>> נעם שוס, תל אביבית בלב ובנפש. היא כנרת בארוק מהמובילות בארץ, מורה ומנצחת, כנרת ראשית של תזמורת הבארוק ירושלים. בחודש הבא היא תשתתף בפסטיבל באך העשירי (11.3-5.3 בירושלים, תל אביב וחיפה), שם תוביל את התזמורת במגניפיקאט של באך ועוד יצירות מופת פרי עטו בקונצרט שיתקיים בהיכל התרבות בתל אביב (7.3), ותנגן גם בתכנית הקאמרית "באך והתנ"ך" באולם ימק"א הירושלמי הקסום (10.3).פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

>> מקום קבוע לארוחת שישי ומעוז של תרבות ושפיות // העיר של לי גאון
>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה של שלווה והשראה ושכונה שרוקמת סאונד. העיר של שי סול

בוידאו: סונטה אופוס 2, מס' 3 לכינור וויולה דה גמבה מאת בוקסטהודה (במאי ועורך: יורם רון)

1. גינת דבורה

גינת שעשועים עם גינה קהילתית ומקלט עירוני שמהווה מרכז לנגמלים מסמים. עברתי לא מעט חוויות משמעותיות בגינה הזאת עם הבת שלי. בימי הקורונה העליזים כשהתחילו לפתח את הגינה הקהילתית, זה היה התירוץ שלנו לצאת מהבית פעם ביום לראות מה גדל שם ומה מצב הגינה. בדיוק קניתי לה מצלמה אמיתית בה היא תיעדה את השינויים בגינה לאורך תקופה ובשעות שונות של היום. הזמן המיוחד הזה של הקורונה איפשר זמן להסתכלות מקרוב על הטבע ומה שמתחולל בו כל הזמן – גם בימי מגיפה. יצא כל כך יפה ששלחתי צילום שלה לתחרות של הנשיונל ג'אוגראפיק. בימי המלחמה עם איראן רצנו כמו כל השכונה למקלט בגינה. היה קשוח – ארבע דקות ריצה ואז הצטופפות עם כל התל אביבים על כלביהם וטפיהם. אז האובססיה שלי היתה לצלם את הכלבים השונים.
סמטת גור אריה 6 תל אביב

2. בתי הקולנוע במרכז העיר

אחרוני המוהיקנים – הסינמטק, קולנוע לב וקולנוע יפו. מאפשרים חוויה תל אביבית של צלילה לעולם אחר במרחק הליכה או באופניים, גם בשבת. מציעים תרבות שהיא לא תמיד רק הלהיט האחרון. מתגעגעת לימים שבכל העיר היו קולנועים – כל אחד עם הסגנון שלו. קולנוע פריז, קולנוע תל אביב, גת, פאר ועוד.. זוכרת את ההתרגשות בה צעדתי לכל אורך רחוב בן יהודה לקולנוע "תכלת" לראות את הסרט "דקה לחצות" של ברטראן טברנייה המבוסס על חייו של הסקסופוניסט לסטר יאנג.

3. בתי קפה ותיקים

בתי הקפה שמחזיקים עדיין עיתון יומי ופיל שכונתי. קפה מסריק, טורטה דלה נונה. לא יכולה לצרוך חדשות ממסך הטלפון. יושבי הקפה הקבועים כבר מכירים אחד את השני. חלקם מגיעים לקונצרטים שלי באופן קבוע.
>> טורטה דלה נונה / מלכי ישראל 13 תל אביב // קפה מסריק / שדרות מסריק 12 תל אביב

4. Bike 73

חנות האופניים השכונתית בפרישמן. הכי נחמדים ואמינים. חיכיתי הרבה זמן שיפתחו חנות אופניים באזור.
פרישמן 73 תל אביב

5. ת"א תרבות דה וינצ'י

מקום שמאפשר לאומנים מרחב יצירה במחיר שפוי. נותנים תחושה שבאמת יש רצון לתמוך ולטפח אומנות ועשייה. בערב הראשון של המלחמה עם איראן היתה לי שם חזרה. כמה שעות אחר כך, המקום הופצץ. המשך הפרויקט כמובן לא התקיים. לשמחתי מאז הם חזרו לעבוד. לא מזמן עשיתי שם חזרות לראשונה מאז סוף המלחמה. סגרתי מעגל.
דה וינצ׳י 14 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שבילי האופניים באבן גבירול ובארלוזרוב.השביל מתחיל, פתאום נפסק, פתאום ארון חשמל או עמוד חשמל באמצע השביל או מישהו יורד מהאוטובוס ישר לתוך השביל. בלגאן… שיסדרו את זה כבר. האופניים הם הבייבי של תל אביב, לא?

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהבן שלי, שהיה סדירניק קרבי במלחמה, היה יוצא הביתה, היינו לפעמים רואים יחד סרטים קלאסיים. בין השאר סרטים של קובריק – "אודיסאה בחלל: 2001" ו"התפוז המכני". סרטים מעוררי מחשבה עם אסתטיקה חד פעמית ושימוש גאוני במוזיקה. הסתכלות על האנושי ועל העל-אנושי. שם מראה על כמה מסוכן לתת כח רב למישהו או משהו. ההשחתה שבאה עם הכח אורבת שם תמיד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים לתל אביבי הממוצע מרובע 3, שגר בבניין ללא חניה ובכל זאת ממשיך לחיות, לפעול ולבלות בעיר ולגרום לה להיות חיה ובועטת. בכאוס תחבורתי וללא תקווה לתמ"א ברובע (עקב מגבלות "העיר הלבנה") קל להתייאש ולעזוב, אבל בכל זאת העיר שוקקת ומלאה בפעילות, ביוזמה וביצירתיות, בצעירים, במשפחות ובמגוון אנושי נדיר. זה לא מובן מאליו.

מה יהיה?
יש מחזוריות ולכן יהיה עוד מאותו הדבר ואז להיפך. וחוזר חלילה. יהיו עוד ריבים ומלחמות, ואז שלום וכמיהה לשלווה. עד שמישהו שוב ייזכר שבעצם מגיע לו יותר.בתור ילדה ובצעירותי זכיתי לחיות בתקופה של הסכמי שלום היסטוריים והתפתחות מטאורית של ישראל ושל תל אביב בפרט. עכשיו אנחנו שוב בתקופה של גלי מלחמות וכמעט כאוס. מקווה שעוד בחיי אספיק להנות מעוד גל של רגיעה ואופטימיות. המחזוריות קורית עכשיו מהר יותר, לא צריך לחכות 50 או 100 שנה לשינוי. אשאר עם תחזית פחות מעוננת לעתיד.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• גינת דבורה
• קולנוע יפו
• קולנוע לב
• סינמטק תל אביב
• בתי קפה
• אופניים
• שבילי אופניים
• ת"א תרבות דה וינצ'י

>> קרן אלכסנדר (כדאי שתעקבו) היא במאית ועורכת סרטים, דור שלישי של תל אביבים (מהצד של אבא), סטודנטית לתואר שני באמנות בבצלאל. ויוצרת הסרט "עיר המתים" המשודר בכאן 11, זוכה פרס הצילום בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, זוכה פרס סרט הביכורים בפסטיבל קולנוע דרום, זוכה פרס הצילום בפורום היוצרים הדוקומנטרים ומועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר.אתם רוצים לראות אותו.

>> שריד מעידן הקרח ושלוחת פלורנטין בצפון הישן. העיר של איל חלפון
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. הספה של הפורום

בסינמטק תל אביב בקומה השניה שוכן הפורום הדוקומנטרי. מהחדר הקטן הזה מתנהל ארגון שהוא בית אמיתי ליוצרים. מכאן יוצאות יזמות מעניינות ומאבקים חשובים ולכאן אפשר לבוא להתרסק לשנ"צ הגון על הספה או להתפרק בבכי בנפילת המתח שאחרי שבוע הקרנות אינטנסיבי. תמיד יהיה מי שיקשיב, או מי שיתן לך רגע לעצמך, מי שיציע קפה ומשהו מתוק ולעיתים אפילו בירה קרה.

2. צופי-ים יפו

אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר ולרדת לנמל יפו לספוט שלי על המסלעה שליד צופי-ים. אני אוהבת את המגע של הסלעים בכפות הרגליים, את האוויר הטוב שיש רק בים מתובל במלח שממתיק את הקפה, ואת הקרוולים העגונות המזכירות לי נעורים (בצופי ים תל אביב). בוקר מושלם הוא כזה שמתחיל שם – פרק או שניים בספר ובהייה ממושכת בכתמי הצבע של המים, רגע של שקט לפני שאני מטפסת חזרה לחדר החשוך שלי לעוד יום עריכה.

3. אטלס בר

האטלס כיכב במדור הזה לא פעם ולא בכדי. זה בר שכונתי עם חצר נהדרת וקהל נאמן. האווירה שם בדיוק נכונה, מלנכולית מספיק כדי שיהיה אפשר להרגיש בבית אבל עמוסה באנשים טובים שתמיד יעלו לך חיוך. זה המקום עם השיחות הכי מעניינות בעיר, לצד אוכל ומוזיקה פשוטים וטובים. עבדתי שם שלוש שנים ואני כולי געגועים (לא רן, אני לא באה הערב למשמרת).
מסילת ישרים 15 תל אביב

4. הכולל

במהלך המלחמה בית פנורמה הפך לעיר המקלט שלי. המבנה הכעור הזה הוא מקום מרתק שאפשר לשוטט בו שעות. מתקיימים בו עולמות. אבל לב ליבו הגועש הוא בית הספר לציור עכשווי "הכולל" של הציירים המופלאים רן טננבאום וגיא אביטל. השניים האלה הם לא רק ציירים נהדרים אלא מורים בחסד, שמטפחים באהבת אינקץ קהילה חיה של צייריםות ויודעים איך לעזור לכל אחת למצוא את הצבע הייחודי שלה, מבלי לנסות לדחוף אותה לתוך קונבנציות או חוקים. את השפיות שלי (האמנם?) אני חבה למקום הזה, שלמרות השם וחבל לא מקבל מימון מהממשלה.
בן צבי 84 קומה 6 תל אביב

5. הספריה של מגזין III

ברחוב עולי ציון יש פנינה קטנה שגיליתי לאחרונה,ספריית "ספרי אמן" למכירה או דפדוף מהופנט. זה מקום של אוצרות מקומיים קטנים בכריכות מגוונות שמגרה את הדמיון והחשק, מדגדג בקצות האצבעות. אפשר למצוא שם את הסכמי אוסלו (על נייר טואלט) של אנדי ארנוביץ ומכתבים מהכלא של רוזה לוקסמבורג (ופרח) שיצרו אורי יואלי וננה אריאל. החנות-ספריה נמצאת בתוך גלריה יפה שהיא שלוחה של המוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, ובה תוצג בעוד חודש (פתיחה ב-12.3) תערוכה של חברי המוכשרים לספסל הלימודים בתואר השני לאמנות בבצלאל.
עולי ציון 34 יפו (שוק הפשפשים)

מקום לא אהוב בעיר:

מאז שנגנב לי הטוסטוס, כל מקום שלא במרחק עשר דקות רכיבה על אופניים או על קו הרכבת הקלה הוא מבחינתי אזור עוין שיש להימנע ממנו בכל מחיר. הרכבת באמת נהדרת ואילו רק הייתה פועלת בסופי שבוע היה אפשר לרגע לדמיין שאנחנו חיים במדינה נורמלית. אבל מכיון שלא – יש למישהו כיוון לטוסטוס קטן משומש במחיר מציאה?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה" במוזיאון תל אביב מציגה עבודות מהאוסף הפרטי של יאן פישר וכוללת אוצרות נהדרת, תפאורה מושקעת ועבודת סאונד מצוינת של ד"ר נועם גל, האוצר המחונן. אלו עבודות שנעשו בצל מלחמה, ערב אחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות גרמניה, עידן של אי ודאות ושל חברה מתפרקת – תזכורת מצמררת לניחוח הפשיסטי שהולך ומציף את רחובות חיינו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהתחילה המלחמה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות זה לצייר ולהקשיב לאביב גדג'. בהתחלה חרשתי בלופים את "מנועים קדימה" המופתי, עד שיצא "עולם מופלא איפה אתה" שכמו נכתב במיוחד עבור השביעי באוקטובר. באופן כללי, אביב גדג' הוא אחד האמנים שכותבים הכי כואב את המקום הזה: כל מילה שלו וכל יללת גיטרה מפלחת לי את הקישקע. לא סתם הקהל שלו הוא הכת היחידה בארץ שמצליחה לאגד בתוכה נערי גבעות באפטר מהצבא ורוקרים תל אביבים מזדקנים. הופעה שלו בבארבי (מתי??) היא תופעה תרבותית (לסקרנים), חוויה מיסטית (לרוחניים) ורגע של חיבור קורע-נפש למקום הדפוק והאהוב הזה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון 255(כמספר החטופים בעזה בשבעה באוקטובר) הוא ארגון שהמטרה שלו היא להעניק בית ותמיכה לחטופים, לחטופות ולמשפחות שעצרו את חייהם לטובת המאבק להשבת האהובים שלהן הביתה, חיים או מתים. הארגון פועל ליצור מעטפת של שיקום ותמיכה עבור החטופים ובנות ובני המשפחה ממעגלי קרבה שונים, שרבים מהם לא מוכרים על ידי המדינה, כדי לסייע להם להתמודד עם האתגרים שבחזרה לחיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אודי ירדן, נהג מונית תל אביבי עם פנקס ההמלצות המוזיקליות הכי מגניב בעיר ומעבר לה. נסיעה במונית שלו זו הזדמנות להכיר להקות ישראליות שוות (יאללה) ולשתף באובססיה חדשה (הפסקול הגאוני של קלרה הקדושה). אודי אוסף המלצות מנוסעים, מאזין להן במלוא תשומת הלב וממליץ הלאה כשמשהו מרשים אותו. עמוד הפייסבוק שלו הוא מקום נהדר לחפש את האלבום הבא.

מה יהיה?
יהיו בחירות. זה הרגע המכריע. זה הזמן להתפקד למפלגות, להצטרף לאיגודי עובדים ובאופן כללי להתחיל להרים חזרה את הראש. בעידן ובדור שיודע בעיקר לשתוק, גם מאבק קטן ולכאורה בלתי חשוב מייצג התנגדות למדרון החלקלק של חיסול התרבות החופשית ושאריות הדמוקרטיה.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• כאן 11
• סינמטק תל אביב
• נמל יפו
• אטלס בר
• מגזין III

>>פרסום ראשון: 13.11.22 // עדכון אחרון: 10.1.26
ג'ארת. תומאס ניוטון. פונטיוס פילאטוס. אנדי וורהול. זה לא משחק של "שבץ נא" – אלו רק חלק מהדמויות שלקח על עצמו המוזיקאי דיוויד בואי בקריירת המשחק שלו בת ארבעת העשורים. זו לא הפתעה שהאיש שהפרצוף, הלבוש והאיפור שלו תמיד שימשו חלק מהמוזיקה שלו – ושהקולנוע חדר לשיריו – יעשה את המעבר בסופו של דבר למסך הגדול.

אבל הופעותיו הקולנועיות, שלרוב מתפרשות בציבור (או אפילו בקרב חובבי הקולנוע) בתור הופעות אורח שוליות ותו לא, העניקו למדיום את הזיקית הגדולה ביותר שלה – לא בשל הקלישאה על החלפת דמויותיו התכופה, אלא דווקא בגלל הפתאומיות בתפקידים שבחר לעצמו בפינצטה. אז במלאת עשור למותו – לעזאזל כמה שהעולם גרוע בלעדיו – הנה מחווה לכמה מההופעות של האיש שהיה טילדה סווינטון עוד לפני טילדה סווינטון.

1. הקלאסית – "האיש שנפל מכוכב אחר" (1976)

על סרטו של הבמאי הבריטי חובב האבסורד ניקולס רוג מ-1976 כבר חפרתי, אבל אי אפשר לכתוב על בואי בקולנוע מבלי להזכיר את הסרט העל-זמני הזה. אחרי שצפה בדוקומנטרי אודות הזמר "Cracked Actor" מ-1974, רוג ראה בבואי החיוור וההרוס מהתמכרות חריפה לסמים וממאיסה בחיי הפרסום – את ההתגלמות "המושלמת" של תומאס ניוטון, חייזר שמגיע לכדור הארץ בשביל למצוא מים לכוכבו שבבצורת ומוצא את עצמו נופל ל-"לב המאפליה" האנושית, כשהוא מתמכר לכוח, פרסום, מין ואלימות.

בואי צועד יד ביד עם רוג ויחדיו הם מרימים את העלילה המעט שחוקה של ספרו של וולטר טביס ("גמביט המלכה") לרמת מאסטרפיס צבעוני ואפל, שמטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון (בואי הודה מאוחר יותר כי לא זכר כמעט שום דבר מצילומי הסרט) , ושואל אותנו מה היא אותה אחריות בלתי נראית שאנו מייחסים לאנשים שאנחנו מעריצים?

2. הקאמפית – "רק ג'יגולו" (1978)

אם "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא ה-הגדרה לסבנטיז, אז ההופעה הבאה של בואי על המסך הגדול – "רק ג'יגולו" מ-1978 – היא ההגדרה האחרת (והפחות מודעת לעצמה) לעשור. מה שתוכנן כדרמה אירונית על ימי פוסט-מלחמת העולם הראשונה בגרמניה, תמונת מראה לבואי הנוכחי שהשתקע בברלין (ושם יצר את "טרילוגיית ברלין" הנודעת שלו, לא מעט בהשראת סרטו של רוג) ,פלוס התפקיד שהוציא את האייקון הכי גדול של המדינה האירופאית – מרלן דיטריך – מפרישה (דיטריך, שהייתה אז בת 77, זכתה ל-250,000 דולר פר יומיים של צילומים) – הפך למלודרמה סטייל "אהבה מעבר לפינה", עם תלבושות שנות ה-20 ושירי "וילג' פיפל".

בואי, שנכנס לצילומים מתוך מחשבה שמדובר ב-"קברט" הבא, וכי הוא עומד לפגוש את מרלן דיטריך, הצטרף זמן לא רב אחרי יציאת הסרט למלעיזיו: "תדמיינו איך אני מרגיש", אמר הזמר בקריצה ב-1980, "זה כל 32 סרטי אלביס פרסלי שלי מקובצים לאחד". למרות הסצנות המשותפות, את דיטריך, אגב, בואי מעולם לא פגש – כשהכוכבת המבוגרת דקלמה את שורותיה בעיר מגוריה פריז, ו-"קסם העריכה" עשה את שלו.

למרות שבואי מגלם קצין פרוסי בשם פול אמברוזיוס וון פרזיגודסקי, הוא עדיין מצליח לשמור על פנים חתומות. ולמרות שאת רוב הסצנות שלו הוא חולק בעיקר עם קים נובאק מ-"ורטיגו", "רק ג'יגולו" שווה צפייה לו רק בזכות קפסולת הזמן שהוא – זמן שבו קולותיהם של "מנהטן טרנספר" נשמעו בחדווה לצד דיונים על קומוניזם ובקבוקי בירה ענקיים הלכו בשלג (לא, לא לקחתי משהו).

3. האירוטית – "הרעב" (1983)

בואי לא היה רק בררן בתפקידים שברר לו, אלא גם בבמאים איתם בחר לעבוד, שהיו לכל הפחות לא רגילים. טוני סקוט ("אהבה בשחקים", "רומן על אמת"), שליהק את בואי לסרט הערפדים "הרעב" ב-1983 – היה לחלוטין במאי כזה: כאח הצעיר של רידלי סקוט, הוא נמנע מהשוואות נמשכות לסרטיו של אחיו, ופיתח לעצמו סגנון אחר לגמרי, עם פחות רצינות תהומית – כזה שמודע לצדו המוגזם והפומפוזי, אבל גם חושף את הפטישיזם בתרבות הפופולרית.

"הרעב", סרטו הראשון, גולל את סיפורם של זוג ערפדים ותיק (בואי וקת'רין דנב) שמנסים לפתות חוקרת זקנה (סוזן סרנדון) להצטרף אליהם לנצח. הוא עסק באותו התפר שסקוט כה אהב – בין תרבות המחתרת לבין הפופי והמוחצן. בואי, שהיה בדיוק אחרי "היוולדותו מחדש" ככוכב "ניו-ווייב" עם "Let’s Dance", התחבר שוב למצבו בעולם האמיתי והעניק בהופעתו בסרט משמעות אחרת ואפלה לליטוש המצועצע הזה של האייטיז. הביקורות קטלו את השילוב הביזארי הזה, אבל הסרט פיתח לעצמו חיים משלו – בעיקר בסצנת הגותים – ובצדק: כל סרט שנפתח עם בואי ודנב רוקדים במועדון לצלילי "באוהאוס" ומתחילים עם זוג היפסטרים הוא לחלוטין משהו אחר.

4. הדרמטית – "חג שמח, מיסטר לורנס" (1983)

באותה שנה שניגן צ'לו עם פאת מוצרט לטוני סקוט ב-"הרעב", בואי בחר בתפקיד הכי רחוק מכך – והכי דרמטי שלו – בסרטו של נגיסה אושימה, "חג שמח, מיסטר לורנס". ב-"מיסטר לורנס", בואי מגלם את מייג'ור סליירס, חייל דרום אפריקאי שמשרת באינדונזיה במלחמת העולם ה-2 (בואי אוהב כנראה מלחמות עולם) ונלקח בשבי היפני האכזרי. בשבי, משמש סליירס כדמות מנהיג לשבויים האחרים (ביניהם מיסטר לורנס עצמו, טום קונטי) וכמושא לאובססיה – ספק אפלטונית, ספק רומנטית – למפקד המחנה יונוי (ריוצ'י סקאמוטו, שגם כתב את נעימת הנושא המהפנטת, שהפכה יותר מאוחר לדואט בינו לבין דיויד סילביאן, סולן "Japan").

כמי שתמיד ג'ינגל בין זהויות מיניות, בואי משתמש ב-"חג שמח, מיסטר לורנס" כדי לעסוק במיניות עצורה מול גבריות מרדנית, בסביבה כה אלימה ומאיימת – הרבה לפני בנדיקט קאמברבאץ' ו-"כוחו של הכלב". ההופעה העוצמתית שלו ושל חברי הקאסט הפכה את הסרט הזה לקאלט של ממש, ולאחד הסרטים האהובים על אחד בשם אקירה קורסאווה.

5. האייקונית – "המבוך" (1986)

כשחושבים על בואי בקולנוע, לרוב האנשים עולה תמונה של הזמר עם פאת "שושי זוהר", כפפות בצבע שחור, כדורים בצבע שחור שהוא ממשמש בצורה מחשידה למדי וטייץ מידה סמול. זהו כמובן תפקידו כמלך הגובלינים ג'ארת בסרט הפנטזיה של ג'ים הנסון, "המבוך" (1986). במסגרת מפגש הענקים בין המוחות היוצרים – יוצר "החבובות" ו-"רחוב סומסום" ג'ים הנסון על הקונספט, ג'ורג' לוקאס על ההפקה ויוצא "מונטי פייתון" טרי ג'ונס והבמאית המוערכת איליין מיי (למרות שלא ניתן לה קרדיט) על התסריט – בואי הגיע בשלב מאוחר יחסית לפרויקט.

הנסון, שרצה מוזיקאי כריזמטי כדי להוות מכשול – ועניין – לגיבורת הסרט שרה (ג'ניפר קונלי בתפקידה הגדול הראשון), חשב קודם על סטינג, פרינס, מייקל ג'קסון ומיק ג'אגר לפני שהגיע לבואי, ועדיין כשהרעיון עלה לראשו הוא הבין, לדבריו, ש"הבגרות, המיניות, הצד המטריד של בואי – כולם מתארים בצורה הטובה ביותר את עולם המבוגרים".

וכך, למרות הביצועים המאכזבים והביקורות הקוטלות (עוד סימן היכר – לצערנו – לסרטיו של בואי) שגרמו להנסון לפרוש מבימוי עד למותו בטרם עת 4 שנים מאוחר יותר, הוא הצטרף לשורה ארוכה של יוצרים שהבינו את הכוח הוויזואלי שטמון בלתת לבואי להיות הוא עצמו – מספיקים כמה שוטים של המוזיקאי צוחק עם בובותיו או מפזז על מדרגות כדי להבין למה "המבוך" הוא סרט ששמו הולך לפניו עד היום.

6. הופעת האורח – "טווין פיקס: אש הולכת איתי" (1992):

את הסרטים של דיוויד לינץ' אפשר לתאר בצורה דומה לשירים של דיויד בואי – ללא היגיון פנימי – או יותר נכון, ללא היגיון בכלל; אבסורדיים ולפעמים סתם שם "בשביל הקטע", אבל באותה מידה – ממכרים לחלוטין. לכן, אין זו הפתעה כשלינץ' ניגש לעשות פריקוול קולנועי לסדרה שהגדירה את תחילת הניינטיז – "טווין פיקס" – הוא חשב על בואי כדמות מושלמת מהעיירה המטרידה ההיא.

הסיפור מוכר – ההפקה הייתה בעייתית (לדוגמה, סירובו – לתקופה – של קייל מקלאכלן לשוב לתפקידו כדייל קופר מחשש לטייפקאסטינג) והתגובה הציבורית הייתה בעייתית עוד יותר (המיתוס גורס ששריקות בוז נשמעו בפרימיירת הסרט בפסטיבל קאן באותה השנה). אבל דווקא תפקידו של בואי כסוכן FBI דרומי שמופיע פתאום במשרדו אחרי שנעלם כשנתיים – מוציאה מהסרט סצנה אפקטיבית ביותר: הגמד שמדבר אחורנית, קוף מתחבא מאחורי מסיכת פינוקיו לבנה, איש שנראה כמו דה-וויקנד ב-"Blinding Lights" ובואי צורח מול המצלמה שוב ושוב.

בואי, לעומת זאת, לא התרצה ממש מביקורו הקצר ביותר על הסט ("הם דחסו אותי", אמר מאוחר יותר) או מהמבטא המאולץ שלו, וכשלינץ' רצה מאוד בחזרתו להמשך שהוציא לתוכנית ב-2017, בואי סירב בנימוס והותיר שימוש בחומרי ארכיון שלו – רק אם קולו ידובב על ידי "דרומי" אמיתי. מספר חודשים לאחר מכן, הסוכן ג'פריס כבר באמת לא הגיח שוב.

https://www.youtube.com/watch?v=-BUPUxplvdU

7. הלא-מוערכת – "באסקיה" (1996)

בואי, היה יותר מכל, איקונה בפני עצמו, שנכח בלא מעט צמתים חשובים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 – מיחסי החברות/שנאה עם מארק בולאן, הסגידה לסופר "הביט" וויליאם ס. בורוז והבייבסיטר לעת מצוא של ג'ון לנון. וככזה, שימוש בו בסרטים נתן להם מידה מסוימת של רפלקסיביות ואינטרטקסטואליות (ושאר מילים מפוצצות). לצערנו, לא רבים השכילו לעשות זאת, אבל דווקא ב-"באסקיה" (1996), סרטו של הצייר שהפך לבמאי ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה"), על חברו האמן הנודע ז'אן מישל באסקיה (שמגולם בסרט ע"י ג'פרי רייט) – קיבל בואי סוף סוף הזדמנות להשתמש ב-"קשרים" שלו עצמו.

ב-"באסקיה", בואי מגלם את אנדי וורהול, מי שהפך לחברו הקרוב ולמנטור של באסקיה, לא כחיקוי נפוח מחשיבות עצמית (כפי שנהוג לתפוס את אמן הפופ-ארט בציבור), אלא כדמות שמשלבת קאמפ וציניות וחושפת בעורמה את הרדידות של עולם "כוכבי האמנות". חלק מההנאה והכנות של בואי בגילומו של וורהול הוא סיפורו האישי שלו עם האיש והפאה: כמי שראה בו מודל לחיקוי והקדיש לו שיר (שאת הפתיח שלו "גנב" שנים אחר כך מני בגר ל-"זה היה ביתי" – איפה התמלוגים, מני??) באלבומו "האנקי דורי", בואי זכה לפגוש סוף סוף את וורהול בשנותיו הראשונות כמוזיקאי, ואף ניגן לו את שירו – אך וורהול, בהיותו ה-טיפוס שהוא, לא פצה את פיו או אפילו הנהן בחיוב, אלא בהה כמה דקות באוויר ועזב את החדר.

מאז אותה תקרית מוזרה, נתקל לא פעם בואי בוורהול האניגמטי בחוגי הברנז'ה הניו-יורקיים והמשיך לשאוב ממנו השפעה, גם אם בחצי קריצה. לתפקידו ב-"באסקיה" כבר הצליח להשאיל המוזיקאי את פאתו, משקפיו והז'קט של וורהול המנוח – ובכך סגר את המעגל לאותו זמר צעיר פעור עיניים שחיכה לאישור מאלילו. ואולי זה הסיפור של דיויד בואי – אדם שדמותו חורכת הקול והמסך אינה תלויה בזמן או באופנה מסוימת, אלא תישאר תמיד כחלק מהתרבות העולמית.

• המסך
• סינמטק
• סינמטק תל אביב
• דיוויד בואי

קצת יותר מארבעה חודשים חלפו מאז מותו בטרם עת של רמי הויברגר ז"ל, וזה עדיין בלתי נתפס. כן, אנשים חולים ואז מתים, זה קורה כל הזמן, אבל במקרה של הויברגר ישנה תחושה שבכל רגע הוא עשוי להפתיע אותנו ולהכריז שהוא רק התלוצץ. זה יהיה הרבה יותר הגיוני ממותו. ואם להפתיע אותנו ככה, אז הכי מתאים לו שיעשה את זה במחווה קולנועיתמיוחדת שתערך בסינמטק תל אביב לזכרו (31-23 בינואר 2026), עדיף באירוע הפתיחה.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע

סינמטק תל אביב יקדיש בשבוע האחרון שלינוארתוכנית מיוחדת לזכרו של רמי הויברגר ז"ל, שחקן ויוצר חד פעמי שהקולנוע היה מאהבות חייו הגדולות והידע שלו על המסך הגדול, על יוצריו ועל תולדותיו היה עמוק, סקרן ובלתי נדלה. הוא ראה בבמאים דוגמת ג׳ים ג׳רמוש, וודי אלן, רומן פולנסקי, סופיה קופולה וקז׳ישטוף קישלובסקי לא רק יוצרים נערצים, אלא אנשי רוח ומורי דרך והכיר לפרטי פרטים כל יצירה, מלפני ומאחורי הקלעים.

בשנתיים האחרונות לחייו שוחח רמי עם חברו, העיתונאי והמרצה יונתן גת, על הסרטים האהובים עליו ביותר. שיחות אינטימיות, עמוקות ומלאות תשוקה לקולנוע, שנמשכו עד ימיו האחרונים. מתוך השיחות הללו גיבש יונתן גת את רשימת הצפייה הקולנועית של רמי הויברגר – שממנה נבחרו הסרטים שיוקרנו במסגרת התוכנית.

התוכנית תיפתח באירוע מחווה חגיגי ומרגש, שכולו הצדעה ליצירתו של רמי הויברגר עצמו, שיחה בהנחיית יונתן גת עם צוות "החמישיה הקאמרית" – מנשה נוי, קרן מור ודב נבון והבמאי איתן צור – והקרנה של הסרטים "להרוג דבורה" ו"מבצע סבתא" (לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאי דרור שאול ועם גל הויברגר, אחיו של רמי). השבוע ימשיך בסדרת הקרנות של הסרטים שהויברגר אהב במיוחד, כשכל אחד מהם מלווה בהקדמה אישית על דמותו, מחשבותיו ואהבותיו הקולנועיות, והסרטים שיוקרנו הם "גוסט דוג – דרכו של סמוראי", "אבודים בטוקיו", "חנה ואחיותיה", "סיפור קצר על אהבה" ו"הדייר".

"גם ברגעים הכי קשים וכואבים שלו, רמי ידע לחזור ולהתרגש מזיכרונות הקולנוע של הבמאים האהובים עליו", אומר גת. הפריימים הזכורים היו בשבילו כמו משככי כאבים. כשדיברנו על קולנוע, הכל היה תקין ושליו. כמה ימים לפני שנפטר, רמי אמר לנו: 'אני שמח שהשארתי כמה דברים יפים מאחורי'. החזקנו את ידו והבטחנו לו שאלה דברים שילוו אותנו תמיד. עכשיו זו ההזדמנות ליהנות מרשימת הצפייה שהשאיר לאוהביו וגם להיזכר איזה שחקן אדיר היה רמי, שלא פחד להעיר מתוכו את כל השדים שסחפו אותו אל שיא של עוצמה קומית ודרמטית".
>> אירוע לזכרו של רמי הויברגר, שישי, 23.1 14:30, סינמטק תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• המסך
• רמי הויברגר
• סינמטק תל אביב

>> עידו ויסמן (כדי שתעקבו) הוא במאי ויוצר דוקו שסרטו התיעודי הראשון, "מפרץ השמש", עושה דרכו לשידור בכאן 11 (10.1), הסרט מלווה שלושה מדיירי מתחם קרוואנים ארעי המסתתר בקצה הדרומי של המדינה, מאחורי מלונות הענק המפוארים של אילת ומצליח לחדור ברגישות יוצאת דופן, אל הוויית הבדידות האנושית של אלו שבחרו להתרחק מעברם ולבקש לעצמם עיר מקלט. הסרט זכה לשבחי המבקרים ובשלל פרסים, כולל פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ופרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. אתם צריכים לראות את זה.

>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר
>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט

1. הסינמטק

כשהגעתי לעיר לראשונה לפני 12 שנה מהפריפריה הצפונית, הסינמטק היה גילוי תרבותי מסעיר עבורי. "הקונפורמיסט", "פריז טקסס", "הגננת" (נדב לפיד) ועוד כל כך הרבה יצירות מופת קולנועיות שחוויתי לראשונה במקום האהוב והמאותגר אסתטית הזה. אם יש קלישאה אחת שאני לגמרי חי איתה בשלום, היא שהסינמטק באמת הפך להיות עם השנים הבית השני שלי.

2. אלוף בצלות

אלוף בצלות היא אחת הפינות היותר חמודות ומלאות חיים בעיר.
בלב אזור הבניינים של לוינסקי, מסתתרת גינה ציבורית מתוקה שהיא גם בית קפה ביום ובר יין בלילה. זה כבר נהיה מנהג שכל כיפור אנחנו נפגשים כמה חברים בגינה, ללילה של משחקי קופסא תחרותיים ועל הדרך פוגשים את המגוון האנושי והצבעוני של פלורנטין ודרום ת"א. הקפהחזר לאחרונה לפעילות, אחרי תקופה ארוכה יחסית שהמקום היה סגור.

3. ספריית בית אריאלה

צילמנו שם את התוכנית האהובה "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שביימתי את הצילומים שלה.
לפני הצילומים עשיתי אינספור סיורי לוקיישן בספריה והתאהבתי בפינות השונות של הקומפלקס המרשים הזה: מאולם הופעות מרשים מדי בקומה העליונה, מפגש חובבי קומיקס בקומה התחתונה, לערבי הקרנות של קולנוע אוונגרדי, הספרייה היא בית לכל כך הרבה אירועי תרבות נישתיים ונחוצים כ"כ לעיר כמו תל אביב.בשנתיים האחרונות, הקונטרסט בין הטרגיות של כיכר החטופים הסמוכה לבין האסקפיזם התרבותי של בית אריאלה, הייתה חוויה אבסורדית במיוחד שביטאה את הדיסוננס החברתי של החיים של כולנו פה. תודה לאל שהחטופים חזרו והמלחמה שקטה ואפשר לצרוך תרבות במפלס נסבל יותר של תחושת אשמה.
שדרות שאול המלך 25 תל אביב

4. פינת הקישון/פרנקל

אני גר באותה דירה ברחוב הקישון בפלורנטין כבר קרוב ל-7 שנים. למרות תחושת המיאוס החוזרת מפלורנטין ומתל אביב בכלל, ראיתי איך במהלך השנים שאני פה,פלורנטין התבגרה והתברגנה ביחד איתי. מלא בתי קפה חדשים שנפתחו, משפחות עם ילדים שעברו הנה, חנויות ספרים ובגדים חדשות והתשתיות כמעט ונהיו סבירות.
פינת הרחובות של פרנקל והקישון ממש מתחת לבית שלי, היא המפגש היומיומי שלי עם כל מה שאני אוהב בפלורנטין ושומר עליי עדיין פה. בפינה אחת"פוקפה"– בוודאות הקפה הכי טעים בעיר. בפינה השנייה השופינג האהוב עליי –טמבוריית פלורנטין. מולה חנות יין מעולה ומולה חנות עציצים מושקעת במיוחד. צומת אחת שמקפלת בתוכה את תל אביב ואת כל מה שבנאדם צריך – סוקולנט טוב ואמריקנו קר.
בימי שישי בצהריים כשהרחובות עמוסים במבקרים, אני מצליח לספוג את האווירה הייחודית של פינת הרחובות הזו ולהודות לעצמי בשקט שאין מה לחפש בחיפה.

5. רחוב ברנט בדרך לים

צ'ארלס קלור הוא הפארק האהוב עליי בעיר. בדרך לשם, אפשר ורצוי לעבור דרך רחוב ברנט שנמצא בקצה התחתון של נווה צדק. מדובר בקבוצת סמטאות, שלא דומה לשום מקום אחר בתל אביב. חצרות ענק מלאות צמחיה וגינות ירק, רחובות חצי סלולים ותרנגולים שמסתובבים חופשי.לא ברור איך כרישי הנדל"ן עוד לא שמו את ידם על האזור המדהים הזה, אבל נשאר רק להודות על הביקור השבועי במה שמרגיש כמו בית ינאי או כל מושב פסטורלי אחר על קו החוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני כבר הרבה שנים מנסה להגיע לפסטיבל הסרטים בערבה ואיכשהו עוד לא הסתדר לי. לפני חודש הגעתי לראשונה לפסטיבל ואני יכול להגיד, בלי עוררין, שזה פסטיבל הקולנוע הכי יפה, ייחודי וקסום שחוויתי, בארץ ובעולם. מאות אנשים מתקבצים עם רדת הערב בין הגבעות המדבריות של צוקים וצופים בסרט יפה על מסך ענק בלב המדבר. להפתעתי, איכות ההקרנה והסאונד הייתה מהטובות שחוויתי ובאופן כללי זה מרגיש שככה אלוהים התכוון שנראה סרטים כשהוא ברא את הקולנוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה ראיתי לראשונה את "רגע של תמימות" של הבמאי האיראני מחסן מחמבלאף. סרט מהמם, שובה לב ו"מבוך מראות של אמת", כמו שתיאר בחכמה אמרי דקל קדוש שהקרין את הסרט בבית רדיקל' כחלק מהתוכנית המעולה והמומלצת במיוחד שהוא אוצר על קולנוע איראני.
על רקע המלחמה האחרונה עם איראן, ועם ספק מלחמה נוספת בפתח, התזכורת שבצד השני יש גם קולנוע וגם אנשים כל כך יצירתיים, חכמים ומלאי רוך ואנושיות, היא סלע להיאחז בו בתוך הסחף של העדריות המלחמתית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"בדרך להחלמה"היא עמותת מתנדבים ישראלית שמסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים, אל בתי החולים לישראל ובחזרה. אנחנו בתקופה שגם סולידריות אנושית בסיסית יכולה להיחשב שנויה במחלוקת, אבל כל אקט של הושטת יד עבור בני אדם במצוקה, הוא בעל ערך עצום. זו האמת הבסיסית והראשונית ביותר.

4.מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו. רק שלא יעלה לו שוב, כי אז הוא בלתי נסבל.
האמת שלמרות ואולי בגלל שהוא חבר קרוב שלי, אני יכול להעיד שהוא אחד האנשים המצחיקים בסטנדאפ הישראלי. השילוב בין ההומור השחור ליכולת לפגוע בכל אדם, ללא הבדלי דת מין וגזע, הוא באמת יוצא דופן וקורע במיוחד. חוץ מהסטנדאפ, הוא גם מבשל וואו, שזה חשוב לי במיוחד כחבר. והוא גם עושה ארוחות פופ אפ סופר טעימות אצלו בבית. מומלץ בחום.

מה יהיה?
יהיה טוב, ואם לא, זה בטוח יהיה לי טוב בתור דוקומנטריסט.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• גינת אלוף בצלות
• פלורנטין
• סינמטק תל אביב
• בית אריאלה