיקאי שאומר "כן" לכל הצעה מבישה שעשויה לשפר את מעמדו הכלכלי, הקולנוע של לפיד זועק "לא!!!". זה קולנוע אגרסיבי, בוטה, משתולל ורועש – ויזואלית וקולית – שזורק על הצופים מטח של אבנים סמליות. אפשר לומר שזה לא הזמן לעידון ולניואנסים, ושההרג וההרס הבלתי פוסקים בעזה מזמינים סוג כזה של קולנוע. לא מעט מבקרים בחו"ל, שראו את הסרט בפסטיבל קאן, אכן בחרו בגישה הזאת, ותיארו את "כן" כסאטירה פרובוקטיבית וגם כ"משבר אקזיסטנציאליסטי". אבל אני לא אוהבת שצועקים עלי במשך שעתיים וחצי (אני גם לא אוהבת זמבורות בהפגנות). מה גם שלא מצאתי עניין רב במה שנצעק.

המאיון התל אביבי העליון במלוא מגעילותו. "כן!" (צילום: יחסי ציבור)

לפני שאמשיך אני רוצה לציין שקראתי את התסריט כלקטורית בקרן הקולנוע הישראלי. עם זאת, בשלב הצפייה לא זכרתי דבר מעבר למשפט הפתיחה של התקציר בתכניה של הפסטיבל, כך שחוויתי אותו כצופה מהשורה.

אם נשים את הסרטים הקצרים בצד, "כן!" הוא הפרק החמישי ביצירה הקולנועית של לפיד. שלושת סרטיו הראשונים – "השוטר", "הגננת" ו"מילים נרדפות" (זוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין) – עסקו במיליטריזם שמרעיל את התרבות הישראלית, ולגיבוריהם קראו ירון ויואב. הירונים (שוטר, מאבטח) ייצגו דימוי מרתיע של ישראליות אגרסיבית וג'ינגואיסטית, בעוד היואבים (ילד משורר, צעיר המחפש את עצמו בפריז) התפענחו כהשלכות אוטוביוגרפיות של הבמאי.

עוד ביקורות סרטים:
>> שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שראינו בפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם
>> מתחיל בפיצוץ: זה הסופרמן הכי מהנה שהיה לנו מזה 45 שנה

בסרטו הרביעי, "הברך" (פרס השופטים בפסטיבל קאן), שני הטיפוסים כמו התכנסו לתוך דמותו של קולנוען מאצ'ואיסטי ומרוכז בעצמו, שזכה לכינוי הסמלי י' – האות הראשונה של שני השמות. י' הוא גם שמו של המוזיקאי שדמותו מובילה את "כן!", וכמו הי' שקדם לו גם הוא קונסטרוקט מופשט שהורכב לצורך ניסוח מסרים. הוא דמות חלולה, וזה מייצר ניכור מובנה, למרות היותו אב לתינוק מתוק. הפעם לפיד כיוון את המצלמה לעבר המאיון העליון (שזכה לייצוג גם ב"השוטר") כדי לעסוק בתרומתו להתבהמות של החברה הישראלית. אלא שבזמן שהוא פיתח את התסריט התחולל ה-7.10 ולפיד עשה התאמות.

דמות חלולה לצורך ניסוח מסרים. "כן!" (צילום: יחסי ציבור)

הפרק הראשון, ששמו "החיים הטובים", מתאר את העשירים חוגגים את עושרם בסביאה בכחנלית ביבשה ובים (כמו ב"משולש העצבות" של רובן אוסטלונד), ואת חייהם של י' ויסמין שמתפרנסים מלבדר אותם. בפרק השני י' יוצא למדבר לחפש אחר השראה ללחן להמנון החדש, ופוגש את אהובתו משכבר הימים לאה (נעמה פרייס, זוגתו של הבמאי). לאה תמללה עדויות מחרידות של שורדי ה-7.10, והיא מקבצת אותן למונולוג סוער במכונית. הפרק האחרון צולם בקפריסין, ובו אנחנו שומעים ביצוע של ההמנון המוזמן.

ההמנון המדובר לא נכתב עבור הסרט, אלא הוא גרסה חדשה ומעוררת חלחלה שכתבו שני יועצי תקשורת ל"שיר הרעות" של חיים גורי וסשה ארגוב, מיד אחרי ה-7.10. "על חוף עזה יורד ליל הסתיו, מטוסים מפגיזים הרס הרס. הנה צה"ל חוצה את הקו לחסל את נושאי צלב הקרס. עוד שנה לא יהיה שם דבר ונחזור בבטחה לביתנו. תוך שנה נחסל את כולם ונחזור אז לחרוש את שדותינו", שרו אז ילדים מתוקים, מפונים מעוטף עזה, שלא ידעו מה הם שרים. השיר המזוויע, שעלה לרשת בנובמבר 2023, תואר ב"מעריב" כ"קורע לב", ב"סרוגים" ובערוץ 7" כ"מרגש", וב"הארץ" כ"מבזה", וכבר הפך ל"אסון הסברתי" בעולם, כששותף ברשתות החברתיות כדוגמה לתאוות הדם הישראלית.

שני סרטים שהודבקו יחד. "כן!" (צילום: יחסי ציבור)

לפיד שם את המילים הגסות האלה על דף נייר מוכתם בדם – רפרנס אירוני ל"שיר השלום" שנמצא על גופתו של יצחק רבין. זאת, מן הסתם, אמירה על הדרך שעשינו מאז רצח רבין, ממבקשי שלום לחפצי נקמה. אלא שעל אף שבמסיבה הדקדנטית בתחילת הסרט משתתפים גבר חרדי והרמטכ"ל (שמנהל דו-קרב שירים עם י'), לא ממש הבנתי את הקשר בין האוליגרכים שמשתלטים על נכסי המדינה, לבין "נחסל את כולם" ששרים הילדים. "כן!" אינו מאמר פוליטי המחויב לניסוח טיעון מנומק, אלא יצירת אומנות. ועדיין ,אם הסרט טוען לקשר מהותי בין הדברים (בלי לאזכר את השפעת המתנחלים, למשל), הוא אינו חוקר אותם אלא רק זורק אותם על המסך. לתחושתי מדובר בשני סרטים שונים שהודבקו יחדיו. לפיד עשה משהו דומה מבחינה נרטיבית ב"השוטר", אבל שם זה עבד.

לצד "הבוז" של גודאר – על מחזאי שמוכר את נשמתו להוליווד ומאבד את הערכתה של אשתו – אחת ההשראות לסרט היא "עמודי התווך של החברה" מ-1926 של הצייר הגרמני ג'ורג' גרוס. הציור הנודע מאייר קריקטורה גרוטסקית של אנשי האליטה הגרמנית (בהם איש דת וגנרל) שתמכו בפשיזם בתקופת ויימר שקדמה לעליית הנאצים. התקריב על הציור בתחילת הסרט הוא מעין מקבילה אומנותית לנאום התהליכים של יאיר גולן מ-2016. מבחינת האמירה הפוליטית אין כאן משהו חדש. מבחינה אומנותית – אני מעדיפה קולנוע שמעצב דמויות מורכבות שמעוררות בי עניין רגשי לעקוב אחריהן. קולנוע זה לא ציור סטאטי שמאפשר לצופה לבחור כמה זמן להקדיש לו.

תמיכת האליטות בפשיזם היא לא משהו חדש. "כן!" (צילום: יחסי ציבור)

יש לציין שבניגוד לפריז ב"מילים נרדפות" – שיופיה הידוע נראה שיקרי בעיניו של יואב, ולכן הוא השפיל עיניו למדרכות – תל אביב דווקא מצטלמת מאוד יפה במצלמתו של שי גולדמן. כלומר, באותם רגעים שבהם המצלמה מפסיקה להסתחרר. חוף הים מפתה כמו בסרטי תיירות, וגורדי השחקים המוארים בלילה מציגים את העיר כמטרופולין מרהיב. היופי הזה בפרק הראשון מוצג כדימוי לניתוק מההרג וההרס בעזה, שבה י' יתבונן ממרחק בפרק השני. הפסקול כולל מוזיקה עכשווית שלא הכרתי, וגם את "Love Me Tender" של אלוויס פרסלי, המשמש ניגוד עז לכל השאר, כי המבע הקולנועי של הסרט נטול כל רכות.
>> "כן!" // הקרנה נוספת בפסטיבל הקולנוע ירושלים: שישי, 25.7, 17:45, סינמטק 3

• ביקורת סרטים
• נדב לפיד
• קולנוע ישראלי
• פסטיבל הקולנוע ירושלים

המבקרים בפסטיבל קאן יוצאים מגדרם: סרטו החדש של נדב לפיד, "כן!", הוקרן ביום רביעי האחרון (21.5) בפסטיבל קאן במסגרת החוץ-תחרותית "שבועיים של במאים", וזוכה מאז לביקורות חריגות בהתלהבותן המכתירות אותו כסרטו הטוב ביותר של היוצר הישראלי המוערך, שכבר זכה ב-2021 בפרס חבר השופטים בפסטיבל הצרפתי הנחשב על סרטו "הברך", כמו גם בפרס הגדול של פסטיבל ברלין על סרטו "מילים נרדפות". העובדה שהסרט לא נכלל בתחרות הראשית התקבלה בהפתעה בצרפת, אבל אחרי הקרנתו די ברור ממה ביקשו מארגני הפסטיבל להימנע.

>> תעודת הצטיינות: 7 סרטים שאסור להחמיץ בפסטיבל דוקאביב
>> הוליווד הולכת לעיבוד: 15 טעויות מעצבנות שהרסו לנו את הכל

סרטו החדש של לפיד עוקב אחר זוג אמנים תל אביבי (אפרת דור ואריאל ברונז), היא רקדנית והוא אמן ג'אז, שמוכרים את כישרונם, גופם ותודעתם לאנשי האליטה הצבאית-ביטחונית ואוליגרכים כדי לשרוד כלכלית ולתמוך בבנם התינוק במציאות שאחרי שבעה באוקטובר, ובסך הכל די נהנים מהחיים המאלחשים לכאורה שבנו לעצמם. על פי רוב המבקרים, "כן!" מסתמן כסרטו הטוב ביותר של לפיד עד כה, ומספק לצופים חוויה תזזיתית, אגרסיבית ומטלטלת בת שעתיים וחצי שאינה קלה לצפייה, בטח בעיניים ישראליות.

נדב לפיד זוכה בפסטיבל ברלין, פברואר 2019 (צילום: כריסטוף סודר\גטי אימג'ס)

הביקורות, כאמור, נלהבות בואכה משתפכות. פיטר ברדשאו, מבקר הקולנוע של ה"גארדיאן", כתב ש"'כן' של נדב לפיד הוא קריקטורה-סאטירה חריפה, מסוגננת ועימותית, המזמינה השוואה לג'ורג' גרוס (הערת המערכת: אמן הקריקטורה הגרמני שהיטיב לתעד את קריסת רפובליקת ויימאר בגרמניה), מוגברת עד 11 בכוריאוגרפיה המינית שלה וכמעט רדיואקטיבית מכאב פוליטי. בהתרסה קפואה, המעמדות השליטים בישראל מוצגים כדקדנטיים ואדישים לשחיטה ולסבל בעזה. אך הסרט הוא גם, במובנים מסוימים, מחקר אוהד של עם רדוף על ידי הטבח האנטישמי של 7 באוקטובר".

אריאל ברונז, "כן!" (צילום מתוך כרזת הסרט)

באתר התעשייה "Vulture" כתבה המבקרת אליסון ווילמור ש"מדובר בסרט מרשיע נגד ישראל" וכי הוא "ביקורתי בלי למצמץ, ולכן קשה לראות איך יזכה להפצה בארצות הברית". ווילמור הסבירה ש"בנאום הפתיחה של הפסטיבל דיברה ז'ולייט בינוש על אמנות כמעשה של התנגדות, ועל האחריות של אמנים לשמש כעדים עבור אחרים. 'כן!' עוסק בהפך — כיצד אמנות נרמסת בקלות ומגויסת למען השליטים כדי לשמור על שליטתם. הסרט אמנם מלא ייאוש, אך כוחו שלו הוא הוכחה שאמנות אינה חסרת תוחלת לחלוטין".

ב"הוליווד ריפורטר" סימן ג'ורדן מינצר את הסערה העומדת להתחולל בישראל. "מפתיע לראות את קרן הקולנוע הישראלית רשומה כאחת ממממנות הסרט, כי 'כן!' אינו יצירה שגורמת לך לרצות לבקר במקום, אלא אם כן אתה קוק-הד עשיר ופטריוטי. התיאור הזה מתאים לאנשים שאליהם י. ויסמין מכפיפים את עצמם בשעה הראשונה הבלתי מתפשרת, שמלאה בהתפרצויות הדוניסטיות ושלישיות תמורת מחיר גבוה, כולן מלוות בטכנו רועם שיפוצץ לכם את המוח. הסרטים 'היופי הגדול' של פאולו סורנטינו ו'דקאמרון' של פאזוליני צפים בתודעה כשאנו צופים בזוג מעוות את גופם האתלטי, טובע באלכוהול ומעניקים לאישה קשישה מה שנראה כמו אורגזמה באוזן, בעודם עושים הכל כדי לרצות את לקוחותיהם העשירים".

אריאל ברונז ואפרת דור, "כן!" (צילום: יחסי ציבור)

באתר הנחשב "Indywire" הכתירו את הסרט כ"סאטירה זועמת ואורגיאיסטית על החיים בישראל עכשיו, ששואלת כיצד אפשר לחיות חיים נורמלים במקום כזה". המבקר דיוויד ארליך הוסיף כי "הסרט 'כן!' מתעוות מכעס במקום שבו סרטיו הקודמים של לפיד ('השוטר' ו'הגננת') חיפשו תקווה. שני הסרטים הללו התבוססו בתחושת השלמה ונלחמו בכל כוחם להשתחרר ממנה. כתוצאה מכך, הנחתי באופן טבעי שהסרט הבא שלו — שנכתב באירופה לפני אירועי 7 באוקטובר 2023, ולאחר מכן עוּבד מחדש בזעם סביבם כשלפיד השלים עם חוסר התוחלת של הימלטות מהרקע שלו – יהיה או הסרט הפרוע ביותר שיצר אי פעם, או המובס ביותר. הגאונות החריפה של הקולנוע שלו מתמצתת בעובדה ש'כן!' הוא שניהם בו זמנית. בצורה קיצונית".

שלל הביקורות החיוביות העניקו לסרט עד כה את הציון המשוקלל 92 באתר רוטן טומייטוס, ובשלב זה לא ידוע אם ומתי יזכה להפצה בישראל. סרט שכל ישראלי צריך לראות? כנראה, ולכן גם צפויה מלחמה לא קטנה בניסיון למנוע מהציבור הישראלי לצפות בו.

• ❤ תרבות
• נדב לפיד
• קולנוע ישראלי
• פסטיבל קאן
• המסך

בשלב מסוים בסרט, במאי הקולנוע י' יוצא לטיול רגלי בערבה ומגיע למאגר מים שיהלום אמרה לו שהוא מדהים. המראה שנגלה למצלמה אכן מרהיב, אבל י' לא עוצר להתבונן אלא שולף את הזין ומשתין בעיגול.

עד כמה שהבנתי זאת מחווה של סימון טריטוריה, אם כי לא ברור לי מה היא מסמלת בהקשר הזה. האם י', שהאפיון העיקרי שלו הוא היותו מלא כעס על ישראל, חושף כאן את המאצ'ואיזם של דמותו (זה לא שהמאצ'ואיזם הזה הסתתר קודם לכן)? האם המעגל שולח אותנו לברך העגולה בסרט הקצר שי' מצלם, זו שסומנה על ידי בצלאל סמוטריץ' בציוץ המתועב מ-2018: "לדעתי היא (עאהד תמימי) הייתה חייבת לחטוף איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך. זה היה מכניס אותה למעצר בית לכל החיים"? האם י' וסמוטריץ' שהוא יוצא נגדו חד הם? האם ישראל כולה תחומה בין סמוטריץ' וי'? בכל אופן, אותו רגע עורר בי ניכור שרק הלך וגדל, בעיקר משום שהוא חידד בי את התחושה שהסרט כולו עשוי מחוות סמליות.

באנגלית ובצרפתית סרטו של נדב לפיד נקרא "הברך של עאהד". בביקורות שנכתבו בחו"ל בעקבות הקרנתו בפסטיבל קאן – שם זכה בפרס חבר השופטים – התייחסו לדמיון לשם סרטו של אריק רוהמר "הברך של קלייר", ולהבדל האירוני בין הברך כדימוי חושני לאהבה בסרט הצרפתי מ-1970, לבין האלימות שבדימוי הברך כאן. בעברית הרפרנס הזה חסר, משום מה.

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

"הברך" נפתח בשוט תזזיתי ומרהיב של בניינים גבוהים בליל גשם, שמצולם (על ידי שי גולדמן) מהאופנוע של שחקנית בדרכה לאודישן לסרט ניסיוני קצר בהשראת אותה ברך ואותו ציוץ. בהמשך הנוף האורבני יוחלף בנוף המדברי השקט והמבודד של הערבה, לשם מגיע הבמאי י' (אבשלום פולק) להציג את סרטו (הוא יפר את הדממה עם Be My Baby של ונסה פאראדי). את פניו מקבלת יהלום (נור פיבק), שמזדהה כמעריצה הכי גדולה של סרטיו. אלא שכנציגת משרד התרבות היא צריכה להחתים אותו על טופס שבו יוגדר נושא ההרצאה שלו. י' תופס את ההתחייבות הזאת כסוג של ז'דנוביזם, או בלשון עדכנית – רגביזם.

מכאן והלאה הסרט כולו יוקדש למאבקו של י' בטופס, ובניסיון שלו לגרום ליהלום החביבה להודות בכך שהיא משרתת משטר אפל. כלומר, הסרט הוא בעיקרו מעין תרגיל בחשיבה מצפונית. בין השאר י' מגולל משל על חיילים בבונקר בצפון, המוגש לצופים כסדרת פלשבקים שבהם החיילים משחקים בהגזמות מלאכותיות – כאילו מדובר במשחק תפקידים בתנועת נוער שנועד להזניק דיון מוסרי.

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

גם שאר הסרט משוחק באופן מלאכותי, כי יותר משהדמויות הן בני אדם, הן מייצגות רעיונות. הגישה הזאת לקולנוע מחזירה אותנו לסרטים האיקונוקלסטיים של ז'אן לוק גודאר משנות השישים של המאה שעברה, שבהם דמויות שטוחות במכוון שימשו כנושאות טקסטים, ומעצם כך לא עוררו הזדהות. בסרטים ההם הניכור נבע לא רק מהמשחק, אלא גם מצילום ועריכה לא שגרתיים, שניתקו את הקול הדובר מהגוף המדבר במטרה לחשוף את המניפולציה הקולנועית, ולהעלות את המודעות שלנו לעובדה שהדמות המוצגת על המסך היא קונסטרוקציה.

חשיבותו של גודאר והשפעתו על תולדות הקולנוע אינם מוטלים בספק, אבל אני מעדיפה את הסרטים שלי עם נקודת חיבור רגשית. המבע הקולנועי האגרסיבי שבו בחר לפיד, הכולל תנועות מצלמה מתרוצצות ומסגורים לא קונבנציונאליים של הדמויות (כמו תקריב של דיאלוג שמתמקד במרחב שבין שני הדוברים ומותיר חצי מפניהם בחוץ), כמו מדבר אלינו מעל לראשיהן. "מה שתראו, הכל היה באמת. כל המאורעות קרו. רק שימו לב לסגנון", אומר י' לקהל הצופים הקטן לפני שהוא מקרין את סרטו. מובן מאליו שזו גם פנייתו של לפיד לצופים בסרט שלו. כאילו שאפשר לא להבחין בסגנון.

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לגיבורי סרטיו הקודמים של לפיד, בהם "השוטר", "הגננת" ו"מילים נרדפות", קראו ירון ויואב. הירונים (שוטר, מאבטח) ייצגודימוי מרתיע של ישראליות אגרסיבית וג'ינגואיסטית, בעוד היואבים (ילד משורר, צעיר המחפש את עצמו בפריז) היו השלכות אוטוביוגרפיות של הבמאי. הי' שב"הברך" הוא התמזגות של ירון ויואב (ובסופו של דבר גם של יהלום) – קולנוען מאצ'ואיסטי ומרוכז בעצמו שמתייחס לאנשים בגסות וחושף את ליבו רק בסרטונים שהוא מצלם לאמו החולה. למרות שלל החיבורים האוטוביוגרפיים המתובלים באירוניה עצמית, "הברך" אינו נחווה כטקסט אישי. י' הוא קונסטרוקט מופשט שהורכב לצורך ניסוח מסר, והוא משוחק באופן שטוח.

המבע האגרסיבי של הסרט מגיע לסוג של שיא לקראת הסוף, בסצנת שיא שמבוימת ומשוחקת רע במיוחד. "מישהו חשב משהו?", שואל י' בתום הקרנת סרטו. ואני חשבתי שעם כל סגנונו המודגש שזועק יצירת אמנות חתרנית ובועטת, "הברך" מזכיר לי את הסרטים הישראליים של שנות השמונים (בהם "העיט" של יקי יושע), שהרבו לנסח ביקורת מאצ'ואיסטית על המאצ'ואיזם הישראלי. זאת כנראה הסיבה שבעיני "הגננת", סרטו היחידי של לפיד שהתבונן באימת המאצ'ואיזם הדורסני מנקודת מבטם של אישה מגוננת וילד קט, הוא עדיין סרטו הטוב ביותר.

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

★★✯2.5 כוכבים
"הברך", בימוי: נדב לפיד. עם אבשלום פולק, נור פיבק. ישראל 2021, 109 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• סרטים
• נדב לפיד
• פסטיבל קאן

"הברך", סרטו החדש באורך מלא של לפיד, התקבל לתחרות הרשמית של הפסטיבל ויתחרה בסרטיהם של במאי הקולנוע הנחשבים ביותר על הפרס היוקרתי מכולם – "דקל הזהב". סרטו הקצר, "הכוכב", נבחר למסגרת הרשמית של הפסטיבל ויוקרן בו בהקרנה מיוחדת, אירוע נדיר עבור סרט קצר.

מתוך "הברך" (צילום: שי גולדמן)

אחרי שסרטו האחרון, "מילים נרדפות", היה לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזכה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין, מדובר בעוד הישג משמעותי בקריירה רצופת ההצלחות של לפיד, כמו גם ברגע משמעותי עבור הקולנוע הישראלי. חלף עשור מאז שסרט ישראלי התחרה אחרונה על הפרס הראשי בפסטיבל קאן, אז היה זה "הערת שוליים" של יוסף סידר שהתקבל לתחרות הרשמית.

הבמאי ערן קולירין, אשר כבש את פסטיבל קאן לפני 14 שנה עם סרטו עטור השבחים והפרסים "ביקור התזמורת", חוזר אליו עם סרטו החדש – "ויהי בוקר" (המבוסס על ספרו של סייד קשוע) – אשר יוקרן גם הוא במסגרת הרשמית. הפסטיבל, שיתקיים בתאריכים 6-17 ביולי, ייערך השנה במתכונת החגיגית והמוכרת, לאחר שבשנה שעברה נערך באופן מקוון בלבד, כך שהוא מצופה להיות מסקרן ועשיר במיוחד ולהציג תוצרת מובחרת ביותר של הבמאים החשובים והבולטים בעולם.

"אני שמח ומאושר לחזור לקאן ובמיוחד למסגרת מבט מסוים" אמר קולירין "זו הפעם השלישית שאהיה שם, אחרי ש'ביקור התזמורת' ו'מעבר להרים ולגבעות' הוקרנו שם, ואני שמח במיוחד שזה עם הסרט הזה, שהוא כולו מהמסעות היפים שעשיתי בחיי, לצד האנשים היפים ביותר, בתוך המציאות השבורה והפצועה שלנו כאן ואני מצפה בכליון עיניים דווקא בעת הזו, לפגישה שלו עם הקהל".

ערן קולירין (צילום: יולי גורודינסקי)

השנה צפויה התחרות בפסטיבל להיות איכותית מתמיד, כאמור. לאחר שבשנה שעברה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, פסטיבל קאן לא התקיים במתכונתו הרגילה בשל מגפת הקורונה, בחרו בכירי במאי הקולנוע להמתין עם סרטיהם לפסטיבל של 2021. כך שבקאן השנה תוצג מיטב התוצרת הקולנועית של השנתיים האחרונות. כמעט כל במאי בעל שם עולמי ניסה להתקבל אליה. מה שהופך את התחרות הרשמית שלו לנוצצת ביותר מזה שנים רבות ואת ההישג של לפיד וקולירין למרשים אפילו יותר.

"מילים נרדפות", סרטו הקודם של לפיד, זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין ובפרס הביקורת הבינלאומית. בהמשך הופץ הסרט באינספור מדינות ברחבי העולם. הוא נבחר כאחד מהסרטים הטובים ביותר לשנת 2019 על ידי מגזין הקולנוע הצרפתי "מחברות לקולנוע" ועל ידי ה"ניו יורק טיימס". גם סרטיו הקודמים של לפיד "השוטר" ו"הגננת", הוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים וקטפו פרסים רבים.

"הברך" בכיכובו של אבשלום פולק, מספר את סיפורו של י' במאי קולנוע באמצע שנות הארבעים לחייו, אשר מגיע לישוב נידח בקצה המדבר להקרנת אחד מסרטיו. הוא פוגש שם ביהלום, פקידה במשרד התרבות, ומוצא עצמו מנהל שני קרבות אבודים: האחד נגד מות החופש האומנותי בארצו, השני נגד המוות של אמא שלו. בעוד שאת העבודה על "הברך" החל לפיד לפני משבר הקורונה, העבודה על "הכוכב" נעשתה תוך כדי ובהשראת המשבר. עלילתו מתנהלת בעולם מבוהל, עטוף ומרוחק, מוכה באימת המגפה ובו אישה נחושה לקבל נשיקה, שפתיים אל שפתיים, מהכוכב של חלומותיה. הסרט, שצולם בצוות מצומצם, תחת מגבלות הסגר, נכתב ובוים על ידי לפיד. מככבים בו טום מרסייה (כוכב "מילים נרדפות"), בת זוגו של לפיד השחקנית נעמה פרייס, בנו של לפיד נח לפיד פרייס ונועה הר ציון.

נדב לפיד ודב הזהב בברלין. עכשיו תביא לנו דקל (צילום: תומאס נידרמולר/Getty Images)

"להציג שני סרטים בפסטיבל קאן זה כמו לחפור, למצוא את האוצר ואז למצוא עוד אחד", אומר לפיד. "אני מאושר כמובן עד השמיים על ההתקבלות של 'הברך' לתחרות הרשמית, סרט שאני מרגיש שחצבתי, כמו את סרטי הקודמים ואולי אפילו יותר, ממעמקי הנשמה והראש והגוף שלי ונדמה לי כשאני מביט בו שאלה שנות חיי מפוזרות על המסך. אני מאושר לא פחות על "הכוכב" סרט שנעשה בשיא אימת המגפה בתחושה של אושר ותאוות חיים, כאילו יותר משצילמנו אותו, רקדנו אותו. בשני הסרטים האלה יש לי שותפים רבים וההישג הזה שייך להם ממש כמו לי. אחרי שנת מחלה וקפאון, קאן יהיה כמו לידה מחודשת לקולנוע. כולנו שוב ניווכח שהקולנוע הוא אחת ההמצאות הגדולות של המין האנושי וששום דבר לא יפה יותר מסרט יפה".

• המסך
• פסטיבל קאן
• נדב לפיד
• קולנוע ישראלי
• סרטים
• קולנוע