>>פרסום ראשון: 13.11.22 // עדכון אחרון: 10.1.26
ג'ארת. תומאס ניוטון. פונטיוס פילאטוס. אנדי וורהול. זה לא משחק של "שבץ נא" – אלו רק חלק מהדמויות שלקח על עצמו המוזיקאי דיוויד בואי בקריירת המשחק שלו בת ארבעת העשורים. זו לא הפתעה שהאיש שהפרצוף, הלבוש והאיפור שלו תמיד שימשו חלק מהמוזיקה שלו – ושהקולנוע חדר לשיריו – יעשה את המעבר בסופו של דבר למסך הגדול.

אבל הופעותיו הקולנועיות, שלרוב מתפרשות בציבור (או אפילו בקרב חובבי הקולנוע) בתור הופעות אורח שוליות ותו לא, העניקו למדיום את הזיקית הגדולה ביותר שלה – לא בשל הקלישאה על החלפת דמויותיו התכופה, אלא דווקא בגלל הפתאומיות בתפקידים שבחר לעצמו בפינצטה. אז במלאת עשור למותו – לעזאזל כמה שהעולם גרוע בלעדיו – הנה מחווה לכמה מההופעות של האיש שהיה טילדה סווינטון עוד לפני טילדה סווינטון.

1. הקלאסית – "האיש שנפל מכוכב אחר" (1976)

על סרטו של הבמאי הבריטי חובב האבסורד ניקולס רוג מ-1976 כבר חפרתי, אבל אי אפשר לכתוב על בואי בקולנוע מבלי להזכיר את הסרט העל-זמני הזה. אחרי שצפה בדוקומנטרי אודות הזמר "Cracked Actor" מ-1974, רוג ראה בבואי החיוור וההרוס מהתמכרות חריפה לסמים וממאיסה בחיי הפרסום – את ההתגלמות "המושלמת" של תומאס ניוטון, חייזר שמגיע לכדור הארץ בשביל למצוא מים לכוכבו שבבצורת ומוצא את עצמו נופל ל-"לב המאפליה" האנושית, כשהוא מתמכר לכוח, פרסום, מין ואלימות.

בואי צועד יד ביד עם רוג ויחדיו הם מרימים את העלילה המעט שחוקה של ספרו של וולטר טביס ("גמביט המלכה") לרמת מאסטרפיס צבעוני ואפל, שמטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון (בואי הודה מאוחר יותר כי לא זכר כמעט שום דבר מצילומי הסרט) , ושואל אותנו מה היא אותה אחריות בלתי נראית שאנו מייחסים לאנשים שאנחנו מעריצים?

2. הקאמפית – "רק ג'יגולו" (1978)

אם "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא ה-הגדרה לסבנטיז, אז ההופעה הבאה של בואי על המסך הגדול – "רק ג'יגולו" מ-1978 – היא ההגדרה האחרת (והפחות מודעת לעצמה) לעשור. מה שתוכנן כדרמה אירונית על ימי פוסט-מלחמת העולם הראשונה בגרמניה, תמונת מראה לבואי הנוכחי שהשתקע בברלין (ושם יצר את "טרילוגיית ברלין" הנודעת שלו, לא מעט בהשראת סרטו של רוג) ,פלוס התפקיד שהוציא את האייקון הכי גדול של המדינה האירופאית – מרלן דיטריך – מפרישה (דיטריך, שהייתה אז בת 77, זכתה ל-250,000 דולר פר יומיים של צילומים) – הפך למלודרמה סטייל "אהבה מעבר לפינה", עם תלבושות שנות ה-20 ושירי "וילג' פיפל".

בואי, שנכנס לצילומים מתוך מחשבה שמדובר ב-"קברט" הבא, וכי הוא עומד לפגוש את מרלן דיטריך, הצטרף זמן לא רב אחרי יציאת הסרט למלעיזיו: "תדמיינו איך אני מרגיש", אמר הזמר בקריצה ב-1980, "זה כל 32 סרטי אלביס פרסלי שלי מקובצים לאחד". למרות הסצנות המשותפות, את דיטריך, אגב, בואי מעולם לא פגש – כשהכוכבת המבוגרת דקלמה את שורותיה בעיר מגוריה פריז, ו-"קסם העריכה" עשה את שלו.

למרות שבואי מגלם קצין פרוסי בשם פול אמברוזיוס וון פרזיגודסקי, הוא עדיין מצליח לשמור על פנים חתומות. ולמרות שאת רוב הסצנות שלו הוא חולק בעיקר עם קים נובאק מ-"ורטיגו", "רק ג'יגולו" שווה צפייה לו רק בזכות קפסולת הזמן שהוא – זמן שבו קולותיהם של "מנהטן טרנספר" נשמעו בחדווה לצד דיונים על קומוניזם ובקבוקי בירה ענקיים הלכו בשלג (לא, לא לקחתי משהו).

3. האירוטית – "הרעב" (1983)

בואי לא היה רק בררן בתפקידים שברר לו, אלא גם בבמאים איתם בחר לעבוד, שהיו לכל הפחות לא רגילים. טוני סקוט ("אהבה בשחקים", "רומן על אמת"), שליהק את בואי לסרט הערפדים "הרעב" ב-1983 – היה לחלוטין במאי כזה: כאח הצעיר של רידלי סקוט, הוא נמנע מהשוואות נמשכות לסרטיו של אחיו, ופיתח לעצמו סגנון אחר לגמרי, עם פחות רצינות תהומית – כזה שמודע לצדו המוגזם והפומפוזי, אבל גם חושף את הפטישיזם בתרבות הפופולרית.

"הרעב", סרטו הראשון, גולל את סיפורם של זוג ערפדים ותיק (בואי וקת'רין דנב) שמנסים לפתות חוקרת זקנה (סוזן סרנדון) להצטרף אליהם לנצח. הוא עסק באותו התפר שסקוט כה אהב – בין תרבות המחתרת לבין הפופי והמוחצן. בואי, שהיה בדיוק אחרי "היוולדותו מחדש" ככוכב "ניו-ווייב" עם "Let’s Dance", התחבר שוב למצבו בעולם האמיתי והעניק בהופעתו בסרט משמעות אחרת ואפלה לליטוש המצועצע הזה של האייטיז. הביקורות קטלו את השילוב הביזארי הזה, אבל הסרט פיתח לעצמו חיים משלו – בעיקר בסצנת הגותים – ובצדק: כל סרט שנפתח עם בואי ודנב רוקדים במועדון לצלילי "באוהאוס" ומתחילים עם זוג היפסטרים הוא לחלוטין משהו אחר.

4. הדרמטית – "חג שמח, מיסטר לורנס" (1983)

באותה שנה שניגן צ'לו עם פאת מוצרט לטוני סקוט ב-"הרעב", בואי בחר בתפקיד הכי רחוק מכך – והכי דרמטי שלו – בסרטו של נגיסה אושימה, "חג שמח, מיסטר לורנס". ב-"מיסטר לורנס", בואי מגלם את מייג'ור סליירס, חייל דרום אפריקאי שמשרת באינדונזיה במלחמת העולם ה-2 (בואי אוהב כנראה מלחמות עולם) ונלקח בשבי היפני האכזרי. בשבי, משמש סליירס כדמות מנהיג לשבויים האחרים (ביניהם מיסטר לורנס עצמו, טום קונטי) וכמושא לאובססיה – ספק אפלטונית, ספק רומנטית – למפקד המחנה יונוי (ריוצ'י סקאמוטו, שגם כתב את נעימת הנושא המהפנטת, שהפכה יותר מאוחר לדואט בינו לבין דיויד סילביאן, סולן "Japan").

כמי שתמיד ג'ינגל בין זהויות מיניות, בואי משתמש ב-"חג שמח, מיסטר לורנס" כדי לעסוק במיניות עצורה מול גבריות מרדנית, בסביבה כה אלימה ומאיימת – הרבה לפני בנדיקט קאמברבאץ' ו-"כוחו של הכלב". ההופעה העוצמתית שלו ושל חברי הקאסט הפכה את הסרט הזה לקאלט של ממש, ולאחד הסרטים האהובים על אחד בשם אקירה קורסאווה.

5. האייקונית – "המבוך" (1986)

כשחושבים על בואי בקולנוע, לרוב האנשים עולה תמונה של הזמר עם פאת "שושי זוהר", כפפות בצבע שחור, כדורים בצבע שחור שהוא ממשמש בצורה מחשידה למדי וטייץ מידה סמול. זהו כמובן תפקידו כמלך הגובלינים ג'ארת בסרט הפנטזיה של ג'ים הנסון, "המבוך" (1986). במסגרת מפגש הענקים בין המוחות היוצרים – יוצר "החבובות" ו-"רחוב סומסום" ג'ים הנסון על הקונספט, ג'ורג' לוקאס על ההפקה ויוצא "מונטי פייתון" טרי ג'ונס והבמאית המוערכת איליין מיי (למרות שלא ניתן לה קרדיט) על התסריט – בואי הגיע בשלב מאוחר יחסית לפרויקט.

הנסון, שרצה מוזיקאי כריזמטי כדי להוות מכשול – ועניין – לגיבורת הסרט שרה (ג'ניפר קונלי בתפקידה הגדול הראשון), חשב קודם על סטינג, פרינס, מייקל ג'קסון ומיק ג'אגר לפני שהגיע לבואי, ועדיין כשהרעיון עלה לראשו הוא הבין, לדבריו, ש"הבגרות, המיניות, הצד המטריד של בואי – כולם מתארים בצורה הטובה ביותר את עולם המבוגרים".

וכך, למרות הביצועים המאכזבים והביקורות הקוטלות (עוד סימן היכר – לצערנו – לסרטיו של בואי) שגרמו להנסון לפרוש מבימוי עד למותו בטרם עת 4 שנים מאוחר יותר, הוא הצטרף לשורה ארוכה של יוצרים שהבינו את הכוח הוויזואלי שטמון בלתת לבואי להיות הוא עצמו – מספיקים כמה שוטים של המוזיקאי צוחק עם בובותיו או מפזז על מדרגות כדי להבין למה "המבוך" הוא סרט ששמו הולך לפניו עד היום.

6. הופעת האורח – "טווין פיקס: אש הולכת איתי" (1992):

את הסרטים של דיוויד לינץ' אפשר לתאר בצורה דומה לשירים של דיויד בואי – ללא היגיון פנימי – או יותר נכון, ללא היגיון בכלל; אבסורדיים ולפעמים סתם שם "בשביל הקטע", אבל באותה מידה – ממכרים לחלוטין. לכן, אין זו הפתעה כשלינץ' ניגש לעשות פריקוול קולנועי לסדרה שהגדירה את תחילת הניינטיז – "טווין פיקס" – הוא חשב על בואי כדמות מושלמת מהעיירה המטרידה ההיא.

הסיפור מוכר – ההפקה הייתה בעייתית (לדוגמה, סירובו – לתקופה – של קייל מקלאכלן לשוב לתפקידו כדייל קופר מחשש לטייפקאסטינג) והתגובה הציבורית הייתה בעייתית עוד יותר (המיתוס גורס ששריקות בוז נשמעו בפרימיירת הסרט בפסטיבל קאן באותה השנה). אבל דווקא תפקידו של בואי כסוכן FBI דרומי שמופיע פתאום במשרדו אחרי שנעלם כשנתיים – מוציאה מהסרט סצנה אפקטיבית ביותר: הגמד שמדבר אחורנית, קוף מתחבא מאחורי מסיכת פינוקיו לבנה, איש שנראה כמו דה-וויקנד ב-"Blinding Lights" ובואי צורח מול המצלמה שוב ושוב.

בואי, לעומת זאת, לא התרצה ממש מביקורו הקצר ביותר על הסט ("הם דחסו אותי", אמר מאוחר יותר) או מהמבטא המאולץ שלו, וכשלינץ' רצה מאוד בחזרתו להמשך שהוציא לתוכנית ב-2017, בואי סירב בנימוס והותיר שימוש בחומרי ארכיון שלו – רק אם קולו ידובב על ידי "דרומי" אמיתי. מספר חודשים לאחר מכן, הסוכן ג'פריס כבר באמת לא הגיח שוב.

https://www.youtube.com/watch?v=-BUPUxplvdU

7. הלא-מוערכת – "באסקיה" (1996)

בואי, היה יותר מכל, איקונה בפני עצמו, שנכח בלא מעט צמתים חשובים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 – מיחסי החברות/שנאה עם מארק בולאן, הסגידה לסופר "הביט" וויליאם ס. בורוז והבייבסיטר לעת מצוא של ג'ון לנון. וככזה, שימוש בו בסרטים נתן להם מידה מסוימת של רפלקסיביות ואינטרטקסטואליות (ושאר מילים מפוצצות). לצערנו, לא רבים השכילו לעשות זאת, אבל דווקא ב-"באסקיה" (1996), סרטו של הצייר שהפך לבמאי ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה"), על חברו האמן הנודע ז'אן מישל באסקיה (שמגולם בסרט ע"י ג'פרי רייט) – קיבל בואי סוף סוף הזדמנות להשתמש ב-"קשרים" שלו עצמו.

ב-"באסקיה", בואי מגלם את אנדי וורהול, מי שהפך לחברו הקרוב ולמנטור של באסקיה, לא כחיקוי נפוח מחשיבות עצמית (כפי שנהוג לתפוס את אמן הפופ-ארט בציבור), אלא כדמות שמשלבת קאמפ וציניות וחושפת בעורמה את הרדידות של עולם "כוכבי האמנות". חלק מההנאה והכנות של בואי בגילומו של וורהול הוא סיפורו האישי שלו עם האיש והפאה: כמי שראה בו מודל לחיקוי והקדיש לו שיר (שאת הפתיח שלו "גנב" שנים אחר כך מני בגר ל-"זה היה ביתי" – איפה התמלוגים, מני??) באלבומו "האנקי דורי", בואי זכה לפגוש סוף סוף את וורהול בשנותיו הראשונות כמוזיקאי, ואף ניגן לו את שירו – אך וורהול, בהיותו ה-טיפוס שהוא, לא פצה את פיו או אפילו הנהן בחיוב, אלא בהה כמה דקות באוויר ועזב את החדר.

מאז אותה תקרית מוזרה, נתקל לא פעם בואי בוורהול האניגמטי בחוגי הברנז'ה הניו-יורקיים והמשיך לשאוב ממנו השפעה, גם אם בחצי קריצה. לתפקידו ב-"באסקיה" כבר הצליח להשאיל המוזיקאי את פאתו, משקפיו והז'קט של וורהול המנוח – ובכך סגר את המעגל לאותו זמר צעיר פעור עיניים שחיכה לאישור מאלילו. ואולי זה הסיפור של דיויד בואי – אדם שדמותו חורכת הקול והמסך אינה תלויה בזמן או באופנה מסוימת, אלא תישאר תמיד כחלק מהתרבות העולמית.

• המסך
• סינמטק
• סינמטק תל אביב
• דיוויד בואי

קצת יותר מארבעה חודשים חלפו מאז מותו בטרם עת של רמי הויברגר ז"ל, וזה עדיין בלתי נתפס. כן, אנשים חולים ואז מתים, זה קורה כל הזמן, אבל במקרה של הויברגר ישנה תחושה שבכל רגע הוא עשוי להפתיע אותנו ולהכריז שהוא רק התלוצץ. זה יהיה הרבה יותר הגיוני ממותו. ואם להפתיע אותנו ככה, אז הכי מתאים לו שיעשה את זה במחווה קולנועיתמיוחדת שתערך בסינמטק תל אביב לזכרו (31-23 בינואר 2026), עדיף באירוע הפתיחה.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע

סינמטק תל אביב יקדיש בשבוע האחרון שלינוארתוכנית מיוחדת לזכרו של רמי הויברגר ז"ל, שחקן ויוצר חד פעמי שהקולנוע היה מאהבות חייו הגדולות והידע שלו על המסך הגדול, על יוצריו ועל תולדותיו היה עמוק, סקרן ובלתי נדלה. הוא ראה בבמאים דוגמת ג׳ים ג׳רמוש, וודי אלן, רומן פולנסקי, סופיה קופולה וקז׳ישטוף קישלובסקי לא רק יוצרים נערצים, אלא אנשי רוח ומורי דרך והכיר לפרטי פרטים כל יצירה, מלפני ומאחורי הקלעים.

בשנתיים האחרונות לחייו שוחח רמי עם חברו, העיתונאי והמרצה יונתן גת, על הסרטים האהובים עליו ביותר. שיחות אינטימיות, עמוקות ומלאות תשוקה לקולנוע, שנמשכו עד ימיו האחרונים. מתוך השיחות הללו גיבש יונתן גת את רשימת הצפייה הקולנועית של רמי הויברגר – שממנה נבחרו הסרטים שיוקרנו במסגרת התוכנית.

התוכנית תיפתח באירוע מחווה חגיגי ומרגש, שכולו הצדעה ליצירתו של רמי הויברגר עצמו, שיחה בהנחיית יונתן גת עם צוות "החמישיה הקאמרית" – מנשה נוי, קרן מור ודב נבון והבמאי איתן צור – והקרנה של הסרטים "להרוג דבורה" ו"מבצע סבתא" (לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאי דרור שאול ועם גל הויברגר, אחיו של רמי). השבוע ימשיך בסדרת הקרנות של הסרטים שהויברגר אהב במיוחד, כשכל אחד מהם מלווה בהקדמה אישית על דמותו, מחשבותיו ואהבותיו הקולנועיות, והסרטים שיוקרנו הם "גוסט דוג – דרכו של סמוראי", "אבודים בטוקיו", "חנה ואחיותיה", "סיפור קצר על אהבה" ו"הדייר".

"גם ברגעים הכי קשים וכואבים שלו, רמי ידע לחזור ולהתרגש מזיכרונות הקולנוע של הבמאים האהובים עליו", אומר גת. הפריימים הזכורים היו בשבילו כמו משככי כאבים. כשדיברנו על קולנוע, הכל היה תקין ושליו. כמה ימים לפני שנפטר, רמי אמר לנו: 'אני שמח שהשארתי כמה דברים יפים מאחורי'. החזקנו את ידו והבטחנו לו שאלה דברים שילוו אותנו תמיד. עכשיו זו ההזדמנות ליהנות מרשימת הצפייה שהשאיר לאוהביו וגם להיזכר איזה שחקן אדיר היה רמי, שלא פחד להעיר מתוכו את כל השדים שסחפו אותו אל שיא של עוצמה קומית ודרמטית".
>> אירוע לזכרו של רמי הויברגר, שישי, 23.1 14:30, סינמטק תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• המסך
• רמי הויברגר
• סינמטק תל אביב

>> עידו ויסמן (כדי שתעקבו) הוא במאי ויוצר דוקו שסרטו התיעודי הראשון, "מפרץ השמש", עושה דרכו לשידור בכאן 11 (10.1), הסרט מלווה שלושה מדיירי מתחם קרוואנים ארעי המסתתר בקצה הדרומי של המדינה, מאחורי מלונות הענק המפוארים של אילת ומצליח לחדור ברגישות יוצאת דופן, אל הוויית הבדידות האנושית של אלו שבחרו להתרחק מעברם ולבקש לעצמם עיר מקלט. הסרט זכה לשבחי המבקרים ובשלל פרסים, כולל פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ופרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. אתם צריכים לראות את זה.

>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר
>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט

1. הסינמטק

כשהגעתי לעיר לראשונה לפני 12 שנה מהפריפריה הצפונית, הסינמטק היה גילוי תרבותי מסעיר עבורי. "הקונפורמיסט", "פריז טקסס", "הגננת" (נדב לפיד) ועוד כל כך הרבה יצירות מופת קולנועיות שחוויתי לראשונה במקום האהוב והמאותגר אסתטית הזה. אם יש קלישאה אחת שאני לגמרי חי איתה בשלום, היא שהסינמטק באמת הפך להיות עם השנים הבית השני שלי.

2. אלוף בצלות

אלוף בצלות היא אחת הפינות היותר חמודות ומלאות חיים בעיר.
בלב אזור הבניינים של לוינסקי, מסתתרת גינה ציבורית מתוקה שהיא גם בית קפה ביום ובר יין בלילה. זה כבר נהיה מנהג שכל כיפור אנחנו נפגשים כמה חברים בגינה, ללילה של משחקי קופסא תחרותיים ועל הדרך פוגשים את המגוון האנושי והצבעוני של פלורנטין ודרום ת"א. הקפהחזר לאחרונה לפעילות, אחרי תקופה ארוכה יחסית שהמקום היה סגור.

3. ספריית בית אריאלה

צילמנו שם את התוכנית האהובה "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שביימתי את הצילומים שלה.
לפני הצילומים עשיתי אינספור סיורי לוקיישן בספריה והתאהבתי בפינות השונות של הקומפלקס המרשים הזה: מאולם הופעות מרשים מדי בקומה העליונה, מפגש חובבי קומיקס בקומה התחתונה, לערבי הקרנות של קולנוע אוונגרדי, הספרייה היא בית לכל כך הרבה אירועי תרבות נישתיים ונחוצים כ"כ לעיר כמו תל אביב.בשנתיים האחרונות, הקונטרסט בין הטרגיות של כיכר החטופים הסמוכה לבין האסקפיזם התרבותי של בית אריאלה, הייתה חוויה אבסורדית במיוחד שביטאה את הדיסוננס החברתי של החיים של כולנו פה. תודה לאל שהחטופים חזרו והמלחמה שקטה ואפשר לצרוך תרבות במפלס נסבל יותר של תחושת אשמה.
שדרות שאול המלך 25 תל אביב

4. פינת הקישון/פרנקל

אני גר באותה דירה ברחוב הקישון בפלורנטין כבר קרוב ל-7 שנים. למרות תחושת המיאוס החוזרת מפלורנטין ומתל אביב בכלל, ראיתי איך במהלך השנים שאני פה,פלורנטין התבגרה והתברגנה ביחד איתי. מלא בתי קפה חדשים שנפתחו, משפחות עם ילדים שעברו הנה, חנויות ספרים ובגדים חדשות והתשתיות כמעט ונהיו סבירות.
פינת הרחובות של פרנקל והקישון ממש מתחת לבית שלי, היא המפגש היומיומי שלי עם כל מה שאני אוהב בפלורנטין ושומר עליי עדיין פה. בפינה אחת"פוקפה"– בוודאות הקפה הכי טעים בעיר. בפינה השנייה השופינג האהוב עליי –טמבוריית פלורנטין. מולה חנות יין מעולה ומולה חנות עציצים מושקעת במיוחד. צומת אחת שמקפלת בתוכה את תל אביב ואת כל מה שבנאדם צריך – סוקולנט טוב ואמריקנו קר.
בימי שישי בצהריים כשהרחובות עמוסים במבקרים, אני מצליח לספוג את האווירה הייחודית של פינת הרחובות הזו ולהודות לעצמי בשקט שאין מה לחפש בחיפה.

5. רחוב ברנט בדרך לים

צ'ארלס קלור הוא הפארק האהוב עליי בעיר. בדרך לשם, אפשר ורצוי לעבור דרך רחוב ברנט שנמצא בקצה התחתון של נווה צדק. מדובר בקבוצת סמטאות, שלא דומה לשום מקום אחר בתל אביב. חצרות ענק מלאות צמחיה וגינות ירק, רחובות חצי סלולים ותרנגולים שמסתובבים חופשי.לא ברור איך כרישי הנדל"ן עוד לא שמו את ידם על האזור המדהים הזה, אבל נשאר רק להודות על הביקור השבועי במה שמרגיש כמו בית ינאי או כל מושב פסטורלי אחר על קו החוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני כבר הרבה שנים מנסה להגיע לפסטיבל הסרטים בערבה ואיכשהו עוד לא הסתדר לי. לפני חודש הגעתי לראשונה לפסטיבל ואני יכול להגיד, בלי עוררין, שזה פסטיבל הקולנוע הכי יפה, ייחודי וקסום שחוויתי, בארץ ובעולם. מאות אנשים מתקבצים עם רדת הערב בין הגבעות המדבריות של צוקים וצופים בסרט יפה על מסך ענק בלב המדבר. להפתעתי, איכות ההקרנה והסאונד הייתה מהטובות שחוויתי ובאופן כללי זה מרגיש שככה אלוהים התכוון שנראה סרטים כשהוא ברא את הקולנוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה ראיתי לראשונה את "רגע של תמימות" של הבמאי האיראני מחסן מחמבלאף. סרט מהמם, שובה לב ו"מבוך מראות של אמת", כמו שתיאר בחכמה אמרי דקל קדוש שהקרין את הסרט בבית רדיקל' כחלק מהתוכנית המעולה והמומלצת במיוחד שהוא אוצר על קולנוע איראני.
על רקע המלחמה האחרונה עם איראן, ועם ספק מלחמה נוספת בפתח, התזכורת שבצד השני יש גם קולנוע וגם אנשים כל כך יצירתיים, חכמים ומלאי רוך ואנושיות, היא סלע להיאחז בו בתוך הסחף של העדריות המלחמתית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"בדרך להחלמה"היא עמותת מתנדבים ישראלית שמסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים, אל בתי החולים לישראל ובחזרה. אנחנו בתקופה שגם סולידריות אנושית בסיסית יכולה להיחשב שנויה במחלוקת, אבל כל אקט של הושטת יד עבור בני אדם במצוקה, הוא בעל ערך עצום. זו האמת הבסיסית והראשונית ביותר.

4.מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו. רק שלא יעלה לו שוב, כי אז הוא בלתי נסבל.
האמת שלמרות ואולי בגלל שהוא חבר קרוב שלי, אני יכול להעיד שהוא אחד האנשים המצחיקים בסטנדאפ הישראלי. השילוב בין ההומור השחור ליכולת לפגוע בכל אדם, ללא הבדלי דת מין וגזע, הוא באמת יוצא דופן וקורע במיוחד. חוץ מהסטנדאפ, הוא גם מבשל וואו, שזה חשוב לי במיוחד כחבר. והוא גם עושה ארוחות פופ אפ סופר טעימות אצלו בבית. מומלץ בחום.

מה יהיה?
יהיה טוב, ואם לא, זה בטוח יהיה לי טוב בתור דוקומנטריסט.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• גינת אלוף בצלות
• פלורנטין
• סינמטק תל אביב
• בית אריאלה

היום, אם לא יקרה שום דבר אפוקליפטי, יפתח פסטיבל אוטופיה במהדורה חדשה ופנטסטית ויחזור לסינמטק תל אביב לאחר תקופת הפסקה, ויקדיש שבוע שלם של סרטים ואירועים המוקדשים לקולנועמז'אנרי המדע הבדיוני, הפנטזיה, האימה והעתידנות, ומציעים זוויות חדשות ומבט אחר על עבר אפשרי ועתיד שלא התרחש.

המהדורה הנוכחית מתקיימת תחת הכותרת "העתיד שהיה, העבר שיהיה",ומתמקדת בדרכים שבהן קולנוע ז'אנרי מפרק, בונה ומדמיין מחדש מושגים של זמן, זיכרון והתבוננות בהווה.סרט הפתיחה של הפסטיבל, שיוקרן בטרום בכורה, הוא סרטו החדש של פארק צ'אן ווק, "אין ברירה אחרת", המציג סאטירה שחורה על תחרותיות, הישרדות והקצנה חברתית.

לצד טרום־בכורות של סרטי ז'אנר חדשים יוקרנו יצירות מפתח מהקולנוע המקומי והבינלאומי, בהן "הנער הקדוש" – דרמת אימה מרתקת המגיעה הישר מפסטיבל ונציה ועוקבת אחרי עיירה בה מתגלה נער עם כוחות על טבעיים; "יציאה 8" – מותחן אימה העוקב אחר גבר הלכוד בלולאת זמן; "הנך היקום" – סרט מד"ב אוקראיני פואטי ואנושי המלווה את אנדריי, האסטרונאוט האחרון ביקום; "הבתולה מאגם המחצבה" – תשוקות רומנטיות נכזבות מתפתחות לסרט אימה בדרמת ההתבגרות מרגשת ומלחיצה,ו"אלפא", על מתבגרת מתוסבכת שגרה עם אמה ללא מעטפת תומכת וחוזרת מבית הספר עם קעקוע מסתורי שישנה את חייהן.

לצד ההיילייטס הנ"ל יוקרנו עשרות סרטים נוספים, כולל חלק מרכזי בפסטיבל שיתרחש תחת הכותרתמסלול מקומי (Local Orbit)ויתמקד בסרטי ז'אנר ישראליים מן העבר והעתיד, ויאפיין מחדש את היקף היצירתיות המקומית דרך סרטי אימה, מותחנים, מדע בדיוני ויצירות היברידיות ישראליות נדירות. השנה יוקרן גם מקבץ סרטי ז'אנר קצרים ישראליים, המציגים מגוון סגנונות ומאפשרים הצצה לדור הבא של יוצרים מקומיים.

במהלך השבוע יתקיימו מפגשים עם יוצרים, חוקרי קולנוע ואנשי טכנולוגיה, העוסקים בקשר בין דימוי קולנועי לשאלות של היסטוריה אלטרנטיבית, שיבוש זמן ושימוש בז'אנר כמסגרת המציעה מבט ביקורתי על המציאות.

"התלבטנו לא מעט לגבי השם ‘אוטופיה’ בשנתיים האחרונות. איך ממשיכים ומקיימים חגיגה של דמיון, פסטיבל שמעמיד במרכזו אבסורד, טירוף, הזיה וסיוט",אומר מייסד הפסטיבל אורי אביב. "התשובה באה במהרה: היעדר דמיון הכשיל אותנו, ורק דמיון יציל אותנו. אנחנו צריכים יותר סיפורים ורעיונות חריגים, שונים ולא מהעולם הזה. הקולנוע הז’אנרי לא רק מבדר – אימה היא מראה חברתית ומדע בדיוני הוא כלי לחשיבה על עתידים אפשריים. לראשונה מאז 2018 אנו מקיימים פסטיבל בסדר גודל מלא, לא מבוזר ולא היברידי – פסטיבל, חגיגה של דמיון, שממשיכה גם לפעילות שנתית ולכתב עת חדש. דמיון פרוע הוא צו השעה, כאן ועכשיו. אנו חייבים דמיון, יותר מאי־פעם".
>> פסטיבל אוטופיה, 3.1-29.12, סינמטק תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל אוטופיה
• מדע בדיוני
• פנטזיה
• סינמטק תל אביב
• סרטים מומלצים

חנוכה עוד רגע כאן, ואיתו השאלה הגדולה שמגיעה עם כל חופשה מבתי הספר: איך מבלים עם הילדים בלי להשתגע, ואם אפשר גם בלי להיכנע לתרבות הטראש ולשלם 200 שקל על כרטיס למופע יוטיוברים וטיקטוקרים. התשובה היא שצריך לעבוד בזה ולחפש אלטרנטיבות איכותיות. ופסטיבל תל אביב הבינלאומי ה-21 לסרטי ילדים וילדות הוא בדיוק האלטרנטיבה הזאת.

>> תל אביב באורות: שוק חנוכה בכיכר הבימה ושדרות כמו באירופה
>> לנו הניצחון: יש המון סופגניות נהדרות. בחרנו את המצטיינות מכולן

הפסטיבל ישתלט על סינמטק תל אביב לאורך חופשת החנוכה בין ה-16 ל-20 בדצמבר, וייערך השנה תחת הכותרת "כולנו – كلّنا – ALL OF US", ששמה במרכזו את ערכי ההכלה והשוויון. הפסטיבל יכלול את התחרות הבינלאומית לסרטים, כמו גם סרטים מדובבים בטרום בכורה, סדרות של כאן חינוכית בהקרנת טרום בכורה חגיגית,אירועים מיוחדים, סדנאות מעשיות על מאחורי הקלעים של עולם הקולנוע, הצגות של מיטב תיאטראות הילדים, מפגשי אמן, סדנאות הקרנות מונגשות והדלקת נרות מדי ערב.

בין ההיילייטס:
1. תחרות הסרטים הבינלאומית בהשתתפות סרטים משבע מדינות, העוסקים בחוויות ילדות מגוונות, ביניהם הסרט ההונגרי "בטעות כתבתי ספר" על ילדה הכותבת ספר כדי להתמודד עם כניסה לחיים של בת זוג חדשה של אביה, דרך "ציפור משונה" על ילדה לבקנית בהודו ועד "מחר אהיה אמיץ" על ילד גרמני המתמודד עם אהבה ראשונה.

2. אירוע הוקרה לזכרו של אלברט כהןשיעסוק בעולם הדיבוב. במפגש ישתתפו שרון כהן, במאי דיבוב ובנו של אלברט, ולני כהן, מדבבת ונכדתו של אלברט. הם יחשפו את תהליך העבודה על דיבוב סרטים מצוירים וילוו את המפגש בצפייה בסרט "הקול בראש", שבו דיבב כהן את דמותו של "כעס".

3. במסגרת האירוע "חתול בשק":אמנים ומובילי דעת קהל יבחרו את סרטי הילדים שהשפיעו עליהם בילדותם, אך זהות הסרט שנבחר להיות מוקרן תתגלה רק כשאורות האולם יכבו.

4. תחרות "משפחה בסרט"תזמין משפחות מכל רחבי הארץ להשתתף באתגר ליצירת סרט קצר ב־48 שעות, שיוקרן על המסך הגדול במהלך הפסטיבל.

5. מפגשי סטודיו למשחק:מפגשים עם שחקנים מעולם הקולנוע והטלוויזיה בינהם נטע רוט, ליר עיסא ונוספים, אשר יגיעו לאולמות לשיחה עם הקהל על המסע האישי שלהם אל תוך עולם המשחק. המשתתפים ייחשפו למה שקורה מאחורי הקלעים: איך מתכוננים לתפקיד חדש, מה קורה באודישן, כיצד בונים דמות אמינה ומרגשת, ומה האתגרים וההפתעות שבעבודה כשחקן. כל מפגש יהיה שזור בקטעי משחק מסדרות וסרטים של השחקנ.ית. האירועים יתקיימו באווירה אינטימית ומזמינה בהנחיית מבקר קולנוע, עם אפשרות לשאול שאלות ולשתף מחשבות.
>> הפסטיבל הבינלאומי ה-21 לסרטי ילדים וילדות, 20.12-16.1, סינמטק תל אביב, הארבעה 5 תל אביב.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• עם הילדים
• חנוכה
• סינמטק תל אביב