אחת המילים הכי רעילות בשיח התרבותי הישראלי היא "התמסחרות", מה שבדרך כלל נאמר על אמן ש"מוכר" את האמנות שלו בשביל כסף – כשהוא עושה פרסומות. טענות כאלה נזרקו סביב לא מעט פרסומות בעת האחרונה – מהראפר טונה ששירו "גם זה יעבור" שימש את בנק מזרחי טפחות, ועד חווה אלברשטיין שהשתמשה ב"לונדון" כדי לרחף על דרקון עם סטפן לגר בפרסומת ל-yes (וכן, זה היה שווה את זה).

>>לתשומת לב הקורא איתמר בן גביר: 10 השוטרים הכי מושחתים על המסך

אבל האמת היא שמשחר ההיסטוריה, אמנים תמיד "התמסחרו". הם תמיד השתמשו ביכולות שלהם כיוצרים לטובת פרסומות – בין אם הם קומיקאים, מגישים או זמרים. לא צריך ללכת רחוק עד הפרסומות של אנדי וורהול לבורגר קינג, אפשר גם לחזור רק להיסטוריה שלנו, ולמצוא שורה של זמרים מובילים, איכותיים, יוצרי ענק – שלא התביישו לעשות פרסומות. ואם הם התמסחרו, גם לכם מותר.

נורית גלרון לאולמי נפטון

נורית גלרון, אחת הזמרות המרגשות והאהובות בתולדות המדינה, נאלצה פעם לבשר על התפריט המגוון והשירות האדיב באולם השמחות בבת ים (שאגב, קיימים עד היום). שביל בגן, עץ ובית – וחופה בחצר.

תיסלם למפד"ל

לאורך השנים, לא מעט זמרים התגייסו לטובת המפלגות השונות. אולי אתם זוכרים את זהבה בן ודנה ברגר שרות עבור מרצ, את בועז שרעבי זועק בשמו של נתניהו ב-1999 או את חיים משה בתשדיר של המפד"ל באותה השנה. אבל לפני משה היתה שם גם… להקת תיסלם (כולל דני בסן ויזהר אשדות, שמזוהים עד היום דווקא עם השמאל). הם אלה שכתבו למפד"ל את הג'ינגל שילווה אותה במשך שנים, וגם יהפוך ללהיט גדול של להקה אחרת – ושמה טיפקס. אוהו אוהו אוהו אוהו, איי איי איי איי.

יאיר ניצני לסופרמרקט

אם כבר תיסלם, הגיע הזמן לחזור לאחד מחבריה האהובים – יאיר ניצני, שבסוף שנות ה-80 הדליק את המדינה עם השיר "האשם הוא שלנו האשם לא לבד", יש האומרים – שיר הראפ העברי הראשון. אבל ניצני, בחושיו החדים, ידע גם לנצל את ההצלחה הגדולה – ולהפוך אותה לג'ינגל למען הסופרמרקט החדש, שהוקם ליד אולם הכדורסל ביד אליהו! שיר שעמד במבחן הזמן, וגם הג'ינגל עדיין מגניב (אם להשתמש בשפה של התקופה).

מזי כהן לווקמן סוני

כהן היא אחת הדיוות הגדולות של המוזיקה הישראלית לדורותיה – זמרת עם קול אדיר, שייצרה כמה קלאסיקות ושירים גדולים לאורך השנים – מהפריצה בלהקת "גזוז" ועד עצם היום הזה. אבל גם היא, באיזשהו שלב, היתה צריכה לפרסם ווקמן. קצת חבל שלא הביאו מלחינים יותר טובים לשיר הזה, בדיעבד.

אלי מגן לשעוני טיסו

מלהקת "אחרית הימים" ועד מעורבות בקלאסיקות ישראליות כמו "בלדה לעוזב קיבוץ" או "זה קורה", אלי מגן – האיש והקונטרבס – מופיע עד היום ושומר על קולו הצח והטהור. אבל בישראל, כנראה, אין לוקסוס – וגם הבנאדם ששר "הנה אנחנו שניים, שלובי צילי ידיים, מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב" – צריך לשיר על שעונים.

ריקי גל לסטריאו סניו

כל מילה שאגיד על אגדה כמו ריקי גל רק תגרע ממנה. מדובר באחת המבצעות הגדולות בתולדות המוזיקה שלנו. מי לא התרגש כששמע את "ילד אסור ילד מותר", או "מה זאת אהבה"? ובכל זאת, כנראה שגם על ריקי גל לא פסחה תופעת ההתמסחרות – כמו במקרה הזה, שבו היא משבחת את "האיינשטיין של יפן".

אלון אולארצ'יק למפעל הפיס

עוד מאז ימי להקת "כוורת", אולארצ'יק התבלט כאחד המוזיקאים המקוריים והחדשניים שיש לנו – בשילוב הזה שבין יצירת פופ מודע לעצמו לבין הג'אזיסטיות והיכולת כל הזמן להמציא דברים חדשים. אבל כנראה שגם הוא צריך להתפרנס, ובדרך, לשכנע את כולנו שצריך פיס בחיים.

דני סנדרסון ליוסף מלך השטיחים

האמת היא שסנדרסון, בניגוד לאחרים, מעולם לא היה כבד מדי בנוגע לפרסומות – ובכל זאת, די משעשע להיזכר שהאיש שכתב את "שיר המכולת" ו"נתתי לה חיי", כתב פעם גם פרסומת לחנות שטיחים בבית מארס בתל אביב. ועוד יותר משעשע לשמוע את הסיפור החמוד מאחורי השיר, שהוא סיפר באחת מהופעותיו שצולמה לטלוויזיה.

חוה אלברשטיין ויורם ארבל לסברינקה

אין קול שמלווה את המדינה הזו (ואותי באופן אישי) כמו זה של חוה אלברשטיין – הזמרת האגדית שידעה ללטף את הכאבים, מ"שיר משמר" ועד "אדבר איתך". אבל גם היא, מסתבר, היתה צעירה וצריכה את הכסף – אז היא הלכה להשתמש בקולה כדי לפרסם סוודרים לחורף. ואל תפספסו את השותף שלה – השדר של המדינה, יורם ארבל! הללויה.

מתי כספי לאולמי ארגמן

גם מתי כספי נחשב לחותמת האיכות הקלאסית. עם השנים זה קצת התקלקל עם כמה אמירות לא סימפטיות, אבל עדיין – המוזיקה והיצירה של כספי היא חלק מהלב הישראלי, ועוברת מדור לדור. ובתוך כל היצירה הזאת, הוא גם ידע לשיר למען אולם שמחות בחולון. כל שמחה חלום.

שלמה ארצי לזבנג

תאהבו או לא, כנראה שאין זמר שמחובר למחזור הדם שלנו כמו שלמה ארצי. האיש שכבש את קיסריה, השתלט על הצוותא, וגרם לכולנו לזכור בעל פה שורה של שירים שלא נס ליחם עד היום. ובכל זאת – פרסומת לקוטל יתושים. הערת אגב: זה יצא שנתיים לפני "את ואני".

שלום חנוך לצמיגי אליאנס

מעטים הקולות הישראליים המוכרים והעמוקים כמו זה של שלום חנוך. הזמר שגדל בקיבוץ משמרות, נכנס לפנתיאון המוזיקה הישראלית עם שורה של להיטים – מ"מחכים למשיח" ועד "אל תקרא לי עם". ואף על פי כן, ולמרות הכל – ב-1975 הוא השתמש ביכולותיו ובקולו כדי לפרסם צמיגים. ועוד כאלה שמכירים את הכביש.

אריק איינשטיין לדיפלומט

הזמר הלאומי שלנו, הקול של מדינה שלמה, הקונצנזוס האחרון – מה לא נאמר בחייו, ובוודאי אחרי מותו, על אריק איינשטיין? כנראה שהכל, כולל מכותב שורות אלה. ועדיין, גם הקול הכל כך מזוהה של אריק ז"ל – פרסם פעם סכין גילוח. ואם הוא עשה את זה, בנאדם, גם לך מותר.

• פרסומות
• המסך
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית

היום (ג') חברת טורנדו חשפה את קמפיין הפרסומות החדש שלהם, שגייס מגוון סלב סוג ד'למערכון סוג ז'שעיקרו מתמצה ב"כולם קונים טורנדו". במהלך הפרסומת הפרזנטורית נעמי לבוב מצהירה שהיא "חולה על עונת המעבר" כי "כולם עוברים לטורנדו אינוורטר" – ואז פוגשת את שלושת העאלק מפורסמים שעברו לטורנדו: טל ברודי, יוצאת מאסטרשף ונסה וידל אביטן וכוכב אולפני החדשות לשעבר אליהו יוסיאן. יש איזה עניין עם מבטאים בפרסומת, אבל המסר הזה מתפוגג תחת המשקל של זהות המשתתף האחרון – עולה מאיראן וחבר בתנועת הביטחוניסטים הביביסטית שבילה את המחצית הראשונה של המלחמה באולפני חדשות בעודו מפיץ את דעותיו החשוכות. קצרה היריעה מלספר על אינספור ההתבטאויות המחרידות שלו ולזעום על אוזלת היד של אולפני החדשות (את זה עשינו כבר), אבל עדיין כדאי להצביע על הסיבוב הנוסף של נרמול שיוסיאן זוכה לו, הפעם בחסות חברת טורנדו. ואם כבר דוחפים לנו בגרון דמויות איומות כדי למכור לנו מזגן לקיץ, בואו נלך עד הסוף – יש לנו עוד כמה הצעות למשתתפים פרובוקטיביים יותר לפרסומות של טורנדו. מוכנים להפקת שארקנדו עם הכריש מחדרה ומזגן?

>>בוא, סוף העולם, בוא: הלהיט של נטפליקס הוא הדיסטופיה של כולנו

אהוד אולמרט

למה דווקא הוא:בתור אסיר משוחרר, אולמרט מייצג את האוכלוסייה ההולכת וגדלה של פוליטיקאים מושחתים. אם טורנדו רוצים להישאר רלוונטיים, הם חייבים להתחיל לפנות גם לאוכלוסיית המשתמשים במעטפות מזומן, ולייצג נאמנה את ערכי המותג – להרוויח כמה שיותר כסף מבלי לשים זין על אף אחד מכם.
הפאנץ' בפרסומת:"גם בכלא לא היה לי קר כמו עם טורנדו".
מידת הפרובוקציה:5/10. רוב בני הנוער לא זוכרים אפילו מי זה, רוב המבוגרים עדיין מדחיקים.

ישראל בידור

למה דווקא הם:עמוד האינסטגרם שהפך למפלצת תוכן רכילותי בניחוח פאשיסטי הוא בדיוק משב הרוח המרענן שחיפשו בטורנדו, עם שפה עילגת, אופי צעקני ובעיקר המוכנות להגיד פרקטקלי כל מה שירצו תמורת מספיק כסף.
הפאנץ' בפרסומת:"הלם! הלם! הלם שכל כך קריר!"
מידת הפרובוקציה:3/10, אף אחד לא ישים לב שעל הדרך הם קידמו את בן גביר.

שי אביטל

למה דווקא הוא:כי מה זה קצת סם אונס בין חברים? אביטל הוא איש מצליח, מסתובב כל החיים עם דוגמניות, איש העולם הגדול – מזגני טורנדו בטח ישמחו להצמיד את שמם לאיש שעשה את הכל, וגם יצא מזה בשלום.
הפאנץ' בפרסומת:"טורנדו זה מזגן שלא שוכחים, ולא משנה מה יש לך בכוס".
מידת הפרובוקציה:6/10, הנרמול כבר התחיל.

יאיר נתניהו

למה דווקא הוא:כי ביבי עוד לא הגיע לרמת שחיתות של להופיע בפרסומות, וכי הבן היקר שלו משתזף במיאמי החמה, כך שמזגן ממש יבוא בטוב. כלומר, מזגן גם לשלבים שהוא יוצא מהחדר. טורנדו בטח ישתמשו בו כדי להגיד שגם במקום הכי חם בגיהנום, כדאי לקנות טורנדו. אנחנו מאמינים שיש שם נקודת מכירה.
הפאנץ' בפרסומת:"המזגן של טורנדו לעולם לא יבגוד מבפנים".
מידת הפרובוקציה:8/10. הבחור פרובוקציה מהלכת, וזה כמעט מבלי ללכת.

הכריש מחדרה

למה דווקא הוא:הוא כריש, הם טורנדו – זה רק מתבקש שהם ישתפו פעולה בפרסומת סטייל סרט האימה דל התקציב "שארקנדו". זה אמנם עצלני, אבל גם הפרסומת המקורית.
הפאנץ' בפרסומת:"גם כריש אוכל אדם יודע שטורנדו נוגס במתחרים".
מידת הפרובוקציה:5/10, אבל לפחות יהיה קצת דם בטלוויזיה גם בפרסומות.

האש שהשתוללה ביערות ירושלים

למה דווקא היא: מעבר לכך שמדובר בRTM משגע, האש היא אויבת שקל לכולם לשנוא – חוץ ממי ששונא את ירושלים. מעבר לכך, אש מייצגת חום – הדבר שמזגני טורנדו נלחם בהם – כך שאם האש מהרי ירושלים משתמשת בטורנדו, כנראה שזה אומר שזה טוב? לא יודעים, העיקר לעצבן.
הפאנץ' בפרסומת: "טורנדו, מלבים את האש גם מבלי להתכוון!".
מידת הפרובוקציה: 4/10, לא היו מספיק נפגעים כדי שזה יכעיס.

אייכמן

למה דווקא הוא:אם כבר הלכנו על פסיכופטים שונאי אדם בפרסומות, למה לא ללכת למקור ולהחיות את הנאצי בעזרת AI? אולי אפשר אפילו לשחזר את משפט אייכמן, ולהציג את הבנאליות של הרוע דרך טיפות הזיעה על מצחו – ואז כמו טרנטינו, להציג היסטוריה אלטרנטיבית עם הוספת מזגן טורנדו לתוך תא הזכוכית.
הפאנץ' בפרסומת:"גם לפני תליה, טורנדו ישאיר אותך קר רוח. בדיוק כמו נאצי".
מידת הפרובוקציה:10/10, בטח יזכה בפרס קיפוד הזהב.

מתוך "אייכמן: הקלטות האבודות", כאן 11

המציאות עצמה

• סאטירה
• מזגן
• פרסום ישראלי
• פרסומות

מכירים/ות את שתי הנקישות שבוקעות מהרמקולים כשמדליקים את נטפליקס: ״טו-דום״? כמו שמנהל מוצר מעביר בריף למעצבת גרפית לעצב לוגו לחברה, כך נטפליקס ביקשו מטוד ילין להלחין לוגו מוזיקלי – כמה שניות של סאונד שיגרמו לצופים להרגיש: ״וואו, אני עומדת לחזות בחוויה קולנועית מדהימה אצלי בבית״. איך מקמטים את זה ל-3 שניות של סאונד?

>>"ספורט אמריקאי": עזבו, פשוט לכו לראות את הדוקו בנטפליקס

כש-Microsoft הזמינו מבריאן אינו את הלוגו הצלילי למערכת ההפעלה של Windows, הוא תיאר את תהליך היצירה כ״צורפות של תכשיט קטנטן״. לאותו ״תכשיט״ יש מיליארדי האזנות, הרבה יותר מכל אלבום שבריאן אינו אי פעם הלחין.הלוגו המוזיקלייכול להיתפס כסתם רצף סאונדים פונקציונאליים. כמו למשל הצליל ששומעים שפותחים את מכשיר האפל שלנו, או רעש הסירנה של אמבולנס חולף. אבל יש לו פוטנציאל להיות בעל ערך אמנותי רב.

איך ומתי הלוגו הצלילי נכנס לחיינו? התנאים לכך הבשילו בשנות ה-50'-60', בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כשבארצות הברית שכנעו את האזרחים שהדבר הפטריוטי ביותר לעשות הוא לקנות, ולקנות, ולקנות. שני פיתוחים טכנולוגיים משמעותיים שקרו באותו זמן: המצאת הסינתיסייזר המודולרי, ושימוש המוני ברדיו וטלוויזיה.

המלחין האלקטרוני פורץ הדרך אריק סידיי שכנע את בעלי תאגידי הענק שכדי להגדיל מכירות, הם צריכים למתג את החברה בכמה שניות של צליל, שיעבירו למאזינים/ות ולצופים/ות את הייחודיות והתחושה הפיזית והרגשית של המוצר. סיידי חיקה בעזרת סינטיסייזר את ביעבוע הקפה כדי למכור מכונת קפה, ויצר אותות פתיחה לתשדירי טלוויזיה שלPBS, CBS, ABC,NETועוד.

הדבר המדהים הוא, שרוב הצופים בארה״ב לא נחשפו עד אז לצלילים אלקטרוניים. המוזיקה שהכירו הייתה אקוסטית כמו ג׳אז, קלאסי, או פולק. לכן כשהלוגואים הצליליים האלקטרוניים של סידיי שודרו לראשונה – למשל זה שלScreen Gems– יש סיפורים על ילדים שהיו נבהלים למשמע הצלילים המעוותים, ועל אמהות מודאגות ששולחות תלונות לערוצי הרדיו והטלוויזיה בטענהשהצליליםגורמים למתח רב בבית ומבקשות שיסירו אותן.

הצלחתו של סיידי הייתה טמונה בשילוב המהפכני בין האורך הקצר של לחניו, השימוש בצלילים אלקטרוניים והעטיפה של שני אלה כדרך למתג חברה. לזמן מה, הוא היה למוזיקאי המושמע והמרוויח ביותר פר שנייה בעולם! זאת מבלי שאף אמריקאי מכיר את שמו. סידיי נתפס בעיניי כסוכן סמוי בתוך המערכת. זה לכד אותי. מצד אחד, הוא שירת נאמנה את הגלגל הקפיטליסטי דרך הפריזמה השיווקית, ומאידך היה איש של רוח: הוא למשל המציא ״מבחן רורשאך צלילי״,התנסה בסוגים חדשים של רמקולים,הקליט הֶסְכֵּתים, ויצר לוגואים צליליים מופשטים ואמנותיים להנאתו באולפן.

אני נחשפתי אל סיידי דרך חברי הטוב, מלחין ישראלי מבריק,ד״ר סטיבן הורנשטיין. סטיבן קיבל שיחת טלפון יום אחד, עם בקשה לקטלג את האולפן של אריק סידיי, שם מצא הקלטות אנלוגיות שמעולם לא פורסמו. כשסטיבן שלח לי את אותן ההקלטות, התאהבתי בלחנים הקצרצרים הפואטיים וההומוריסטיים של סידיי. כמחוות הכרת תודה לאיש המיוחד שריתק אותנו, יחד עם סטיבן, יצאנו לדרך משותפת של הלחנת יצירה תזמורתית בהשראת סידיי שעלתה בפסטיבל ישראל.

ליצירה הזו, כמו לתקליט, יש שני צדדים: צד א׳ שהלחנתי ועליו אני מנצח, וצד ב׳ שסטיבן הלחין ועליה הוא מנצח. היא מבוצעת ע״י תזמורת ארמון בזמן ותזמורת המעבדה. האלבום ״צלילי סידיי: צד א׳״, יצא לפני שבוע וזמין להאזנה בכל פלטפורמות הסטרימינג. הוצאתו התאפשרה הודות למענק של קרן אריק ואדית סידיי (ארה״ב), מפעל הפיס ואקו״ם. כששלחתי את האלבום לנענע דיסק על מנת שיפיצו אותו לספוטיפיי, קיבלנו דחייה בטענה שהטרקים קצרים מדי. אחרי הסבר מנומק, הם שוכנעו והאלבום עלה לאוויר.הוא מכיל את אחד הטרקים הקצרים בספוטיפיי, שאורכו 2 שניות.

אסיים בציטוט, המתאר בעיניי את הערך שבמיניאטורת סאונד: ״לפעמים רק כדי לצייר ראש, צריך לוותר על כל הדמות. כדי לצייר עלה, צריך להקריב את הנוף כולו… אם יש לך חצי סנטימטר ממשהו, יש לך סיכוי טוב יותר להיאחז בתחושה מסוימת של היקום מאשר אילו התיימרת לצייר את השמיים כולם״. תולדות האהבה, ניקול קראוס.
מתן דסקלהוא המנהל האמנותי של תזמורת ארמון בזמן

• מוזיקה
• ❤ תרבות
• פרסומות
• לוגו

אפשר לראות את התהליך הזה הולך ונמשך: לאט לאט, אחרי ההלם הראשוני של ה-7 באוקטובר, הטלוויזיה מתחילה להרים את הראש. אחרי הסנוניות הראשונות, כמו חזרת "זהו זה" למסך של התאגיד, או החיבור המחודש (והמוצלח) בין ארז טל ואברי גלעד ב"קשת", מתחילים בטלוויזיה לחלץ את העצמות ולנסות ולחזור לאיזושהי שגרה. אולי זה נובע גם מתוך ההבנה שהמערכה הזאת כאן לעוד הרבה זמן, ואולי גם סתם מתוך הרצון הברור והאנושי לצאת קצת מהלופ של החדשות.

כי זה, הרי, מה שהטלוויזיה הציעה לנו במשך כמעט שבועים שלמים – מהדורה אחת ענקית שנמשכה 24 שעות ביממה. שלושת הערוצים הגדולים הופקעו לחלוטין לטובת השידורים מהאולפן ומהשטח וזה היה גם הצורך הנפשי שלנו – מתוך התחושה הכאוטית בשבת השחורה ההיא, כל פיסת מידע היתה חשובה. לכן גם נתוני הצפייה היו גבוהים מאוד.

קצת כמו אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, באיזשהו שלב הטלוויזיה הבינה את הרמז – ויצאה מהלופ: החדשות הן עדיין ספינת הדגל (וזה כנראה לא ישתנה), אבל פה ושם אפשר לראות גם תוכניות שאינן מהדורת חדשות: "ארץ נהדרת" קפצה לבקר, "זהו זה" כאמור ממשיכה בתאגיד, "עובדה" הביאה תכנים אחרים וקצת יותר רחבים, ואפילו "הכוכב הבא" חוזרת למסך הערב (שלישי) עם עונה חדשה – בזהירות גדולה.

אבל יש אספקט אחר של אותה חזרה לשגרה (גם אם חלקית מאוד). כי במסגרת אותו לופ שדיברנו עליו, גם פרסומות הרי לא היו. הצופים הסתגרו בבתים (וזה אנושי לגמרי) ולאף אחד לא היה מצב רוח לצרכנות. עכשיו גם החברות המסחריות מתחילות לאט לאט לצאת מהשוק – אבל עדיין נמצאות בשלב שבין לבין. וכך, אנחנו מקבלים את "פרסומות המלחמה". ואפשר לתת בהן סימנים.

ראשית – הפטריוטיזם. המון תמונות של עמק חרוש, המון תמונות מעוטף עזה וכמובן – המון דגלי ישראל. לתת לאנשים את התחושה שאנחנו איתם גם רגשית – אנחנו כמוכם, באותה הסירה. כולנו חלק מעם ישראל המיוחד, מ"הרוח של הנתינה וההתנדבות", ומעל הכל הסיסמא שהשאירה אחריה מדינת ישראל – "יחד ננצח". או "ביחד ננצח". או "נעבור את זה ביחד". תלוי באיזה חברה מדובר. בין אם אנחנו ממש חלק מהמדינה (פיקוד העורף או משרד החינוך), ובין אם אנחנו מוכרים סושי או ריהוט – כולנו חלק מהמאמץ המלחמתי. כולנו אחד.

לשיא הגיעה הפרסומת הבאמת מוטרפת של מערך ההסברה הלאומי. במהלך תשדיר שלם של כמעט דקה, אביב אלוש בא לספר לנו את הסיפור הציוני. תוך הליך ארוך של משיכת סנדות, ונסיעה על צוק, עם השמש הקופחת מעל – אלוש מסביר לנו שאנחנו אולי בפרק כואב, אבל בסוף – אנחנו ננצח. לא ברור מה המטרה הפרקטית של הפרסומת (אולי לתת לגלית דיסטל תחושה שהיא עשתה משהו בתפקיד) אבל אני ממש חיכיתי לרגע שבו ימכרו לנו מי עדן בסוף.

שנית – באים הפרזנטורים. אותם אנשים שבימי שגרה ראינו אותם לובשים פאה, או עושים ראפ, או מגלמים איזו דמות היתולית. עכשיו, כמו כולנו, הם עצובים. הם עצובים ורוצים לדבר. טל פרידמן מ"WeSure", אדיר מילר מ"מכבי שירותי בריאות", דביר בנדק מ"מזרחי טפחות", גידי גוב מ"בזק", תומר קאפון מ"ליברה" – בפרסומת של "דינמיקה" אלי פיניש אפילו לא מדבר, אלא סתם משלב ידיים ונראה עצוב. למה הם שם? כי הם מזוהים עם המותגים הללו, והמותגים הללו רוצים שנזכור את הפרסומות האלה. שנזכור ש"הם היו איתנו", ושיום אחד נזכור את זה גם כשנחפש חברת ביטוח.

שלישית – הטון. הטון הוא תמיד עצוב. הוא תמיד אמפתי, תמיד מחבק. המוזיקה ברקע תמיד תהיה גיטרה אקוסטית, אף אחד לא ממש מחייך. התקופה עצובה והאווירה קודרת, וזאת למרות שהמציאות מספיק עצובה בשידורי החדשות שהיו לפניכם ויהיו אחריכם. אפשר, גם בתוך האווירה המבאסת, להעלות רגע של חיוך. לתת תחושה שלא הכל שחור. כל כך הרבה קומיקאים מקבלים מכם שכר, אפשר שהם יוכלו להכניס קצת שאר רוח בתוך הבלגן הזה.

וזה בעצם המלכוד של כל הטלוויזיה המסחרית בתקופה המשוגעת הזאת: איך מצליחים בכל זאת לשמר נורמליות, בתקופה שהיא הכל חוץ מנורמלית? אין לי פיתרון קל. התחושה שלי היא שהציבור עבר את שלב האבל. אפילו בחדשות הבינו את זה וקיצרו את לוח השידורים שלהן. נראה לי שהפרסומות יכולות לקבל מאיתנו את האישור מאיתנו לחזור ולשדר משהו קצת יותר מחויך. לא לעשות קרנבל, אבל כן להזכיר שמתישהו נצא מזה ושהחיים ממשיכים עם כל הכאב.

חלק מהרעיון של אמפתיה הוא גם להבין את המצב של מי יושב מולכם. ומי שיושב ממכם בעיקר עייף מלהיות עצוב. אני יודע את זה הכי טוב על עצמי. לאט לאט, נראה לי שגם הטלוויזיה מבינה שזאת הדרישה עכשיו מהציבור. הכאב הוא ברור והוא מקיף אותנו. הוא גם לא יילך במהרה. קצת רווחה וקצת חיוך לא יזיקו לאף אחד. אולי אפילו יעזרו מאוד.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• פרסומות
• פרסום ישראלי
• תל אביב נלחמת

החיים של לארי דיוויד ממשיכים להיראות כמו פרק של "תרגיע": אתמול דווח שדיוויד, יחד עם שאקיל או'ניל ושחקן הפוטבול טום בריידי, לצד שמות נוספים, הם חלק מהנתבעים בתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד בורסת הקריפטו FTX, שקורסת בימים אלו ויש כבר שמגדירים אותה בתור "ההונאה הגדולה ביותר מאז ברני מיידוף". הסבר טכני קצרצר לפני שניגשים לחלק שמעניין אותנו כאן (לארי דיוויד), כי בכל זאת, אנחנו לא עיתון כלכלי: FTX הם (או שאולי צריך לומר, היו) חברה למסחר במטבעות מבוזרים (כמו ביטקוין, אבל עוד רבים אחרים) שמשתמשים רבים השקיעו בה את כספם. אלא שהתברר שחלק גדול מהדיווחים הפיננסיים של החברה שקריים וכעת הם נחשדים בכך שקידמו מטבע מבוזר משל עצמם באמצעות כסף של הלקוחות שלהם, שממש לא יועד לכך – מה שהוביל לכך שהשווי של החברה קרס וכעת המשתמשים לא יכולים למשוך ממנה את כספם. זו פרשת FTX על אצבע אחת. אבל רגע, איך לארי דיוויד קשור לעניין? ובכן, בסופרבול האחרון הוא כיכב בפרסומת (נהדרת) ל-FTX, שם הוא הופיע בתור מגוון דמויות לאורך ההיסטוריה שהטילו ספק, בטון הרגזני-נוירוטי הטיפוסי שלו, בערכן של המצאות מסוימות (כמו הגלגל או החוקה האמריקאית), כשהוא מצהיר שוב ושוב ש"עזבו אתכם, זה לא יעבוד". הפרסומת מסתיימת כשלארי המודרני, כבר בתפקיד עצמו, מסרב להשקיע את כספו בקריפטו והקריין מפציר בצופים "אל תהיו כמו לארי – אל תפספסו את הקריפטו".

https://www.youtube.com/watch?v=BH5-rSxilxo

ובכן, מסתבר שגם הפעם, זה היה רעיון טוב דווקא כן להיות כמו לארי דיוויד: FTX מתמוטטת, אנשים שחשבו שמטבעות מבוזרים הם העתיד מאבדים את חסכונותיהם ולארי דיוויד הלך הביתה עם צ'ק שמן – שניתן להניח ששולם לו בכסף רגיל. התובע, אזרח אמריקאי בשם אדוויד גאריסון, טוען שחשבון ה-FTX שהוא שוכנע לפתוח היה למעשה הונאה, ובתביעה הייצוגית שלו הוא פונה קודם כל, כמובן, נגד FTX והמנכ"ל שלה, סאם בנקמן-פריד – אבל גם נגד שלל סלבריטאים שגויסו על ידי מנוע היח"צ המשומן של FTX לטובתה. התביעה הזו, צריך לציין, היא כנראה אחת הצרות המשפטיות היותר קטנות של בנקמן-פריד ו-FTX כרגע – והיינו אומרים שהסיכויים של לארי דיוויד להימצא אשם הם נמוכים במיוחד, אבל מצד שני, ראינו מספיק פרקים של הסדרה שלו בשביל לדעת שזה לא איך שזה עובד בלארי-לנד.

כמובן שכל זה אירוני במיוחד לאור העובדה שדיוויד, למעשה, חוטף את התביעה בעוד שהוא (לפחות טכנית) אמר לקהל הצופים בבית דווקא לא לקנות קריפטו ולא להצטרף ל-FTX. כל זה נשמע, אין איך להמנע מזה – בדיוק כמו משהו מעוד פרק של "תרגיע" – שעונתה ה-12 אמורה להצטלם פחות או יותר בימים אלו, אבל אולי נראה את לארי מתייחס לעניין בעונה ה-13 שתבוא עלינו לטובה. בינתיים, אפשר להנות מהפרסומת, שלמרות העסק שהיא ייצגה, היא טובה, מצחיקה וגם לא אומרת מילה אחת טובה על קריפטו.

• המסך
• לארי דיוויד
• פרסומות
• סופרבול