הילה תומר (28) היא במאית תיאטרון, משוררת וצלמת. תל אביבית מלידה, מלבד שנתיים בהם ערקה ללונדון ללמוד תיאטרון נסיוני בRoyal Central School of Speech and Drama. הצגותיה זכו בפרסי ״קיפוד הזהב״ ו-״ההצגה הטובה ביותר״ בפסטיבל עכו. היא בעלת סטודיו לצילום פורטרטים בדרוםהעיר,ואת ספרי השירה שלה אפשר להשיג בחנויות הספרים הקטנות והמיוחדות בעיר. בימים אלה המחזה ״הדיבוק״ בבימויה מציג בבית הספר למשחק ״ניסן נתיב תל אביב״.כאן יש פרטים נוספים וכרטיסים לרכישה, ופה תיכף תכירו את המוזיאון של סבא וסבתא שלה.

1. מוזיאון העיר

סבא וסבתא שלי זבולון ושושנה תומר (ז"ל) היו תל אביבים אסליים. הוא משוק לוינסקי, היא מפרישמן, וכל זה עוד לפני שהייתה מדינה! ומעבר לזה שהם היו האנשים הכי יקרים לי בעולם, הם חינכו אותי להיות התל אביבית שאני – להכיר כל רחוב, כל סמטה, כל מסעדה וכל מוסד תרבות. סבא שלי היה אובססיבי להיסטוריה של תל אביב, ורצה שכל ילדה וילד יכירו אותה בע"פ. הוא חלם שיום יבוא ויהיה מוזאון בו מוצגות תולדותיה המרהיבות של תל אביב בכל האספקטים. בשנת 2024 (אמנם אחרי מותו) חלומו של סבא שלי התגשם ונפתחמוזיאון העיר ע"ש זבולון ושושנה תומר.המוזיאון מלא בתוכן מדהים על העיר שאנחנו גרים בה, ובנוי בצורה אינטרקטיבית שמאפשר לצלול לעומק, או לטייל ולספוג את תולדות העיר שלנו, ומתאים למבוגרים וילדים כאחד. כל פעם שאני שם אני מסתכלת על האוצר התרבותי הזה ואומרת לעצמי "סבא, סבתא – עשיתם את זה בגדול. אתם חד משמעית התל אביבים הכי טובים שהעיר הזאת ידעה".
ביאליק 27 תל אביב

2. גילה וננסי

בכל פעם שיש לי יום מבאס, שמשהו לא הסתדר בחזרות או איזה בחור שבר לי את הלב, אני מתקשרת לאבא שלי ומבקשת שנפגש ב-22:00 (שזו השעה היחידה שהוא מוכן לאכול בה) בגילה וננסי. אנחנו מתיישבים על הבר, שותים יין, אוכלים אוכל אלוהי ורואים מלכות דראג. האם שמעתי כבר כמה פעמים שזה מצחיק לשבת על הבר עם אבא שלך ולראות מלכות דראג? כן. אבל אין כמו אבא שלי שזורם עם השגעונות שלי, ואין כמו גילה וננסי שכמו בכל מקום של אייל שני, האוכל בה הוא פשוט הכי טעים בעיר. רק הפעם מעבר לחוויה הקולינרית, יש גם ערב מלא טראש וסטייל עם תוכנית אומנותית מנחמת לאללה. טיפ: לכו על הפפר סטייק והצ'יפס. מנה שאי אפשר לסרב לה.
לבונטין 8, תל אביב

3. שה שנטל

במרחק דקה מהדירה שלי יש קפה קטנטן שמרגישים בו כמו בפריז. שה שנטל הוא הקפה של שנטל מלאת השיק, אישה מבוגרת יפהפיה, מהקלאסיות שראיתי בחיי, שגדלה בפריז וכיום חיה כאן. שנטל היא תופעה בסגנון ONE WOMAN SHOW, מנהלת את הקפה, מכינה עם העובדות שלה את המאפים והסנדוויצים ויושבת ומפטפטת עם הלקוחות הקבועים. כשאני יושבת אצל שנטל, בין אם בפנים או בחוץ, אני תמיד לרגע שוכחת שאני בגן החשמל ומדמיינת שאני חלק מהסדרה אמילי בפריז רק עם פחות קיטש. בגט טוב (והוא טובבבבבבב) עם חמאה גאודה ועגבניה, סיגריה, פשוט מניפיק!
מקווה ישראל 3, תל אביב

4. Northern Star

לא תמיד מצליח לי, אבל אני ממש משתדלת, אם כבר לבזבז כסף במחירים של הארץ, לקנות אצל מעצבים ישראליים שמייצרים בארץ. אחד הברנדים הישראליים האהובים עלי ביותר הוא Northern Star. בחנות קטנה בבלי אפשר לפגוש את נדב, המעצב של המותג Northern Star, ולחזות בקולקציות צבעוניות עם פרינטים מיוחדים שנוצרים בעבודת יד, עם גזרות מוקפדות ועם אווירה מרימה שבה מהות הבגד היא לחגוג ולהתקשט, ולא להצניע ולצמצם. במשפחה שלי ארבע בנות – אמא, אחות גדולה, אחות קטנה ואני, וכל אחת מאיתנו שונה בטעם ובמבנה הגוף, ועדיין כשנגיע לאירוע משפחתי כנראה שארבעתנו נלבש Northern Star. כי אצל נדב ליטרלי יש מקום לכולן, גם בזמנים בהם תעשיית האופנה בדלנית ומבאסת. והכי חשוב, הבגדים באמת הכי סטייל אצלו. אין מה להגיד.
בזל 33, תל אביב

5. ניסו

בחודשים האחרונים, כשאני מביימת את "הדיבוק" בניסן נתיב, יוצא לי להעביר שעות בבית הקפה הצמוד למוסד – ה"ניסו". לניסו אין את האוכל הכי מיוחד או את הדרינקים הכי מרגשים, אבל יש למקום קסם מטורף. את מגיעה לשבת וחוזה במיקרוקוסמוס הזייתי! סטודנטים למשחק בהמוניהם מדברים על תיאטרון בלהט, אומנים ותיקים שיושבים לכתוב עם הלפטופ בשמחת חיים דלה יותר משל הסטודנטים, אנשים רנדומלים מהשכונה (שלראות את הפרצופים שלהם תמיד מזכיר לי שתיאטרון זה רק תיאטרון, ושלביים הצגה זה לא לערוך ניתוח לב פתוח), איש זקן שמנסה למכור אקדח מסאז ביתי וסיורי אוכל לחברות הייטק לא ברורות, שמגיעים לניסו כתחנה במסלול ה"יפואי קולינרי". התמהיל המיוחד הזה הוא הדבר שפשוט שואב את כל באי יפו לניסו. והקרבה הצמודה ל"ניסן נתיב" מאפשרת לי לשתות כוס יין בסבבה בסוף חזרה נפלאה, או לחלופין קשה מנשוא, כי אין ספק שיין הוא התשובה לשני המקרים.
נועם 5, יפו

מקום שנוא בעיר

רחוב דיזנגוף הוא אוסף של מחשבות מטרגרות עבורי. ממחשבות על דייטים איומים שיצאתי אליהם בגיל 20 והסכמתי בטיפשותי שיקרו בברים בדיזינגוף, עד מחשבות על פיגועים נוראיים. דיזינגוף הוא רחוב שלא אתקרב אליו אלא אם אין ברירה. הוא מייצג עבורי את התל אביביות שאני לא מוכנה לקחת בה חלק – הרדודה, הבאה לראות ולהראות, חסרת האופי המובחן, המשוכפלת. כל בתי הקפה בדיזינגוף זהים בעיני, כך גם חנויות הבגדים. יש ברחוב הזה ניחוח של תל אביביות לא מבית, מתאמצת, ריקה מתוכן. המקום היחיד שאני מוכנה להגיע אליו על אף שהוא בדיזנגוף זה "סיאם" (דיזנגוף 93), מקום של מסאז תאילנדי שהוא כל כך טוב ששוכחים שהוא בדיזינגוף ומרגישים לרגע בבנגקוק.

השאלון:

1.⁠ ⁠איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המבורגירלז בתיאטרון הבית. היצירה המטורללת של מיה לנדסמן והילה גלוסקינוס, שהוא בעצם שעה הזייתית בה שתי פרפורמריות אדירות יושבות על מיטת המבורגר ענקית. ומשם? אין לי כל כך דרך לתאר מה קורה. זה פשוט טרלול מוחלט שעשוי בצורה כל כך וירטואוזית. זה טראש, זה פאן, זה טריפ הזייתי, זה מצחיק, זה כואב זה על בנות ועל חברות והכי חשוב, הכל עשוי פאקינג טוב! ממליצה ללכת עם חברה טובה, ופשוט להתמסר לכאוס. טיפ ממני: אם תבואו קצת רעבות ישמצב שהמופע יסגור לכן פינה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
דליה רביקוביץ – שם ידעתי חמדה.ההצגה שלנו "הדיבוק", שתעלה ממש בימים אלו, הייתה אמורה לעלות ב-13.6. אבל אופס, ביקשת סיפוק ורווחה קיבלת הפצצות איראניות. ככה שבמקום לקצור את הפירות ישבתי בבית ופחדתי, על אמת. חזרתי למושיעה שלי בכל צרה דליה רביקוביץ, שהייתה אישה אייקונית מספיק כדי לכתוב את שיר הפרידה הטוב בעולם "חול אפסי", ובכל רגע שהלב דפק מהר מידי בפחד, פתחתי את הספרון ובחרתי להתחייב לשיר אחד, קצר, רק כדי לשכוח. ביכולת המטורפת של רביקוביץ לתאר את הכאב האנושי בצורה הכי זכה ופיוטית שאני מכירה, היא השכיחה לי פחדים של ריצה לממ"ד ושל אגירת שימורים והזכירה לי כאבים של הלב שרק רוצה מענה. דרך הספר הזה ניסיתי פחות להתבוסס בכאב הגדול של המדינה ויותר להתרפק על כאבי היומיום.

⁠לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חד משמעית לעמותת ער"ן. עמותה שאליה אפשר לפנות בטלפון/צ'אט ולקבל מענה נפשי לכל תרחיש. לצערי קיימת בחברה שלנו עדיין הסטיגמה שבקשת עזרה מצביעה על חולשה. אבל בעצם, מדובר בקו טלפוני/התכתבותי בו יושבים מתנדבים ומתנדבות שעברו הכשרה ומטרתם רק להקשיב, לחזק ולעזור לעשות סדר במחשבות. זה הוא אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי, אבל לפעמים כשהעולם מציף וצריך מענה מידי, הם מלאכים אמיתיים. יצא לי לשלוח אנשים רבים להעזר בעמותת ער"ן, ויש לי חלום גדול לעשות את ההכשרה שלהם ולהתנדב להיות זאת בצד השני של הקו.

⁠מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בהט קלצ'י. ממש ליד הים גרה השחקנית הטובה ביותר בתל אביב, ובאיזשהו קטע לא ברור של האנושות לא כולם מכירים אותה. בהט שיחקה בהצגה הראשונה שביימתי, כשהייתי פשירית בת 23 והיא כבר עם 30 שנות נסיון בתחום. אין לי מושג איך היא בכלל הסכימה, אבל היא הייתה עבורי השיעור הכי גדול בתיאטרון שקיבלתי אי פעם, ועל התפקיד קורע הלב ששיחקה אצלי זכתה אפילו בפרס "שחקנית השנה". יכול להיות שכבר ראיתם את בהט משחקת ופשוט לא ידעתם את שמה, אבל היא משחקת בכמעט כל הצגת פרינג' בעיר. בהט היא פשוט תו תקן להצגה שבה יש משחק טוב. בקיצור, לכו חפשו אותה משחקת ותודו לי אח"כ.

⁠מה יהיה?
וואלה לא יודעת. כל יום נראה כמו פרק בסדרה הזייתית. מקווה שהממשלה שלנו תעוף מהכסאות שלה כמה שיותר מהר כדי שנוכל לחזור לנשום ולהתחיל לשקם.

• העיר שלי
• תיאטרון
• מוזיאון העיר
• ניסן נתיב

>> רועי אסף הוא משחקני הקולנוע העסוקים והמוערכים בישראל, זוכה שני פרסי אופיר לשחקן ראשי ("המשגיחים", "ארץ פצועה"), והיה מועמד גם לשלישי על "מופע טוטאל", סרט בכורה בבימויו ובכיכובו שמהדהד את קבוצת הקברט הסאטירית "בורדל טוטאל" עימה פעל בתל אביב בעשור הקודם. "מופע טוטאל" הוא סרט וירטואוזי, מרגש ועתיר מעוף וחזון, הואיוקרן בסינמטק החל מהערב ולאורך הסופ"ש כולו,ואם אתם אוהבים קולנוע ישראלי מדובר בצפייה חובה.

>> סיור סודי למקרר הפרחים ונוף נעלם בפלורנטין // העיר של מרינה פוזנר
>> קוקטייל בר משנות ה-50 וחוף להתמלא בו. העיר של לארה סנואו

1. נילוס

הבר במורד אלנבי שכבר הפך למוסד תרבות בעיר. משהו באווירה שם, באנשים המיוחדים הפוקדים אותו, גורם להרגיש כאילו אתה חי בזמנים אחרים, בארץ אחרת. האוכל מצוין, העובדים והעובדות המקסימים שנבחרו בקפידה כאילו לוהקו לסרט של פליני. אבל מעל הכל, מורן אלון, ה"מאדאם" של הבר המיוחד הזה, שהוא מעין בבואה של אישיותה הכובשת ושרק בשבילה שווה לבקר שם. ממש מתחשק לומר: היאורה תשליכונו…
אלנבי 33

2. קולנוע יפו

בר-קולנוע צעיר עם שני אולמות קולנוע אינטימיים וגם חצר קסומה, שמחזיר לקולנוע את הסומק ללחיים. המבנה היפואי העתיק מלא אווירה ומקרינים בו סרטים עם דרינק ופופקורן ליד. הרפרטואר עשיר מאוד ומכיל קלאסיקות וסרטי איכות, לצד סרטי קאלט שוברי קופות. הצוות כולו צעיר ואדיב ומלא אהבה לחיים ולקולנוע. תענוג גדול לראות שם סרט או סתם להעביר ערב בכיף באווירה מגניבה.
מרזוק ועזר 14

3. סטודיו למשחק ניסן נתיב

החלום הגדול של מי שרוצה להיות שחקנ.ית, קיבל במציאות את האפשרות להתגשם במוסד המפואר הזה שבעצמו נראה כמו חלום. המבנה מיוחד ומעוצב לעילא, שוכן באחד המקומות הטרנדיים בעיר, בסמוך לשוק הפשפשים ביפו. החללים בתוכו מעוררי השראה, אולמות התיאטרון נהדרים ומבטיחים חווית צפייה מענגת. צוות הנהלה מעולה, מורים שכל אחד מהם הוא השראה גדולה ותלמידים איכותיים שנבחרים במיון קפדני ביותר, יוצרים יחד בכל שנה תיאטרון מקורי, איכותי וחדשני.
נועם 5

4. פיקוק

בר הפיקוק תמיד היה עבורי יותר מסתם מקום לשתות ולאכול – הוא היה חלק מהדרך שלי כשחקן צעיר, והוא עדיין בית חם לכל מי שחי ונושם אמנות. תמיד אוכל לראות שם איזה שחקן/נית מפוצצת אדרנלין של אחרי הצגה, מסביב מתנהלות שיחות על הצגות, אודישנים וחיים על הבמה, ובכלל זה לא סתם בר – זה חלל יצירתי, מקום שבו רעיונות נולדים ושיתופי פעולה מתחילים. עם השנים חזרתי שוב ושוב, לפעמים כדי לפגוש חברים, לפעמים רק כדי לשבת בפינה עם כוס יין ולספוג את האווירה. הפיקוק נשאר עבורי מרחב של השראה, חיבור ולוקיישן מושלם להרים כוסית אחרי הקרנה בסינמטק או הצגה בהבימה/הקאמרי.
מרמורק 14

5. הרכבת הקלה

להרגיש קצת אירופה בלב תל אביב. ברכבת הקלה אתה יושב מוקף באנשים מכל הסוגים – סטודנט מנומנם עם אוזניות, אישה מבוגרת עם שקיות שוק, נערים שצוחקים ביניהם בשקט שלא ממש עובד. כולם יחד בקרון שנע באלגנטיות בין התחנות. כשמסתכלים מהחלון רואים את תל אביב זזה מולך – שדרות ירושלים, נווה צדק, אלנבי, קרליבך, שדרות יהודית – שמות שעד לא מזמן היו רק חלק מנתיבי ההליכה שלי ועכשיו הם עצירות בתחנה, נקודות חיבור בתוך עיר שתמיד בתנועה. תענוג.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית.יש צורך להרחיב? לא נראה לי. יש צורך להחריב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"עבודה אחרונה" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע הצעירה.פעמיים צפיתי ב"בעבודה אחרונה" וסיכוי גדול שזאת לא הפעם האחרונה… הדימויים החזקים ביצירה המפעימה הזאת נחרטים עמוק בלב. זאת יצירה מסעירה כמו דהרת סוסים פראיים בלב מדבר. כל-כך סוער וכל-כך שקט בו בזמן. היכולת של אוהד נהרין לבטא רגשות, רעיונות, תפיסות חברתיות וגם פוליטיות באמצעות דימויים פיזיים עוצרי נשימה, היא מעוררת השתאות. הביצוע של להקת בת שבע הצעירה הוא פנומנלי. הם מחויבים ומתמסרים כל כולם על הבמה ומעניקים חוויה בלתי נשכחת. גם בצפייה שניה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום החדש והמעולה של ערן צור, ממקם אותו בפסגת היצירה הישראלית. הסיפור הטרגי מאחוריו רק מעצים את החוויה וגורם עוד יותר להעריך את היוצר הנפלא הזה, שהצליח מכאב כל-כך גדול ליצור את אחד האלבומים היפים שנוצרו פה. ערן ידוע ביכולת הגבוהה שלו לכתוב טקסטים רבי משמעות וגם לא לוותר על אופן הגייתם, מה שהפך אולי לסמל הכי מוכר שלו. השירים מקוריים, מורכבים, עם דימויים חזקים מאוד, אבל מאוד ברורים ונגישים וזה הישג אדיר. העיבודים המוזיקליים סוחפים ומרגשים מאד ומביאים את היצירה של צור לשיא חדש בקריירה העשירה שלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עמית אפטה.במאי צעיר ומלא כשרון וחזון שיוצר תיאטרון מקורי ונועז. ההצגות שביים עמית בתיאטרון הקאמרי מביאות רוח חדשה וצעירה לתיאטרון הישראלי. אלו התבססו על מחזות מקוריים ולאחרונה גם ביים מחזמר מצליח מברודווי בהפקה מרשימה מאד. העבודה שלו מאופיינת במקוריות ותעוזה תוך שמירה על איכות גבוהה מאד של הפקה, והיא פונה בעיקר לצעירים. זה אולי האתגר הגדול ביותר של התיאטרון הישראלי, למשוך צעירים לתיאטרון מבלי לוותר על המורכבות והאיכות ועמית עומד בזה בגאון.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כמובן לארגונים שתומכים במשפחות החטופים. אני לא יכול לחשוב על משהו יותר חשוב ודחוף בימים האלו מהשבתם הביתה של כל החטופים. אין לנו באמת זכות קיום פה, והקיום פה יאבד מערכו, כל עוד הם לא חוזרים.

מה יהיה?
עלינו לדאוג שיהיה פה יותר טוב. העתיד שלנו פה תלוי בהחלטות ופעולות שנעשה. הייאוש הוא מסוכן, כמו עשב שוטה שחייבים לעקור ברגע שמתחיל לבצבץ על פני האדמה. מוכרח להיות פה טוב יותר, וזה בידיים שלנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• רועי אסף
• נילוס
• פיקוק
• קולנוע יפו
• הרכבת הקלה
• ניסן נתיב
• ערן צור
• אנסמבל בת שבע

שירה פרבר היא שחקנית, יוצרת, במאית וכותבת. בימים אלה היא משחקת בתפקיד רחל פן, אשתו של אלכסנדר פן, בהצגה החדשה של תיאטרון ניקו ניתאי "הייתי והנני – אלכסנדר פן", בבימויה של דורית ניתאי נאמן (לפרטים וכרטיסים) . במקביל, פרבר מופיעה עם המופע שלה ״פגישה עם משוררת״ אודות לאה גולדברג.

>>מרכז התרבות הכי סקסי בעיר והיריד שמרגיע עצבים. העיר של דניאל בגנו
>>אופטימיות זהירה והבורקאסון לשבור איתו דיאטה. העיר של איתי סגל

1. בריכת גורדון

גורדון זה המקווה שלי. כשאני לא בארץ אני מתגעגעת למשפחה, לחברים ולגורדון. מבחינתי אלה המים הקדושים. שני קילומטר שחייה על הבוקר בגשם או בחום, וזה הריסטרט שלי. אני יוצאת עם חיוך רחב ואופטימיות גדולה שמחזיקה לפחות עד שאני עולה על האופניים. 26 שנים אני מנויה, הגעתי הריונית ומאז עשיתי שם חברויות קרובות ומפגשים יומיומיים של חיוכים ושיחות סביב המים. הרגשה של מועדון חברים נושא סוד באי קטן של שפיות בתוך המציאות הנוראית שלנו.
אליעזר פרי 14

2. הסטודיו למשחק ניסן נתיב

חלפו הרבה שנים מאז שסיימתי את הסטודיו במשכנו הישן והקטן בלב תל אביב. היום הוא שוכן במבנה לתפארת ביפו, ופעמיים בשבוע שאני מלמדת בו וזוכה לצפות בכישרונות הצעירים. "תיאטרון הבית" במשכן מעלה את הפקות התלמידים והפקות פרינג' משובחות אחרות שנבחרות בקפידה, ולקינוח יש קפה משובח או צ'ייסר אצל ניסו. לולא מצוקת החניה, זה היה מקום מושלם.
נועם 5

3. תיאטרון ניקו ניתאי

אני חלק מאנסמבל התיאטרון שהשנה סוף סוף מצא לו משכן קבוע בבית טפר שבדרום תל אביב. המקום הקטן והצנוע משדר ביתיות ואם מגיעים מוקדם להצגות, אפשר לשוטט בין האאוטלטים בבניין ובבית פנורמה שממול. בניגוד לכל מקום אחר בעיר, שם יש חניה בשפע.
תל גיבורים 5

4. צוותא

אני אוהבת את המקום הזה שהוא סמל לשוליים איכותיים, על הצגות הפרינג', ההופעות והערבים הספרותיים שלו. יש לו ניחוח של פעם במובן הטוב; פעם פשוט, תרבותי ואופטימי. אני מתגעגעת ללולה והסיגריה הנצחית שלה שהייתה על הקופה ותמיד קיבלה אותי במחמאות. הופעתי לא מעט באולמות התיאטרון ובשנים האחרונות, בכל שישי אנחנו, חבורת שחקנים, נפגשים למה שנקרא ה"אקטורס סטודיו" – חדר הכושר שלנו, בו אנחנו מעלים סצנות, מתנסים ומנסים חומרים שונים. על הכל מנצח בתשוקה והתמסרות אין קץ עודד קוטלר, אבינו מלכנו.
אבן גבירול 30

5. הסינמטק

געגועים למבנה הישן בפטמן כשהייתי יוצאת עם נעלי הבלט מביכורי העיתים לאיזה פאזוליני פליני או גודאר. אבל יש יתרונות למבנה החדש, ארבעה אולמות ממוזגים (לא לשכוח סוודר), מי שתייה ממתקן בחינם, לא מעט תאי שירותים, אפשרות להחתמת כרטיס הסרט להנחה בחניון ודוקאביב, הפסטיבל האהוב עלי. ולא פחות חשוב, אין סכנה שילעסו לך פופקורן באוזן.
הארבעה 5

מקום לא אהוב בעיר

כיכר אתרים. פיל לבן, מפלצת בטון החוסמת את הים ומכערת את העיר, וזה עוד כלום לעומת מה שקורה למטה. החניון הוא גן חיות של חולדות בגודל חתול וג'וקים נו, בגודל עכבר, וריח השתן שממלא את האוויר הדחוס. אם הזדמנת לשם בשבת בצהריים ולמזלך נדמה לך שמצאת חניה, מיד יצא מהמכונית שלו גברתן שיסביר לך בקללות עסיסיות שרק נדמה לך שהגעת לשם לפניו, ואם לא תביני את תנועות ידיו אולי גם תזכי לחוש אותן על גופך. זכיתי לראות את התצוגה הזאת לא אחת. גן חיות אמרתי? מה שאפילו יותר מעציב אותי הוא שלא רחוק משם, בים, בחורף, כשסוף סוף טמפרטורת המים מאפשרת שחיה וגם המדוזות עוזבות – כל הביוב של תל אביב מוזרם אליו. אולי די?

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קשה לי לדבר על אירוע חשוב יותר מלקחת חלק בתמיכה כלשהי במשפחות החטופים. אני באמת לא יודעת איך אפשר לחיות את החסר הזה של החטופים שלנו, זה לא אנושי. לפעמים יוצא לי בשער בגין לחבק אימא אמיצה שבכוחות בלתי מוסברים קמה וצועקת את הכאב והרצון הכל כך קיומי להשבת ילדה. הלב נקרע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אוהבת לבקר במוזיאונים בכל העולם. בארץ, מוזיאון תל אביב הוא האהוב עלי. מאז פרוץ המלחמה פתח לי את הלב במיוחד הביקור בתערוכה "לתפוס רגע חולף" – תערוכת אמנות אימפרסיוניסטית לציון 150 שנה לתערוכת האימפרסיוניזם הראשונה בפריז ב-1874. רוב העבודות שייכות לאוסף המוזיאון אבל התצוגה שלהן יחד היא עוצמתית ואסקפיסטית. שווה גם להציץ על "אשד", העבודה המיוחדת של אמן התאורה מוחמד אבו סאלמה, העשויה משרשראות המתכת המשמשות לדיסקית בצבא והיום יותר מכל, לדיסקית ההזדהות עם משפחות החטופים. האור המשתנה במשך היום על העבודה הסטטית מעניק לה משמעות של משך, שהות וציפייה מול הזמן שקפא. מי שיזם את העבודה הוא דודי פלג, מנהל התרבות של המוזיאון שאם לומר את האמת, הקפיצות למוזיאון הן תירוץ טוב לשתות איתו קפה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
להתנדב ולתרום למטה המשפחות להחזרת החטופים. זה הדבר הכי חשוב, ללא החזרה מיידית של אלא שהופקרו ב-7 באוקטובר, לדעתי, אין לנו זכות קיום במדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל אחד שבמוצ"ש עוזב הכל ויוצא להפגין למען השבת החטופים והפלת ממשלת ההפקר. כי מי שהפקיר חייב להחזיר. זה נכון לא רק לגבי תל אביבים.

מה יהיה?
רע ומר. אם לא נילחם להפלת הממשלה הקיצונית הזאת סופנו קרב. בסוף תהיה כאן מדינת הלכה ותהליך פירוק החברה הישראלית מבפנים יושלם.

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• ניסן נתיב
• תיאטרון הבית
• בריכת גורדון
• מוזיאון תל אביב
• סינמטק תל אביב
• צוותא

רונן דוידוב הוא שחקן ויוצר, מנהל ב-20 השנים האחרונות עם אחיו השחקן חי דוידוב אתתיאטרון חנדה חנדה – התיאטרון היהודי הבוכרי, ויחדיו הם מופיעים עם ברחבי הארץ והעולם. לאחרונה שחררו את "עם ישראל חי ורונן", סינגל להעלאת המורל הלאומי בשיתוף פעולה עם משפחת אלייב, מתוך מופע באותו שם.

>> העיר של מרינה בלטוב: תל אביב שהייתה פה פעם
>> העיר של נטלי שפריר: חנויות משמחות לכל הליידיז

1. החוף של העיר העתיקה ביפו

מקום שאני תמיד אוהב לבוא אליו ולתת לים להרגיע אותי כי כמו שאומרים "מים רבים… ישחררו את ראבי". בעצם לא בטוח שככה אומרים אבל לי זה עושה פלאים.

2. ⁠סטודיו שלום

לפני שהייתי שחקן, עבדתי בסטודיו המיתולוגי המדהים הזה בשכונת נווה עופר. שנים הייתי מאחורי המצלמה ותמיד הרגשתי שהמקום שלי בצד השני. של המצלמה!
גרינבוים 41

סטודיו שלום (מתוך עמוד הפייסבוק)

3. ניסן נתיב

המקום שהפך את התחביב שלי למקצוע. כשאני למדתי שם זה עוד היה ברחוב הרצל. עכשיו הוא במבנה יפה משלו ביפו.
נועם 7

4. לואי

הבר של החבר'ה בכיכר רבין. ובא לי לנקוב בשמם כי הם גברים אחד אחד – דוד, אזולאי, מארקו, סיטמן, אנדר, שפר ושייקה.
מלכי ישראל 4

5. סלאס

בשוק הפשפשים ביפו, המסעדה האהובה עליי ועל אורית אשתי – כן גם בשמה נקבתי! – בשוק הפשפשים ביפו. ופתאום אני קולט שיש לי קטע עם יפו…

מקום לא אהוב בעיר

כבישי מרכז תל אביב. בשנים האחרונות להיכנס לעיר עם הרכב הפך לסיוט מתמשך. גורדי השחקים רק מתרבים והכבישים נשארים עם נתיב אחד לכל כיוון. הזוי! בונים בניין? תרחיבו כביש. לא ניתן להרחיב כביש? אל תאשרו לבנות בניין בן 700 קומות. וזהו, אני משוכנע שאחרי הטור הזה שלי עיריית ת"א-יפו תקרא, תפנים ותשנה גישה מהיום.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה ראיתי את ההצגה "אני סבתא שלך" של התיאטרון הקאמרי, בה מככבת רבקה מיכאלי שחגגה החודש את יום הולדתה ה-86. היא לא ירדה מהבמה במשך שעה ורבע קרעה אותי מצחוק, מהפנטת כריזמטית ומלאת מרץ. רבקה שיחקה את אמא שלי בשתי העונות של "איפה אתה חי?!", סדרה שיצרתי יחד עם אחי, חי דוידוב ועם גיא סידס וצפריר כוחנובסקי. רבקה היא פשוט ההשראה שלי והלוואי שגם אני, בגילה, אכבוש את הבמות ואצחיק את עם ישראל גם בשעותיו הקשות ביותר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה צפיתי שוב, בפעם השניה, בסרט "ההילולה" של שלום אסייג ויואב גרוס. אחי המוכשר חי דוידוב (ויטלי) מככב בו, וזה פשוט סרט כיפי, קליל ומצחיק. ומה שהכי מטורף זה שהסרט מספר על אוטובוס של ישראלים שנחטף לעזה ואיך לפני ה-7.10 יכולנו לצחוק ולהשתעשע ברעיון שהיום הפך לסיוט כואב בנפשות של כולנו. כולי תפילה שיחזרו החטופים לביתם במהרה בריאים ושלמים. אמן!

לאיזה ארגון או מטרה אתהממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
'קונגרס יהודי בוכרה' אוסף בימים אלא תרומות ל'קמחא דפסחא' ומחלק שוברי קניות למשפחות נזקקות. ואנחנו מתגייסים יחד למען המטרה החשובה הזו, פשוט שיהיה לאנשים שידם אינה משגת מה לאכול בחג וגם אחרי החג. מצרף כאן לינקלמי שבא לו לתת מהלב.

מי התלאביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אמא שלי המדהימה תמר! התל אביבית שבחרה בעיר תל אביב להביא אותי לעולם ולגדל אותי בה בשכונת תל כביר (נווה עופר). היום כשאני אבא ל3 בנים – אדיר, ירין וקורן – אני מבין כמה אמא שלי גדולה שהיא גידלה שלושה בנים ובת – יוסי, אלכסנדרה, חי ואנוכי – ונתנה לנו את כל הכלים בעולם להגיע לאן שהגענו גם כשלא תמיד היה, וגם כשהיא הייתה בעצמה עולה חדשה יחד עם אבא שלום כמובן. לא מובן מאליו. אוהב אתכם אבא ואמא האהובים שלי ❤️

⁠מה יהיה?
דווקא בתקופת המלחמה יצאנו חי אחי ואני במופע חדש שנקרא 'עם ישראל חי ורונן' (הבנתם את משחק המילים…) והוצאנו אפילו שיר בנושא. וכמו שאני תמיד אומר בהופעה – אנחנו עם ישראל, עם הנצח, וכשאנחנו יחד אי אפשר עלינו! אותנו, לא החמאס, לא הג'יהאד האיסלמי, לא החיזבאללה, לא החות'ים ולא איראן יפילו מהרגליים. כי עם ישראל חי וצוחק!

• העיר שלי
• תיאטרון
• נווה עופר
• יפו העתיקה
• חוף הים בתל אביב
• ניסן נתיב
• רבקה מיכאלי

כשהוא הכאיב זה כאב. כשהוא הצחיק זה הצחיק ממש. הייתה לחנוך לוין את היכולת לגעת דרך המילים שלו ישר בנקודה לכל אחד מהצופים. ואכן, צופה מהצד בקלות יכול לטעות בגיבור שלנו ולחשוב שהוא דמות של חנוך לוין, איזה יוחנן צינגרבאי כזה ("סוחרי הגומי"), או לצ'ק בובצ'יק כלשהו ("לוויה חורפית"), עם נגיעות של קליף ריצ'רד. בגיל 14 הוא מרד בהוריו כשחזר יום אחד הביתה והכריז שהוא מפסיק לעשן וויד. זה לא התקבל טוב. אילן גנני, 50, הוא אצולה של אמנות מקומית. הבן של השחקנית והמורה המיתולוגית רחל שור, מחלוצות ומייסדות הקבוצה שממנה צמח לימים תיאטרון החאן, ובמאי הסרטים הדוקומנטריים גדעון גנני, מייסד קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה. בילדותו ראה גנני הצעיר את סצינת האמנות המקומית מתפתחת בסלון ביתו. הרולד פינטר עשה לו בייביסיטר כשהיה תינוק. וגם לו יש את היכולת הזו: לגעת לכל אחד מהצופים בנקודה. אולי בעצם הוא כולנו.

"למדתי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. אחת המורות שלי הייתה אמא שלי, רחל שור. בהתחלה זה היה טיפה מוזר לשנינו, אבל התרגלנו. זה נהיה כל כך טבעי, שבשלב מסוים בלימודים היא התחילה לקרוא לי 'גנני', כמו שכולם היו קוראים לי", מספר גנני. "פעם באמצע שיעור היא צעקה 'גנני, אתה ענק!'. היא לא עשתה לי הנחות בגלל שאני הבן שלה, אבל גם לא קימצה במחמאות בגלל שאני הבן שלה. כשהיה צריך לקטול היא קטלה, אבל אם היא אהבה משהו שעשיתי היא נשפכה במחמאות בלי שום פוליטיקלי קורקט

"אחרי הלימודים שיחקתי בקבוצת הצעירים של הבימה. עזבתי את הבימה אחרי כמה שנים, ומאז – יותר מעשרים שנה – לא שיחקתי בתיאטרון רפרטוארי", הוא ממשיך. "מה שתמיד היה לי קצת קשה ברפרטוארי זה שכולם כל הזמן אומרים לך מה לעשות. הבמאי, מנהל ההצגה, המלבישה, השחקנים האחרים, לכולם יש מה להגיד. בקולנוע ובטלוויזיה יש הרבה יותר חופש לשחקנים. סטנד אפ זה אידיאלי מהבחינה הזו כי אתה חופשי לגמרי. וכידוע חופשי זה לגמרי לבד.

"אחרי שעזבתי את הבימה התפזרתי לכל מיני כיוונים", נזכר גנני. "כתבתי בערוץ הילדים, עשיתי דיבובים, לימדתי, שיחקתי בטלוויזיה ובפרינג'. הייתה לי תקופה של עשר שנים ששיחקתי כמעט בכל סדרה ישראלית, אבל תמיד רק בפרק אחד. דיבבתי במשחק המחשב הישראלי הראשון 'חזי פיפוש'. שיחקתי בסרט החרדי הראשון, 'אושפיזין'. יצרתי וכתבתי מופע ראפ קומי בשם 'המופע של פיצי ג'י', מופע יחיד שלי עם נגנים שהיה למעשה מחזמר הראפ הישראלי הראשון. אפשר לומר שהייתי חלוץ בתחומים רבים, כולם אזוטריים לחלוטין".

לאורך שנים יצא לי, בהזדמנויות שונות, לראות אותו עובד. תמיד בלט השוני בינו לבין שחקנים אחרים איתם חלק את הבמה. בעוד הם בסופו של תהליך למדו את הדמות ונכנסו אליה, הוא פשוט נכנס לדמות כמו לוחץ על כפתור בלתי נראה והפעיל אותה. טוטאלי באפס מאמץ. בהתחשב בנוף ילדותו זה לא מפתיע. כל חייו בילה במחיצת אנשי במה ואמנות והוא מצוי בפרקטיקה של המקצוע כמו גם בסוגות הטרלול השונות ממנו מורכב התיאטרון.הידע הזה מסייע לו לפענח את צפונות נפשו של האדם ולהעביר את זה לדמות אותה הוא מגלם.

התיאטרון עובר בעשורים האחרונים תהליך שינוי תפיסתי: הוא נפרד מהחוויה האנאלית החנוטה שהכרנו, ונוטה יותר ויותר להיפר ריאליזם עם נגיעות של פרינג'. גנני בחר להיפרד מהממסד לטובת סטנדאפ ולהיצמד לפרקטיקה של האמנות בה הוא כל כך מצוי, בלי פילטרים, בלי הנחיות, בלי סירוסים. הוא נשאר על הבמה, חשוף, מתלהם בדרכו הלא אגרסיבית, ובכנות מצמיתה מרסס פיסות חיים דרך הפרספקטיבה הייחודית שלו, חופשי מעכבות ופוליטיקה.

"סטנדאפ התחלתי לעשות רק ב-2019", מספר גנני. "שני אנשים דחפו אותי לעולם הסטנדאפ. הראשון הוא חברי ערן שדר, קומיקאי על אזוטרי בפני עצמו, שאתו כתבתי בעבר את ההצגה 'הקרפדים'. בהלוויה של אימא שלי סיפרתי עליה סיפור מצחיק ליד הקבר. אנשים נקרעו ובכו בו זמנית. כמה ימים אחרי השבעה ערן אמר לי 'אתה חייב לעשות סטנדאפ' ומאז הוא לא הפסיק לדחוף אותי לזה, אם כי לקח לי חמש שנים עד שמימשתי את הדחיפה שלו.

"השנייה היא השחקנית והחברה לירית בלבן", הוא ממשיך לחלק קרדיטים. "לירית החליטה לעשות סטנדאפ בעצמה והציעה לי לכתוב איתה את המופע שלה. עבדנו יחד תקופה ארוכה, ומתישהו אמרתי לעצמי שאם אני יכול לכתוב בדיחות ללירית אני יכול לכתוב גם לעצמי. הפרמיירה של המופע שלה 'יאללה בלבן' הייתה בתחילת השנה והעבודה המשותפת הייתה מהנה בטירוף. למדתי ממנה המון.

"סטנדאפ זה דבר מורכב. ראיתי ראיון עם לואי סי.קיי שאמר שלוקח לסטנדאפיסט יותר מ-15 שנה להפוך להיות ממש טוב. אם הוא צודק, אז אני אמור להיות סטנדאפיסט ממש טוב בסביבות גיל 65. זה בסדר, תמיד הייתי לייט בלומר. רוב הסטנדאפיסטים בישראל מדברים הרבה על המשפחה והילדים שלהם. אני לא, כי אין לי משפחה וילדים. זה לא מבחירה או החלטה. תמיד חיפשתי אהבה, ואני עדיין מחפש, פה ושם גם מצאתי, אבל זה לא התפתח לחתונה וילדים. מצד שני, זה גם לא במיוחד מטריד אותי. כמו שאמרתי אני לייט בלומר. אז אולי זה יקרה ויהיו לי ילדים בסביבות גיל 65. זה, וטיול למזרח, וכמובן זה שאני אהפוך להיות סטנדאפיסט ממש טוב. הגיל 65 הזה מתחיל למצוא חן בעיניי. מת להיות בן 65 כבר. הולכת להיות חגיגה".

• ❤ תרבות
• סטנדאפ
• תיאטרון
• ניסן נתיב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי