מדי יום אנחנו מארחים במדור הפופולרי "העיר שלי" את מיטב בנותיה ובניה של תל אביב-יפו, אמנים ומוזיקאיות, שפים ומסעדניות, סופרות וקולנוענים, אקטיביסטיות ומעצבים, וסוחטים מהם המלצות על מקומות אהובים שמיוחדים להם או סתם מקומות מעולים. מדי שבת נקבץ כאן את ההמלצות המעניינות והמוצלחות ביותר שהצטברו באותו שבוע. והפעם: סרט מדהים, שתי מסעדות שהן מוסד, בר יין מעולה, לוקיישן מרהיב לדייטים, מסלול מושלם לטיול ופודקאסט אחד מוצלח במיוחד. זאת העיר שלנו.

>> בית עם סיפור: דירת השיכון המוזנחת שהפכה לפנינה של קריית שלום
>> כולכם צריכים חופשה: 11 המסעדות התאילנדיות הכי טובות בתל אביב

רגע אחד בשבוע // שבת 20:30 // גשר בגין

מסעדה // בית לחם 3

ניסן שור משגר אל חנויות הספרים את "חלומות תעופה" וממליץ על מקום מדהים שלא מספיק אנשים מכירים (ובואו נשאיר את זה ככה, כן?):
כל יום חמישי, בשעה 19:00 בדיוק, אני מתייצב ביחד עם חברי הטובים במקום של אשר חביבי בשוק בצלאל. אפשר לקרוא לזה "פרלמנט" אבל לא חייבים. המושג המדויק הוא "חבורת שתייה", וככה אנחנו נודדים כבר שנים בין מקומות בעיר. בית לחם 3 זו התחנה האחרונה שלנו. זו מסעדה קטנה (עד לא מזמן קראו לה "היווני") שמצליחה בו זמנית גם לפעול בזמן הנוכחי, וגם להרגיש כאילו שהיא מוסד ותיק שפועל כבר 50 שנה או משהו כזה. יש לה איכות רוחנית של חמארת שיכורים ואוכל מעולה. אשר חביבי למד טוב-טוב איך מכינים אוכל יווני שנאמן למקור אבל עם שפיץ מקומי (אל תוותרו על הקלאמרי והדגיגים המטוגנים). זה מסוג המקומות שאתה נמצא בהם בבית כבר מהרגע הראשון שנכנסת בדלת.בית לחם 3 נו// ניסן שור

פודקאסט // "סטריט טוק" עם שאנן סטריט

אמיר שדה עם סינגל חדש בחנויות והמלצה על תוכן ישראלי שיסדר לכם את הראש:
הפודקאסט "סטריט טוק" של שאנן סטריט. מאז שהמלחמה פרצה מאוד קשה לי לצרוך תוכן ישראלי. הכל מרגיש לי מתלהם, צר, שטחי. לא מרגיש לי שאף אחד מדבר את המחשבות שלי. חוץ משאנן סטריט והשיחות עם האורחים שלו. מה שיפה בתקופה שאנחנו חיים בה זה שכבר יש ראפרים בגיל שהם כבר צברו חוכמת חיים אבל שומרים על הדיבור של הראפ, וזה מצחיק לשמוע// אמיר שדה

טיול // שביל ישראל // מקטע תל אביב

ד"ר רועי אופנהיים מ"תזמורת המהפכה" נערך למופע חדש וממליץ להירגע:
האפשרות לטייל בטבע מגוון מבלי להזיז את האוטו. מהפארק החופי בחוף תל ברוך, דרך פארק הצפרות בראש ציפור עד שבע טחנות עם אפשרות לאסקפיזם בגן הטרופי (כן, מתברר שיש גן טרופי בתל אביב…) – מקטע טבע ייחודי ועדיין חלק ממשהו גדול יותר – שביל שכולו ישראליות. מתחת לבית.// העיר של רועי אופנהיים

מסעדה // מיטבר

המסעדן ארז אביב המליץ לנו, והמלצות של מסעדנים על קולגות אנחנו לוקחים מאוד ברצינות:
מוסד של בשרים, מסעדת הבשר הראשונה בעיר ומאז כמעט ששום דבר לא השתנה, לא בתפריט ולא בעיצוב. תמיד כשבא לי נתח טוב, מיטבר הוא ה-Go To שלי. מנות קלאסיות, תפריט שלא משתנה ו-what you see is what you get.שד' ח"ן 52// העיר של ארז אביב

לוקיישן // רוטשילד פינת נחלת בנימין

אמיר שדה, חצי מ"אמיר ובן", עם אלבום חדש בדרך והמלצה רומנטית בטירוף:
בילוי אהוב על בת הזוג שלי ועליי – לקנות בקבוק יין, לשבת עם הרגליים בתוך המזרקה (זה בסדר היא ריקה רוב הזמן) ולהסתכל על העוברים ושבים עד שהיין נגמר. פיתחנו את הדייט נייט הזה כשהבנו שבעצם אנחנו רק אוהבים אלכוהול, לדבר מלא, ולהסתכל על פרצופים מסביבנו (יפים, מצחיקים, תיירים, מתאמצים מדי, לא מתאמצים מספיק, איש במזראטי חונה על השדרה עם תו נכה ומולו נכה אמיתי ישן מכוסה בעיתון). יש הכל בפינה הזאת.// העיר של אמיר שדה

בר יין // FLOR

השף-קונדיטורית מיכל גולדברגר (צ'נה) עם המלצה מדויקת כמו הקינוחים שלה:
אני מאוד אוהבת לשתות בפלור ואוהבת את איך שהמקום נראה, בעיצוב סקנדינבי שאני מתחברת אליו. יש להם אחלה יינות במחירים יחסית נגישים, אווירה טובה ומנות קטנות וטעימות. אני מבלה שם לא מעט ערבים.וילסון 10// העיר של מיכל גולדברגר

סרט // "דניאל אויערבך"

ניסן שור עם ספר חדש והמלצה עלסרט ישראלי נפלא שגם אנחנו אהבנו, ומי שאוהב דברים שאהבנו הוא כמובן צודק מאוד:
"דניאל אויערבאך" של דוד וולך. זה סרט מפוטפט באופן קיצוני אבל למרבה המזל הוא לא מתדרדר להיות "חיבור קולנועי" אינטלקטואלי. זה קולנוע רגיש ורגשי ומצחיק לאללה שמספר את סיפורו של וולך עצמו, חרדי חוזר בשאלה שחופר בתוך סוגיית יהדותו וישראליותו. בסצינה הפותחת זורקים אותו מבר תל אביבי אחרי שהוא כמעט הולך מכות עם הברמן. אני גם כמעט הלכתי מכות עם וולך לפני כעשור (בבר אפריקה ז"ל), כך שאני יכול להעיד ש"דניאל אויערבאך" הוא יצירה טבעית ואותנטית מאין כמותה// העיר של ניסן שור

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• מיטבר
• פרויקט שביל ישראל
• פודקאסט
• קולנוע ישראלי
• בשר

>>ד"ר רועי אופנהיים הוא המנהל האמנותי והמנצח של תזמורת המהפכה. החודש תעלה תזמורת המהפכה מופע חדש, "אדבר איתך – שתי שפות. אהבה אחת. أتحدّث إليك – لغتان. حبّ واحد",מופע חדש בעברית ובערבית בהפקה משותפת עם מרכז תרבות בית הגפן בחיפה,בהשתתפות דיקלה, נור דרוויש, רביד כחלני ואכרם עודה. במופע יבוצעו שירי האהבה הגדולים העבריים והערביים – כפי שמעולם לא נשמעו. השירים העבריים יושרו לראשונה בערבית והשירים הערביים יבוצעו בעברית, כולם בעיבודים תזמורתיים חדשים. נראה לנו שלא כדאי לפספס.עוד פרטים וכרטיסים כאן

>>העיר של ניסן שור: מאורת קריוקי לשיר בה "תרקוד" ומקום שלא משתפץ
>>פינה לדרוס ת'היפסטר ופינה שיש בה הכל. זאת העיר של אמיר שדה

1. חוף גורדון

ילדות. כל שבת עם אבי ואחי וכבר עשור בכל יום הולדת עם קו 10 ועם שני ילדיי. שילוב בלתי אפשרי של מזח שאפשר להגיע אליו ברגל, ריקודי עם, צרפתית וכדורעף חופים.

2. האופרההישראלית

הבית האמנותי שלי בעשור האחרון. הבית של "סדרת המהפכה" ותזמורת המהפכה. המקום שמאפשר לנו לחלום וליצור פרויקטים מוזיקליים מקוריים ובינתחומיים. "אולם" שמאפשר ליצור בארץ ולהרגיש, לרגעים, בחו"ל.שאול המלך 19

3. שביל ישראל // מקטע תל אביב

האפשרות לטייל בטבע מגוון מבלי להזיז את האוטו. מהפארק החופי בחוף תל ברוך, דרך פארק הצפרות בראש ציפור עד שבע טחנות עם אפשרות לאסקפיזם בגן הטרופי (כן, מתברר שיש גן טרופי בתל אביב…) – מקטע טבע ייחודי ועדיין חלק ממשהו גדול יותר – שביל שכולו ישראליות. מתחת לבית.

4. מוזיאון אילנה גור

מערבב במקום אחד אמנות, ים ויפו. שילוב שמרתק אותי, וגם המקום שבו התחתנתי.מזל דגים 4

5. הקוסם

כל מילה נוספת מיותרת. אולי בכל זאת אפשר להוסיף את המילה טחינה.שלמה המלך 1

מקום לא אהוב בעיר

התחנה המרכזית. אני חושב שהכל כבר נאמר על המקום הזה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני לא אובייקטיבי, אבל בכל זאת, "בינג' תאטרון" – לקחת חלק באירוע התאטרון של תאטרון הקאמרי שבו הצגנו ברצף את ההצגות "מלאכים באמריקה חלק א+ב", 7 שעות על במה, ולעבור ביחד עם קהל, שחקנים ונגנים מסע תאטרון ייחודי, חד פעמי, משובח ומרתק.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הטקסט של יוסי בנאי – "גר מול המים" – הידוע גם "כשיר של ריטה" (שיר שאנחנו מבצעים כחלק מפרויקט "יוסי בנאי והמהפכה").ממליץ לקרוא את הטקסט(בלי לזמזם) ולבכות. שיר שיצא לעולם ב-2001. יוסי בנאי מצליח לטעמי, לצלם במילים את המציאות הישראלית הכל כך מורכבת באופן הכי מדויק שאפשר.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לובי 99 – תורם מאז שהוקמו.עמותה שרלוונטית היום יותר מתמיד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון חולדאי – האמון שקיבל שוב, חייב להמשיך ולהפוך לעוד עשייה ערכית. תל אביב כמגדלור של ישראליות דמוקרטית, ליברלית ויהודית.

מה יהיה?
הנבואה ניתנה… לנו נותר רק להמשיך וליצור פה. להסתכל על המציאות בעיניים מפוקחות עם רצון להמשיך ליצור פה, יצירה במובן הכי רחב – לאו דווקא שיר או מופע אלא ליצור תרבות וליצור מדינה, למרות ומתוך המציאות המורכבת. ניתנה לנו אפשרות להקים את מדינת ישראל שוב, כמעט מחדש, אסור לנו לפספס.

• העיר שלי
• תזמורת המהפכה
• חוף גורדון
• האופרה הישראלית
• טיילת הפארק החופי
• פרויקט שביל ישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

על הדשא הנוצץ בטיילת הראשונים / מגובה מצוקי הכורכר הנישאים / המשקיפים על חוף סירונית, / ממש ליד פסל הברזל המכריז בגאון: / איי לאב נתניה / עומד מניין גברים צרפתים חסונים / בבגדי ים זרחניים עם דוגמאות / (הבולט שבהם בצבע טורקיז עם ציורי / בננות קלירלי מאייץ' אנד אם)./ טיפות מלח משתרגות ברכות על שוקיהם / השעירות, החשופות / והם מתפללים מנחה בצרפתית בניגון יהודי־גלותי:/ "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ / גלויותינו, וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות / הארץ לארצנו. ברוך אתה יי, מקבץ נדחי / עמו ישראל". / כיפות הקטיפה השחורות שלהם מוצמדות / לפדחתם במשקפי שמש אופנתיים, / והם ממצמצים ונדים קדימה ואחורה / על רקע השקיעה. / בתום התפילה אחדים מהם ישוטו בבננה / או בסירת טורנאדו בחוף אמפי, / והשאר יקפלו את הבוגי ויזמינו / בקיוסק של "קפה־קפה" ארטיק שוקו־בננה / ב־14 ש"ח. //

***

עברו עלי שלושה חודשים היפר אינטנסיביים מאז שראה אור ספרי השני "ביחדנס" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הם כללו מכירה של המהדורה הראשונה של הספר, מאבק ספרותי קשוח עם ההוצאה, גניזה מקוממת מטעמי צנזורה של השיר "אכזבתי את" מהמהדורה השנייה, ביקורת ארסית ונקמנית בעיתון "הארץ" וחרם מצד האחים שלי שנפגעו משיר בספר שעוסק בהתאבדות של סבתא שלנו. בקיצור – קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת. ואני, היסטרית מדופלמת שכמותי, ידועה בכך שמצבים כאלה גורמים לנפש שלי לזמר. לזמר באופן כללי – בכלזאת, משוררת – ובפרט: לפצוח בשירה אדירה דרך הגוף ולהפציץ בשלל סימפטומים שונים ומשונים. בקיצור, חטפתי את התקף האלרגיה הכי אגרסיבי שהיה לי בחיים. אסתמה של העור, גרדת ברבאק בעורף ובקרקפת, כמות מסיבית של אאוזינופילים בדם (סוג של תאי דם לבנים שריבויים הלא תקין מעיד על מצב של אלרגיה) ואנטיהיסטמינים במסות שסיממו וטמטמו אותי לגמרי והפכו אותי למשהו בין זומבי לסחבה ניידת.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים
נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון

לנוכח המצב היה ברור שבפסח הזה דרוש לי בדחיפות איזה חופש בבית הבראה, רצוי אחד כזה עם משחקי לוטו והרצאות, ששוכבים בו הרבה על הדשא (או על החוף) ומצחינים, משמיעים שלל קרעכצים ואנחות ו"מוסיפים במשקל" בסטייל, ממש כמו יהודית רביץ ואריק אינשטיין בדואט האיקוני שלהם למילים שכתב פעם חיים חפר. ואז – בעיתוי קוסמי מדויק – Time Out צצו עם ההצעה שאסע לסקר את ההוויי בעיר עברית כלשהי. הייתי מאושרת! את רחל המשוררת שלחו לבית מרפא בגדרה כדי שתבריא מהשחפת, והנה אותי מגזין תרבות שולח לאיירביאנבי מעורר חושים בנתניה כדי שאחלים מקדחת ספר שני באביב!

איירביאנבי מעורר חושים, אגב, כי כבר בהגיענו היה ברור שנתניה באה לחרמן. נכנסנו לדירה – אם. טי. וי. היה פתוח והלהיט הטרופי "הוואנה" של קמילה קביו ריצד בפול ווליום על מסך פלזמה ענק, שילוב אקזוטי מפנק של עוגיות פסח, מלון, בננה ופומלה היה מסודר במגדל סטייל כרמן מירנדה בקערת קריסטל על השולחן בסלון ועל המראה בחדר השינה הייתה חותמת שפתיים נשקנית של אישה מסתורית! ואפרופו "שילוב אקזוטי מפנק": בנתניה לא אומרים מפנק. זו לא עיר גחמנית כמו תל אביב. זו עיר רצינית. עיר של עקרונות. הסלנג המקובל בנתניה הוא "מכבד". כך למשל בחורה עם קצוות מחומצנים וספטום אמרה למוכר בסלטייה הדנדשה "קצוצה" שאיתרנו במרכז העיר כשהיינו נואשים לאוכל כשל"פי צמחוני (בנתניה היה קשה למדי למצוא אוכל לא כשר לפסח והקונספט של סלטים בהרכבה עצמית עדיין נחשב שם לסוג של חידוש): "אבל תכבד, אל תתקמצן ותכבד אותי בבולגרית, באימא'שך". התרשמתי מהנוסח הלשוני הזה והוא נחרט בי ואז זיהיתי אותו שוב כשישבנו בפאב. בחור אחד שאל: "מי אתן?" בחורה א' ענתה: " אני טניה". בחורה ב' ענתה: "אני ירדן. ומי אתה?" הבחור ענה: "אני מסטול". הבחורות צחקו והוא התיישב לידן ומיקם על הבר מולן בקבוק מלא של יין גוורץ (תזכרו, אנחנו בפסח. וויסקי ובירה לא במשחק – מדובר בחמץ. טרפה). או אז טניה אמרה: "סחתיין, כיבדת!" זהו. הפור נפל והדין הוכרע: נתניה היא הקזבלן של הערים. עיר של ריספקט!

אז איך ולמה דווקא נתניה, אתם שואלים את עצמכם. אז ככה: בחרתי לנסוע לנתניה כי מכל המקומות בארץ שהוצע לי לבקר בהם זו העיר היחידה שאין לי שום זיקה אליה. אפס משקעים, זילץ' היסטוריה רומנטית. לא גרתי בה בתקופת הצבא כמורה־חיילת ולא עשיתי בקרבתה טירונות, אין לי אקס נתנייתי או קרובי משפחה שזה כור מחצבתם ולא זכורים לי טיולי ילדות לחופי הים באזור. נאדה. רקורד נקי. ידעתי שבנתניה אהיה תיירת גמורה, חפה ממטענים. נכונה לחופשת מרגוע טהורה כהלכתה, בלי שום ידע קודם, שיפוט מוכן מראש או זיכרונות טראומתיים.

ברור כחצי באגט

על פי רוב לתושבי עיר מסוימת יש גאווה מוניציפלית איתנה. המפגש עם המקומיים בנתניה גילה תמונת מצב יותר מורכבת ומסוכסכת. נהג המונית שהסיע אותנו לדירת השיכון החביבה שבה שהינו הצהיר שנולד וחי בנתניה כל חייו אבל שבשנים האחרונות העיר נהרסה לגמרי. ניסינו להבין מה קרה, מה השתנה לרעה. תשובתו הייתה: "יש פה אמנם חופים מפגרים כמו בתאילנד אבל לאנשים יש ראש קשה. מה זה ראש קשה. כמו אגוז. את כבר תקלטי לבד". "תביני", הוא שאג לעברי, בלם בעצבנות ודפק צפירת יום הזיכרון בצפצפת מכוניתו, "יש פה אנשים שלא ראית בחיים שלך!".

רשמתי לפניי את העדות קורעת הלב של אותו נהג. אבל האמת? אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתו. ברגע שנחתנו בכיכר העצמאות שבמרכז העיר היה לי ברור כחצי בגט עם גבינת ברי בקלבדוס שדווקא ראיתי לא אחת בחיים שלי את הטיפוסים שהציפו אותה בערמות. ראיתי אותם בפריז. הנתנייתים החדשים הם – איך לומר את זה בעדינות, בלי להעליב, אקסקיוז מיי פרנץ' וכל זה – צרפתים. כיכר העצמאות ומדרחוב הרצל הסמוך לה הומים אדם בכל שעות היממה. הם נראים כמו שרידים מרופטים של עיר חוף מזרח אירופית משונה; מין ריזורט קצת מוזנח ועם זאת מלא בשארם. רק שהחן פה הוא ללא ספק מזרח תיכוני אסלי.

בלב הכיכר ניצבת מזרקה אינטראקטיבית שממנה בוקעים זרנוקי מים זוהרים בחושך, ומסביבה אפשר למצוא כל אטרקציית ירידים ושעשוע קיץ שאתם יכולים להעלות על דעתכם: טרמפולינת ענק מתנפחת ומאובקת בצורת פנדה, חבית מים עם דגי פלסטיק צבעוניים שילדים מנסים לשלות אותם באמצעות מקל עם קרס בקצה, תא דולרים א־לה קזינו שבתוכו מסתחררים שטרות ואתה נדרש לקטוף מהאוויר כמה שיותר, מכונת צמר גפן מתוק, תירס חם, פופקורן בקונוסי קרטון, מוכרי בלונים, עמדת קליעת צמות אתיופיות, שרשרות מחוטים צבעוניים שביניהם משובצים צדפי פי־כושי, דוכני תכשיטי כסף ותשמישי קדושה – מזוזות ותפילין וכל הווג'רס – ואפילו מתקן משוכלל שכולל שני מסכים גדולים שמקרינים בריפיט שת"פ פרפורמטיבי חד פעמי: צילום הופעה של דורי בן זאב ורוביק רוזנטל שתועדה ככל הנראה בהיכל התרבות בעיר. מגה זורד של טרחנות כל־ישראלית חמודה. בתוך כל ההמולה הזאת מושמעים בכיכר שירי חג 24/7 – "שמחה רבה" ו"עבדים היינו" בקולות ציפציף גוזליים של ילדי מקהלה רכים.

אחד ממוקדי המשיכה הלוהטים ביותר באזור היא "המעלית לים" שממוקמת ממש בקצה הטיילת שיוצאת מכיכר העצמאות, באחת הנקודות הגבוהות של המצוק. מקור גאווה עירוני הוא שהמעלית מאפשרת להגיע לחוף תוך 20 שניות. שוס. המעלית נמצאת על גשר תצפית על שם אריק שרון, השם יקום דמו. נראה לי שזו הייתה הנקודה הכי תרפויטית וזן בנופש הזה. על הגשר עשיתי מדיטציה באוויר הפתוח בעודי מאזינה לאפליקציית הדספייס, ועל הגשר בילינו את שעותינו היפות ביותר בעיר – בין שמים לארץ, בין חוף הים לאנדרלמוסיה בכיכר.

הרב שמאחורי פרגוד הקטיפה

לפרקים שאלנו את עצמנו אם לכל הצרפתים שגודשים את לב נתניה לא מוזר שיש שם אך ורק צרפתים. ברצינות. אם חשבתם שרחוב בוגרשוב בתל אביב הוא רפובליק פראנסז בזעיר אנפין אזי שאחרי ביקור בנתניה מתברר שבוגרשוב הוא כולה שטח חסות סמלי. הקולוניה הצרפתית האמיתית במחוזותינו היא נתניה. או כפי שקוראים לה באתר העירייה הרשמי ללא כחל וסרק: "נתניה – הריביירה (הצרפתית) של ישראל".

אחד הרגעים המצחיקים היה התגלות שאירעה לנו כשעברנו בפעם האלף ואחת ליד פאב במיקום מרכזי בעיר העונה לשם "אלונזו" ומתהדר בלוגו של שפם מסולסל. מדי ערב ראינו איך מציבים שם מחיצה גבוהה מכוסה פרגוד קטיפה אדום ותהינו בסקרנות קולנית בינינו לבין עצמנו מה הולך להתרחש שם יותר מאוחר. מופע קוסמות שמא? הצגת תיאטרון היתולית פרפורמנס של דראג? ביום האחרון, כשחזרנו מבילוי בלוקיישן אחר, התבררה התשובה – בערבים הפך שטח הבר למקום התכנסות לטובת הרצאותיו של רב דובר צרפתית עם שטריימל מפואר. המחיצה צופנת הסוד תפקדה בסך הכל כקיר מפריד בין הקהל הנשי לקהל הגברי שבא לשתות בצמא את דבריו. כשחלפנו שם בערב האחרון הרב נשא וורט נסער שדן ודש בפסוק המפורסם מספר שמואל א' ומהשיר "גבריאל" של עופרה חזה: "אל הנער הזה התפללתי", והדגיש: " Ce garçon n'est ni intelligent ni bête, ni beau ni laid" – "הנער הזה לא חכם ולא טיפש, לא יפה ולא מכוער" – הנער של כולנו, מה שנקרא.

באחד הימים טיילנו לשוק נתניה. שוק נתניה זה שם דבר וציפינו למצוא שוק תוסס ומשובח, מלא בכל טוב. כמו שהבנתם, בגלל הפסח לא זכינו לטעום את הבוריק המהולל של הרצל, את פלאפל מוסא המדובר או את הפריקסה התוניסאי של משפחת דיאמנט. פסח ביאס ת'שועלים. מעבר לכך, בגלל שאנחנו צמחו־טבעונים תל אביביים מצויים גם לא סעדנו את ליבנו בצ'צ'ו, כנראה ה־פנינה הקולינרית של נתניה, מסעדה טריפוליטאית שכולה נדיבות שלאלעד – בעלי, שיחיה – יש זיכרונות יפים ממנה מימיו כקרניבור. אבל גם בלי קשר לכישלונותינו הגסטרונומיים האווירה בשוק הייתה דעוכה ועצובה. בכניסה אליו התנוסס בגאווה בוצ'רי בוארון (איטליז בוארון) – אימפריה שחולשת על ארבע חנויות ומסעדה ומלאה בכל מיני נקניקיות בוטיק תוצרת יד ודפי בוריק ויינות מיובאים מצרפת. אבל אחרי שעוברים על פני הפסאדה הצרפתית הזאת, כשחוצים את מסך העשן של הג'נטריפיקציה, נגלה בבת אחת השוק על אמת: לא מעט עזובה מוקפת בדוכנים־דוכנים ועליהם פירות וירקות עייפים. פתאום לא רק צרפתית נישאת באוויר ונתקלים בחרדים, אתיופים, רוסים, קווקזים ואפריקאים. אולי בגלל זה נהג המונית שקיבל את פנינו בהגיענו לעיר טען שנתניה של ילדותו נהרסה ונמוגה. אולי בגלל זה הוא גרס שלאנשים (הצרפתים?) בעיר יש ראש קשה, כי הם דחקו את הקהילה הישנה שהוא גדל והתחנך בקרבה לשוליים.

ביניים: סוף טוב מהאייטיז

תהליך הריפוי הנתנייתי שלי הושלם – כמו בכל עיר מתוקנת – על הבר. היינו בשני פאבים נתנייתים מובילים. הראשון נקרא לגנסקי ואין לי ספק שכמה סטלנים שזה עתה חזרו מהודו והקימו אותו קראו לו כך כדי שתוכל לסמס לחבר ש'ך: "אחי, איפה אתה?", והוא ישיב: "חי בגבוה בלגנסקי!", ואתה תענה, איך לא – בלגנסקי! ברוח זו גם מתנהל המקום. מדובר על פאב של יוצאי צבא ונפלנו על ערב האופן מייק הנהוג בו בימי ראשון. בכל פעם כשמישהו תפס אומץ ועלה לבמה הברמן המתלמד צלצל ברעללל בפעמון מתכת ענקי לצד הבר ואנחנו רצינו למות משל היינו בסרט "קיוטי אגלי" מימי נעוריי. כיכבו קאבר עברי ל"איים נוט יור טוי" של נטע ברזילי ("שיר שנראה לי שאני אשלח לאירוויזיון מתישהו", כמאמר הזמר), שענה למילים "אנ'לא בובה" וכלל קרקורי תרנגול כמובן וגם מאש אפ עם "בארבי גירל" מהניינטיז. שאר המוזיקאים לקחו את עצמם מאוד מאוד ברצינות.

לעומתם שבה את לבי קומיקאי מקומי חביב. מה שהכי אהבתי בשואו שלו היה שזה כבר לא היה סטנדאפ. זה היה ויכוח. הוא פתח את ההופעה שלו לדיון עם משפטים כמו "אני מנסה לעשות פאנצ'ים על מוות ואתם מסתכלים עליי כמו ברביעייה באוטובוס", או "חבר'ה ציפיתי שתצחקו יותר" ו"תודה על הכפיים של הרחמים". אבל האמת היא שהיו לו כמה הברקות טובות. הוא היה חמוד. את כל התענוג הזה קינחנו בקוקטייל קאלט נתנייתי בשם "איציק והנמלים". המעדן הזה כולל וודקה פינלנדיה, גרנדין, רום, שנאפס מלון וספרייט, וכן – זה דוחה כמו שזה נשמע. ליתר דיוק: דוחה כמו וויסקי עם ויטמינצ'יק שנערי אחווה קרועים מהתחת הכניסו למיקרו. האגדה האורבנית מספרת שהברמן שהקים את המקום והמציא את הקוקטייל הזה אהב את הלהקה "Adam and the ants", אך מאחר שרצה לתת לכל העניין טוויסט לוקאלי אדם הפך לאיציק והשאר היסטוריה.

(במאמר מוסגר: כל המשתתפים בערב הכישרונות הזה היו גברים ללא יוצא מן הכלל. רק ממש בסוף, בשתיים וחצי בלילה, כשבקושי נשאר קהל, העזה בחורה שבורת יד לבקש מאחד הגיטריסטים ללוות אותה לצלילי "עבדים" של ברי סחרוף. שתי חברות מבוישות שלה הריעו לה חרישית מהקהל. אני עודדתי אותה בצעקות התלהבות רמות. זה לא משנה בכלל שהיא לא שרה משהו, זה היה פאקינג חג החירות והיא שרה את "עבדים" הסימבולי ומעל לכל – גם בפריפריה לבנות מותר – ומומלץ! – לזייף בערבי במה פתוחה!).

המסבאה השנייה שהיינו בה ראויה להתכנות מסבאה. הכוונה לאורנוס – מוסד נתנייתי ותיק. זה פאב אנגלי מסורתי שחי ובועט כבר 38 שנה – מין שריד מקודש מהאייטיז, הימים שבהם נתניה הייתה בסיס הבית של חיילי או"ם לא בתפקיד שנחו בין הסיורים בדרום לבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. אי לכך באותה תקופה היה בית המרזח השכונתי הזה מקום מאוד קוסמופוליטי וּורסטילי. באורח פלא הוא השתמר בשלושת העשורים שחלפו ונשאר ממש כשהיה: אותו עיצוב פנים עם כרזות קלאסיות ממוסגרות של גינס, אותה מוזיקה, אותה בירה לא מסוננת מהחבית של גולדסטאר, וכן! הם אפילו הגדילו לעשות והגישו אותה בפסח ברוב חוצפתם! וגם אחלה המבורגרים טבעוניים לא כשרים לפסח ועוגת שוקולד חמה מצאנו שם. בקיצור, התפנקנו, כלומר, התכבדנו! וזו הייתה תחנה מושלמת לסיום חופשת ההבראה שלנו. או כמו שסיכם זאת היטב ב"טריפ אדוויזור" המשתמש "בטהובן 9": "מקום קטן וחמים לאוהבי הרוק והאלכוהול. מוזיקה ואווירה טובה, אנשים נחמדים, כמו גן עדן קטן בתוך עיר שלא הייתי נכנס אליה אם לא הייתי צריך!".

• נתניה
• פרוייקט ישראל ביתנו
• פרויקט ישראל ביתנו
• פרויקט שביל ישראל
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בערב פסח באו אורחים רבים. עשרים אורחים היו, ובהם ארבעה אנשים נוצרים. אחד מהם איש דתי מאוד. יש לי סנטימנט השמור עמדי לאנשים דתיים מאוד. אני אומרת אנשים דתיים מאוד כי רק הם עושים את העבודה כמו שצריך. כל השאר נכנסים לעמדה צדקנית, כלומר מתחזים לאוהבים אבל הם לא. צדקן הוא מי שחושב שהוא צודק. מי שחושב שהוא צודק טועה, בהגדרה.

אנשים דתיים מאוד לא מתעסקים עם הצדק. הם פוגשים אנשים, והאנשים נוגעים ללבם. ולבם רחב, לכן הנגיעה הזאת לא שורפת, אפילו לא כואבת, לא במובן המקובל. לכן הם יכולים לזה, לזה שייגעו בלבם. לכן אני אוהבת אנשים דתיים מאוד: בשל לבם הרחב, המכיל את הכל.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים
נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון

משפחה יהודית, ברובה מזרחית, כמה זהובי ראש זה מקרוב באו ועוד ארבעה נוצרים, המולה שקשה לתאר. הנוצרים היו מנומסים, ועם זאת אכלו בהנאה ניכרת לרווחת הבשלנים. לא התפתחה הזדמנות לדיון תיאולוגי, למגינת לבם של אחדים מאתנו, גבהי הלב והמחשבה. רצינו סדר אחד אינטלקטואלי עם נגיעה רוחנית, מה יש. אי אפשר. אצלנו ליל הסדר בלגן. אכלנו הרבה ועישנו ושתינו, ועשינו את המינימום הנדרש לשם והגדת לבנך.

אחר כך טיים אאוט התקשרו להגיד: יש פרויקט, כל אחד נוסע לאיזה עיר לאיזה זמן, כותבים. נשמח אם תשתתפי. היה לי ברור שירושלים. אמרו טיים אאוט, ירושלים זה שחוק. לא אמרו "שחוק", אולי אמרו "בנאלי". נתיבות זה לא בנאלי. אמרתי יאללה, נתיבות. לא היה מקום לישון בנתיבות. אצבע אלוהים היא, אמרתי לטיים אאוט, אמרו לי יאללה, ירושלים. פגשתי את דין בשער יפו, ירדנו לכותל.

הכותל הוא מין מקום כזה שבו זה קורה לי, לכן אני הולכת לשם. אני הולכת לשם ומצטרפת לרגע לאנשים הדתיים מאוד, אלה היודעים שלום מהו. רק לרגע, זה לא מחזיק יותר מרגע. אני לא אנשים דתיים מאוד, ואני לא עוסקת בהכשרת הלב כפי שהם עוסקים בזה. לכן זה לא מחזיק.

זה התחיל לקרות לי בגלל המדיטציה, שהבנתי את מה שאמרתי על אנשים דתיים. עשיתי הרבה מדיטציה וזה מה שקרה. לא הגעתי עד לרמה הדתית מאוד שאני מדברת עליה, כי ככל שהתאמנתי, לא התאמנתי די. עם זאת התאמנתי מספיק כדי לדעת מה היה קורה אילו התאמנתי עוד יותר; גם זה משהו. לא נגיעה במוחלט אבל איזו יכולת לנחש איך זה לגעת בו. אין לו צלם ותמונה; זה משהו שכאשר הוא נמצא בסביבה מרגישים שהוא בסביבה, זה הכול. את ההרגשה אפשר להשוות למים צלולים או לשקט עמוק, לשלום.

הייתי יושבת מדיטציה. לפעמים זה סיוט, לשבת מדיטציה. הייתי בכל זאת יושבת עוד מדיטציה, ואז הסיוט היה עובר, בדיוק כמו שהבודהיסטים אומרים. הם אומרים שהכל חולף, גם מצב הרוח שהופך את המדיטציה לסיוט, גם הוא חולף. ואז, אם את הולכת בדרך שלהם את רואה את זה בא ומניחה לזה לחלוף, כי הכל בא וחולף, בא וחולף. לכן קוראים לבודהא tathagata, כי tathagata זה בא והולך. ואם אתה יודע את זה, אתה פחות משוכנע במה שאתה מרגיש, כמו למשל, בזה שאתה מרגיש סיוט. אז אתה רואה את זה בא והולך ואתה יושב עוד מדיטציה, וזה משתנה, זה לגמרי אחרת. היו פעמים שהראש שלי והגוף היו מתמלאים באור. לא ייאמן, אבל זה מה שהיה קורה. כשראיתי שזה קורה שוב ושוב, החלפתי את סוג המדיטציה שעשיתי. אור וכל זה, זה לא הרעיון. הרעיון הוא לפתח סובלנות, סובלנות עמוקה, אורך רוח שדבר אינו יכול לו. אז הייתי יושבת ומביטה ברצפה במבט שאינו נאחז בדבר, ומקפידה לשים לב שהמבט שלי צלול ולא בוהה. כשהמבט בוהה פירוש הדבר הוא שתעית למחוזות המחשבה והרגש; אתה מביט פנימה, לא אל הרצפה. יש להתבונן ברצפה, ולא במחשבות, גם כשיש מחשבות. המחשבות, זה בדיוק הדבר שמפריע במדיטציה. אז צריך להניח להן לבוא, לבוא וללכת, כמו כל אירוע אחר, לבוא וללכת, ולא לקחת אותן ברצינות.

במנזר ביפן היו שבילים בין שלושת האולמות (אולם מדיטציה, אולם המיועד לאוכל ולשינה, ועוד אולם מסתורי שלא ביקרתי בו). בזוויות המפגשים שבין השבילים, בכל זווית, היה פסל של הבודהא. כך, בכל פעם שעברת בשביל, היית פוגשת את הבודהא. זה כשלעצמו ממש מעולה, לפגוש את הבודהא בכל זווית בעולם. הבעיה הייתה שנתבענו לקוד לכל הבודהות. אני לא יכולתי שלא לחשוב "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". ולא יכולתי להשתחוות, כי "לא תעשה לך פסל או תמונה". שם זה החל, שפתאום מצאתי בתוכי זהות יהודית עמוקה שלא ידעתי על קיומה קודם לכן. זהות יהודית עמוקה, בחיי.

מנקודת מבט בודהיסטית, הרתיעה שלי מן הקידה לא הייתה אלא מכשול בדרך. יש רשימה של מכשולים. הבודהיסטים באופן כללי טובים ברשימות, הכול ממוספר. יש רשימה של שורשי סבל, רשימה של גורמי הארה, רשימה של צעדים (מה שנקרא האמת הרביעית), רשימה של תהליכים מנטליים, וגם רשימה של מכשולים. מכשולים הם מצבי נפש שמקשים את התרגול. עייפות, למשל, או מצד אחר, נטייה לספקנות יתרה. אני המצאתי מכשול חדש: הקידה שצריך לחוות לפני פסל הבודהא, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", במיוחד אם הוא מופיע כ"פסל או תמונה".

חזרתי מיפן, ואז התפתח אצלי כאילו מאליו מנהג מוזר. המנהג היה, ועודנו, לרדת לכותל אחת לזמן מה; אחת לשלושה חודשים, נניח. פשוט גיליתי שהמדיטציה בכותל היא מיוחדת, ואם לדבר בלשון בני אדם, אפקטיבית באופן חריג. אפקטיבית אומר שעולים לי בראש דברים שלא עולים בדרך כלל, והדברים האלה הם רוחניים, כלומר, הם מעבר, מעבר. הם של אנשים דתיים מאוד. זה קורה אחרי המדיטציה. אני יושבת שם בשקט ומקשיבה, זאת המדיטציה. אני שומעת את ההמיה, המיית כל האנשים, המיית כל החיים. המיינד שלי מתיישב על מקומו, מתיישב ולא זז, כמו שכתוב בספרים של הבודהיסטים: המיינד במקום אחד, ואז הוא נפתח לגמרי, כאילו אין לו גבול. ומתוך נקודת המוצא הפתוחה השקטה אני מקשיבה, מקשיבה בלבד. אני לא חושבת, ואם אני חושבת לא מעניין אותי מה אני חושבת. זה כמו מקלחת, מקלחת למיינד. אחר כך הוא צלול, ואז אני חושבת, ואז המחשבות שלי הן מחשבות של אנשים דתיים מאוד.

לקחתי את דין אל הכותל. נראה היה שהיא מרגישה שם בנוח. הנחתי לה לעשות את שלה ועשיתי מה שאני עושה, עושה תמיד: קראתי את הטקסט של תהילים של יום רביעי, והקפדתי בקריאה. הקפדתי בקריאה כי ככה עושים כשמתרגלים מדיטציה: מקפידים על ריכוז עמוק כל העת בכל דבר שעושים. בעת החדשה המטופשת קוראים לזה mindfulness, כינוי מחונחן, מתקתק. הבודהיסטים קוראים לזה תשומת לב; לכל מילה, ומשפט ושורה ועמוד ופרק וכל הגוש הזה של תהילים ליום רביעי. תוך כדי הקריאה נולדות מחדש המילים שלא נמצאות בשום מקום אחר בעולם.

וַאֲנִי-בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ, למשל. בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ: התנצלות רבת יופי על בורות, על גסות הלב. והבקשה: מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד. דַלּ֣וֹנו: ידיעה השמורה לאנשים דתיים מאוד.

לפני שהחל הסדר יצאנו האיש הדתי מאוד ואני לעשן סיגריה. הוא נזיר. נזירים הם אנשים שגזרו על עצמם פרישות. הפרישות שגזרו על עצמם עשויה מטעמי חיסכון: אם אדם רוצה להשפיע אהבה על העולם מוטב לו שלא יעשה ילדים, שאז תתכנס כל האהבה שבלבו ותצא עליהם.

אני הדלה אמרתי שאני לא מבינה איך זה שהנוצרים חושבים שאלוהים הוא אדם. אני יהודייה, גדלתי כאן. אצלנו לא לומדים נצרות בשום מקום, זה לא חלק מההשכלה הישראלית. אז בתור אדם שחי בתרבות המערבית, יש לי חור גדול בלב ההשכלה, כי התרבות המערבית צמחה בחיק הנצרות והיא מתקיימת עד היום בהשראתה, המוכחשת או לא. תיאולוגיה באופן כללי זה לא חלק מהחינוך שלנו, בני העולם הנאור. יוצא שכל הידע שלנו יושב על אוויר; אנחנו ליברלים בלי שורשים, לא יהודיים, לא נוצריים, הכל באוויר, כאילו שזכויות האדם נולדו עם בריאת העולם, והעולם נברא במאה ה־19, בווינה, או בכל מקרה באירופה הנאורה, המתחלנת והולכת. עכשיו, בגלל כל הפחד הזה מהדתה, יש עוד פחות סיכויים שילמדו כאן היסטוריה של התיאולוגיה, כלומר, את ההיסטוריה של הרעיון האנושי העתיק בדבר קיומה של משמעות לא סובייקטיבית לחיים האנושיים.

זה נראה לי עבודה זרה, אמרתי לו, הרעיון של אלוהים שהוא אדם. "עבודה זרה" אמרתי, בעברית. הוא אמר, "העניין אינו בכך שהאדם הוא אל אלא בכך שהאל – האב – התגלם באדם". חשבתי על הדמיון בין הרעיון הזה לבין הרעיון הקבלי של הצמצום. מאחר שנתיישבה עליי דעתי הנכלמת באשר לאב ולבן, שאלתי מהי רוח הקודש. מעודי לא הבנתי מהי רוח הקודש. הוא אמר שבאופן כללי יש שני זרמים מובהקים בנצרות. ישנו הצד שעוסק בדיאלקטיקה של חטא ועונש. הצד של חטא ועונש, הוא אמר, עוסק בעבר, כי העונש בא אחרי החטא שכבר נחטא. מה שעוסק בעבר הוא פחות מעניין. וישנו צד אחר, הצד של deification. התנועה של deification היא רוח הקודש. רוח הקודש, הוא אמר, היא התנועה – תנועת הרוח – שבין האב לבן. אמרתי לו, בוודאי ניתן לאפיין את התנועה. התנועה היא של deification, שנה לי. Deification בעברית היא הַאֲלָהָה, כלומר, להפוך משהו לאלוהי. האב מאליה את הבן, זאת התנועה ביניהם. אחר כך, כשלחצתי עוד, הוא אמר, זאת תנועה של אהבה.

ישנו אם כן הצד של החטא ועונשו, וישנה התנועה של אהבה. הוא ישועי שחי במנזר בירושלים, האיש הדתי מאוד הזה; הישועים מתמחים באהבה. אמרתי לו, "כשאני מלמדת בודהיזם, אני מתקשה להבהיר לאנשים שאהבה איננה אמוציה, שלא מדובר ברגש אלא בעמדה". הוא אמר: "אכן, אהבה היא לא רגש. היא החלטה". היינו כחולמים.

עכשיו, אתה עומד לידו ומדבר איתו וכל רוח רעה סרה מעליך. רוח רעה אני אומרת, כי אני יש לי טינה נושנה, בגלל שאני דור שני ויש לי חשבון כבד עם אירופה. אבל היא סרה, הטינה, הרוח הרעה. זה מה שקורה ליד אנשים מאומנים, אנשים שמתאמנים ברצינות באימון של הלב, כלומר, אנשים דתיים מאוד, אלה שיודעים שאהבה היא החלטה.

זה היה ביום שישי, בליל הסדר. ביום רביעי שאחריו, חול המועד, ירדנו אל הכותל. היו עומסים כבדים, ברכב וברגל כאחד. דין אמרה, "לא ידעתי שעוד ישנה העלייה לרגל הזאת של שלושת הרגלים". היא אמרה "שלושת הרגלים". אני חשבתי, כמה אנשים בארץ עוד מבינים את הביטוי הזה, "שלושת הרגלים". בכל מקרה, אלה שמבינים ואלה שלא, כולם היו שם. נזירים ונזירות בשחור ובלבן, וערבים, וכל עם ישראל. מזיעים במרוקאית, בצרפתית, באנגלית, וחרדיות: החרדיות עם עגלה ושלושה קטנטנים מקובצים סביב העגלה, ואני כולי השתאות. הולכת מתייזעת בפאה שלראשה עם תינוק בעגלה ועוד שלושה קטנטנים כאילו כלום את כל הדרך אל הכותל. יש לזה היבטים מגדריים ללא ספק, כי היא זאת שתקועה עם הילדים, והוא שוכן בטוחות באיזה בית מדרש מוצל. אבל זה לא מרתיע אותן, והן, עם העגלה ועוד קטנים כאלה, שלוש ארבע, כיפות ופאות, כולם צועדים אל הכותל. אחר כך היא יושבת על כיסא פלסטיק לבן בחום הבוער של שתיים בצהרים בניסן ירושלמי בוהק וקוראת תהילים, וכל הקטנטנים מטפסים על העגלה ומעצבנים את התינוק אבל לא זזים ממנה. היא מחלקת להם הוראות וממשיכה לקרוא. זן חסון של נשים, תוצאה מרשימה של בעיה מגדרית חמורה.

אני יושבת לידה ומרגישה בבית. מה יש לי שאני מרגישה שם בבית, על כיסא פלסטיק לבן באמצע הרחבה לנשים בלבד בכותל המגדרי המגודר ומכל עברי אומרות שירה נשים שאילו פציתי את פי היו נבהלות לתפוס מרחק ממני? מאיזה חומר בדיוני עשויה השייכות המוזרה הזאת, שיושבת לה במיינד שלי בכותל, רק בכותל, לא בשום מקום אחר. אני שוקלת להגיד לדין, עשית את שלך, לכי לדרכך, אני נשארת כאן. קבעתי לי משכן על כיסא פלסטיק לבן, ליד איזו חרדית, לפנינו קיר מטפיזי משוער ומאחוריו צפונה היסטוריה תיאולוגית סתומה – אמנם ערש התרבות המערבית עם האדוני אלוהינו אחד שלה שלא מכבר התפורר בתודעה המפוכחת, המתהדרת בצחיחותה, של הפוסט מודרניזם – פרימיטיבית ושותתת דם. אני לא אומרת לה; אני נוחתת כבדה על אדמת ירושלים של מטה, חושבת על הדרך חזרה, קילומטרים ברגל בחום הצפוף ואחר כך באוטו פקקים. במדרגות הרחבות שמובילות אל הרובע המוסלמי, צופות אל הרחבה שזה עתה עזבנו, אני שואלת אותה, מה יש להם לכל האנשים האלה שבאים לכאן, מה יש להם בלב שהם באים, ודין אומרת, כנראה יש להם בלב אותו דבר, אותו דבר אצל כולם. יפה חמקה מן המלכודת המטפיזית שהנחתי לפניה בעורמה, אמרה את זה בלי להגיד לשווא.

אחרי ככלות הכל הזה אנחנו שבות אל שער יפו בדרך המוסלמית, במעלה דרך הייסורים. רציתי לעבור בכנסיית הקבר, בגלל האיש הדתי מאוד שפגשתי בליל הסדר הפרוע. שאלנו שומרים לשלום ירושלים, חפשנו עד שמצאנו אחד שאמר שבטוח לגמרי להלך שם. שני שוטרים חמושים הלכו לפנינו ונצמדנו אליהם to be on the safe side, ודין אמרה שיש לה ילדה, מה שגורם לה להסתייג מההרפתקה הנוצרית שזימנתי לנו. אז ויתרנו על הנצרות בגלל האסלאם, יש אומרים בלהט בגלל היהדות. צדק, צדק תרדוף. עלינו במעלה השוק המוסלמי העצוב, שמעטים המהלכים בו. יכולת לראות שאנשים מסתייגים זה מזה בגופם, שהאיברים דרוכים והצעד נחפז. השוק השמח, הצבעוני המחוצף הזה, שהלכתי בו מאות פעמים ומאות פעמים קניתי תבלינים ומפות וכיסויי כריות ועכשיו חרדה אני דבקה בשני שוטרים וסופרת שניות עד להבקעה אל שער יפו. דין אמרה, "אפשר לחתוך את האוויר בסכין" ושתינו חשבנו על סכין ממשי שיחתוך גוף ממשי. תיאולוגיה מוסלמית לומדים בישראל רק אלה שהולכים למודיעין, ושם לא לומדים על הסופים, שהם הצד של האהבה באסלאם. אסלאם, בכלל; שלום.

• פרוייקט ישראל ביתנו
• פרויקט ישראל ביתנו
• פרויקט שביל ישראל
• עירוני
• יום העצמאות

• Facebook
• Twitter
• Email

פעם הלכתי לטיפול פסיכולוגי אצל חב"דניק בעל תשובה. הקליניקה שלו במעונות עובדים נפתחה לחצר פנימית גדולה ויפה, ומדי פעם הייתי יושבת שם על הדשא לצד אברכים צעירים שהקדימו להגיע ושיחקו עם החתולים והעמידו פנים שאני לא קיימת. לא שרדתי אצלו הרבה זמן כי היו בינינו פערי תפיסת עולם גדולים מדי, אבל עד היום אני נזכרת בשאלה אחת שלו שגרמה לי לבחון את עצמי מחדש. כבר בתחילת הדרך הוא אבחן, במידה רבה של צדק, שהנשמה שלי צמאה. הוא טען שאני הולכת כבר הרבה שנים במדבר ועכשיו כשטעמתי קצת ממעיין הרוחניות (סיפרתי לו בפגישה הראשונה על חוויה חוץ גופית שעברתי במהלך טריפ איוואסקה), אני מרגישה ביתר שאת את הקושי להמשיך לחיות בצחיחות החומר.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים
נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון

באחד המפגשים האחרונים הוא שאל בנימה קצת שיפוטית: "מה זה מה שאת לובשת? מה את מנסה לומר באיך שאת נראית?". הסתכלתי לראות מה אני לובשת. קמתי בבוקר באיחור ולבשתי את מה שהיה מונח על הכיסא: גופייה סגולה ומכנסי בד כחולים ארוכים. אולי אני מנסה לומר שלא אמור להיות לך חשוב איך אני נראית? חשבתי אבל לא אמרתי. הוא הצביע על עצמו (זקן עבות, פאות ארוכות, כיפה גדולה, ציציות, בגדי שחור לבן) ואמר שהוא בוחר כל בוקר מחדש לסמן את עצמו במרחב, ואמנם לא פשוט לו להסתובב ככה בתל אביב, אנשים מגיבים אליו ברתיעה, אבל המראה שלו הוא חלק מהמחויבות הרוחנית שלו. "למה את מחויבת?" הוא שאל. עד אותה פגישה הייתי עיוורת במפתיע – אולי מתוך רומנטיזציה נאיבית – לחשיבות התהומית שאנשים מאמינים מעניקים למעטפת.

למה אני מחויבת? לא ברור. הגעתי לצפת בג'ינס וטישירט, שהתכוונתי להחליף לשמלה צנועה עם שרוולים וגרביונים מיד אחרי שארד מהאוטובוס ואתמקם בחדר (שני אוטובוסים בעצם: 845 מהשלום לצומת עמיעד ו־450 משם לתחנה המרכזית של צפת. זה היה או זה או אוטובוס מאסף מבני ברק, שלוש שעות דרך כל היישובים הדתיים בדרך, צפופה מאחור בעזרת נשים). לא התכוונתי להעמיד פנים שאני לא חילונית אבל קיוויתי להצליח בכל זאת להשתלב בסביבה, גם עם שיער בלונדיני גלוי. שמעתי שצפת התחרדה כמעט לגמרי בשנים האחרונות אבל תכננתי להיטמע בין התושבים החילונים ברובע האמנים. סבתא שלי, פניה, שהייתה ציירת וגם הנהגת הראשונה בתל אביב, הייתה לוקחת את הוואליאנט ונוסעת כל קיץ לצפת, להתרועע עם האמנים, לנשום אוויר הרים צלול ולצייר את הנופים. סבא שלי לקח אותנו כמה פעמים בילדותי לבקר אותה שם אבל לא נשאר לי שום זיכרון מאז חוץ מאחר צהריים אחד בגינת משחקים קצת עלובה שהיה בה רק מתקן אחד, מגלשת ברזל. עלינו עליה כל הילדים והתיישבנו ברכבת אחרי בן דוד שלי והתחלקנו כולנו יחד והוא קרס תחתינו ושבר את היד.

שנים אחר כך, בסמינר על תורת הנסתר שלקחתי במסגרת לימודי השלמה לדוקטורט שלא סיימתי בפילוסופיה יהודית, קראתי ספר שכתב ד"ר יוסף חיות על מיסטיקניות יהודיות בצפת במאה ה־16, בתקופתם של יוסף קארו וחיים ויטאל. המקובלים היו כולם גברים כמובן ואף אישה לא תועדה בשמה המלא, אבל בכל זאת הוזכרו בכתביהם כמה בעלות סוד, כמו הבת של בעל המכולת שחלמה על מקומו של לוריא בגן עדן והיו לה חזיונות מעניינים מספיק כדי שקיומה האנונימי ישרוד כמה מאות שנים ויתגלגל לספריית האוניברסיטה בתל אביב. טיפחתי תקווה מופרכת למצוא את בת דמותה מסתובבת בחצר בית הכנסת של האר"י הקדוש. או יושבת במכולת.

מין באווירה של קדושה

בעלת החדר ששכרתי בעיר העתיקה בצפת, דתייה אמריקאית עם שביס, בהיריון מתקדם, פגשה אותי מחוץ לבניין, הביטה בי בעניין ואמרה לי מיד אחרי השלום שהרבה זוגות מגיעים אליהם לעשות מין ומפריע להם שיש ישיבה בקומת הכניסה. הנחתי שהג'ינס שלי אומר לה משהו שאני לא מתכוונת להגיד, אז אמרתי במילים ברורות שבאתי לעבוד ואין לי שום בעיה עם הישיבה, להפך. בתגובה היא נישקה את המזוזה וצחקה בחביבות פלורליסטית. הרגשתי צורך להבהיר שאני עובדת בכתיבה. על מחשב. לבד בחדר. היא לא נתנה לזה לבלבל אותה ותוך כדי שהובילה אותי דרך מדפי ספרי קודש וסטנדים עם דיסקים של חזנות, היא סיפרה בעליזות שהמון אורחים שלהם אומרים שהיה להם בעייתי לעשות מין באווירה של קדושה, אבל אין פה ניגוד, היא כמעט קרצה לי, ומה שיפה בצפת זה שכולם פה פתוחים לקבל כל אחד כפי שהוא. עלינו בגרם מדרגות עשוי שיש, מעוטר בצילומים גדולים של בתי כנסת ותמונות של צדיקים, והיא פתחה את דלת החדר, נתנה לי את המפתח, הביטה בי בהבנה ואמרה שהיא בטוחה שצפת תשנה אותי, ואני מוזמנת לשיעור שבעלה, הרב ענווה, מעביר בישיבה למטה כל ערב במנחה.

נכנסתי לחדר להחליף בגדים לפני שאצא לבדוק את יכולות ההכלה של העיר. בדרך החוצה הצצתי בכל החדרים האחרים בקומה, שהיו ריקים ופתוחים, הייתי האורחת היחידה במלון בזמן הזה של ניקיונות הפסח. במרכז כל אחד מחדרי המלון בקומה שמעל הישיבה ניצב ג'קוזי ענקי ומפואר במרחק גניחה מהמיטה.

באוטובוס בדרך לצפת התחלתי לצפות בסדרה התיעודית על אושו בנטפליקס, "ארץ פראית מאוד". העולם סביבי נראה מורכב מכתות פרועות ושתלטניות, כל אחת והמדים שלה, כל אחת רוחנית ומינית וחומרנית ומחויבת בדרכה שלה, כל אחת עם הגורו שלה והשילה שלה והצבא שלה והג'קוזים שלה.

בשש וחצי בערב הגעתי לשיעור היומי. כמה צעירים בהירים שיכלו להיראות כמו מייבשי ביצות מתקופת ראשית הציונות לולא לבשו ציציות ואחזו באייפד מיני, ישבו על כיסאות פלסטיק בקדמת החדר עם כמה גברים מזוקנים כהים מקומיים ושלושה פנסיונרים סרוגי כיפות, שנשותיהם, אפורות שיער עם כובעים קטנים, ישבו בפאתי החדר, כמקובל. התיישבתי ביניהן. גבר גבוה בן 40 ומשהו עם תספורת קארה, כיפת בד שחורה וזקן צרפתי סידר מצלמה על חצובה. זה לערוץ היוטיוב של הרב, הוא הסביר לי בעברית־אנגלית כשניגש להכין לעצמו קפה, וסיפר שהגיע לצפת אחרי שמונה חודשים די מבאסים בטבריה וסבב רוחני מקיף עולם, מהאשראמים של הודו עד השאמאנים של דרום אמריקה, שבסופו הגיע למסקנה שהוא יהודי.

"הגוף הוא חלוק של הנשמה, א קואוט אוף דה סול", תרגם הרב ענווה את הדף היומי מתוך כרך הזוהר שעוסק בגלגולים. "כשנשיל אותו מעלינו סוף סוף, הנשמה תקבל את המקום שמגיע לה בגן עדן או בגיהנום, עד שתיאלץ לצאת אל הגלגול הבא. אנחנו מדברים כל כך הרבה על כאבי הלידה של היולדת!" הוא קרא בפליאה, "אבל תחשבו על הכאב העצום שהתינוק עובר, ייסורי הנשמה שנדחקת לצאת ולהתקיים שוב בגוף גשמי. זה סבל מתמשך", הוא עודד את התלמידים, "אבל 70־80 שנה וזה עובר, ומי שמספיק בינתיים לעשות מצווה אחת, מניח תפילין אפילו רק עוד פעם אחת, מיד משפר את המיקום שלו בגן עדן בסיבוב הבא".

מה יש באורגון שאין בגליל

הבעיה עם צפת, התלוננו כל המקומיים שפגשתי, היא ההזנחה שהביאה איתה ההתחרדות. במבט ראשון העיר דווקא נראית יפה ופורחת. הרובע העתיק מקסים, בתי אבן בין סמטאות צרות שמשקיפות על נוף הרים יפהפה, אוויר טוב, מדשאות קטנות וערוגות פרחים בכל כיכר, מכללה חדשה ומושקעת שהוקמה במבנים עתיקים ששופצו, עם ספרייה גדולה מוקפת חלונות ענקיים שמשקיפים על הנוף המרהיב. אמנם הגלריות ברובע האמנים נראות נטושות ברובן והאמנים הבודדים שנותרו כולם מבוגרים, ובעיר כולה נדמה שבקושי שרדו כמה עשרות חילונים אחרונים, אבל כנראה בגלל זה כל כך זול פה. המודעות בחלון משרד התיווך ברחוב ירושלים מראות שמחיר השכירות לדירת גג בעיר העתיקה, שלושה חדרים, סלון ענקי ומרפסת עצומה לנוף הר מירון, עומד על 3,000 ש"ח לחודש. דירת שני חדרים גדולה במרכז העיר עולה חצי מזה.

תהילה, סטודנטית למשפטים שלוקחת אותי לאכול במסעדה היחידה בעיר, אומרת שאין חיים בצפת וגם המכללה שהקימו לא מצליחה לשפר את המצב. רוב הסטודנטים הם ערבים מהכפרים, היא אומרת, או בנות דתיות או מבוגרים בני 45 במסלול לימודי ערב. נכון שיש קומץ תלמידי פיזיותרפיה שמגיעים לצפת מרחבי הארץ אבל גם הם לא מצליחים להחיות את העיר. צפת, מתברר, היא הגבעתיים של ראש פינה, שם נמצאים הקניונים, המסעדות, הברים, האקשן. ראש פינה נמצאת במרחק עשר דקות נסיעה במכונית או 20 דקות באוטובוס או 36 דקות הליכה לפי גוגל מפס – זה לא נורא. אפשר לגמרי לפנטז על הגירה תל אביבית קבוצתית, אני חושבת. נכון שכרגע יש בצפת רק שני בתי קפה ומסעדה אחת שלא עומדים בסטנדרטים תל אביביים, אבל יש חומוס מצוין באבו יובי ברחוב ארלוזורוב והפריקסה של זהבה בקצה רחוב ירושלים מעולה ויש פלאפל טוב ושווארמה לא רעה – כל מה שמשמין וטעים וזול. ויש גם בונוס לסטלנים עם אישור רפואי: במושב הצמוד, ביריה, מרחק חצי שעה הליכה רגועה ממרכז צפת דרך עמק התכלת, נמצא בית הגידול של תיקון עולם.

מה רע לגור מול נוף פתוח בחדרים גבוהי תקרה בבתי אבן עתיקים, עם דלת עץ כחולה מגולפת בכניסה וסורגים מעוצבים, לשבת בגינה מוקפת פרחים בצל עץ לימון, לשמוע את הכלבים נובחים כשהשמש שוקעת בהרים, לעשן שכטה מקומית ולשלם על הכול חצי מחיר. אפשר לבצע בצפת ג'נטריפיקציה תל אביבית לגיטימית, אני חושבת. החילונים המקומיים משוועים לתגבורת, ואם לכל הכתות האחרות מותר למה שרק לנו יהיה אסור?

ללא ספק בהשפעת הצפייה ב"ארץ פראית מאוד", אני שוקעת בחזיונות על מנהיגה כריזמטית שתארגן מחדש את רובע האמנים, תפתח ברים ומסעדות בגלריות הזנוחות, תבנה אגם בעמק התכלת, תקים סטודיו יוגה על גג המעונות מול הדוידקה. אני רואה בעיני רוחי אנשים משתזפים בעירום בגן המצודה, מתרגלים מדיטציה (יהודית) ברחבת בית הכנסת של האר"י, יוצאים בלילות לשמוע מוזיקה של קרליבכים ולחולל עם ברסלבים, קוראים שירה מול נוף כנרת תחת ירח מלא, מדיחים חסידים להשיל את החלוק ולהתנסות במין מעורב בקדושה בג'קוזי מעל הישיבה של ענווה. למה לא, מה יש באורגון שאין בגליל. אני מרגישה שצפת ממש מוכנה לזה.

להתעסק בשיער במקום בנסתר

בלילה האחרון, באחת אחרי חצות, ביושבי במיטה עם הלפטופ לקראת סוף הסדרה, נשמעה דפיקה בדלת החדר שלי. הייתי האורחת היחידה במלון וככל הנראה החילונית הבלונדינית היחידה בעיר. לא עניתי. אחרי המתנה קלה הדופק חידש את דפיקותיו במשנה כוח. לא זכרתי אם נעלתי את הדלת או רק טרקתי אותה. "מי זה?", שאלתי לבסוף בקול מתוח, "קרה משהו?". חזיתי עשרות תרחישים פרועים בשבריר שנייה, אבל הדופק נרתע כששמע את קולי. "לא, סליחה, בלי כוונה", הוא אמר מעבר לדלת בקול עמוק עם שמץ מבטא זר. אולי הוא לא ציפה שאישה תענה לו בתשובה. לא שמעתי צעדים כשעזב.

למחרת בבוקר היו כל החדרים ריקים כשהיו. הרגשתי קצת רוויה מעיסוקים בנסתר אז הלכתי להתעסק בשיער. בסלון יהודית, מספרת הנשים היחידה בעיר, שתיתי קפה שהכינה לי נאוה, ערבייה שהתגיירה, בזמן שיהודית החליקה לי את התלתלים. סיפרתי להן על הפנטזיות שלי. תשכחי מזה, הן פסקו בתוקף, זאת עיר אבודה. אין תעסוקה, כל הצעירים שיכולים עוזבים, הרחובות מלאים זבל, העירייה מזניחה. "הדבר היחיד שצומח בצפת", הוסיפה לקוחה ירושלמית עם כיסוי ראש שהגיעה לבקר את אימא שלה ולהסתפר קצוץ, "זה שכונות העוני של החרדים בדרום".

"ומה עם התיירות הרוחנית, מרכזי הקבלה?", שאלתי. כל הנשים במספרה כמעט ירקו את הקפה דרך האף. חזרתי למלון לקפל את החלומות שלי ולהתאפר. כשאיליה הצלם הגיע לאסוף אותי הלכתי להיפרד לשלום מבעלת המלון. "איך את נראית מוארת!", היא התרגשה, "אמרתי לך? אין כמו האנרגיות פה. ידעתי שצפת תשנה אותך!".

• פרוייקט ישראל ביתנו
• פרויקט ישראל ביתנו
• פרויקט שביל ישראל
• עירוני
• יום העצמאות